חובת הזהירות המוטלת על התובע בבדיקת הרכב, אין בה כדי להפחית ממידת "תום הלב" שעל הנתבע לנהוג בה. משפעל הנתבע בחוסר תום לב על ידי אי גילוי עובדות מהותיות, אין הוא יכול לצאת נשכר מהעובדה שהצד השני לא נקט באמצעי הזהירות הנדרשים, בכדי לגלות את מה שהוא בעצמו הסתיר. בהקשר זה הנני מפנה לדבריו של כב' השופט לנדוי בע"א 838/75 - חיים ספקטור נ' יוסף צרפתי . פ"ד לב(1), 231 ,עמ' 244-245, ולפיהם אמר: " אכן, גם אני סבור שדברי גב' ג' שלו במאמרה, שהזכיר חברי, כי חובת הגילוי חלה רק על פרטים מהותיים שהצד שכנגד לא יכול היה להשיגם בעצמו - דברים אלה אינם יכולים לחול על מקרה של הטעיה זדונית. רמאי אינו יכול להתנצל מתוצאות רמאותו, מפני שהצד שכנגד היה יכול לגלות את האמת (ולא גילה אותה בפועל). רק אם הצד שכנגד ידע את העובדות הנכונות ידיעה של ממש. כי אז יש לזכות את הצד שלא הזכיר אותן עובדות במשא-ומתן." להלן פסק דין בנושא בדיקת רכב לפני קניה - פסק דין 1. בפניי תביעה להצהיר על בטלותו של הסכם למכירת רכב, והשבת הסכומים ששולמו על ידי התובע. בחודש 4/00 מכר הנתבע לתובע, רכב מסוג מרצדס-בנץ, דגם 230 E, מס' רישוי 00-196-85, שנת ייצור 1996 ( להלן "הרכב" ). הנתבע הצהיר בפני התובע כי הרכב במצב תקין וכי לא היה מעורב בתאונות בעבר. הרכב נבדק במוסך בשכם והבדיקה העלתה שהרכב תקין. תמורת הרכב שילם התובע לנתבע סך של 169,000 ₪, כשמחיר הרכב הועמד על סך של 166,000 ₪, וסך של 3,000 ₪ בגין תוספות. התובע שילם את התמורה הנ"ל באמצעות המחאה בנקאית על סך של 115,000 ₪, וכן העביר לבעלותו של הנתבע רכב מסוג פיג'ו 405, דגם GL, שנת ייצור 1996, שמחירו הועמד בהסכמת הצדדים, על סך של 54,000 ₪.   2. מספר ימים לאחר הרכישה, התברר לתובע כי הרכב היה מעורב בתאונת דרכים קשה, אשר בעקבותיה שופץ הרכב מחדש והוחלפו בו חלקים מקוריים בחלקים חלופיים. עוד התברר לתובע כי מחירו של הרכב בתקופה הרלוונטית, עמד על סך של 162,000 ₪ ולא 166,000 ₪. התובע פנה אל הנתבע בבקשה לבטל את העסקה והאחרון הבטיח להחזיר לו את כספו, על פי הנטען, ומשלא קיים אחרי הבטחותיו הנ"ל, שלח לו התובע ביום 13.6.00, הודעה על ביטול ההסכם. 3. התובע טוען כי הנתבע הטעה אותו והציג בפניו מצג שווא ושקרי באשר למצב הרכב והוציא ממנו כספים במרמה, וכן ניהל איתו מו"מ בחוסר תום לב, על כן הוא עותר להצהיר על בטלות הסכם המכר של הרכב, וכן לחייב את הנתבע להשיב לו את מלוא כספו, ואת הוצאותיו.   4. הנתבע לעומתו הכחיש את טענות התובע וטען כי העסקה יצאה אל הפועל לאחר שידוליו של התובע, ולאחר שהרכב נבדק על ידו ביותר ממוסך אחד, ונמצא תקין. הנתבע טען כי לא ידע על קיום פגם מהותי ברכב, וכי לא הצהיר בפני התובע כי הרכב "לא עבר כל תאונה" כדבריו. הוא הוסיף וטען כי הרכב נבדק לפני שנרכש על ידו, ונמצא תקין.   עוד טען הנתבע כי מחיר הרכב נקבע על ידי סוכן הביטוח שתיווך בין הצדדים בעסקה, וכי הוא הציע לתובע לבטל את ההסכם לפני פרעון ההמחאה, אך התובע דחה הצעה זו ועמד על קיום ההסכם.   5. מטעם התובע העידו התובע עצמו, האדם שמכר את הרכב לידי הנתבע, השמאי שערך את חוות הדעת ( ת/6 ), סוכן הביטוח, ובעל עסק לחלקי חילוף לרכב שנכח בעת רכישת הרכב על ידי הנתבע. מטעם הנתבע העיד הנתבע עצמו. 6. דיון :   אין חולק, לאור הראיות שהוצגו במהלך המשפט, כי הרכב היה מעורב בתאונת דרכים בטרם מכירתו לתובע על ידי הנתבע, כמו כן, אין חולק כי הנתבע לא גילה לתובע אודות התאונה הנ"ל, בעת ביצוע העסקה. לטענת הנתבע, אי הגילוי נבע מאי ידיעתו של האחרון על התאונה הנ"ל. האמנם צודק הנתבע בטענתו הנ"ל?   כבר עתה ייאמר כי העדויות והראיות שהוצגו על ידי התובע הפריכו את טענתו הנ"ל של הנתבע מיסודה. 7. בזכרון הדברים ( ת/1 ) שנערך בין הנתבע למר בן חמו יוסף אסי - שממנו רכש הנתבע את הרכב - ואשר עליו חתום הנתבע באופן אישי, צויין כי " הקונה מצהיר שידע על כך בעת קניית הרכב שהרכב עבר תאונה ונמצא לשביעות רצונו." יצויין כי זכרון הדברים נוסח על ידי בא כוחו של הנתבע, והנתבע אישר בבית המשפט את חתימתו עליו. מר בן חמו הנ"ל העיד מטעם התובע ומסר כי הרכב נבדק על ידי הנתבע בטרם רכישתו, וכי הנתבע ידע שהיה מעורב בתאונת דרכים. בעדותו אמר:   " הורדתי את המחיר בגלל התאונה...... הוא בדק את הרכב. הוא יודע שהרכב היה מעורב בתאונה. הוא גילה גם איפה הוא קיבל מכות ברכב ואיזה חלפים הוחלפו ברכב....... הנתבע ידע שהרכב היה מעורב בתאונה . זה רשום בזכרון הדברים ת/1." ( עמ' 2 ש' 23, עמ' 3 ש' 1-3 לפרוטוקול ). יצויין כי הרכב נמכר לנתבע תמורת סך של 145,000 ₪, כשמחירו לפי המחירון הסתכם באותה עת בסך של כ- 170,000 ₪. 8. העד מר חסן עלי בדארנה, בעל עסק לחלקי חילוף לרכב, ואשר התלווה לנתבע בעת ביצוע עסקת רכישת הרכב, מסר בעדותו:   " אני התלוויתי לנתבע לראש פינה ושם עשינו את העסקה ושם קנינו את הרכב מהבעלים הקודם. .... הגענו לשם ובדקתי את האוטו ואמרתי לו שהרכב אחרי תאונה קשה..... אני גיליתי לנתבע שהרכב עבר תאונה קשה..... הוא רכש את האוטו פחות מהמחירון בכ- 35,000 ₪ לפי מה שזכור לי כי לאוטו היתה תאונה." ( עמ' 10 ש' 7, 8, 9, 16, 18-19 לפרוטוקול ). אין ספק כי עדויות וראיות אלה, שלא נסתרו על ידי הנתבע, השמיטו כל בסיס מתחת לטענתו של הנתבע בדבר אי ידיעתו על התאונה עובר לביצוע העסקה עם התובע. 9. ניסיונו של הנתבע להתגבר על הסתירה המהותית שהתגלתה בגרסתו לאחר הצגת עדויות התובע כאמור, על ידי העלאת הטענה כי סבר שמדובר בשפשופים ולא בתאונת דרכים אשר גרמה לנזק משמעות, נועד אף הוא לכשלון, וזאת לאור עדותו של מר בן חמו ולפיה מסר:   " שתי דלתות נפגעו, מדרגה, עמוד וכנף, מכסה מנוע. אני נתתי דף באותו מעמד לגבי הפגיעה ברכב, לידי הנתבע וחסן. הם ישבו איתי וראו במדויק מה קרה לאוטו." ( עמ' 4 ש' 2-3 לפרוטוקול ). 10. זאת ועוד, התובע הגיש חוות דעת של השמאי מר ח'אלד סלאמה ( ת/6 ), שבדק את הרכב לאחר תיקונו. בחוות הדעת נקבע כי ניתן להבחין בסימני יישור במבנה הפנימי של הפח, סימני חלקים מוחלפים, סימני צבע, דבר המעיד על פגיעת הרכב בחלקו הקדמי, ובחלקו השמאלי, ובחלקו האחורי וסימני צבע בכל החלקים הנ"ל ( עמ' 2 לחוות הדעת ). השמאי העריך את ירידת ערכו של הרכב בעקבות התאונה בשיעור של 12%, ובעדותו בבית המשפט, אישר כי המדובר בתאונה קשה שהיתה ברכב. ( עמ' 8 ש' 13 לפרוטוקול ). 11. אציין כי הנתבע נקט בגישה חמקנית הן בכתב הגנתו ( ראה סעיף 5 (ג) ), והן בתשובות לשאלון שנשלח לו על ידי התובע, בכל מה שקשור למצבו של הרכב עובר לביצוע העסקה עם התובע. בתשובות לשאלון (ת/16 ) הוא לא זכר ממי נרכש הרכב על ידו, בכמה נרכש, ואם נערך זכרון דברים בקשר לעסקה הנ"ל. לאור כל האמור לעיל הנני קובעת כי הנתבע ידע על קיומה של התאונה עובר לביצוע העסקה עם התובע, אולם לא גילה עובדה זו לתובע במהלך ההתקשרות ביניהם. 12. האם קמה לתובע, בנסיבות המקרה, זכות לבטל את ההסכם?   סעיף 15 לחוק לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973 קובע:   " מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה, "הטעיה" - לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן."   האם היתה מוטלת על הנתבע, חובה על פי דין, לגלות לתובע אודות קיומה של התאונה ?   כבר נפסק כי קיים קשר הדוק בין הסעיפים 12 ו-15 לחוק החוזים ( ראה ד"נ 7/81, פנידר, חברה להשקעות פיתוח ובנין בע"מ נ. קסטרו, פד"י ל"ז (4) (673 , 697), וכי סעיף 12 יכול לשמש בסיס לחובת הגילוי בהיותו "דין", אשר לפיו מתחייב גילויה של עובדה כלשהי ( ראה ע"א 838/75, חיים ספקטור נ. יוסף צרפתי, פד"י ל"ב (239 ,231 )   אצטט בהקשר זה את דבריה של פרופ' ג'. שלו ולפיהם: " סעיף 12 לחוק החוזים קובע את החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום-לב במשא-ומתן לקראת כריתתו של חוזה. מחובה כללית זו נגזרת גם חובת גילוין של עובדות מהותיות במהלך המשא-ומתן. הפרתה של חובת הגילוי לפי סעיף 12 מהווה הטעיה, על-פי הסיפא של סעיף 15. חובת הגילוי הנדונה, שהפרתה מהווה הטעיה על-פי הסיפא של סעיף 15, היא חובת גילוי "לפי דין". באותם מקרים שבהם הופרה חובת הגילוי לפי סעיף 12, וצד למשא-ומתן הונע להיכנס לחוזה עקב אי -גילוי זה, עומדות לצד זה, במצטבר או לחלופין, התרופות של ביטול החוזה מחמת הטעיה במחדל ופיצויים שלישיים לפי סעיף 12(ב)" ( ג' שלו, דיני חוזים ( מהדורה שניה, ירושלים, תשנ"ה) 223 ). 13. אין ספק, כי מצבו של הרכב כפי שהוצג על ידי הנתבע, היווה אחד השיקולים המכריעים של התובע בהתקשרותו בהסכם עם הנתבע ( ראה סעיף 8 לתצהירו ). כמו כן, אין ספק כי תאונה בהיקף כפי שתואר לעיל, ואשר בגינה זכה הנתבע להנחה משמעותית בעת רכישת הרכב, הינה בהחלט עובדה מהותית, שהיה בה כדי להשפיע על רצונו של התובע להתקשר בהסכם או לא כאמור, ואשר היה על הנתבע לגלותה לתובע, במסגרת חובה שבדין לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת כלפי התובע, כמתחייב מהוראת סעיף 12 לחוק החוזים. יוצא איפוא, ולאור האמור לעיל, כי אי גילוי עובדה זו על ידי הנתבע מהווה הטעיה מצידו, המקימה לתובע זכות לבטל את ההסכם מכח סעיף 15 הנ"ל.   14. חובת הזהירות המוטלת על התובע בבדיקת הרכב, אין בה כדי להפחית ממידת "תום הלב" שעל הנתבע לנהוג בה. משפעל הנתבע בחוסר תום לב על ידי אי גילוי עובדות מהותיות, אין הוא יכול לצאת נשכר מהעובדה שהצד השני לא נקט באמצעי הזהירות הנדרשים, בכדי לגלות את מה שהוא בעצמו הסתיר.   בהקשר זה הנני מפנה לדבריו של כב' השופט לנדוי בע"א 838/75 - חיים ספקטור נ' יוסף צרפתי . פ"ד לב(1), 231 ,עמ' 244-245, ולפיהם אמר:   " אכן, גם אני סבור שדברי גב' ג' שלו במאמרה, שהזכיר חברי, כי חובת הגילוי חלה רק על פרטים מהותיים שהצד שכנגד לא יכול היה להשיגם בעצמו - דברים אלה אינם יכולים לחול על מקרה של הטעיה זדונית. רמאי אינו יכול להתנצל מתוצאות רמאותו, מפני שהצד שכנגד היה יכול לגלות את האמת (ולא גילה אותה בפועל). רק אם הצד שכנגד ידע את העובדות הנכונות ידיעה של ממש. כי אז יש לזכות את הצד שלא הזכיר אותן עובדות במשא-ומתן."   15. לעניין שווי הרכב - אין בידי לקבל את הטענה כי הנתבע הוליך את התובע שולל בעניין זה, שכן מעדויות הצדדים עלה כי שניהם סמכו את ידם על קביעתו של סוכן הביטוח לעניין שוויו של הרכב.   16. לעניין טענת השידול - אין לטענת השידול המועלית על ידי הנתבע כל נפקות למחלוקת נשוא התביעה, דהיינו לעניין אי גילוי קיום התאונה על ידי הנתבע, מה גם שלא השתכנעתי בטענתו של הנתבע כי התובע הוא זה ששידל אותו לביצוע העסקה. חיזוק לכך הנני מוצאת ברצונו של הנתבע, באותה עת, להתקשר בעסקה לרכישת רכב יותר מפואר, ונכונותו לרכוש מהתובע במחיר עלות, רכב פיג'ו אותו הוא מכר לתובע מספר חודשים לפני כן. 17. לעניין ביטול ההסכם - הנתבע טען כי הציע לתובע לבטל את ההסכם אך התובע דחה הצעה זו. אולם מהעדויות עלה כי ההצעה לבטל את ההסכם הועלתה על ידי הנתבע בטרם התגלו הפגמים ברכב, ולא לאחר מכן, על כן אין בה כדי להעלות או להוריד, בנסיבות העניין.   לעניין מועד ביטול ההסכם - אינני מקבלת את טענת הנתבע כי הודעת הביטול נשלחה על ידי הנתבע, לאחר זמן בלתי סביר ובניגוד לאמור בסעיף 20 לחוק החוזים ( חלק כללי )- התשל"ג- 1973. הודעת הביטול בכתב נשלחה על ידי התובע לנתבע ביום 13.6.00, דהיינו פחות מחודשיים מיום ההתקשרות, וקדם לה, על פי תצהיר התובע שלא נסתר, פניות אל הנתבע והבטחות מצד האחרון להסדיר את העניין, אך לשווא.   בנסיבות אלה, אין לראות בתקופה הנ"ל כתקופה בלתי סבירה.   18. לעניין ההשבה - גם טענתו של הנתבע כי השבה, בנסיבות המקרה, אינה אפשרית ואינה צודקת, וכי יש לחייב את התובע בדמי שימוש ראויים, איננה מקובלת עלי. חיובי הצדדים לפי ההסכם הינם חיובים שלובים. התובע הביע נכונות, כבר בהודעת הביטול מיום 13.6.00, להשיב לנתבע את רכבו, בכפוף להחזרת הסכום ששולם על ידו, אולם פנייתו לא נענתה על ידי הנתבע. במצב דברים זה, אין הנתבע יכול ליהנות מתשלום דמי שימוש ראויים עבור התקופה בה הוא נמנע מלקבל את הרכב חזרה לידיו, כשם שאין הוא יכול להישמע בטענה כי הרכב איבד מערכו, עת שעמדה בפניו האפשרות להקטין את נזקו על ידי קבלת הרכב לידיו אז. יתרה מכך, כבר נפסק כי מטרת דיני ההשבה הינה למנוע התעשרות שלא כדין. התובע הינו רופא במקצועו, הזקוק לרכב לצורך מילוי עבודתו. העסקה נשוא התביעה, היתה בחלקה, עסקת חליפין כמצויין בסעיף 1 לעיל, שבמסגרתה מכר התובע לנתבע את רכב הפיג'ו שהיה בבעלותו ( ואשר נמכר לו קודם לכן על ידי הנתבע בעצמו ), ורכש במקומו את הרכב נשוא התביעה. בנסיבות העניין, השימוש שנעשה על ידי התובע ברכב נשוא התביעה בעקבות עסקת החליפין הנ"ל, לא הביא לו שום התעשרות מבחינה תכליתית. נהפוך הוא, החזרת הרכב לידי הנתבע באופן חד צדדי, שהיתה משאירה את כספו של התובע על קרן הצבי, היה בה כדי להביא להגדלת נזקיו של התובע, וכיוצא מזה, להגדלת סכום תביעתו. אשר על כן הנני קובעת כי על הנתבע להשיב לתובע את כספו.   19. לעניין הנזק - הסעדים להם עתר התובע בכתב תביעתו הינם ביטולו של ההסכם והשבת הסכום ששולם על ידו לנתבע ( 169,000 ש"ח ) לרבות שכ"ט שמאי ( 1,300 ש"ח ) , וכן תשלום הוצאות משפט לרבות שכ"ט עו"ד. הדרישה לחייב את הנתבע בתשלום פיצויים מכח סעיף 12 לחוק, הועלתה לראשונה בסיכומיו ( סעיף 16 ), והלכה היא כי אין בית משפט יכול להיזקק לסעדים שלא פורטו בכתב התביעה. ( ראה ע"א 687/89 סינדי לירן נ' חיים גבריאל, פ"ד מה (2), 189 ).   20. לאור כל האמור לעיל הנני מחליטה לקבל את התביעה ומחייבת את הנתבע להשיב לתובע את הסך של 170,300 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 20/4/00 ועד התשלום המלא בפועל, וכן אגרת בית המשפט ששולמה על ידו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 28.9.00 ועד התשלום המלא בפועל.   כמו כן הנני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ש"ח + מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.    חובת הזהירות