קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת פוליסת ביטוח רכב צד ג: בפניי תביעה לפיצויים בסכום של 71,000 ₪ שהוגשה נגד חברת ביטוח וסוכניה בהסתמך על עילה חוזית ולחילופין על עילה נזיקית. יסודה של התביעה הוא בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 15.10.09, שבעקבותיה חויב התובע לפצות את בעליו של הרכב האחר שהיה מעורב בתאונה בגין נזקיו. לטענת התובע במועד התאונה הייתה לרכב שבו נהג פוליסת ביטוח צד ג', ועל כן חייבת חברת הביטוח לשלם לו את הנזקים שבהם חויב. לחילופין, וככל שאומנם יתברר כי במועד התאונה לא הייתה פוליסה תקפה, נבע הדבר מעוולות שבוצעו על ידי הנתבעים, שבגינן חייבים הם לפצותו בגין נזקיו. הרקע העובדתי במועדים הרלבנטיים לתביעה זו הייתה בתו של התובע הבעלים של רכב מסוג אופל אסטרה (להלן: "הרכב"). ביום 29.9.08 פנה התובע לסוכנות הביטוח של נתבע מס' 3, סוכן ביטוח (להלן: "סוכנות הביטוח" ו"הסוכן" בהתאמה), בבקשה לבטח את הרכב בביטוח צד ג'. התובע חתם על הצעה ורכש ביטוח צד ג' של נתבעת מס' 1 (להלן: "חברת הביטוח") לרכב, הכולל ביטול השתתפות עצמית, תמורת סכום של 1,402 ₪. באותו מעמד לא שילם התובע את הפרמיה עבור הביטוח. ביום 5.10.08 הנפיקה חברת הביטוח לתובע את פוליסת הביטוח לתקופה שראשיתה ביום 1.10.08 וסיומה ביום 30.9.09. משלא שילם התובע את הפרמיה עבור הביטוח ביטלה חברת הביטוח ביום 1.2.09 את הפוליסה. ביום 12.2.09 שלחה חברת הביטוח למבוטחת, היא בתו של התובע, התראה לתשלום חוב הפרמיה טרם נקיטת הליכים משפטיים. ביום 21.5.09 הגיע התובע לסוכנות הביטוח. בעוד שלטענת התובע שילם במועד זה את מלוא הפרמיה ונאמר לו "שהכל בסדר", טוענות הנתבעות כי התובע שילם סכום של 1,250 ₪ בלבד, ועל כן לא ננקטו צעדים להקמת הפוליסה מחדש. ביום 15.9.09, בעת שנהג התובע ברכב, ארעה תאונת דרכים בינו לבין רכב נוסף שבבעלות "אלביט מערכות בע"מ" (להלן: "אלביט"). אלביט הגישה נגד התובע תביעה כספית, אשר הסתיימה בהסכם פשרה שלפיו ישלם התובע לאלביט סכום של 41,000 ₪. גדר המחלוקת התובע טוען כי הפוליסה בוטלה שלא כדין, ולחילופין כי אף אם נעשה הביטול כדין התרשלו הנתבעים בכך שלא הקימו אותה מחדש בחודש מאי 2009. ואילו הנתבעים טוענים כי הפוליסה בוטלה כדין, וכי לא הוקמה מחדש הואיל והתובע לא שילם את מלוא הפרמיה. לגבי הנזקים הנטענים על ידי התובע טוענים הנתבעים כי התובע לא עמד בחובתו להקטין חלק מנזקים אלה. דיון והכרעה לנוכח גדר המחלוקת בין הצדדים יש לבחון תחילה את השאלה אם ביטול הפוליסה על ידי חברת הביטוח נעשה כדין. אם התשובה לשאלה זו שלילית התוצאה היא כי הפוליסה הייתה תקפה במועד האירוע, ובכך יסתיים הדיון. ואילו אם אמצא כי הפוליסה בוטלה כדין יש מקום לבחון את יתר טענותיו הנזיקיות של התובע ביחס לטיפולם של הנתבעים בהקמת הפוליסה מחדש. אם אמצא כי ביטול הפוליסה היה שלא כדין, או כי יש ממש בטענות התובע בדבר הפרת חובות הנתבעים כלפיו באי הקמתה מחדש, אבחן את טענות הצדדים ביחס לנזקים נשוא התביעה. ביטול הפוליסה: סעיף 15(א) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח") קובע מהו אופן ביטולה של פוליסה במקרה של אי תשלום דמי הביטוח במועד. הסעיף קובע: "לא שולמו דמי הביטוח או חלק מהם במועדם ולא שולמו גם תוך 15 ימים לאחר שהמבטח דרש מן המבוטח בכתב לשלמם, רשאי המבטח להודיע למבוטח בכתב כי החוזה יתבטל כעבור 21 ימים נוספים אם הסכום שבפיגור לא יסולק לפני כן". ההלכה הפסוקה קבעה כי דרך הביטול הקבועה בסעיף הינה קוגנטית ואינה ניתנת להתנאה אלא לטובת המבוטח או המוטב, כפי שנקבע בסעיף 39(ב) לחוק חוזה הביטוח. חוק חוזה הביטוח הינו חוק צרכני, ומטרתו של סעיף 15 הינה למנוע ביטול של הכיסוי הביטוחי מחמת התרשלות או שכחה של בעל הפוליסה (ראה: ע"א (מחוזי ת"א) 2612/01 אזולאי אלון נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (5.8.04); בש"א (מחוזי ת"א) 1606/04 הראל חברה לבטוח בע"מ נ' יוספה סגל (3.4.05)). בענייננו מסר העד מטעם הנתבעים אילן פרדינטל כי חברת הביטוח שלחה למבוטחת (בתו של התובע) שתי הודעות כנדרש בסעיף 15(א) לחוק חוזה הביטוח בתאריכים 20.11.08 ו-6.12.08. שתי ההודעות צורפו לתצהירו של העד כנספחים א1 ו-א2. אלא שלטענת התובע לא הציגה חברת הביטוח ראיה לכך שההודעות נשלחו בדואר רשום, או כי התקבלו על ידי המבוטחת. אף שסעיף 15 לחוק חוזה הביטוח אינו קובע זאת במפורש, הרי שתנאי לשכלול הביטול הוא מסירת הודעות הביטול למבוטח. ההיגיון שביסודו של תנאי זה ברור, שכן על מנת להגשים את מטרתו של סעיף 15, שהינה כאמור מניעת ביטולו של הכיסוי הביטוחי בשל אי תשלום דמי הביטוח כתוצאה משכחה או מרשלנות, יש צורך שהמבוטח ידע אודות ביטולו הצפוי של החוזה. באשר לשאלה כיצד יוכיח המבטח מסירת ההודעות למבוטח קיימות בפסיקה מספר גישות שונות (ראה: י' אליאס דיני הביטוח - כרך א' (מהדורה שניה, תשס"ט-2009, דין וביטוח הוצאה לאור בע"מ) בעמ' 720-724). אני סבורה כי אין מקום לקבוע כללים נוקשים ביחס לאופן הוכחת המסירה, ויש לבחון כל מקרה לנסיבותיו. אין מקום לקביעה גורפת כי משלוח בדואר רגיל מהווה מסירה מספקת, ואין גם מקום לקביעה כי משלוח בדואר רשום עם אישור מסירה מהווה תנאי הכרחי משלא נקבעה דרישה כזו על ידי המחוקק. לגישתי נטל ההוכחה להראות כי ההודעה נמסרה למבוטח מוטלת על המבטח. נטל זה מורכב משני נטלים משניים: האחד - נטל השכנוע, שנותר מן ההתחלה ועד הסוף על שכמו של המבטח; השני - נטל הבאת הראיות, אשר יכול לעבור מצד אחד למשנהו במהלך הדיון. השאלה אם עמד המבטח בנטל ההוכחה המוטל עליו תבחן לאור מכלול הראיות שהובאו, ובמצב בו בתום הדיון נותרות כפות המאזניים מעוינות תהא ידו של המבוטח על העליונה. בענייננו הודה התובע בכתב התביעה ובתצהירו כי קיבל את הודעות חברת הביטוח: "לאחר מכן, ועקב אי התשלום האמור, קיבלתי מכתבי דרישה מהנתבעת 1 לתשלום הפרמיה כדי למנוע ביטול הפוליסה" (סעיף 15 לתצהיר התובע; דברים זהים נטענו גם בסעיף 12 לכתב התביעה). התובע פעל כשלוחה של המבוטחת - בתו בעניין עריכת הביטוח, ועל כן, בהתאם לסעיף 2 לחוק השליחות, התשכ"ה-1965, ידיעתו של התובע אודות הודעות חברת הביטוח כמוה כידיעת המבוטחת. די בדברים אלה על מנת לקבוע כי הודעות חברת הביטוח נמסרו למבוטחת. ואולם אף אלמלא הודה התובע בקבלת ההודעות, הייתי מגיעה למסקנה זהה על בסיס הראיות האחרות שהובאו. חברת הביטוח הוכיחה כי שלחה למבוטחת שתי הודעות כנדרש בסעיף 15 לחוק חוזה הביטוח בדואר רגיל. ראיה זו העבירה את נטל הבאת הראיות אל שכמו של התובע. במצב כזה יכול שיהיה די בעדות מהימנה של המבוטח כי לא קיבל את ההודעות על מנת להעביר את נטל הבאה הראיות בחזרה אל שכמה של חברת הביטוח, ואם לא הובאו ראיות נוספות - גם על מנת להביא לקביעה כי חברת הביטוח לא עמדה בנטל השכנוע להצביע על מסירת ההודעות למבוטח. אלא שבמקרה זה בחר התובע שלא לזמן לעדות מטעמו את המבוטחת - בתו, ולא הביא כל ראיה המצביעה על כך שלא קיבלה את ההודעות שנשלחו אליה בדואר. הימנעות התובע מהבאתה של המבוטחת לעדות פועלת לחובתו שכן קמה נגדו הנחה כי אילו הייתה מוזמנת לעדות הייתה המבוטחת סותרת את טענתו (ראה למשל: ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, פ"ד מה(4) 651 (1991) בפסקה 10 לפסק הדין). הנחה זו מצטרפת לראיה שהביאה חברת הביטוח בדבר משלוח שתי ההודעות בדואר רגיל, ובחינת המכלול מובילה למסקנה כי חברת הביטוח עמדה בנטל השכנוע, והוכיחה כי שתי ההודעות נמסרו למבוטחת. לפיכך אני קובעת כי הפוליסה בוטלה כדין, באמצעות משלוח שתי הודעות כדרישת סעיף 15 לחוק חוזה הביטוח ומסירתן למבוטחת. טיפול הנתבעים בהקמת הפוליסה מחדש: משקבעתי כי הפוליסה בוטלה כדין עליי להידרש לקבוצת טענותיו הנוספת של התובע, הגורס כי הנתבעים הפרו חובותיהם כלפיו בכך שלא טיפלו כראוי בהקמת הפוליסה מחדש, דבר המקים חבות שלהם לפצותו בגין נזקיו. אין מחלוקת כי התובע ידע אודות ביטול הפוליסה, וביום 21.5.09 פנה לסוכנות הביטוח ונפגש עם פקידת הסוכן, פאתנה זיאדני (להלן: "זידאני"). באשר למה שארע באותה פגישה שונות גרסאותיהם של הצדדים. התובע מסר בעדותו כי שילם את מלוא הפרמיה - סכום של 1,250 ₪ בשיק של אחר ו-152 ₪ במזומן, וכי אמרו לו "שהכל בסדר" (עמ' 7 שו' 13 ועמ' 8 שו' 24). ואילו זידאני מסרה בעדותה כי התובע שילם לה באותו מעמד סכום של 1,250 ₪ בשיק של אחר המשוך ליום 30.5.11, והבטיח לשלם את היתרה תוך מספר ימים. היא מסרה לתובע קבלה על סכום השיק. היא אף מסרה לתובע כי לאחר שישלים את יתרת חובו יהיה עליו לחתום על "טופס הקמה" שבו יצהיר כי הרכב לא עבר תאונה ולצרף אישור שמאי על תקינות הרכב. התובע לא שילם מעולם את יתרת חובו והפוליסה נותרה מבוטלת (ראה סעיפים 10-14 לתצהירה). מעדיפה אני את גרסתה של זידאני על פני גרסתו של התובע. ראשית, בניגוד לזיאדני, התובע הינו בעל עניין ישיר בתוצאת ההליך. שנית, בעוד שגרסתה של זידאני הייתה עקבית ואחידה לאורך כל הדרך, התובע שינה גרסתו במהלך עדותו, כפי שיפורט להלן. שלישית, הקבלה שנמסרה לתובע הינה בסכום של 1,250 ₪. אין קבלה על הסכום הנוסף של 152 ₪, ולא מצאתי כל היגיון בטענת התובע כי לא ניתנה לו קבלה. לא מצאתי כי לנתבעים היה עניין שלא למסור לתובע קבלה דווקא על סכום זה אילו קיבלו ממנו את הסכום. כאמור, התובע שינה גרסתו במהלך עדותו. תחילה טען כי שילם את הפרמיה וכי יש לו קבלה על כך (עמ' 7 שו' 9), וכי כששילם אמרו לו שהכל בסדר (עמ' 7 שו' 13). בהמשך חזר על דברים אלה: "כן, שילמתי להם עוד פחות מ-200 ₪, בין 150 ל-200, תוספת לשיק. זה היה באותו יום שנתתי את השיק. נתנו לי קבלה, שמתי בכיס ואמרו לי שהכל בסדר" (עמ' 8 שו' 23-24). ואולם כשעומת עם העובדה כי הקבלה הינה על סכום השיק בלבד שינה גרסתו ומסר: "ש. הקבלה שקיבלת היא על השיק. ת. סליחה, אני לא קיבלתי את הקבלה כשנתתי את השיק, קיבלתי אותה אחרי הרבה זמן. זה סוכן ביטוח שלי לא מהיום, אני כל הזמן מתעסק איתו, נתתי לו את השיק, את הכסף ואחר כך הוא נתן לי את הקבלה ואמר שזה בסדר. ש. מתי קיבלת את הקבלה? ת. אני לא זוכר, אבל זמן מה אחרי ששילמתי" (עמ' 8 שו' 25-30). לפיכך אני קובעת כי התובע לא שילם את מלוא הפרמיה, שכן נתן שיק בסכום של 1,250 ₪ שנפרע, אך לא שילם את יתרת הפרמיה בסך 152 ₪. כמו כן אני דוחה את גרסתו של התובע כי נאמר לו "שהכל בסדר", וקובעת כי זידאני מסרה לו כי עליו לשלם את יתרת חובו, לחתום על טופס הקמה ולצרף אישור שמאי לשם הקמת הפוליסה מחדש, וכי הפוליסה לא הוקמה מחדש הואיל והתובע לא שילם את יתרת הפרמיה. השיק שמסר התובע נפרע על ידי חברת הביטוח. ואולם גם מעובדה זו אין התובע יכול להיבנות, הואיל והיה לו חוב עבור הפרמיה לתקופה שבה הייתה הפוליסה בתוקף. בסיכומיו העלה ב"כ התובע טענה נוספת, כי הסוכן התרשל בכך שנתן לפקידה, שאינה סוכנת ביטוח, לטפל בעניינו של התובע, שכן אילו היה מטפל בו הסוכן הוא היה עומד על קבלת מלוא חוב הפרמיה באופן מיידי, ומחתים את התובע על המסמכים הנחוצים להקמת הפוליסה. דא עקא כי אין התובע רשאי לטעון טענה זו. ראשית, מדובר בגרסה עובדתית אשר אין לה בסיס בחומר הראיות, אפילו לא בעדותו של התובע עצמו, אשר העיד כי שילם את מלוא הפרמיה ונאמר לו "שהכל בסדר". שנית, טענה זו לא הועלתה בכתב בתביעה, שבו כל מה שנטען כלפי סוכנות הביטוח והסוכן הוא כי היה עליהם להעביר לחברת הביטוח את הפרמיה, שאותה שילם התובע במלואה, וכי אם לא עשו כן הפרו חובותיהם לתובע (סעיף 17 לכתב התביעה). מסקנתי היא, איפוא, כי התובע לא שילם את מלוא הפרמיה ועל כן לא הוקמה הפוליסה מחדש, וכי אף אחד מהנתבעים לא הפר חובה כלשהי כלפי התובע או כלפי המבוטחת. סוף דבר משקבעתי כי הפוליסה בוטלה כדין, וכי הנתבעים לא הפרו כל חובה כלפי התובע באי הקמתה מחדש, התייתר הדיון ביחס לנזקיו הנטענים של התובע. אשר על כן אני דוחה את התביעה. התובע ישלם לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 6,000 ₪ תוך 30 יום מהיום, אחרת ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. זכות ערעור כחוק. רכבביטוח רכבפוליסה