קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התנגשות בדלת זכוכית בבית: עניינה של הכרעה זו בשאלה האם יש מקום להטיל אחריות על בעל דירה מקום בו חברו משכבר הימים המתארח בביתו לעיתים קרובות ומכיר היטב את ביתו, נפגע מדלת זכוכית עת התארח שם. האם יש מקום להטיל אחריות עת החבר התנגש באותה הדלת, בהיותה סגורה, מאחר והיה עסוק בנשיאת מגש אוכל. כפי שיובהר להלן דין השאלה להיות נדונה בהתחשב, בין השאר, גם בעובדות הבאות: א. אין מחלוקת שהחבר קנה את ביתו עם הדלת ולא הייתה כל חובה שבדין באותה עת להתקין בה סוג זכוכית מסוים. ב. הדלת מורכבת משלוש כנפיים אשר את כל אחת מהן תוחמת מסגרת המלמדת על מיקומה. ג. התובע בחר להגיש תביעתו רק בסמוך לחלוף תקופת ההתיישנות, זאת ללא שמסר כל התראה לחברו במשך השנים שחלפו מאז, אף לא כאשר זה מכר את דירתו לאחר וממילא קיים נזק ראייתי שכן שלא ניתן עוד לבחון הדלת שבמקום. כפי שיובהר להלן עמדתי היא כי בסיטואציה נשוא התביעה (הכול כפי שיפורט להלן) ובהתחשב בטענות ובחומר שהונח בפני בתיק זה - אין מקום להטיל על בעל הדירה אחריות לנזקי חברו. תמצית הטענות שבכתב התביעה וההגנה: 1. התובע, יליד 3.4.51, טוען בתביעתו כי ביום 5.8.00 עת שהתארח בבית הנתבעים 2-1 נפגע מדלת הזזה גדולה מזכוכית אשר הפרידה בין החלק הפנימי של הבית לבין שטח בו מצויה הגינה והבריכה. נטען בתביעה כי הדלת, אשר הייתה עשויה מזכוכית שקופה לחלוטין, לא סומנה בכל דרך, כך שלא היה ניתן להבחין "בשום פנים ואופן" אם הדלת פתוחה או סגורה ולא היה ניתן לזהות את עצם קיומה באותו המקום (ר' סעיף 4א' לתביעה). 2. התובע ביקש לעבור בפתח ללא שהיה מודע להימצאות מסך הזכוכית ולהיות הדלת סגורה וזו נשברה לרסיסים ופצעה אותו פציעות קשות ועמוקות בעטיין נזקק לטיפול רפואי ולאשפוז. התובע תבע גם את נתבעת 3 אשר ביטחה את הנתבעים במועד הרלוונטי. התובע טען כי על הנתבעים הנטל להוכיח שלא התרשלו שכן התאונה נגרמה על ידי נכס המצוי בבעלותם או בשליטתם והאירוע מתיישב יותר עם העדר נקיטת זהירות מאשר עם נקיטתה. 3. לחלופין נטען להתרשלות הנתבעים אשר לא סימנו את הדלת ולא הזהירו את באי ביתם בדבר קיומה וכן לא מנעו מעבר באותו מיקום. עוד נטען כי היה צורך בהתקנת זכוכית משוריינת או זכוכית מתאימה אחרת העומדת בתקן הישראלי הרלוונטי. נטען כי התובע הפר חובה חקוקה. התובע נסמך על חוות דעתו של ד"ר קלצ'קו אשר קבע כי נותרה לו נכות בגובה 10% בהתאמה לסעיף 35(1)ג' לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956 ועוד 10% בגין צלקת גדולה ומכוערת שנותרה בירך הימנית, בהתאם לסעיף 75(1)ב' לאותן התקנות. 4. הנתבעים מצידם הפנו בהגנתם לכך שהתביעה הוגשה בסמוך מאוד להתיישנותה באופן שגרם להם לנזק ראייתי. לטענתם התאונה ארעה מכל מקום באשמו הבלעדי או המכריע או התורם של התובע אשר נהג בפזיזות, לא הקפיד על כללי הזהירות לא שם ליבו לזכוכית ולמדרך הרגל - חרף העובדה שהכיר את הבית היטב (ר' כלל הטענות בסעיף 14 להגנה). נטען כי רשלנות התובע היא הסיבה העיקרית לנזקו ויש בזו לנתק כל קשר למעשים המיוחסים להם. נטען עוד כי מכל מקום התובע החלים, לא נגרם כל הפסד לכושר השתכרותו והסכומים הנטענים הם מופרזים. 5. הנתבעים נסמכו על חוות דעתו של ד"ר ברוך אשר בדק את התובע כשמונה שנים לאחר האירוע וקבע כי נותרה פגיעה של 5% לנוכח פגיעה קלה בשריר QUADRICEPS, בהתאם לסעיף 51(5) א' במחצית לאותן תקנות וכן 2% בגין הצלקת לפי אותו סעיף בו עשה שימוש ד"ר קלצ'קו. חוו"ד המומחה מטעם בית משפט - ד"ר אלישוב: 6. כמומחה מטעם בית משפט מונה ד"ר אלישוב ומחוות דעתו עלו הדברים הבאים; עת שהדלת נשברה נפצע התובע בירך ימין ונגרמה פגיעה בשריר הארבע ראשי וכף יד שמאל. רסיסים נוספים נכנסו למספר מקומות בגוף התובע וחלקם יצאו עצמונית. התובע אושפז בבי"ח איכילוב שם נתפר החתך ביד וכן בוצעה חשיפת החתך בירך, הטריה ותיקון הקרע בשריר. הרגל הימנית הונחה בסד למניעת כיפוף. התובע היה מרותק לביתו למשך 6 שבועות ולטענתו לא עבד במשך שישה שבועות ויומיים. בהמשך נדרש למעקב בבית חולים במשך כשלושה חודשים ולטיפולי פיזיותרפיה במשך תשעה חודשים. מצבו התייצב כשנתיים לאחר התאונה. לטענתו הוא ממשיך כיום בתרגילים עצמיים לחיזוק שרירי ירך ימין. 7. בעת הבדיקה התלונן התובע על נטייה למעידות בתדירות של אחת ליומיים, לאחר הליכה של 40 דקות. כאבים ברגל ימין בעלית מדרגות. עוד התלונן כי אינו יכול לרוץ, מוגבל במאמץ במכון כושר ובמיוחד בתרגילי כריעה עם משקולות. נטען לכאבים בירך עליונה מימין וכאבים בשינוי טמפרטורה. התובע העלה עוד תלונה על מתיחות ואי נעימות בצלקת ובמיוחד בעת כיפוף חזק של הברך. 8. המומחה תיאר את תוצאות בדיקתו ובכלל זה ציין גם כי התובע מתהלך ומתנהל בחופשיות, בתבנית הליכה תקינה ואף עליית וירידת מדרגות רציפרוקלית תקינה, ברך ימין יציבה ותקינה (ר' החל משולי עמ' 1). מעבר לתיאור ממצאי בדיקתו, תיאר את כלל החומר שהונח בפניו וציין בכלל זה כי לא הוצג תיעוד פיזיותראפי או רפואי אחר נוסף מאיכילוב. בהמשך כתב: "בדיקה - דלדול שרירי ירך ימין וחסר ישור סופי אקטיבי בבדיקת SLR עם ישור פסיבי מלא. ללא כל בעית יציבות או הפרעות תנועה או ממצאים בברך ימין. סכום - אני מעריך כי היה באי כשר מלא מעט יותר מ 6 שבועות בהמשך שפור הדרגתי. כיום - בירך ימין צלקת עדינה יחסית אך אזור הצטלקות פנימית עם נוקשות והרגשת חסר סדירות, ירידת מאסת שריר קואדריספס ו- LAG בישור בעת הרמת רגל ישרה - בסה"כ קימת פגיעה בשריר הקואדריספס במידה בין קלה בינונית. ביד שמאל לא נותרה הפרעה תפקודית." 9. מסקנותיו לאור האמור היו כדלקמן: באשר לנכויות הזמניות: אי כושר מלא מיום 5.8.00 ועד 20.9.00 נכות זמנית של 50% מיום 21.9.00 ועד 31.10.00 30% מיום 1.11.00 ועד ליום 31.12.00 20% מיום 1.1.01 ועד ליום 28.2.01 באשר לנכות הצמיתה: 8% על פגיעה בשריר הקואדריספס לפי סעיף 51(5)(א) חלקי לתקנות דלעיל. 4% על צלקת מפריעה באופן מזערי לפי סעיף 75(1) בין (א) ל-(ב) לאותן תקנות. סה"כ הנכות המשוקללת הועמדה אפוא על 13.6%, כאשר זו כוללת כאמור את הצלקת. תחשיבי הנזק: 10. התובע העמיד את נזקו בתחשיב הנזק שהגיש על סך של 662,800₪ בראשי הנזק הבאים: כאב וסבל (150,000 ₪), הפסדי שכר למשך שלושה חודשים בהם נעדר ע"ח ימי מחלה (60,000 ₪), אובדן כושר ההשתכרות (436,800 ₪), עזרת הזולת בתקופה הסמוכה לתאונה (6,000 ₪) והוצאות רפואיות בעבר ולעתיד (10,000 ₪). בסיכומיו הוסיף הסכום ועלה לסך של 786,115 ₪. 11. מנגד, הציעו הנתבעים כי ככל שתוטל עליהם אחריות יקבע פיצוי של כ- 35,000 ₪, על בסיס פיצוי בגין כאב וסבל (20,000 ₪) פיצוי בגין הפסדי שכר (בהתחשב בכך שנכון למועד הגשת התחשיב טרם הוצגו תלושי שכרו של התובע, הוצע בתחילה 2,500 ₪) ובגין אובדן כושר ההשתכרות (12,605 ₪ לכל היותר). בסיכומים נטען לערך כולל דומה, אם כי בשינוי לא משמעותי בין ראשי הנזקים. 12. משניסיון להביא את התיק לסיום בדרך של פשרה לא צלח נשמעו הראיות. ראיות הצדדים: ראיות התביעה: 13. מטעם התובע הוגש תצהירו, תצהיר אשתו וכן חוות דעת של מהנדס הבטיחות ד"ר א. אייל ביקלס ומאלה עלו הדברים הבאים: תצהיר אשת התובע: 14. אשת התובע הצהירה כי הנתבעים הם חברים של התובע ואשתו מזה שנים רבות ומפעם לפעם התארחו בביתם שהינו בית פרטי, צמוד קרקע ובו סלון הפונה לגינה ובריכת שחיה. בין הסלון לגינה חוצצת ויטרינה, דלת הזזה מזכוכית בעלת 2-3 כנפיים. הנ"ל זזה על מסילה ולמיטב זיכרונה של העדה מסגרתה עשויה מאלומיניום לבן. ביום האירוע הוזמנו מספר זוגות לארוחת צהריים והיא ובעלה הקדימו והגיעו בין הראשונים. בנסיבות אלה החלו לעזור לבעלי הבית בסידור השולחנות ובהוצאת מגשים מהמטבח לגינה. 15. התובע עבר מספר פעמים כאשר הוא נושא מגש על ידיו מן המטבח, דרך פתח הסלון, לעבר הגינה וזאת עת שהוויטרינה הייתה פתוחה. בשלב מסוים מישהו שזהותו אינה ידועה לה, סגר את הוויטרינה והפעיל את המזגן. העדה הבחינה בבעלה הולך לכיוון המעבר כשהוא נושא מגש. בתוך שבריר של שנייה הוא התנגש בקיר הזכוכית של הוויטרינה ועבר דרכו. הזכוכית התנפצה לשברים גדולים וחדים מאוד והיא הבחינה שבעלה זב דם ופצוע בידיו וברגליו. הייתה התרגשות גדולה הכוללת צעקות, חברים החלו לטפל בתובע והוזעק אמבולנס. 16. העדה הדגישה כי טרם לתאונה וכרגיל הייתה הזכוכית של הוויטרינה נקייה מאוד ולא היו עליה סימני אבק כמו גם ייתר חלקי בית הנתבעים. ע"ג הוויטרינה לא הוצמד כל סימון, הזכוכית נראתה שקופה לחלוטין ובנקל היה ניתן לחשוב שהדלתות שלה פתוחות אף כשהיו בפועל סגורות. 17. עוד הצהירה אשת התובע כי האחרון היה מרותק לבית במשך כ- 5 שבועות ובתקופה זו היה מאוד מוגבל ולא יכל לשרת את עצמו. לדבריה בפרק זמן זה עזרה לו להתרחץ להתלבש ולהתפשט. תצהיר התובע: 18. התובע בתצהירו ציין כי הוא מועסק בבנק לאומי לישראל בע"מ בתפקיד ראש ענף השקעות, במסגרת החטיבה העסקית. בתפקיד זה הוא עובד במשרה מלאה ובאופן רצוף מאז שנת 1974. לתובע תואר ראשון בכלכלה ובמנהל עסקים ובמהלך השנים התמחה בניהול ובייעוץ בתחום ההשקעות. 19. התובע צירף לתצהירו תיעוד באשר לשכרו ומזה עולים הנתונים הממוצעים הבאים: טופס 106 לשנת 1999 המלמד על שכר חודשי ברוטו בגובה של כ- 22,873 ₪ לחודש. טופס 106 לשנת 2000 המלמד על שכר חודשי ברוטו בגובה של כ- 23,455 ₪ לחודש. טופס 106 לשנת 2001 המלמד על שכר חודשי ברוטו בגובה של כ- 26,012 ₪ לחודש. טופס 106 לשנת 2002 המלמד על שכר חודשי ברוטו בגובה של כ- 26,253 ₪ לחודש. טופס 106 לשנת 2003 המלמד על שכר חודשי ברוטו בגובה של כ- 25,510 ₪ לחודש. טופס 106 לשנת 2004 המלמד על שכר חודשי ברוטו בגובה של כ- 40,257 ₪ לחודש. טופס 106 לשנת 2005 המלמד על שכר חודשי ברוטו בגובה של כ- 32,339 ₪ לחודש. טופס 106 לשנת 2006 המלמד על שכר חודשי ברוטו בגובה של כ- 32,122 ₪ לחודש. טופס 106 לשנת 2007 המלמד על שכר חודשי ברוטו בגובה של כ- 28,620 ₪ לחודש. טופס 106 לשנת 2008 המלמד על שכר חודשי ברוטו בגובה של כ- 36,937 ₪ לחודש. ר' נספח א'. 20. לתצהיר צורפו עוד תלושי החודשים אוגוסט עד דצמבר בשנת 2000, נובמבר ודצמבר 2006 וינואר עד מרץ 2007. בחודש התאונה, אוגוסט 2000, עמד השכר ברוטו על 19,561 ₪ ושכר דומה בחודש שלאחריו. בחודש אוקטובר עמד אותו שכר על 18,646 ובחודש נובמבר על 19,299 ₪. השכר ביתר התלושים כלומר החל משנת 2006, עלה על 25,000 ₪ ובחודש דצמבר 2006 אף עלה על 48,000 ₪. 21. באשר לאופן התרחשות התאונה חזר התובע בתצהירו על האמור בתצהיר רעייתו. התובע הצהיר כי בעקבות הפציעה היה מוגבל מאד למשך כחמישה שבועות, במהלכם היה מרותק לביתו ולא יכל לעבוד. בתקופה זו נעדר מעבודתו על חשבון ימי מחלה צבורים. עוד הוצהר כי בתקופת המחלה לא יכל לשרת את עצמו ונזקק לעזרת הזולת בביצוע פעולות יום-יומיות, וזו ניתנה לו על ידי רעייתו. 22. התובע טוען כי מאז התאונה הוא סובל מכאבים והגבלות בתנועה הממוקדים ברגליים ובעיקר ברגל הימנית. מתקשה בעמידה והליכה ממושכות, בכריעת ברך ובכל פעולה הכרוכה במאמץ. התובע טוען כי בעת שינויי מזג אוויר הוא סובל יותר ואפילו תנועה חדה סתמית עלולה לגרום להתקף כאב חריף, המלווה בהגבלה בתנועות. התובע חש מתיחות בשל הצלקות בידיו וברגליו וכן הצהיר כי ברכו הימנית קורסת לעיתים תחת משקל הגוף. המגבלות האמורות מפריעות לתובע לנהל את חייו הפרטיים ואת עבודתו, יחד עם זאת הוא מצהיר כי מרבית עבודתו נעשית בישיבה ואינה כרוכה במאמץ פיזי. התובע תמך תצהירו בחומר רפואי שסומן ב'. 23. התובע הצהיר עוד כי נגרמו לו הוצאות רפואיות עבור רכישת תחבושות, סדים, תרופות ונסיעות במוניות לצורך קבלת טיפול רפואי, המסתכמות בסך של 2,000 ₪. הקבלות לא נשמרו שכן בשעתו לא הבין התובע את חשיבות הדבר. לבסוף צורף מוצג ג' הוא מכתבו של עו"ד קין מיום 25.4.07 שנשלח למחלקת התביעות בחברת כלל, לאחר שבני הזוג אלרון מסרו לתובע כי ביתם מכוסה בפוליסת ביטוח של חברה זו. חוות הדעת של ד"ר א. אייל ביקלס: 24. התובע הגיש כאמור כראיה גם את חוות דעתו של מהנדס הבטיחות ד"ר א. אייל ביקלס. בפני המומחה עמדו התצהירים דלעיל אך הוא לא יכול היה לבקר בבית הנדון שכן הבניין נמכר לאחר מועד התאונה לנציגות זרה. המומחה שב על תיאור התאונה כמתואר לעיל. בחוות דעתו ציין כי על פי כללי הבטיחות הידועים, בכל מקום שבו צריך אדם לעבור אי פעם יש להתקין דרכי גישה בטוחות, תקינות וללא מכשולים. על פי כללי הבטיחות קיימת אחריות של בעל מקרקעין על תחזוקתם ותקינותם וכאשר קיים מכשול והבעלים לא נקט במידת הזהירות הסבירה הצפויה וכתוצאה מכך נגרמה תאונה, הרי שניתן לומר כי המחזיק במקרקעין התרשל. 25. באשר למקרה של הצבת שמשות מזכוכית, הפנה המומחה לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר תנאיו ואגרות), התש"ל- 1970, שם קובעת תקנה 14.01 לסימן ב' כי - "השימוש בזכוכית בבניה יהיה בהתאם לתקן הישראלי ת"י 1099 למעט חלק ג' שבו". התקן האמור מיין את הבניינים ואף שקבע חובות באשר לזכוכית במקום ציבורי הוא קבע כי עת מדובר במקום מגורים פרטי, באגפים ניידים או קבועים של דלתות ניתן לזגג בכל אחד מסוגי הזכוכיות. נטען בחוות הדעת כי הסיבה להקלה זו הינה שבעלי המקום מכירים אותו ונזהרים מלהתנגש בזכוכית. ואולם, הוסיף וחיווה דעתו, עת מוזמנים אורחים אל הבית, חובתם של בעלי הבית לוודא שאדם זר לא יתנגש בלוח זכוכית נקי ושקוף שאותו אדם אינו ער לקיומו. עוד חווה דעתו המומחה כי על בעלי הבית להימנע מלשנות את המצב הקיים, כדוגמת סגירת דלת זכוכית שהייתה פתוחה, עת שהאורח מצוי בביתם ואינו מודע לשינוי. 26. לעניין התקן הוסיף המומחה והפנה לכך שעובי השמשה נקבע כפונקציה של שטחה באופן שככל שהשטח גדול יותר העובי צריך לגדול בהתאמה, כאשר המידות חושבו עם מקדם ביטחון של 2.5. בהקשר זה אמר המומחה כי באם הייתה מותקנת זכוכית בעלת מידות, עובי וסוג כנדרש בתקן הישראלי האמור, התובע לא היה נפגע. המומחה הסיק מהעובדה שהשמשה נשברה ומהעובדה ששברי הזכוכית גרמו לחתכים בגוף התובע, כי ניתן לקבוע בדרגת סבירות גבוהה ביותר שבדלת הנדונה הייתה נתונה זכוכית רגילה בעובי שאינו תקני, זאת בהתחשב בכך שהתובע לא רץ לכיוון הדלת אלא הלך ונתקל בה. המומחה שלל אפשרויות לשימוש בזכוכיות שונות במקרה זה - זכוכית בטיחות שכבות, זכוכית רשת או זכוכית בטיחות מוקשית, מטעמים שונים הקשורים בחוזק הזכוכיות ובאופן שבירתן, אם בכלל (ר' בעמ' 4-5 לחוו"ד). לחוו"ד צורפו התקנות הנ"ל וכן התקן המדובר. ראיות ההגנה: 27. מטעם ההגנה הוגש תצהירו של הנתבע 1 וכן חוו"ד של המהנדס רפאל גיל. תצהיר נתבע 1: 28. מתצהיר הנתבע עולה כי היכרותו עם התובע הינה רבת שנים ולמעשה השניים הם חברי ילדות. בין השנים 1991-2004 התגורר הנתבע בבית שברחוב המרגנית 24 בהרצליה, אותו רכש, עם רעייתו, ממשפחת גולדר שבנתה את הבית בשנת 1988. הוצהר כי התובע הרבה לבקר בבית הנתבע ובממוצע אחת לחודשיים. באשר לדלת הזכוכית, הוצהר כי זו הפרידה בין הסלון לחצר, כאשר המטבח מצוי במתחם המרוחק כ-12 מטרים מהדלת ולא ניתן לראות דרכה האם מצויים אנשים במטבח. 29. הנתבע הצהיר כי הדלת הייתה קיימת במועד רכישת הבית ולא בוצעו בה שינויים עד ליום התאונה. באשר ליום התאונה, הצהיר כי הוא ורעייתו אירחו חברים לארוחת צהריים בגינה. התובע סייע מיוזמתו בהעברת מגשי מזון מהמטבח לגינה, ובדרכו חזרה לא הבחין בזכוכית ונתקל בה. הנתבע הצהיר כי הוא לא סגר את דלת הזכוכית והוא אינו יודע מי עשה כן. בעת התאונה היו לדבריו בביתו כעשרים אנשים. 30. באשר לדלת הוצהר, כי זו הייתה מורכבת משלוש כנפיים ברוחב שני מטרים האחת, כאשר כל כנף הייתה ממוסגרת במסגרת אלומיניום. לבסוף הצהיר הנתבע כי הבית נמכר למשפחת ביטון וזו מכרה אותו מאוחר יותר לצד ג', שזהותו אינה ידועה לנתבע וכל שידוע לו הוא כי אותו צד ג' ערך שיפוצים נרחבים בבית. חוות הדעת של המהנדס גיל רפאל: 31. בחוו"ד ההנדסית של גיל רפאל, התייחס המומחה לתצהירי התובע ורעייתו ולחוו"ד ההנדסית שהוגשה מטעמם. כבר בפתח חוו"ד נאמר כי לפי מידע שנמסר למומחה, הבית נבנה בשנת 1988 והנתבעים קנו אותו בשנת 1991 והתגוררו בו עד שנת 2004. משהנתבעים לא עשו שום שינוי בדלת הזכוכית הסיק המומחה כי הזכוכית הותקנה לכל המאוחר בשנת 1991 ולכל המוקדם בשנת 1988. 32. בהמשך לאמור ציין המומחה כי התקן שהיה בתוקף במועד בניית הדירה הינו התקן הישראלי לזיגוג חלונות ודלתות בבניינים, ת"י 1099, שפורסם באוקטובר 1981. ואולם, תקן זה אינו תקן רשמי כהגדרת חוק התקנים וככזה לא הייתה חובה חקוקה במועד הקמת המבנה להתקנת זכוכיות בכפוף לו. המומחה ציין כי המועד המוקדם ביותר בו נקבעה חובה חקוקה בתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר תנאיו ואגרות), התש"ל- 1970, הוא ביום 26.4.96. אז קבעו התקנות חובה לעמוד בדרישות התקן הישראלי האמור (ת"י 1099), למעט חלק ג' שבו. עם זאת, החובה אינה חלה רטרואקטיבית, היינו תחולתה היא רק באשר למבנים אשר לגביהם הוגשה בקשה להיתר בניה לאחר יום 26.4.96 ולא קודם. הואיל ודירת הנתבעים הוקמה כבר בשנת 1988, הרי שהתקנה, והתקן הישראלי מכוחה, לא חלים עליו. 33. לא זו אף זו, אלא שאף אם מקימי דירת הנתבעים קיבלו על עצמם, מיוזמתם, את התקן, הרי שזה קבע כי שמשה המותקנת באגפים ניידים או קבועים של דלתות במבנים פרטיים ובדירות פרטיות, תזוגג בזכוכית רגילה ואין כל צורך להתקין באזור זה זכוכית בטיחותית מיוחדת כגון זכוכית מחוסמת או רבודה או זכוכית בטיחותית רשת. עוד צוין כי התקן הישראלי לזגוגית בדלתות, ת"י 1099, משנת 1981 לא חייב לסמן את הזכוכית למניעת התנגשות בה. 34. המומחה הוסיף והבהיר כי ביום 12.9.00, היינו כחודש ושבוע לאחר התרחשות התאונה דנן וכשתים עשרה שנים לאחר הקמת דירת הנתבעים, נכנס לתוקף התקן הישראלי החדש לזיגוג בניינים, ת"י 1099 חלק 1 ורק בו, נקבעה לראשונה, חובת התקנת זכוכית בטיחותית- מחוסמת או רבודה- באגפי דלתות בדירות פרטיות. המומחה ציין כי החלת התקן הייתה מהפכה של ממש בתחום זיגוג הבתים. שוב צוין, כי משדירת הנתבעים הוקמה עובר לכניסתו לתוקף של התקן, הרי שזה אינו חל עליה ואינו מחייב אותה. כן צוין לגבי תקן מאוחר זה, כי אף שהחמיר עם בוני הדירות, אפילו בו לא נקבעה חובה לסמן זכוכיות בדירות מגורים פרטיות. בשנת 2006 פורסם תקן חדש, התקף עד היום וגם הוא קבע כי אין צורך לסמן זכוכיות בדלתות למניעת התנגשות בזכוכית. למען הסר ספק, ברור היה מסקירת המומחה את התקנים כי זו נעשית מעבר לצורך (שכן ממילא אלה לא חלים על דירת הנתבעים) ורק על מנת להדגיש את העדר החובה לסמן זכוכיות בבתים פרטיים גם לפי תקנים מחמירים יותר. 35. באשר לסוג הזכוכית שהותקנה בבית הנתבעים, קבע המומחה כי על מנת לדעת מהו אותו הסוג - כאשר אין מדובר בזכוכית רשת, שאז ניתן להתרשם מרשת הפלדה וכשאין מדובר בזכוכית מחוסמת כשרואים את החותמת - הרי שיש לפרק את הזכוכית מהדלת ולבוחנה ולחילופין יש לשבור את הזכוכית ועל ידי בחינת השברים לקבוע את סוגה. נטען כי הנתבעים, שרכשו את הדירה עם דלת הזכוכית ממילא לא יכלו לדעת את טיבה וסוגה מהתבוננות בלבד. 36. המומחה חזר וקבע כי על פי הדרישה הבטיחותית המחמירה של מכון התקנים, במועד הבניה וגם במועד התאונה, לא היה כל ליקוי בעובדה שבדלתות הותקנו זכוכיות רגילות, ככל שזו הזכוכית שהייתה וכן לא היה ליקוי בכך שאף לא סומנו למניעת התנגשות. 37. באשר לחוו"ד המומחה מטעם התביעה, הוסיף ואמר כי זה אינו יכול לדעת מה עובי הזכוכית שהותקנה בדלת הוויטרינה, שכן הוא מעולם לא בדק אותה ולא מדד ואף לא יכול היה למדוד אותה. עוד אמר בעניין הסקת המסקנות בחוו"ד מטעם התביעה, כי גם זכוכית רגילה בעובי של 8 ס"מ, ששטחה גדול כמו הזכוכית במקום התאונה, יכולה להתנפץ לשברים גדולים וחדים כאשר פוגעים בה באמצעות מגש, כמו שקרה במקרה דנן, או עוברים דרכה במהירות ובחוזקה. לא ניתן לקבוע על סמך גודל השבר, שמידותיו אף אינן ידועות, כי הזכוכית לא הייתה בעובי הנדרש. נטען כי טענת מומחה התביעה בעניין זה הינה בלתי מבוססת, סתמית וכל מטרתה הצדקת מתן חוות הדעת. לסיכום, ציין המומחה כי הסיכון בהתנגשות בדלת ויטרינה בדירת מגורים הוא סיכון רגיל, הקיים בחיי היום-יום בכל דירה ואין צורך להתקין אמצעי בטיחות מיוחדים למניעת סיכון רגיל שכזה. 38. לאורך חוות דעתו התייחס מומחה זה לתיק אחר בו נתן חוו"ד באותו עניין. במקרה האחר נטען, ע"י בתו של המומחה מטעם התביעה בתיק דנן, כי ניתן לזהות את סוג הזכוכית באמצעות להבת נר. טענה זו (שלא הועלתה שוב בתיק דנן) הופרכה שם והעניין הובא בחוות הדעת כתמיכה לעמדת המומחה שלא ניתן לקבוע את סוג הזכוכית מבלי לפרקה או לשוברה. העדויות שנשמעו ביום 14.1.10: עדות הגב' לוי: 39. ראשונה נחקרה רעיית התובע. כעולה מעדותה בעת התרחשות האירוע היא ישבה עם הנתבעת 2 בחצר מול הדלת המדוברת. אף שבתחילה אמרה כי ראתה את ההתנגשות, בהמשך דייקה בדבריה ואמרה כי היא חושבת שלמעשה לא ראתה את ההתנגשות עצמה אלא - "פתאום היו שברים, אני חושבת ששמעתי את הרעש" (ר' עמ' 3). העדה הכחישה כי הבחינה בכך שמישהו סגר את הדלת. העדה הופנתה ממילא לתצהירה בו מסרה כי הדלת נסגרה, בשל רצונו של מישהו שזהותו לא ידועה, להדליק את מיזוג האוויר. עלה כי היא רק הניחה שזו הסיבה לסגירת הדלת, בעוד אין לה למעשה כל ידיעה בעניין זה. מכל מקום, משאמרה כי היא ישבה עם בעלת הדירה ומשעלה כי בעל הדירה היה במטבח ניתן להניח שלא מי מהם הוא שסגר את הדלת. בעדות היא הוסיפה לאותן הנחות ואמרה כי לדבריה סגרו את הדלת מפאת החום והדלקת מזגן או מאחר והודלקה אש בחצר ורצו למנוע כניסת ריח לבית (ר' עמ' 4). 40. העדה מסרה כי בעת האירוע (להבדיל מהמשך היום) נכחו בבית שלושה זוגות חברים, כולל הנתבע ורעייתו. מעדותה עלה כי היא והתובע היו ומוסיפים עדיין להיות - חברים טובים של הנתבעים ואף ביקרו בביתם "אחת לחודשיים אם לא יותר" (ר' עמ' 4 ש' 18). העדה אשרה כי היא והתובע היו בבית הנתבעים עשרות פעמים והיה ברור לנוכח עדותה כי הבית מוכר להם היטב, לרבות מיקום הדלת. בשלב זה מסרה העדה כי שמעה שאביה של הנתבעת נתקל גם הוא בדלת, אך עלה כי מדובר בעדות שמיעה בלבד ואין לה ידיעה נוספת בעניין זה ( ר' עמ' 4 ש' 22 וכן עמ' 5 ש' 1-9 ור' עדות הנתבע בעניין זה להלן). עדות התובע: 41. לאחר עדות זו נשמעה עדותו של התובע. באשר לחבלה שנגרמה לו כתוצאה מהאירוע העיד התובע כי הוא נפצע ברגלו ונזקק לתפרים ולניתוח שארך שלוש שעות. אף שטען כי טופל במשך מספר חודשים בפיזיותרפיה, הוא הסכים כי מאז ועד היום לא קיבל טיפול נוסף (ר' עמ' 5 ש' 14-20). התובע נשאל מדוע המתין עם הגשת התביעה כמעט שבע שנים (התביעה הוגשה רק ביום 26.5.07, כלומר בסמוך להתיישנותה) ועל כך השיב ש"לא בא" לו לתבוע אך הוא בחר לעשות כן משראה שהרגל לא חזרה לאיתנה והוא הולך ומועד ולכן בחר למצות זכויותיו (ר' עמ' 5, ש' 23-27). ויוטעם; קשה לקבל דברים אלה לנוכח העובדה שהמומחה קבע באופן ברור ונחרץ כי - "יציבות ברך ימין תקינה בכל הכיוונים... אין התמוטטות הברך הימנית בעמידה על רגל אחת ובמדרגות". כפי שיובהר להלן, נראה כי ביסוד ההחלטה המאוחרת להגיש התביעה עמד טעם אחר ושונה. 42. התובע הסכים שלא אמר לנתבעים, חבריו - שבכוונתו לתבוע אותם אך כפר בטענה שאמר להם שלא יתבע אותם. התובע לא כפר בכך שידע כי הנתבעים מכרו את ביתם (כלומר שבהעדר הודעה על הכוונה לתבוע נוצר קושי ראייתי) ועת נשאל אם לא חשב שיש חשיבות לתיעוד הדלת טרם לכן, השיב שאינו מצוי בתחום המשפט. הוא הוסיף וטען שחברת הביטוח צילמה את הדלת במסגרת תביעת הנתבעים לתיקונה, ברם מהמשך החקירה עלה כי לא ברור כלל מקור אותו מידע נטען ( "אמרו לי", ר' עמ' 6 ש' 11). 43. גם התובע חזר על העדות לפיה ביקר בבית הנתבעים אחת לחודשיים במשך תשע שנים רצופות, אך הכחיש שאי פעם נזקק לפתוח את הדלת, שכן - כך לטענתו, זו תמיד הייתה פתוחה לרווחה. באשר למועד האירוע העיד כי לא ידוע לו מי סגר את הדלת. כשנשאל האם ייתכן שהוא סגר כדי למנוע כניסת עשן לבית, שלל זאת. עלה מעדותו כי הוא מכיר היטב את הבית ואת הדלת ואף ידע לומר כי לזו 3 כנפיים (ר' עמ' 6 ש' 25). התובע העיד כי התנגש בדלת הזכוכית משלא ידע שהיא סגורה שכן, כך לדבריו -"מלכה הקפידה שהחלונות יהיו נקיים מאוד" ועוד הוסיף ואמר - "אם אני זוכר נכון היה שם מישהו שניקה כמה ימים קודם" (ר' עמ' 7 ש' 3-5). 44. באשר למקצועו העיד התובע כי הוא ראש ענף השקעות בבנק לאומי ותפקידו אינו כרוך במאמץ פיזי. בכל הנוגע לפרישתו העיד כי לא יתנו לו לפרוש בנקל אך העריך את מועד פרישתו בשנתיים שלוש הקרובות (כיום התובע הוא כבן 59, ר' עמ' 7 ש' 21). בהמשך העיד כי ניתן לעבוד גם לאחר גיל הפנסיה מחמת מחסור בשוק של אנשים במקצועו ועוד אמר כי לאור החוסר בכוח אדם במקצועו אנשים שמחים לפרוש שכן המשכורות בשוק נעות אף בין 30,000 ₪ לחודש לבין 40,000 ₪. עדות הנתבע: 45. בסופו של הדיון העיד הנתבע. גם מעדותו עלה כי קיימת היכרות רבת שנים בין הזוגות. כשנשאל אם התובע ורעייתו הם אמינים השיב בחיוב. כשנשאל הנתבע האם נכון שביתו נקי והדלת לא יצאה מכלל זה והייתה נקייה לחלוטין, הבהיר כי הייתה רק "נקייה". באשר לשאלה האם הוא מסכים שאדם עלול לחשוב שהמעבר חופשי, עלה ברורות מתשובתו כי אין הוא מסכים עם כך. הנתבע הבהיר כי הדלת מורכבת משלוש ויטרינות ממוסגרות באלומיניום לבן ומסגרות אלה מפרידות ביניהן (וממילא מעידות על מיקומן). כאשר נשאל הנתבע האם לנוכח העובדה שהמסגרות הן בצבע לבן קשה יותר להבחין בהן עמד על דעתו כי בכל זאת ניכרות המסגרות (ר' עמ' 8 ש' 22). 46. הנתבע נשאל גם בנוגע לטענה שאף חמו נתקל בדלת בעבר והעיד כי לא ידוע לו על כך וככל שהיה אירוע שכזה, ממילא מדובר כנראה באירוע מינורי, אשר מטעם זה אינו זכור לו. הוא הבהיר כי לא היה כל אירוע דרמטי מהמין הנטען וממילא הדברים שנאמרו בהקשר זה, אכן נותרו בגדר עדות שמיעה, מחוסרת תמיכה ואשר אמינותם מסופקת. 47. כאשר נשאל האם השקיפות של הזכוכית היא כל כך גבוהה עד כדי כך שאפשר לחשוב בקלות שאין שם זכוכית -הבהיר כי מצב שכזה אפשרי "בהיסח הדעת" או אם לא שמים לב, עם זאת, הבהיר כי אם מסתכלים טוב רואים שיש שם זכוכית (ר' עמ' 8 ש' 25). היה ניכר כי אין הוא סבור שיש בפעולותיו כל אשם אלא בפעולות התובע וזאת עת שאמר: "מנשה יצא מנקודת הנחה שהדלת פתוחה כמו שהייתה כשהוא נכנס לכן יצא אוטומטית" (ר' עמ' 8 ש' 26). 48. התובע נשאל האם הוא מרגיש אי נוחות מהאירוע שקרה בביתו והוא הבהיר כי באופן טבעי כשחבר נפגע בבית קיימת אי נוחות. עם זאת, בו זמנית, הדגיש כי אין הוא חש אשם לגבי מה שקרה והבהיר כי אינו סבור שחטא או עשה משהו לא טוב. כאשר נשאל מדוע לא סימן את הזכוכית השיב כי כך קנה את הבית והשאיר אותו באותו מצב ולא היה כל חוק המחייב אותו לסמן הזכוכית. הוא הוסיף כי אף לא חשבו על כך, משלא היה ער כלל לקיום בעיה אפשרית. 49. הנתבע הוסיף כי אף פעם גם לא בדק מה היה סוג הזכוכית בדלתות הבית. הנתבע לא יכל להשיב על כל שאלה שנגעה לטיפול בנזק מול חברת הביטוח, מאחר ולא היה מעורב בכך. כאשר נשאל מה סוג הזכוכית שהותקן לאחר האירוע לא ידע להשיב גם על כך והבהיר כי מכל מקום, נפגעה רק כנף אחת והזכוכית הוחלפה רק בה. הנתבע נשאל עוד האם לאחר המקרה לא דאג לטפל בזכוכית כדי שלא יקרה אותו מקרה והשיב - "אולי אני אחליף זכוכיות בכל הבית בגלל זה?!" (ר' עמ' 9 ש' 27). 50. אעיר עוד כי בשולי החקירה עלתה באופן מקרי הסיבה בעטייה הוגשה התביעה לבסוף ובשולי ההתיישנות (כחודשיים לפני חלוף 7 שנים) - אף שככל הנראה, לא הייתה לפני כן כוונה להגישה. עלה כי אשת הנתבע החלה ללמוד משפטים, והנתבע לא כפר, בכך שהוא ואשתו אמרו לתובע שאין מניעה מבחינתם כי התביעה תוגש. באשר לשאלה האם אשתו ייעצה לתובע להגיש התביעה (מחמת קיום ביטוח) - הייתה תשובתו שיש להפנות השאלה אליה. 51. מי מהמומחים לא זומן לעדות וזאת על בסיס הסכמה אליה הגיעו ב"כ הצדדים. הכרעה: לטעמי אין מקום לקבל התביעה; 52. ככל שהתובע עומד על הטענה הסתמית שבתביעה כי הנתבעים הפרו חובה חקוקה, לא הוכחה כל חובה שהופרה; עלה באופן ברור מחוות הדעת שהוגשה מטעם הנתבעים כי במועד האירוע לא הייתה חובה לסמן דלתות זכוכית בבית פרטי באופן זה או אחר ולא הייתה חובה שאלה ייקבעו מזכוכית מיוחדת. אין כל טעם בציטוט נרחב בסיכומי התובע של הזכוכיות השונות האפשריות, מקום בו לא הוכחה חובה להתקינן. 53. אעיר כי אף אם היה מוכח אחרת, מכל מקום, לא הובאו כל ראיות באשר לסוג וטיב הזכוכית שהייתה במקום עוד מאז רכשו הנתבעים את הבית ועד לאירוע וממילא טענות באשר לאי כשירותה, או התאמתה של אותה זכוכית - דינן להיכשל גם מטעם זה. כאמור, התובע הוא שבחר להגיש התביעה במועד מאוחר וממילא אף אם הייתה נפקות לסוג הזכוכית שהייתה בדלת, היה מקום ליתן משקל לכך שבמחדלו להתריע על כוונה להגיש התביעה הוא שגרם לנזק הראייתי האמור. 54. אך ובנוסף, אין אני מוצאת מקום גם לקבוע כי הנתבעים התרשלו בכך שלא החליפו את הזכוכית שהייתה בביתם עת רכשו אותו ו/או בכך שלא ביצעו סימון על הדלת, מעבר לסימון הקיים מכוח המסגרת של כנפות הדלת. לטעמי לא רק שאין לקבוע כי הנתבעים התרשלו כאמור אלא שגם אם היה מקום לקבוע כן, מכל מקום, ראוי היה לקבוע אשם תורם גבוה של התובע. 55. קביעת אחריות בעוולת רשלנות מחייבת מתן תשובה חיובית לשלוש שאלות: "... האחת, האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק? תשובה לשאלה זו מצויה במבחן הצפיות (סעיף 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). מבחן זה כולל בחובו שני היבטים. "ההיבט הראשון, הוא ההיבט העקרוני, ובו ניתנת תשובה לשאלה, אם ביחס לסיכון מסוים קיימת חובת זהירות. ההיבט השני, הוא ההיבט הספציפי, ובו ניתנת תשובה לשאלה, אם ביחס לניזוק פלוני, בנסיבותיו של אירוע אלמוני, קיימת חובת זהירות" (ע"פ 186/80[1], בעמ' 775). ההיבט הראשון, עניינו בקיומה או בהעדרה של "חובת זהירות מושגית" (notional duty), ואילו ההיבט השני, עניינו בקיומה או בהעדרה של "חובת הזהירות הקונקרטית" (duty in fact). השאלה השנייה, המתעוררת בכל תביעת נזיקין, היא, אם המזיק הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו, דהיינו: האם הוא סטה מסטנדארט הזהירות המוטל עליו? השאלה השלישית היא, האם הפרת החובה היא שגרמה נזק?" ר' ע"א 145/80 ועקנין נ. המועצה המקומית בית שמש פ"ד ל"ז (1) 113, 122 (ההדגשות שלי- ע.ז). התובע לא הצליח לשכנעני כי יש מקום במקרה דנן ליתן מענה חיובי לשלושת השאלות הנ"ל והסברים יובהרו להלן. 56. בפתח הדברים אדגיש כי אין אני נדרשת לשאלה הכללית של אחריות בעל דירה לאורח מזדמן לביתו, שכן עלה במקרה דנן, באופן ברור, כי לא מדובר באורח מזדמן אלא למעשה במעין - "בן בית". עלה כי התובע הכיר היטב את הבית והיה בו פעמים רבות, באופן שהיכרותו את הדלת, אינה נופלת מזו של בני המקום. עלה כאמור כי התובע אף ידע מה מספר הכנפיים של הדלת וממילא את המקרה יש לבחון בהתחשב בעובדות אלה. 57. לטעמי קביעת סטנדרט זהירות המטיל על כל אדם הרוכש דירה להחליף את הזכוכיות שבו או לכל הפחות להסיר אותן, לבדוק את טיבן ולאחר מכן להחזירן למקום (שכן עלה מחווה"ד כי רק כך ניתן לדעת את טיבן) - הוא סטנדרט זהירות המחמיר ייתר על המידה. אין אני סבורה גם שיש מקום לקבוע כי לא ניתן לאפשר בבית פרטי דלת זכוכית נאה, שאינה מצופה בסימן או מדבקה וזאת מקום בו כתחליף לאותה מדבקה על הזכוכית, יש לכל אחת מכנפי הדלת, מסגרת אלומיניום, ממנה ניתן ללמוד ללא קושי ממשי, על מיקומה. הדברים יפים במיוחד כאשר בדיקת החובה לפעול כאמור נערכת ביחס למי שמכיר היטב את הבית, יודע שבאותו מיקום קיימת דלת וממילא עליו גם לדעת כי הוא צריך להיזהר ממנה. 58. התובע לא הבהיר כלל מה ההבדל בין כנף דלת אשר על מיקומה ניתן ללמוד באמצעות מסגרת המבדילה אותה מייתר כנפי הזכוכית של הדלת, לבין כנף דלת המסומנת באמצעות קו של מדבקה במיקום אחר. מעדות הנתבע עלה באופן ברור כי מסגרות הכנפיים הן ברורות ודי באלה כדי לדעת על מיקום כנף הדלת. היה ברור מעדות הנתבע כי אין הוא סבור שהיה פסול בסוג הזכוכית שבדלת (כאשר יוזכר כי עד למועד כתיבת פסק הדין לא הובהר כלל מהו אותו הסוג) או שנפל פסול באופן בו הובלט קיום כנפיה באמצעות המסגרות - אלא הפסול היה רק בחוסר תשומת לב של התובע, הא ותו לא. 59. כשם שלא צפוי שאדם יתקל בביתו שלו בדלת זכוכית, כך גם במקרה דנן, לא צפוי שאדם המכיר את הבית כביתו שלו, ייתקל באותה הדלת. נראה כי ביסוד האירוע עמדה אפוא רק חוסר תשומת לב של התובע אשר היה שקוע במגש המזון שנשא. לא שוכנעתי כלל כי אף אם הייתה מדבקה מסוימת על הדלת לא היה מתרחש אותו האירוע וכי אותה מדבקה הייתה מסייעת לתובע יותר מאשר מסגרת הכנף. קביעת חובת אחריות נבחנת בין השאר בהתחשב בסבירות להתרחשות האירוע ולטעמי סבירות לכך שאדם המכיר היטב את הבית, ייכנס בדלת זכוכיות אשר על מיקומה ניתן לעמוד ממסגרתה, היא סבירות נמוכה. 60. ואעיר - - לא דומה למקרה דנן מקום בו דלת הזכוכית ממוקמת בשטח ציבורי בו עוברים אנשים שאינם מכירים המקום. - לא דומה למקרה דנן גם מקרה בו עוברים אנשים במהירות ובחופזה (לדוגמא בפתחו של חדר מיון). במקרה דנן, עת על פני הדברים, לא הייתה כל סיבה להזדרז והיה ניתן ללכת בזהירות ובאיטיות, ללא כל לחץ של זמן. (יוזכר כי אשת התובע ישבה בחוץ באותה עת עם הנתבעת וממילא ניכר כי לא היה גם כל לחץ של הוצאת הכיבוד במהירות בטרם יגיעו ייתר האורחים). אדגיש שוב כי אין אני נדרשת ואין אני מכריעה בשאלה הכללית באשר לחובת כל בעל בית או בעל זכויות במקרקעין כלפי כל אחר המזדמן לשטחו. הכרעתי נטועה עמוק בעובדות המקרה דנן, דהיינו מקרה בו אין מחלוקת כי התובע הכיר היטב את הבית, ידע כי באותו מיקום יש דלתות, ידע אף את מספרן ואין מחלוקת כי לכל אחת מהכנפיים שבדלת אף הייתה מסגרת. 61. לטעמי המקרה דנן בא בגדר המקרים אליהם כיוון כבוד השופט חשין עת אמר בע"א 371/90 סובחי נ. רכבת ישראל, פ"ד מז (3) 345, 349 את הדברים הבאים: "סיכוני חיים ובריאות אורבים לפתחנו כל העת, ובהולכנו אל מקום פלוני לא נדע אם נגיע אליו. לכל נזק יש שם, אך לא לכל נזק יש אחראי במשפט. לא כל נזק שניתן לצפותו (באופן תיאורטי), המשפט מטיל בעניינו אחריות נורמטיבית". 62. הדברים יפים לענייננו; מדובר במקרה חריג אשר אין מקום להטיל חובה על הנתבעים דנן לצפותו. מדובר אכן בנזק בעל שם אך נעדר אחריות "במשפט". "חובתו של המזיק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים ואחריותו מתגבשת, רק אם לא נקט אמצעים אלה. סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת על פי אמות מידה אובייקטיביות, המגולמות באמירה, כי על המזיק לנהוג, כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין. אדם סביר זה אינו אלא בית המשפט, אשר צריך לקבוע את רמת הזהירות הראויה. רמת זהירות זו נקבעת על פי שיקולים של מדיניות משפטית. השאלה אינה, מהו האמצעי שמבחינה פיזית מונע נזק אלא השאלה היא מהו האמצעי שיש לדרוש כי ינקטו אותו בנסיבות העניין." (ר' פרשת ועקנין דלעיל, בעמ' 131). לטעמי כאמור אין לצפות מכל רוכש דירה להסיר דלתותיה ולבדוק הזכוכית שבהן ובמיוחד כאשר במועד הרלוונטי אף לא הייתה חובה להתקין זכוכית מסוג מסוים עת מדובר בדלת בבית פרטי. לטעמי גם אין מקום לחייב לשים מדבקה על הדלת כאשר ניתן ללמוד על מיקום הדלת בדרך חלופית, באמצעות המסגרת התוחמת אותה וניכרת עת שהכנפיים סגורות. 63. דבריו הפשוטים והברורים של הנתבע כי לא הבין כלל מדוע עליו לשים לאחר האירוע זכוכית שונה במקום, הם המעידים כי אכן לא ראה כל אשם במעשיו ובמעשי אשתו. אף התובע, לא הודיע לחברו הטוב כי לא ישוב לביתו כל עוד זה לא ישנה ממנהגו וינהג בזהירות רבה יותר בעתיד ולפיכך נראה כי אף הוא יודע שביסוד האירוע חוסר תשומת לב רבתי מצידו ולא יותר. יוער כי ככל שהתובע טוען שלטעמו מכוח חובת הזהירות היה על הנתבעים לפעול אחרת, אין אלא לתמוה מדוע במשך כל השנים שבא ויצא בביתם, לא מצא לעלות בדעתו אירוע ממין זה שקרה ולא מצא להתריע בנתבעים כי יפעלו להסרת "המפגע" שבביתם. 64. מעבר לצורך אוסיף, כי אף אם הייתי מוצאת לקבוע שהתובע הצליח לשכנע כי יש מקום ליתן מענה חיובי לשלוש השאלות דלעיל, הייתי מטילה עליו אשם תורם המתקרב ל- 100%. כאמור, התרשמתי כי ביסוד האירוע - חוסר תשומת לב של התובע אשר עסק במגש המזון, במקום להביט בדרך בה הוא הולך. צודק הנתבע עת אמר כי לנוכח מסגרת כנפי הדלת, לא אמור להיות קושי להבחין אם הדלת פתוחה או סגורה והדבר נעוץ אפוא בחוסר תשומת לב. כאשר אין מחלוקת בנוסף אף שהתובע הכיר את הבית היטב ואף לא הייתה סיבה מיוחדת לצעוד במהירות עם המגש - ממילא אין לתובע אלא להאשים את עצמו על שארע. 65. משאני מוצאת לדחות את התביעה לגופה - איני רואה צורך להידרש לטענה שהעלו הנתבעים כי היה ניתן לדחות התביעה רק על בסיס השיהוי הניכר שדבק במועד הגשתה ובהתחשב באמור בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי נ. הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים פ"ד נז(5) 433. אעיר עם זאת כי צודקים הנתבעים בטענתם שלאור המועד המאוחר בו הוגשה התביעה והעדר הודעה מקדימה על הכוונה להגישה, בטרם נמכרה הדירה - ממילא כל מחסור ראייתי דינו להיזקף כנגד התובע. לטעמי לא נותרה עם זאת נפקות רבה לסוגיה זו שכן התובע לא העלה למעשה, כל עובדה שהיה צורך לבדוק את הבית עצמו כדי להפריכה. לא הובאה כל ראיה באשר לסוג הזכוכית ורבות מטענות מומחה התובע היו טענות בעלמא. ככל שייטען כי מסגרת כנף הדלת לא הייתה מספיק ברורה כדי ללמד על מיקומה הרי שכיום לא ניתן לבחון טענה זו לאחר שהבית כבר נמכר ובנסיבות אלה אכן הגשת התביעה המאוחרת גרמה לנזק ראייתי אשר לאורו אני מוצאת להסתפק בעדות הנתבע (על-פיה כאמור זו הייתה ברורה אף שצבעה היה לבן). 66. למען הזהירות וככל שתשמע דעה שונה אוסיף ואטעים באשר לנזק כי עלה באופן ברור שאין במקרה דנן נפקות תפקודית לנכות הרפואית, ביחס לשכר התובע. עבודת התובע היא עבודה בישיבה מול מחשב. אף אם יפרוש התובע מעבודתו בבנק עלה כי יעבוד בעבודה בעלת אופי דומה וכי קיים ביקוש בשוק העבודה לעבודה זו, באופן שלא יהא כל קושי במציאת עבודה דומה. בעבודה זו לא רק שאין כל נפקות לנכות הקוסמטית אלא גם אין נפקות לנכות האורטופדית. 67. אכן, נתוני השכר של התובע מלמדים כי לא רק ששכרו לא נפגע אלא אף הוסיף ועלה משמעותית לאחר התאונה. לטעמי זהו אחד מאותם מקרים חריגים בהם אין מקום גם לפסוק פיצוי גלובלי בגין אפשרות לפגיעה בכושר ההשתכרות, שכן גיל התובע, עיסוקו הנוכחי וגובה שכרו במשך השנים, מלמדים שלנכות הרפואית האורטופדית של 8%, לא הייתה ולא תהיה נפקות על הכנסותיו. 68. ככל שהייתי מוצאת להטיל אחריות ובהתחשב בגיל התובע, הייתי מוצאת אפוא לפסוק פיצוי רק בגין הוצאותיו בתקופה הסמוכה לתאונה (2,000 ₪ - מוערך, בהעדר קבלות), עזרה באותה תקופה (3,000 ₪) וכאב וסבל (אשר בנסיבות העניין, ובשים לב לכך שאין מקום לפיצוי בגין פגיעה בכושר ההשתכרות, הייתי מעמידה ע"ס של 35,000 ₪). באשר לטענה בדבר שווי ימי המחלה שנוצלו, לא הובאו ראיות באשר לאפשרות לגבותם בתשלום, באשר להיקף הניצול המכסימלי האפשרי, שווי אותם ימים, כמה ימים עומדים כיום לזכות התובע וכיוצ"ב - ובהעדר הראיות הנדרשות לא ניתן לקבל התביעה בראש זה (לא הייתה מחלוקת ששכר התובע שולם במלואו גם בעת העדרו). כאמור לטעמי, אף אם אין מקום לאשם תורם של 100%, מכל מקום יש מקום לאשם תורם גבוה, המתקרב לכך, ומכל סכום פיצוי היה מקום להפחתה בגין כך. 69. קשה להימנע מלהעיר בשולי הדברים כי מדין ודברים שהתקיים באולם בתום העדויות עלה כי ככל הנראה, ביסוד הגשת התביעה, עומדת העובדה שיש לנתבעים כיסוי ביטוחי ואשת הנתבע הלומדת משפטים, הפנתה התובע לאפשרותו להגיש תביעה. התרשמתי כי אין בכוונת התובע לקבל פיצוי מהנתבעים עצמם בהיותם חברים קרובים וכי ביסוד הגשת תביעתו עומדת האפשרות לקבלת פיצוי ממבטחת הנתבעים. עת הועלתה הצעת פשרה - היה ברור כי ככל שזו אינה עולה משמעותית על גובה ההשתתפות העצמית הגבוהה של הנתבעים, זו אינה רלוונטית, והדברים ברורים. טענת התובע כי החליט להגיש לבסוף התביעה בגלל קושי כביכול ביציבות, אינה עולה בקנה אחד עם קביעות המומחה מטעם בית משפט ולטעמי כאמור גורם אחר עמד ביסוד ההחלטה המאוחרת לתבוע. 70. אני מוצאת להעיר הערה זו שכן לטעמי גם אם הצדדים כלכלו צעדיהם בהתחשב בעובדת קיום הכיסוי הביטוחי, עת בא בית המשפט לקבוע את סטנדרט הזהירות שיוטל על נתבע אין מקום שיתן דעתו לשאלה האם במקרה פלוני היה ביטוח אם לאו וההכרעה דינה להינתן באופן שתהא אחידה לכלל המקרים. במילים אחרות, ההכרעה צריכה להינתן כך שתהא תואמת גם מקרה בו בעל אותה דירה הוא מחוסר כיסוי ביטוחי. השאלה אילו חובות יש להטיל על אדם פרטי בביתו, על העלויות הכרוכות בהטלת אותן חובות, דינה להיבחן כאמור גם בהתחשב במקרה בו אין כיסוי ביטוחי בנמצא. יש ליתן את הדעת לכך שהתובע שהיה מבאי בית הנתבעים - לא מצא עד לאירוע פסול בביתם. אף לאחר האירוע, עד שנודע לו דבר האפשרות לקבל פיצוי מהמבטחת, הוא לא סבר שיש פסול באופן התנהלות חברו, אשר בביתו הוסיף להתארח ו/או הוא לא סבר שמדובר בנזק המצדיק תביעה, הכול עד להיוודע האפשרות לתביעת המבטחת. 71. כמובהר - את ההכרעה יש ליתן גם בהתחשב באפשרות שתוטל אחריות על בעל דירה במקרה אחר, עם נסיבות דומות, אף שלזה לא יהא ביטוח. ממכלול הנסיבות שנסקרו עד כה נראה לי כי מדיניות משפטית ראויה תומכת בכך שלא תקבע אחריות כאמור. 72. אעיר עוד לפני חיתום כי לנוכח הטענה שהדלת נסגרה בגלל עשן בחצר, אזי - הטענה האחרת כי זו הייתה נקייה לחלוטין, מסופקת בעיני. כך גם לא נודע מקור הטענה של התובע כי הדלת נוקתה כמה ימים קודם וטענה זו, בתוספת טענתו לפגיעה כביכול ביציבות הרגל (בניגוד לקביעות המומחה) - אין בהם לתרום לטעמי לאמינות שניתן ליחס לטענותיו בכלל ובאשר לפגיעתו בפרט. 73. העולה מן המקובץ; - לא הוכחה חובה שבדין אשר הופרה, - לטעמי אין מקום להטיל אחריות גם על בסיס טענת התרשלות בשים לב לכלל עובדות המקרה דנן (לרבות העובדה שהתובע הכיר הבית היטב, ובכלל זה מיקום הדלת ומספר כנפיה ולרבות העובדה שהיה ניתן גם לעמוד על כך שזו סגורה, באמצעות מסגרת כל כנף). לטעמי לא הוכח כי מחדל כלשהו של הנתבעים הוא שגרם לאירוע להבדיל מרשלנות גרידא של התובע. - אף לולא האמור - מכל מקום, לא הובאה ראיה באשר לסוג הזכוכית שהייתה בדלת עוד מעת שהנתבעים רכשו הבית וכל נזק ראייתי דינו להיזקף כנגד התובע, שהגיש תביעתו על סף התיישנותה (כאמור, עלה כי כדי לדעת את סוג הדלת היה על הנתבעים להסירה לאחר רכישת הבית ולטעמי אין להטיל נטל ממין זה, על כל רוכש דירה ובוודאי לא מקום בו אין תקנה המחייבת התקנת סוג זכוכית מסוים). - לטעמי ביסוד האירוע עמדה כאמור רשלנות וחוסר תשומת לב התובע שהיה מרוכז במגש שנשא תחת להביט בדרכו. לטעמי אף אם היה מקום להטיל אחריות על הנתבעים ראוי היה להטיל על התובע אשם תורם המתקרב ל- 100%. - אף אם הייתי קובעת חבות ומעמידה האשם התורם על פחות מ- 100%, לא הייתי מוצאת לקבוע כי יש בנכות האורטופדית הרפואית של 8% (בהתעלם מהנכות בגין הצלקת), כדי לפגוע בכושר השתכרות התובע וזאת לנוכח סוג עיסוקו, גילו, ההיסטוריה התעסוקתית והנתונים העולים לגבי המשך עליית שכרו לאחר האירוע. כמובהר לעיל הייתי מוצאת לפסוק במקרה ממין זה פיצוי ממשי בגין כאב וסבל וכן פיצוי בגין הוצאות ועזרה בסמוך לפגיעה בדרך אומדן ובהעדר ראיות ממשיות. - אף שעלה שהתובע כלכל צעדיו על בסיס דבר קיום הביטוח לנתבעים, לא סברתי שיש לבחון מקרה זה, בשונה מהאופן בו יש לבחון מקרה בו אין ביטוח כאמור. 74. בהמשך לכל האמור התביעה נדחית. משהתובע עמד על מיצוי ההליך אף לאחר שהובהרה לו עמדתי בתום שמיעת הראיות, לא מצאתי מקום להימנע מהטלת הוצאות משפט. התובע יחזיר לנתבעים הוצאותיהם בגין ניהול ההגנה ובכלל זה עלויות חוות הדעת וכן השתתפות במימון שכ"ט המומחה מטעם בית משפט כאשר כל סכום נושא ריבית והצמדה מיום הוצאתו. בנוסף ישלם בגין שכ"ט ב"כ הנתבעים סך של 7,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין. האמור ישולם לידי בא כוח הנתבעים בתוך 30 יום ממועד מתן פסק הדין ולאחר מכן ישא הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לדין. התנגשותהתנגשות בדלת זכוכית