קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת שיבוב נגד קרנית שהוגשה ע"י ביטוח לאומי: 1. פתח דבר: בפניי תביעה כספית להחזר סכום הגמלאות אותם שילם המוסד לביטוח לאומי לנפגעת. בתאריך 24/6/2001, נפגעה בתאונת דרכים, עת הייתה רכובה על אופנוע מ.ר. 483612 (להלן: "האופנוע") אשר היה נהוג על-ידי בעלה מר גרין יצחק ז"ל, אשר היה גם הבעלים הרשום של האופנוע. לאופנוע לא היה כיסוי ביטוחי בעת אירוע התאונה. ביום 9/7/2001 הגישה הגב' גרין תביעה למוסד לביטוח לאומי בעקבות פגיעתה בתאונה זו. ביום 16/3/2003 הוכרה התאונה כתאונת עבודה ונקבעה נכותה הרפואית הצמיתה על-ידי הועדות הרפואיות בשיעור של 100%. ביום 27/10/2003 פנה התובע לראשונה ל"קרנית", בדרישה לתשלום/שיבוב 80% מסכום הגמלאות אותו הוא שילם ועתיד לשלם לגב' גרין. פנייה זו נעשתה בהתאם להסכם שהיה הקיים בין המוסד לביטוח לאומי לבין חברות הביטוח, לרבות "קרנית", נוכח הוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים, התשל"ה - 1975 המטיל על "קרנית" את תשלום הפיצוי בהעדר כיסוי ביטוחי. "קרנית" לא נענתה לפנייה זו, כך גם לפניות הנוספות שנשלחו בתאריכים: 27/7/2005, 18/9/2006 ו- 28/11/2006. כולן נדחו על-ידי "קרנית" נוכח האמור, לא נותר לתובע אלא להגיש ביום 17/6/2008 את תביעת השיבוב לבית המשפט בסדר דין מקוצר. בכתב הגנתה, טענה "קרנית" בין השאר, כי למוסד לביטוח לאומי אין עילת תביעה נגד "קרנית" בגין התשלומים אשר שולמו לגב' גרין עקב תאונת הדרכים, משום שגב' גרין ובעלה המנוח, היו הבעלים והמחזיקים של האופנוע ולא טרחו לבטחו בביטוח חובה כנדרש על-פי פקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), התש"ל - 1970; על פי הוראת סעיף 7 (6) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975, אין לה עילת תביעה לפיצויים מאת "קרנית". לחלופין, משבחר המוסד לביטוח לאומי להגיש את התביעה חמש שנים לאחר דחיית דרישת התשלום הראשונה, אין הצדקה לתשלום תוספת הריבית הקבועה בהסכם ויש להסתפק בהפרשי הצמדה וריבית חוקית על-פי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961. ביום 21/4/2010, התקיים קדם משפט והסוגיות שבמחלוקת עלו לדיון. הנתבעת דבקה בנטען בכתב הגנתה והתיק נקבע לשמיעת הראיות. ביום 6/5/2010 שלח ב"כ "קרנית" לבית המשפט העתק מכתב אשר נשלח לב"כ המוסד לביטוח לאומי בו נאמר, בין השאר: "הנדון: ת.א. (מחוזי ת"א) 1657/08 המוסד לביטוח לאומי נ' קרנית מצ"ב המחאת מרשתי על סך 3,310,874 ₪. סכום זה משולם על פי ההסכם ביננו וראה גם מכתבי מיום 23.12.09 ואישורך מיום 27.12.09. התביעה תמשיך להתנהל כסדרה בשאלת החבות והתשלום הוא אך ורק כדי "לעצור" את מרוץ הריבית..." ביום 24/1/2011, נשמעו הראיות בתיק. במהלך שמיעת הראיות ועדותה של הגב' גרין התבררו העובדות הבאות: האופנוע נשוא הדיון היה רשום על-שמו של מר יצחק גרין ז"ל בלבד, והיה בחזקתו הבלעדית. לגב' גרין אין ולא היה מעולם רישיון לנהיגת אופנוע. מי שקנה את האופנוע היה מר יצחק גרין ז"ל, אשר היה חבר במועדון אופנוענים. האופנוע נרכש ללא ידיעת הגב' גרין. כדבריה: "ש. בעלך ביקש ממך רשות או שאל אותך לגבי רכישת האופנוע? ת. לא. ... ת. זה היה החלום שלו, וכשהוא מצא משהו פוטנציאלי הוא בא ואמר לי קניתי. ... ש.ת. לא ידעתי שהוא הולך לקנות אופנוע. יום אחד הוא בא עם בחור בשם דוד פורת ואמר קניתי אופנוע". הגב' גרין, כדבריה: גם לא טיפלה בכל נושא הקשור לאופנוע. "ת. ... בעלי נסע באופנוע, לי לא היה רישיון נהיגה לאופנוע. ... ש. את יודעת היכן העבירו אותו טסט? ת. לא. לא היה לי שום יד באופנוע. ... ש. איזה סוג דלק לאופנוע? ת. שוב, לא היה לי שום גישה לאופנוע בנושא זה, לא מבחינה מכנית ולא שום דבר פעיל. ... ש. למה לא בדקת שהאופנוע מבוטח? ת. שוב. האופנוע היה הכלי שלא הייתי צריכה לדאוג לו. יש מספיק מטלות של בית, ילדים ועצמי. זה לא דבר שהייתי מתעסקת איתו בכלל". עובדות ועדות זו לא היו צריכים להפתיע את הנתבעת. רישום בעלות האופנוע מצוי במשרד הרישוי. הוא הדין באשר לרישיון הנהיגה של הגב' גרין. במכתבו מיום 27/7/2005, הפנה התובע את הנתבעת לרישום זה. ביום 9/7/2001 הגישה הגב' גרין את תביעתה למוסד לביטוח לאומי. ב"הודעה על פגיעה בעבודה" היא הצהירה כדלקמן: "רק לאחר התאונה נודע לי כי האופנוע לא מבוטח..." ללמדך, כי כל העובדות הרלוונטיות היו פרושות או יכולות היו להיות פרושות בידי "קרנית" כבר ביום הדרישה הראשונה - 16/3/2003 - או בסמוך למועד זה. "קרנית" לא הציגה שום ראיה אשר יש בה כדי לשלול, לערער או להטיל ספק בעובדות אלו. רק לאחר שנשמעו הראיות, נאותה "קרנית" לקבל את המלצת בית המשפט להכיר בחבותה לתשלום/שיבוב הגמלאות אותן שילם המוסד לביטוח לאומי לגב' גרין. בפתח דברי הסיכום כותב ב"כ הנתבעת: "2. ... קרנית מוותרת בנסיבות תיק זה על "טענת החבות" ולכן טענה זו לא "תזכה" לדיון בסיכומים אלו, מבלי שיש בכך משום הסכמה או ויתור בשאלה הנכבדה והעקרונית (זכאות בן-זוג לפיצוי, כנוסע ברכב-המשפחתי בו נוהג אותה שעה בן-הזוג השני, כאשר לרכב אין ביטוח חובה). 3. נותרו לדיון שני נושאים: א. שיעור הריבית בו יש לחייב את "קרנית" בנסיבות העניין. ב. גובה הוצאות המשפט (אם בכלל), קרי: שכ"ט עו"ד". דברי הסיכום של הנתבעת מתייחסים לסוגיות אלו בלבד. בפתח דברי הסיכום, טען ב"כ המוסד לביטוח לאומי כי במכתב מיום 6/5/2010 המצוטט לעיל, ויתרה "קרנית" על טענותיה לגבי הריבית ההסכמית והותירה במחלוקת רק את שאלת החבות. מכאן, כך טענתו, אין "קרנית" יכולה לחזור בה מויתור זה, ועם הכרתה בחבות, יש לחייבה בתשלום התביעה, לרבות הריבית ההסכמית. אין אני מקבל טיעון זה. מחלופת המכתבים אשר קדמה למכתב מיום 6/5/2010 ולתשלום שבוצע, עולה: כי התשלום בוצע "תחת מחאה" "כדי לעצור את מרוץ הריבית על-פי ההסכם" (מכתב מיום 17/12/2009) וכי "... למרות תשלום הריבית על-פי ההסכם תחת מחאה, מרשתי אינה מוותרת על טענותיה בעניין זה והדבר יוכרע על-ידי בית המשפט על פי כתבי הטענות" (מכתב מיום 23/12/2009). ללמדך, ש"קרנית" לא ויתרה על השגותיה באשר ל"ריבית ההסכמית", וברוח זו יש גם להתייחס למכתב מיום 6/5/2010. מכאן, שהדיון בתיק זה יתמקד בשני הנושאים המפורטים בפתח סיכומי "קרנית". 2. "ההסכם": ההסכם בין הצדדים קובע לאמור: "הואיל ומספר התביעות, בהן עשויה להתעורר שאלת אחריותה של החברה כלפי המוסד הוא גדול והתדיינות בכל תביעה כזאת הינה ממושכת וכרוכה בהליכים משפטיים ממושכים ויקרים; והואיל וברצון הצדדים לחסוך את ההתדיינות בכל תביעה בנפרד, ולהמנע מניהול הליכים משפטיים ממושכים ויקרים, ולהסדיר מראש את זכות התביעה של המוסד כלפי החברה, לפי סעיף 150 לחוק; לפיכך הוסכם בין הצדדים כדלקמן: ... 3. שילם או משלם המוסד - על פי הוראות החוק - גמלאות לנפגע בתאונת דרכים (להלן: "התביעה"), והחברה אחראית - על-פי הוראות הדין לרבות חוק הפיצויים ופקודת הביטוח - לפצות אותו נפגע מכוח היותה המבטחת של השימוש בכלי רכב שהיה מעורב בתאונת הדרכים, בגינה משתלמות הגמלאות לנפגע, בפוליסה שהייתה בת תוקף בעת התאונה, תפצה החברה את המוסד כדלקמן: (1) כאשר הנפגע הוא הנוהג בכלי הרכב - 55% מסכום התביעה. (2) כאשר הנפגע אינו נוהג בכלי הרכב - 80% מסכום התביעה. ... 6. החברה תשלם את תביעת המוסד לפי דרישתו תוך 45 יום מיום קבלתה; פיגרה החברה בתשלום פרק זמן העולה על 15 יום, יהיה עליה לשלם למוסד ריבית בגובה הריבית המקסימלית על סכום התביעה, לפי חוק פסיקת ריבית, תשכ"א - 1961, ועוד 20% מסכום הריבית הנ"ל". מהמבוא להסכם למדים אנו, כי מדובר בהסכם ארוך טווח שמטרתו הייתה לייעל, לקצר ולחסוך את ההתדיינות בין הצדדים בכל תביעה בנפרד, דווקא משום ריבוי התביעות הקיימות בהן עשויה להתעורר שאלת אחריותן של חברות הביטוח כלפי המוסד לביטוח לאומי. ממקרא ההסכם עולה, כי הוא מעניק יתרונות לכל אחד מן הצדדים. המוסד לביטוח לאומי מקבל החזר/שיבוב על-פי הסכומים אותם הוא שילם או עתיד לשלם, ללא בירור שיעור הנזק אשר נגרם לנפגע. מנגד, זכאיות חברות הביטוח לנכות מתביעת הנפגע את מלוא הגמלאות אותן הוא קיבל מן המוסד לביטוח לאומי, בעוד הן מחזירות למוסד לביטוח לאומי סכומים מופחתים - 55% אם הנפגע הוא הנוהג בכלי הרכב ו- 80% אם הנפגע אינו נוהג ברכב - בעוד שעל-פי הוראות סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, אלמלא "הסכם" זה, זכאי היה המוסד לביטוח לאומי לקבל מחברות הביטוח שיפוי מלא של הסכומים אותם הוא שילם לנפגע. לא בכדי, ביטל המוסד לביטוח לאומי לאחרונה "הסכם" זה עם חברות הביטוח, בשל העדר כדאיות כלכלית. 3. "הריבית ההסכמית": סעיף 3 ל"הסכם" מפרט את שיעור הפיצוי. סעיף 6 ל"הסכם" קובע את מועד התשלום; את הריבית אותה יש לשלם על-מנת לבטא את ערכו הריאלי של התשלום; ותשלום נוסף של "עוד 20% מסכום הריבית" במקרה של איחור בתשלום. נראה, כי לא יכולה להיות מחלוקת באשר לשיעור הריבית אותה יש לשלם על מנת לשמור על ערכו הריאלי של התשלום. את זאת קבעו הצדדים באופן מפורש בהסכם: "...ריבית בגובה הריבית המקסימלית על סכום התביעה לפי חוק פסיקת ריבית, תשכ"א - 1961..." מכאן, שהמחלוקת בין הצדדים יכולה להתמקד אך ורק בשאלה: האם במקרה הנדון יש הצדקה לתשלום הריבית הנוספת בשיעור של 20% מסכום הריבית הקבועה בסעיף זה. על מנת להגיע למסקנה במחלוקת זו שבין הצדדים, יש לדון תחילה במהות תשלום נוסף זה. נושא זה, זכה להתייחסות רבה על-ידי בתי המשפט על ערכאותיו השונות. הדעות בין השופטים נחלקו בין גישה פרשנית דווקנית ומצומצמת שיש לתת לסעיף 6 ל"הסכם" ובין גישת ביניים המאפשרת, בנסיבות מסויימות, לנהוג אחרת. הגישה המייצגת את הפרשנות הדווקנית והמצומצמת מצאה את ביטויה, בין שאר פסקי הדין המייצגים דעה זו בע"א (י-ם) 9105/06 המוסד לביטוח לאומי נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח', תק-מח 2006 (3), 49. אומר בית המשפט בהרכב השופטים י. סבן, י. שפירא, י. נועם: "3. ... סעיף 6 להסכם בין הצדדים קובע, כי על המשיבות לשלם 80% מסכום הגמלה שמשלם המל"ל בתוך 45 יום ממשלוח הדרישה, שאם לא כן תהיה ריבית מיוחדת. בהסכם בין הצדדים אין תנאי המסייג הוראה זו. יש להניח, כי הצדדים שיוו לנגד עיניהם, כי במהלך הזמן והמקרים הרבים יתגלעו ביניהם מחלוקות לגיטימיות לא מעטות. חרף זה הם בחרו שלא לסייג סעיף הריבית המיוחדת בהסתייגות כלשהי, ומכיוון שההוראה ברורה ופשוטה, אין גם מקום בהליך זה לסייגה..." כך, וכדוגמא נוספת, בת"א 1864/06 (ת"א) המוסד לביטוח לאומי נ' אריה חב' ישראלית לביטוח בע"מ ואח'. תק-מח 2009 (2), 7582, אומר בית המשפט מפי כבוד השופט ניסים ישעיה: "מנגנון זה שנקבע בין הצדדים בהסכם, נועד להיות סופי ופשוט, על מנת למנוע מחלוקות. ההסכם מהווה תחליף להתדיינות המשפטית בכל מקרה ומקרה. כאשר הצטרפה קרנית להסכם, הייתה מודעת ליתרונותיו ולחסרונותיו, ויש להניח שהביאה בחשבון שהיתרונות עולים על החסרונות, שאם לא כן לא הייתה מתקשרת בהסכם. הנה כי כן, משהתקשרה קרנית עם המל"ל בהסכם, ביטאה למעשה את רצונה כי היחסים בין הצדדים לא יוכרעו על-ידי בית המשפט, אלא על-ידי מנגנון ברור וקבוע מראש לפתרון מחלוקות, הכל מתוך ידיעה כי לעיתים היא מרוויחה, ולעיתים היא מפסידה, כאשר בסיכום כללי ניתן לצפות לאיזון כולל... ... לאור כל האמור לעיל זכאי התובע לקבל מהנתבעות את הריבית הקבועה בהסכם בשיעור הנתבע על ידו". פסק דין זה מצוי עתה בערעור בבית המשפט העליון - ע"א 6950/09. מנגד, מצויה "גישת הביניים" אשר מחד גיסא מכירה בחובה לשמור על דווקנותו של סעיף 6 להסכם ועל אומד דעתם של הצדדים בעת כריתת ההסכם, אך מאידך גיסא לא מתעלמת מכך כי מדובר בהסכם ארוך טווח, וכי יש לראות בתוספת של "20% מסכום הריבית" שבסיפא לסעיף זה, כ"פיצוי מוסכם" על-פי סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א - 1970 שבנסיבות ראויות ניתן להפחית או לא לאכוף תשלום זה, הגם שיש לנהוג בדרך זו במשורה. "גישת ביניים" זו מצאה את ביטויה, בין שאר פסקי הדין המייצגים דעה זו, בת"א (שלום י-ם) 5885/05 המוסד לביטוח לאומי נ' הפניקס הישראלי חב' לביטוח בע"מ, תק-של 2006(1), 4866, אומר בית המשפט מפי כבוד השופט רם וינוגרד: "16. ... סעיף 6 להסכם אינו אלא תניה בעניין פיצויים מוסכמים, כמשמעה בסעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: חוק החוזים (תרופות)). העובדה כי הפיצוי המוסכם נקבע בדרך של שיעור ריבית חריגה אין בה כדי לשנות את סיווגה של תניה זו (ראו ע"א 18/89 חשל נ' פרידמן, פ"ד מו (5) 257, 263). תניות מעין אלה כפופות לכללים הרגילים בעניין פירוש חוזים (השוו ג' שלו דיני חוזים (מהדורה שניה, תשנ"ה) 592 ובה"ש 95 שם)... ... 21. ... ודוק: השימוש בסמכות זו יעשה בצמצום ובמקרים חריגים בלבד, בהם ישתכנע בית המשפט כי לא התקיים "כל יחס סביר" בין הפיצוי לנזק הצפוי (שלו, שם, בעמ' 593; ע"א 300/77 רוזנר נ' בניני ט.ל.מ, פ"ד לב (3) 682, 686; ע"א 748/80 גולדשטיין נ' גוב ארי, פ"ד לח (1) 309, 319; ע"א 4481/90 אהרון נ' פרץ, פ"ד מז (3) 427, 439; ע"א 5872/99 רוזנברג נ' עו"ד אזולאי, דינים-עליון נט 27 בפיסקה 5 לפסק-דינו של השופט א.א. לוי). לעניין זה נקבע זה כבר כי "כלל היסוד בהפעלת הסמכות הקבועה בסעיף 15 (א) לחוק התרופות הוא, כי הפחתת הפיצוי המוסכם נעשית רק במקרים חריגים, בהם לא נמצא יחס סביר, ולו בדוחק, בין שיעור הפיצוי המוסכם ובין הנזק שניתן לחזותו בעת כריתת החוזה" (ע"א 18/89 חשל נ' פרידמן, פ"ד מו (5) 257, 264; ע"א 879/92 מקור הנפקות וזכויות בע"מ נ' רוסמן, פ"ד נ (1) 774, 788). היחס "הסביר" נקבע על-פי הנזק שניתן היה לצפותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת מהפרתו, ולא על-פי הנזק שנגרם בפועל (שלו, שם, בעמ' 594-593; ע"א 572/83 אדיב נ' רפאל, פ"ד לט (3) 345, 348; ע"א 524/83 קן תור נ' אלון, פ"ד מ (2) 533, 559; ע"א 3846/98 דהן נ' ביטון, פ"ד נד (4) 566, 575)". כך, בע"א (ת"א) 1286/07 מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי. תק-מח 2009(3), 14588, אומר בית המשפט מפי כבוד השופטת רות לבהר-שרון: "הוראות סעיף 6 להסכם ברורות ואינן כוללות כל סייג לפסיקת הריבית המקסימלית, וברוח דברים זו פורשו הדברים על-ידי בתי המשפט השונים [ראה למשל: ת.א. 1864/06 המוסד לביטוח לאומי נ' אריה חב' ישראלית לביטוח בע"מ ( 01.06.09), וכן ע"א 9105/06 המוסד לביטוח לאומי נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ ( 02.07.06) (להלן: פס"ד מגדל")]. קביעה זו נועדה להבטיח את מילוי חובתן של המבטחות לשלם את כספי התביעה תוך זמן קצר, זאת לאחר שהמבטחות זכו במסגרת ההסכם בהנחה מגובה הסכומים שהיו צריכים להיות משולמים על ידן (פס"ד אררט). ... אולם אין לקבל קביעה זו באופן גורף, ויש לטעמי מקום לאפשר, במקרים חריגים, סטייה מן האמור בסעיף 6 להסכם. בהקשר זה יצויין, כי ברע"א 8429/06 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי ( 01.07.07) ציין בית המשפט העליון, על אף שלא עסק בשאלה שבפנינו בדבר סטייה מהוראות סעיף 6 להסכם לאור מחלוקת פרשנית, כי סעיף 6 להסכם מהווה תניה בדבר פיצויים מוסכמים, ויש בכך, כדי לתמוך בעמדה המצדיקה התערבות במקרים מתאימים (אף כי חריגים), כפי שרשאי בית המשפט להתערב בתניות פיצויים מוסכמים בחוזים אחרים". כך גם ברע"א 8429/06 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-על 2007(3), 259 אומר בית המשפט מפי כבוד השופט אליקים רובינשטיין: "יג. חוזה יש לפרש על פי אומד דעת הצדדים. דהיינו "המטרות, היעדים האינטרסים והתוכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים" (ראו ע"א 4628/93 - מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991), פ"ד מט(2), 265, עמ' 285-284 - הנשיא ברק. עניין לנו בתביעת שיבוב מכוח חוזה שמטרתו הוגדרה במבוא לו בהאי לישנא: "לחסוך את ההתדיינות בכל תביעה בנפרד, ולהימנע מניהול הליכים משפטיים ממושכים ויקרים, ולהסדיר מראש את זכות התביעה של המוסד כלפי החברה, לפי סעיף 150 לחוק". תכלית החוזה היא לפשט את תביעות השיבוב שמגיש המוסד לביטוח לאומי כנגד חברות הביטוח, ולדרבנן לשלם את הסכום הנתבע בפרק זמן קצר, תוך שאם יפגרו בביצוע התשלום, תוטל עליהן סנקציה בדמות הריבית המכסימלית בחוק ריבית והצמדה, בצירוף שיעור של 20% מסכום הריבית האמורה. יד. נמצא אפוא שסעיף 6 הריהו תניה בעניין פיצויים מוסכמים כאמור בסעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א - 1970; משמעותו היא קביעת פיצויים מוסכמים אשר נדבך מרכזי בהם תהא הריבית בשיעור המכסימלי הנקוב בחוק, נכון ליום החיוב..." בדברי הסיכום הביא כל אחד מן הצדדים אזכורים נוספים של פסקי דין התומכים בגישות השונות. מצרף אני את דעתי לאלו הסוברים כי יש להתייחס לסיפא שבסעיף 6 להסכם, כ"פיצוי מוסכם" על-פי סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, כך גם כי יש להתערב במשורה ברצונם של הצדדים כפי שמצא את ביטויו בסעיף זה. במקרה הנדון, לא מצאתי נסיבות אשר יצדיקו התערבות כלשהי ב"ריבית ההסכמית" אשר נקבעה ב"הסכם". כאמור, הדרישה הראשונה של התובע/המוסד לביטוח לאומי אל הנתבעת/"קרנית" הייתה ביום 27/10/2003. על פי סעיף 6 להסכם, תוך 45 יום ממועד פנייה זו, הייתה הנתבעת צריכה להיענות לדרישה זו ולשלם את הדרישה, גם אם היא חולקת על החבות. הנתבעת דחתה את דרישת התובע/המוסד לביטוח לאומי, כך גם את דרישותיו הנוספות מיום 27/7/2005, 18/9/2006 ו- 28/11/2006. יש לזכור לעניין זה שלידתו ומטרתו של הסכם זה הוא דווקא למנוע התדיינויות במקום שיש מחלוקת בשאלת האחריות. כך נקבע במפורש ברישא של ההסכם: אם הייתה סבורה הנתבעת כי יש לה השגה על החבות, וכי למרות האמור היא פטורה מתשלום, היה עליה לשלם את הדרישה תחת השגה ולהביא את הדבר לבירור בבית המשפט. אין לי אלא להביא בנדון את דבריו של המשנה לנשיאה כבוד השופט אליעזר ריבלין בע"א 5824/07 קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' המוסד לביטוח לאומי : "2. בהתאם ללשון הסעיף קבע בית המשפט כי מניין הימים מתחיל ביום שבו משגר המשיב דרישת תשלום למערערת. המערערת סבורה כי חרף הלשון הברורה הזו יש למנות את הימים מן היום שבו נקבעת זכאותו של הנפגע כלפיה (בין מכוח הסכמתה בין מכוח קביעה שיפוטית)... ... יובהר: המערערת טוענת כי יש להתייחס אליה, בהקשר הנדון, באופן שונה מאשר לשאר חברות הביטוח. ואכן, במובנים שונים קרנית איננה ככל חברת ביטוח. לענייננו ניתן לטעון כי בעוד שחבותן של חברות הביטוח, מכוח פוליסת הביטוח, היא הכלל הרגיל, הרי שחבותה של קרנית היא בגדר היוצא מן הכלל הנובע מהוראות חוק הפיצויים. אולם מנגד יש להבהיר כי גם חברות הביטוח "הרגילות" כופרות לעיתים בחבותן ובכל זאת אין מחלוקת כיהוראת סעיף 6 להסכם חלה לגביהן ככתבה וכלשונה. מעבר לכך, יש להניח שהמשיב לא פונה למערעת אלא במקרים שבהם מסתמן כי הדבר בא בגדר חריגי החבות של קרנית. בית המשפט המחוזי סבר כי קבלת עמדתה של המערערת תביא לה הנאה כפולה: "מחד - היא תזכה בהנחה הקבועה בהסכם, שכוונת הצדדים הייתה להעניקה רק כנגד השבה מיידית של הסכומים; ומאידך - היא לא תשלם את הריבית המכסימלית כפי שנקבע בהסכם". תוצאה זו - כך הטעים בית המשפט קמא - "עומדת בניגוד לכוונת הצדדים ולהגיון הטמון בהסכם. ... ... לא מצאנו שלפנינו משום הוכחה מספקת לכך שהצדדים הגיעו לכלל הסכמה כללית ומחייבת לשנות, לגבי קרנית, את הוראת הסכם. לפיכך, אין מנוס מלאשר את פסק הדין של בית המשפט המחוזי בעניין זה. ... לא למותר לחזור ולציין את דבריו של בית המשפט קמא, כי: "במקרים שבהם אכן תעלה מחלוקת בשאלת חבותה (של קרנית) כלפי הנפגע, תוכל קרנית לשלם תחת הסתייגות, ובמידה ויוכח כי אין לה חבות לגבי אותו מקרה - יוחזרו לה הכספים על-ידי המל"ל כאשר הם משוערכים לאותו מועד". אני דוחה את טענת "קרנית", כי היה שיהוי בהגשת התביעה על-ידי המוסד לביטוח לאומי. הגשת התביעה על-ידי המוסד לביטוח לאומי היא דרישה נוספת על הדרישות הקודמות שנשלחו ל"קרנית", אשר נדחו על-ידה ללא כל הצדקה. לא המוסד לביטוח לאומי הוא גורם השיהוי אלא "קרנית" היא זו אשר גרמה לשיהוי בתשלום וללא כל הצדקה. עתה עליה לשאת בתוצאות שיהוי זה. טענת הנתבעת/"קרנית" בסיכומיה כי "בסוגיה (מורכבת) זו של "הפעלת" סעיף 7 (6) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975, בנסיבות של תאונה בה נפגע אחד מבני הזוג ברכב משפחתי ("רכוש משותף" בלשון המחוקק) חסר ביטוח - טרם אמר בית המשפט העליון את דברו ולמיטב בדיקתנו, גם לא בתי המשפט המחוזיים" - אין ולא היה בה כל הצדקה לאי התשלום. קשר הנישואין אינו יוצר בהכרח שותפות בכלי הרכב המשפחתיים. בענייננו, העובדות מלכתחילה היו ברורות לחלוטין, האופנוע היה בבעלותו, בחזקתו ובשימושו הבלעדיים של מר יצחק גרין ז"ל. לגב' גרין לא היה כלל רישיון לנהיגת אופנוע ודינה היה כדין כל נוסע אחר. מכאן, שהמחלוקת אותה העמידה "קרנית" לדיון, מלכתחילה, לא היה לה בסיס איתן. כפועל יוצא, על "קרנית" לשלם למוסד לביטוח לאומי את מלוא הריבית הקבועה בסעיף 6 ל"הסכם", לרבות את התוספת של "עוד 20% מסכום הריבית". 4. הוצאות: אין מחלוקת בין הצדדים, כי המוסד לביטוח לאומי זכאי להוצאותיו עקב ניהול תיק זה. מחלוקת בין הצדדים באשר לשיעור ההוצאות אותן יש לפסוק. ב"כ המוסד לביטוח לאומי סבור כי יש לפסוק הוצאות משפט בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 20%. ב"כ "קרנית" סבור כי יש להסתפק בתשלום בסכום שלא יעלה על 20,000 ₪. למותר לציין, כי יש לראות בתביעה זו כתביעה כספית/תביעת שיבוב, להבדיל מתביעת נזיקין ושיעור שכר הטרחה הנקבע בתביעות אלו. במקרה הנדון, עת באים לאמוד את שיעור ההוצאות ושכר הטרחה הראוי, אין להתעלם מכך כי סירוב "קרנית" לשלם למוסד לביטוח לאומי את הסכום לו הוא זכאי תוך 45 יום מיום הדרישה - 27/10/2003 - חייב את המוסד לביטוח לאומי להליכים נוספים, לרבות הגשת תביעה וניהולה, הליכים אשר הגדילו את הוצאותיו. מנגד, אין להתעלם מכך, שבשלב מסויים התעשתה "קרנית", הודתה בחבותה והקדימה לשלם - תחת השגה - את סכום הדרישה כשהוא כולל את "הריבית ההסכמית" עד למועד התשלום. הדבר נעשה בטרם הוגשו סיכומי טענות הצדדים. בכך צמצמה "קרנית" את המחלוקת בין הצדדים והותירה לדיון והכרעה את נושא "הריבית ההסכמית" בלבד. אשר על כן, ובשוקלי את כלל הנסיבות, סבור אני כי תשלום הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 60,000 ₪, הוא תשלום ראוי במקרה הנדון. 5. סוף דבר: אני קובע כי על "קרנית" לשלם למוסד לביטוח לאומי את הסכום אותו הוא היה זכאי לקבל, כשהוא נושא את מלוא "הריבית ההסכמית" הקבועה בסעיף 6 ל"הסכם". במידה והתשלום שבוצע ביום 6/5/2010 מבטא את התשלום דלעיל, יש בכך כדי סילוק התביעה. כמו כן, ובנוסף, אני מחייב את "קרנית" לשלם למוסד לביטוח לאומי את הוצאותיו, לרבות שכ"ט עו"ד בסך כולל של 60,000 ₪, כשסכום זה נושא הצמדה מלאה למדד המחירים לצרכן וריבית חוקית מהיום ועד התשלום בפועל. תביעת שיבובקרנית