תביעה נגד הנהלת בתי המשפט: קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה נגד הנהלת בתי המשפט:  1. לפני בקשה לסילוק התביעה על הסף או למתן ארכה להגשת כתב הגנה. המשיב מתנגד לבקשה. 2. בית המשפט נעתר לבקשה אחת למתן ארכה. ודוק; הדבר נעשה על דרך של שגרה גם כאשר בעל הדין אינו המבקשות ומבלי לקבל את עמדת הצד שכנגד. ויודגש, לא נגרם כל נזק משום שהדיון קבוע ליום 4.7.11 ובכל מקרה, אם יוגש כתב הגנה, יקבלו התובע לפני הדיון. 3. הבקשה נסמכת הן על טענה של חסינות שיפוטית מכח סעיף 8 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) התשכ"ח - 1968 והן על נימוקים לגוף התביעה.   4. להלן העובדות הצריכות לעניין. התובע הגיש תביעה בבית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב כנגד בנק לאומי לישראל בע"מ - ת"ק 658-05-08. לאחר מתן פסק הדין ביקש התובע לערער על פסק הדין. חלף בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, כנדרש (וראה סעיף 64 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, וכן תקנה 16 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין) התשל"ז - 1976 והאמור בסיפא לפסה"ד שיצא מלפני בית המשפט לתביעות קטנות), הגיש התובע בקשה למתן ארכה להגשת ערעור. רשם (כתוארו אז) בית המשפט המחוזי ביקש את תגובת המשיב (הנתבע בתיק התביעות הקטנות) ומשלא הוגשה תגובה נעתר לבקשה. משכך, הגיש התובע ערעור ולא בקשת רשות ערעור. ברם, בהתאם להוראות סעיף 64 לחוק בתי המשפט, ידון בית המשפט המחוזי בערעור אם ניתנה רשות לכך מאת שופט של בית המשפט המחוזי. מתוך שלא ניתנה רשות לכך מאת שופט נדון ה"ערעור" על ידי בית המשפט המחוזי, כבקשת רשות ערעור (כפי שצריכה היתה להיות במקור), לפני הנתבעת מס' 2. הנתבעת עמדה על הכתרת כתב הטענות כערעור אך דנה בנימוקים לגופם ודחתה את ה"ערעור". פסיקת הנתבעת 2 לא הניחה את דעתו של התובע אשר בחר לפנות במכתב לנתבעת 3 שהינה נשיאת בית המשפט המחוזי בתל אביב. פניה ראשונה אבדה והפניה השניה נענתה בתשובת כב' הנשיאה. מתשובתה עולה כי לא מצאה מקום להתערב בהחלטות שיפוטיות. עוד השיבה כי הדרך לתקיפת ההחלטות הינה בערעור וכי על פני הדברים לא נפלה שגגה בהתנהלות המשפטית של השופטים שעסקו בה. 5. סמכותו של בית המשפט לסילוק תובענה על הסף נקבעה בתקנות 100 ו-101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. בענייננו עסקינן בתקנה 100 לתקנות אשר מקנה סמכות למחיקת התביעה, בין היתר, מקום בו כתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה. סוגיית טענת ההגנה בדבר חסינות שיפוטית אם תתקבל באה בגדרה של תקנה 100 לתקסד"א. 6. לפיכך, אדון תחילה בסוגיית החסינות השיפוטית. בסעיף 8 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] נקבע בהאי לישנא: "8. רשות שופטת אדם שהוא גופו בית משפט או בית דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולות שיפוט, לרבות בורר - לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי". 7. מניסוחו של הסעיף דנן ומפסיקת בתי המשפט עולה כי יש לבחון האם מתקיימים שני תנאים מצטברים: האחד, האם מדובר בפעילות שיפוטית; והשני, האם הפעולה נעשתה על ידי שופט בעת מילוי תפקידו?   8. לית מאן דפליג כי התובענה עוסקת בהחלטה ובתשובה שניתנו על ידי הנתבעות 2 ו-3 בשל תפקידן השיפוטי. לפיכך דומני כי שני התנאים מתקיימים לגבי שתי הנתבעות. יצוין כי הגם ובעניין הנתבעת 3 המדובר במכתב תשובה הרי שהמכתב נכתב על ידי הנתבעת בתשובה לפניית המשיב מכח תפקידה כשופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב ונשיאת בית המשפט. תפקיד הנשיא של בית משפט (בכל בתי המשפט בארץ) מסור לאדם המכהן גם כשופט ומכח הכרתו את אופי כהונת השופט ותפקידו. סבורני כי המכתב דנא חוסה במסגרת שנקבעה בסעיף 8 הנ"ל וכך היתה אף, לטעמי, כוונת המחוקק. 9. לעניות דעתי, לא ניתן ולא צריך להפריד בין היות הנתבעת 3 שופטת לבין תפקידה כנשיאת בית המשפט. שני התפקידים שלובים זה בזה. יוצא אפוא שהוראות סעיף 8 לפקודת הנזיקין חלות על הנתבעות 2 ו-3. זאת ועוד, בנוסף לחסינות השיפוטית שבסעיף 8 לפקודת הנזיקין, קיימת לנתבעת 3 הגנה וחסינות של עובד ציבור מכח סעיף 7א. לפקודת הנזיקין. על כן, התביעה שהוגשה נגד שתי הנתבעות נמחקת. 10. נותר לבחון האם החסינות חלה אף על המדינה ולענייננו על הנתבעת 1. 11. סוגיית החסינות המשפטית נבחנה הן בפסיקה והן על ידי מלומדים. פסק הדין המנחה ניתן בבר"ע 2315/00 מ"י נ' פרידמן (מיום 13.3.01 טרם פורסם ) בבית המשפט המחוזי בירושלים. הסוגיה לובנה גם על ידי כב' השופטת, ד"ר דפנה אבניאלי, במאמרה "מי ישפוט את השופטים וכיצד?" "הפרקליט" מז (2004) 77 - 103, וכן על ידי פרופסור ישראל גלעד במאמרו "אוי לדור ששופטיו צריכים להישפט? "עלי משפט ב (תשס"ב) 255 - 272 (2002). 12. עד לפרשת פרידמן היה מקובל כי החסינות חלה גם על השופטים וגם על המדינה. 13. בעניין פרידמן הגיע בית המשפט למסקנה כי יש להגביל את אחריות המדינה, מכח אחריותה כאחריות שילוחית לעוולות של השופטים ל"מקרים קיצוניים מאוד של רשלנות בוטה מאוד". 14. ויודגש, על פי סקירת פרופסור גלעד: "במשפט האנגלי מגנה החסינות מפני תביעות בנזיקין על כל מעשה בעל אופי שיפוטי act of judicial character, כשמתחום החסינות מוצאים רק מעשים כאמור העונים על קריטריונים מצטברים - חריגה מסמכות ופעולה שלא בתום לב22. בארצות הברית מוקנית לשופטים בדרך כלל חסינות מוחלטת (absolute) על מעשים שנעשו בתחום מילוי חובותיהם23 (within the scope of their judicial duties). בשתי המדינות חסינות זו קיימת גם למדינה ולא רק לשופטים." (בעמ' 268 למאמרו). 15. החסינות שבמשפט האנגלו-אמריקני יפה גם לעניין ניתוח סוגיית החסינות בעניין תשובת הנתבעת 3, כאמור לעיל. 16. ד"ר אבניאלי מציעה לאפשר הגשת תביעה כנגד המדינה אך "רק במקרה של פעולה בזדון או תוך חריגה מודעת מסמכות" (בעמוד 103 למאמר). 17. פרופסור גלעד גורס כי: "לאור האמור לעיל, נראה כי האינטרס הציבורי בתפקוד תקין של מערכת המשפט מחייב להקנות חסינות רחבה לא רק לשופטים אלא גם למדינה כמעסיקתם" (בעמוד 266 למאמר). הצעתו נוסחה כדלקמן: "מוצע כי הסדר זה של חסינות עובדי הציבור יותאם להסדר חסינות השופטים באופן הזה. ראשית, החסינות המיוחדת של השופטים תוגבל, על פי המצב הקיים, ל'ביצוע פעולת שיפוט', כאשר על פעולת שאינה פעולת שיפוט יחול הדין הכללי של עובדי הציבור. שנית, כעובדי ציבור, השופטים לא יהיו חסינים מאחריות במצבים של גרימת נזק בכוונת זדון תוך שימוש לרעה בסמכות. שלישית, ועיקר, להבדיל מעובדי ציבור, אחריות המדינה בנזיקין לעוולות שופטים תהא זהה לאחריותם האישית: במקרה הרגיל של ביצוע פעולת שיפוט, כאשר השופטים חסינים אישית, תהא גם המדינה חסינה מאחריות שילוחית, אך במקרים של גרימת נזק בכוונת זדון תוך שימוש לרעה בסמכות תחוב המדינה יחד עם השופטים. עם זאת כדי לחסום תביעות סרק ותביעות נקמניות נגד שופטים באופן אישי, תהיה תביעה אישית נגד שופט מותנית באישור היועץ המשפטי לממשלה, ובהיעדר אישור כאמור תוגש התביעה נגד המדינה בלבד" (בעמוד 267 שם). 18. במקרה שלפנינו הנתבעת 2 דנה בטענות התובע לגופן ב"ערעור" שהגיש. הנתבעת 2 התייחסה לטענות התובע. בכל מקרה, לא ניתן לקבוע כי מדובר ברשלנות ובוודאי שלא ברשלנות בוטה מאוד, או בכוונת זדון. האמור לעיל נכתב בזהירות הראויה כאשר מחד גיסא טענות הצדדים וההחלטה ומכתב התשובה מונחים לפני בית המשפט ומאידך גיסא לא התקיים דיון הוכחות. 19. לפיכך, החסינות החלה על הנתבעות 2 ו-3 חלה גם על הנתבעת 1. 20. לא זו אף זו, דרך המלך להפוך את ההחלטה שניתנה על ידי הנתבעת 2 היתה הגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון ולא פניה לנתבעת 3. התובע בחר שלא לילך בדרך המלך, ואם נגרם כביכול נזק, הרי שיש לו רשלנות תורמת מכרעת לגרימתו. 21. לכאורה גם אין אפשרות להוכיח אם נגרם נזק ומה גובה הנזק, שכן אין לדעת מה היה פסק הדין שניתן אילו היה נדון הערעור כערעור ולא כבקשת רשות ערעור. 22. אשר על כן, אני מורה על מחיקת התביעה. הדיון מבוטל. כל צד יישא בהוצאותיו. חסינותשאלות משפטיות