קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה להחזרת תפוס במכס: בפניי כתב תביעה להחזרת תפוס על פי סעיף 192 לפקודת המכס [נוסח חדש]. לאחר שהצדדים התייצבו בפניי, הוסכם כי פסק הדין ינתן לאחר שהצדדים יסכמו את טענותיהם בכתב, לאחר שהצעת הפשרה שהוצעה נדחתה על ידי הצדדים, ובית המשפט נדרש ליתן את פסק דינו, על פי הטיעונים של הצדדים אשר הונחו בפניי. הוראת החוק: (א) אניה, כלי הובלה או טובין שנתפסו על ידי פקיד-מכס ומסר בעל התפוס לגובה המכס תביעה עליהם, רשאי גובה המכס להוסיף ולהחזיק בתפוס ולעשות אחד משני אלה - (1) לא לנקוט הליכים להחרמת התפוס אלא לדרוש מהתובע, בהודעה חתומה בידו, שיגיש נגדו תובענה להחזרת התפוס, ואם לא עשה זאת התובע תוך חדשיים מיום מתן ההודעה, יראו את התפוס כמוחרם ללא צורך בהליכים נוספים; (2) להביא בעצמו לידי הגשת תובענה להחרמת התפוס. (ב) אם תוך שלושה חדשים לאחר קבלת התביעה על התפוס לא דרש גובה המכס מהתובע להגיש תובענה כאמור בסעיף קטן (א)(1), אף לא הביא בעצמו לידי הגשת תובענה כאמור בסעיף קטן (א)(2), יימסר התפוס לידי התובע. התובעת וטיעוניה: בפתח סיכומיה סיכמה התובעת את עיקרי טענותיה. לדידה, נתפסו מרכיבי המטען נשוא תביעה זו, שלא כדין, ומשכך, עליה להשיבם, לאלתר, לידי התובעת תוך חיוב הנתבעת בהוצאות בשל הנזק העצום שנגרם לתובעת כתוצאה מהתנהלות הנתבעת בעניין זה. יתרה מזו, אותם נתונים אשר היו ידועים כבר אז - במועד הפיסה, בחודש נובמבר 2007 הם הנתונים הידועים היום, הן לעניין ההתחייבויות ,והן לעניין האישורים שבידיה, כך שלא היה כל טעם בהחזקת התפוסים במשך כ-4 שנים כמעט. בעניין זה לדידה תהיה השלכה מהותית, הן לעניין הנזק שנגרם לתובעת והן לעניין שאלת החיוב בדמי אחסנה. לסיכום דבריה, טוענת התובעת כי: אחד - לא ביצעה כל הברחה שהיא של טובין שהם. שתיים - התובעת לא ייבאה כל טובין שהם אסורים בייבוא. הנתבעת וטיעוניה: בקציר האומר אומר, כי הנתבעת היא מדינת ישראל אגף המכס, סברה כי נטל ההוכחה (סעיף 229 לפקודת מס הכנסה) על התובעת, וחובת הוכחה כי הטובין שהיא ייבאה לארץ נתפסו שלא כדין. בתביעתו של היבואן להראות שהפעולה שפעל לגבי הטובין היתה כדין ולא נפל בה פגם. לדידה של המדינה, זוכה היבואן תביעתו - יוחזרו לו הטובין. לא הוכיח - תדחה תביעתו ויוחרמו הטובין. כך על פי הוראות פקודת המכס. בטרם הכרעה משמעות "החילוט" במסגרת הנורמטיבית: סעיף 204 לפקודה - ככל שהוא נוגע לענייננו - מפרט וקובע מה הם טובין מחולטים: "ואלה טובין שיחולטו למדינה: (1) טובין מוברחים; (2) ...". סעיף 204 לפקודה קובע, אמנם, אילו טובין הם טובין "מחולטים", אולם נשאלת השאלה כיצד יש לפרש את המונח "חילוט". ההגדרה למונח אינה מופיעה בפקודת המכס, כך גם אין התייחסות למונח זה בפקודת הפרשנות [נוסח חדש] או בחוק הפרשנות, תשמ"א-1981. זאת ועוד: המונח "חילוט" והמונח החרמה המופיע אף הוא בפקודת המכס משמשים בחוסר שיטתיות כאשר שני המונחים מתייחסים להפקעת זכויות בטובין (וראה ג' וינוגרד "על חילוט והחרמה בדיני המכס") . כך כותרתו של סעיף 230 לפקודה עניינה ב"כוחה של הרשעה ככוחו של חילוט", אשר הסעיף עצמו אינו רלוונטי בגין העובדה שלמעשה לא הוגש כתב אישום ולא היתה הרשעה אך הוא רלוונטי לעניין הפרשנות של סוגיית החילוט, בעוד שבסעיף גופו משתמש המחוקק במונח "החרמה". השימוש במונחים אלו, פעם כמונחים חלופיים בעלי משמעות זהה ופעם כמונחים נבדלים בעלי משמעות שונה, מחייב את המשפטן בבחינה מקיפה של ההסדר המותווה בדיני המכס. המונח "חילוט" הוא למעשה התרגום של המונח האנגלי Forfeiture ואילו המונח "החרמה" בא לתרגם את המונח האנגלי Condemnation (ראה בג"ץ 127/61 בירנבאום נ' מנהל המכס והבלו , בעמ' 1956). החילוט לפי פקודת המכס הוא "פעולה, מעשית, מנהלית" בעוד ההחרמה היא "פעולה משפטית". החילוט אינו מוטל לאחר בירור משפטי שבו יימצא בעל טובין אשם בעבירה, אלא מוטל מכוח החוק במישור האזרחי-מינהלי. אמנם יש בחילוט משום "עונש" לבעל הטובין אולם הסנקציה עומדת במישור אחר ושונה מהסנקציה הפלילית (ראה בג"ץ 335/82 למדן נ' מנהל אגף המכס והבלו (להלן - עניין למדן) , בעמ' 790-791). הליך ההחרמה, להבדיל מהחילוט, הוא כאמור פעולה משפטית המתגבשת באמצעות קביעה שיפוטית או בהתקיים נסיבות מסוימות על-פי הפקודה. החילוט הוא אפוא שלב ביניים שזמן קיומו מוגבל. הטובין המחולטים לטובת המדינה מופקעים מבעליהם, אולם ההפקעה היא הפקעה זמנית בלבד, ולכך משמעות לסוגיות תשלום האחסון. בחלוף המועדים המצוינים בפקודה או בהתקיים ההליכים השיפוטיים עשויים להתקיים אחד משניים: אפשרות אחת היא כי הטובין יוחזרו לבעליהם. אפשרות שנייה היא כי הטובין יהיו מוחרמים. אם יוחזרו לבעליהם אין לראות בהם עוד כמחולטים, אלא כטובין השייכים לבעליהם לכל דבר ועניין. אם יוחרמו הטובין, תעבור הבעלות באופן סופי ומוחלט לידי המדינה. ההחרמה מפקיעה מידי הבעלים את הזכויות בנכס באופן סופי, בעוד החילוט מפקיע את אותן זכויות באופן זמני בלבד (לעניין החילוט כאקט זמני ראה גם עניין למדן הנ"ל, בעמ' 791). צא ולמד: לאחר שחולטו הטובין אפשריים שני תרחישים. על-פי אחד מהם יוחזרו הטובין לבעליהם. על-פי השני יוחרמו הטובין. אימתי יהיה סופו של הליך בהחרמת הטובין? הפקודה מפרטת נתיבים אחדים המובילים בסופו של דבר להחרמה. נתיב אחד שסופו החרמה כרוך באי-נקיטת הליכים לאחר שהטובין חולטו ונתפסו על-ידי המכס. כך יוחרמו הטובין כאשר לא נמסרה הודעה בכתב לגובה המכס תוך חודש ימים מיום התפיסה (סעיף 190 לפקודה). הטובין יוחרמו גם על-פי סעיף 192(א)(1) כאשר נדרש מי שתובע את התפוס להגיש תובענה להחזרתו והוא אינו עושה זאת תוך חודשיים. במקרה זה כבמקרה הקודם ייראו הטובין כמוחרמים, ללא צורך בהליכים נוספים. נתיב שני שצעידה בו תוביל להחרמה, יתקיים לאחר הגשת תובענה אזרחית להחזרת התפוס, כאשר נדרש תובע הטובין לעשות כן על-פי סעיף 192(א)(1). בית-המשפט ידון בתובענה ואם יגיע למסקנה כי יש להחרים את הטובין, יוחרמו אלה ויועברו לטובת המדינה. כך במקרה דנן. מעבר לכך קיימת גם אפשרות שלישית בפקודה המובילה, בסופו של דבר, להחרמת הטובין והיא מעוגנת בסעיף 230 לפקודה. על-פי הסעיף האמור, כאשר אדם מורשע בעבירה שהייתה גוררת אחריה את חילוט הטובין, תפעל ההרשעה כהחרמת הטובין שבהם נעברה העבירה. כאמור קובע סעיף 204 לפקודה אילו טובין יחולטו למדינה. סעיף 230 לפקודה קובע כי כוחה של הרשעה ככוחו של חילוט, כאשר הסעיף נוקט גם לשון החרמה. המונח "חילוט" אינו משמש בפקודת המכס לבדה כי אם גם בהוראות חוק נוספות. ניתן לבחון את השימוש במונח באותם חוקים לגבי הקשר שבין חילוט הטובין לבין ביצוע העבירה ומיהות הבעלים. יש לתת את הדעת כי לעתים משתמש המחוקק במונח חילוט כמשמעו ולעתים צופן בחובו המונח את המשמעות המצויה במונח "החרמה". אם הוראות אותם חוקים כאמור הן בעלות מטרות, נסיבות והשלכות הדומות לענייננו, ייתכן שיהיה בהן כדי לשפוך אור על פירוש הסעיפים הרלוונטיים בפקודת המכס. נבחן אפוא את פקודת היבוא והיצוא [נוסח חדש], תשל"ט-1979 (להלן - פקודת היבוא), שם קובע המחוקק בסעיף 7, כי: "(א) היו טובין מושטים בניגוד לצו פיקוח או בניגוד לחוק החל על המסחר עם האויב, יחולטו הטובין על כל אמצעי ההובלה שהשתמשו בהם להובלתם וינהגו בהם כפי שיורה השר..." . כך גם נקבע בסעיף 9 לפקודת היבוא כי אם חולטו טובין יש להודיע לבעל הטובין על החילוט. על-פי סעיף 8(א) לפקודת היבוא, בסמכותו של פקיד המכס לדרוש ראיות מכל אדם המחזיק בטובין כהגדרתם בסעיף. לא הובאה ראיה כמצוות פקיד המכס, יחולטו הטובין. בע"א 666/88 מדינת ישראל נ' מונוגיל תעשיות מזון בע"מ (להלן - עניין מונוגיל), נשאלה השאלה אם יש להפעיל את הוראת סעיף 8(א) לפקודת היבוא כאשר הטובין הועברו לצד ג'. הועלתה הטענה כי סמכות התפיסה הולכת אחר הטובין ומשאלו הובאו לארץ, שלא על-פי פקודת היבוא, עומדת למדינה הסמכות לתופסם, לדרוש לגביהם ראיה, ומשראיה כזו לא בנמצא - יחולטו הטובין. בית-המשפט קבע בעניין מונוגיל כי סמכות התפיסה והחילוט היא כלפי היבואן, כלפי שלוחו או סוכנו. משעברו הטובין מאלו לצד ג' לא קמה עוד סמכות התפיסה. הפרשנות שניתנה בפסקי דין מאוחרים יותר מציינת זכות הבעלות של צד ג' על חילוט הטובין, לא כדי לקבוע באופן עקרוני כי הבעלות גוברת על החילוט, אלא מתוך שיקולים צרכניים שמטרתם היא להגן על רוכש סחורה בתום-לב. כיוון שנדרשת ראיה כי הסחורה יובאה ארצה כדין, אין זה מדרך ההיגיון או מדרך המסחר המקובל לדרוש מצד מרוחק לעיסקת הייבוא כי ימציא את המסמכים הדרושים ושאם לא ימציא את אותם מסמכים יחולטו הטובין שרכש כדת וכדין. סבורני כי בעניין מונוגיל הייתה מטרת בית-המשפט להגן על הצרכן במעין "תקנת שוק" הכרוכה אחר דיני הייבוא. לשון ה"חילוט" בסעיף 8(א) החליפה את המונח "החרמה". הנוסח שקדם לפרסום הנוסח החדש נקט לשון "החרמה". כך בפקודת הסמכויות בעניין היבוא, היצוא והמכס (הגנה), 1939, סעיפים 5(1)(א), 5(3) (וראה גם: וינוגרד, במאמרו הנ"ל , בעמ' 131; בג"ץ 340/62 כלב נ' מנהל המכס והבלו בעמ' 267 וכן עניין מונוגיל , בעמ' 10). כבר צוין כי המונחים "חילוט" ו"החרמה" משמשים בדין הישראלי בערבוביה. אין זה פותר אותנו מלחפש הסבר למושגים אלה לעניין החוק שלפנינו. מפקודת היבוא עולה כי המונח "חילוט" החליף את המונח "החרמה". החלפת מונח אחד באחר לא היה בה כדי לשנות את משמעות סעיפי פקודת היבוא כפי שהיו עובר לשינוי. צא וראה: לשון "חילוט" בפקודת היבוא משמעה "החרמה", כלומר: שלילת הרכוש באופן סופי ומוחלט. השימוש בדיבור "חילוט" בפקודת היבוא שונה אפוא מהשימוש בדיבור "חילוט" בפקודת המכס. בפקודת המכס דר המושג "חילוט" לצדו של המונח "החרמה", כשלכל אחד מהמונחים פירושו שלו, זה מונח זמני וזה מונח סופי, זה מפקיע את הזכויות עד קרות אירוע מסוים וזה מפקיע את הזכויות באופן מוחלט. בפקודת היבוא משתמש המחוקק במונח אחד בלבד - "חילוט". מונח זה משמש כאקט סופי המפקיע את זכויות הבעלים בנכס באופן מוחלט. ניתן אפוא למתוח קו דמיוני המתאם בין המונח "חילוט" בפקודת היבוא למונח "החרמה" בפקודת המכס. שני המונחים צופנים משמעות דומה. שונה הוא המונח "חילוט" כמשמעו בפקודת המכס, ועל כך בהמשך. בית-המשפט בעניין מונוגיל התמודד אפוא לא עם שלב ביניים זמני של שלילת הבעלות כי אם עם שלילת רכוש סופית מבעליו (עניין מונוגיל, בעמ' 10). שלילה זו היא שעמדה לנגד עיני בית-המשפט בהכריעו את הדין. ואכן מציין בית-המשפט: "בפרשנו, אם כך, את היקף הסמכות הנתונה לרשויות המכס על-פי סעיף 8(א) לפקודת היבוא והיצוא, עלינו לקחת בחשבון את זכות היסוד של האדם לבל יפגעו בקניינו. ערך יסוד זה עלינו לאזן עם האינטרס שבבסיס פקודת היבוא והיצוא, אינטרס המדינה בפיקוח על הטובין הנכנסים לתחומה ובמיסוים, והצורך של המדינה באכיפה אפקטיווית של החקיקה הפיסקאלית". קביעה זו של בית-המשפט מתיישבת עם עמדתי העקרונית של הגנת הקניין. סבור אני כי כאשר באה לפני בית-המשפט הוראת חוק שבהפעלתה קיימת אפשרות לפגיעה קשה בחופש הקניין של הפרט, ישקול בית-המשפט כראוי את האיזון הראוי בהפעלתה של אותה הוראה, תוך שימת לב ונקיטת אמצעי זהירות שלא לפגוע בזכויות היסוד אפילו כמלוא הנימה מהצורך הנדרש. כאשר המונח "חילוט" משמעו אקט סופי ומוחלט השולל מאדם את רכושו, הסכנה לחופש הקניין רבה. מכאן, כאשר בחן השופט פינקלמן בפרשת מונוגיל את הסמכויות הניתנות על-פי פקודת היבוא, ליטול מאדם את רכושו לצמיתות, איזן את שיקולי ההרתעה ואת נוחיות הדיון מחד גיסא עם ערכו של חופש הקניין מאידך גיסא וקבע כי יש לצמצם את המונח "חילוט", כך שיכוון כלפי היבואן, סוכנו או שלוחו בלבד. בעניין פקודת היבוא אפוא אין לקבוע כי החילוט הולך אחר הטובין שבוצעה בהם העבירה, אלא כי הולך הוא אחר מבצעי העבירה ומהם נוטל הוא את רכושם. משניתק הקשר בין מבצע העבירה או מבצע העבירה הפוטנציאלי לבין הטובין, אין לחלטם. בפקודת המכס, כאמור, פירוש המונח "חילוט" שונה. בפקודת המכס מדובר באקט זמני שבו נשללת זכות ההחזקה, אך לא זכות הבעלות. מכאן, שאין ללמוד מהגדרת המונח "חילוט" בדיני הייבוא והייצוא לעניין מונח זה בדיני המכס. עם זאת, ייתכן שניתן ללמוד מפקודת היבוא כיצד יש לקרוא את המונח "החרמה" בפקודת המכס. שכן, המשמעות שהוקנתה למונח "חילוט" בפקודת היבוא דומה למשמעות שיש לתת למונח "החרמה" בפקודת המכס. העולה מן האמור לעיל הוא כי אין להחרים את הטובין בכל מקרה שבו אותם טובין היוו את מושא העבירה על-פי הפקודה. הטובין יוחרמו רק כאשר העבירה בוצעה על-ידי הבעלים החוקי של הטובין או מטעמו. שאם לא נאמר כן, יצא הבעלים וידיו על ראשו גם אם היה תם-לב. דבר חוק נוסף שהמונח "חילוט" מצוי בו הוא פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 (להלן - הפסד"פ) שם מעוגנת האפשרות לחלט חפצים בסעיף 39 כדלהלן: "(א) על אף האמור בכל דין, רשאי בית המשפט, בנוסף על כל עונש שיטיל, לצוות על חילוט החפץ שנתפס לפי סעיף 32, או שהגיע לידי המשטרה כאמור בסעיף 33, אם האדם שהורשע במעשה העבירה שנעשה בחפץ או לגביו הוא בעל החפץ; דין צו זה כדין עונש שהוטל על הנאשם. (ב) ניתן חפץ כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה ולא חל עליו אחד התנאים האחרים האמורים בסעיף 32, לא יחולט אלא אם החפץ ניתן מאת בעליו, או מאת המחזיק בו כדין, או על דעתו, כשכר בעד ביצוע העבירה שעליה הורשע הנידון, או כאמצעי לביצועה, או בעד ביצוע עבירה אחרת הקשורה בעבירה שבה הורשע הנידון, או כאמצעי לביצוע העבירה האחרת; ואין נפקא מינה אם ביצע הנידון את העבירה האחרת ואם לאו, ואף אם לא נתכוון לבצעה. (ג) צו חילוט לפי סעיף זה יכול שיינתן בין בגזר הדין ובין על פי עתירה מטעם תובע". לצד סעיף 39 מעוגנת בפסד"פ האפשרות לבקש מבית-המשפט שציווה על החילוט לבטל את הצו ובית-המשפט רשאי לעשות כן ולצוות על מסירת החפץ למבקש, לבעלותו או לשם מימוש זכותו והכול לפי העניין (סעיף 40 לפסד"פ). בית-המשפט ייטה להיענות לבקשה כאמור, כאשר אדם שאינו שותף או כרוך בעבירה שנעברה באותו חפץ יטען לבעלות או לזכות שיש לו באותו חפץ שחולט. "חילוט", כמשמעו בפסד"פ, אינו גורס פגיעה בצד שלישי, ומשהוכחה זכותו של זה גוברת הזכות על צו החילוט ובכוחה להביא לביטולו או לצמצומו. כך על-פי סעיף 39(א) יופעל החילוט כאשר האדם שהורשע במעשה העבירה הוא בעל החפץ, כלומר: אם ידוע שהחפץ אינו שייך לעושה העבירה כי אם לבעלים "תמים", יש להחזיר את החפץ לבעליו בתנאים האמורים בחוק. רק כאשר החפץ נמסר על-ידי הבעלים או על-ידי המחזיק בו כדין ועל דעתו, כשכר או כאמצעי בעד ביצוע העבירה שבה הורשע הנאשם או עבירה קשורה אחרת, יחולט החפץ הגם שבעליו אינו מבצע העבירה שהורשע בדין. זאת ועוד: לטוען לזכות בחפץ או לבעלות בו שלא היה שותף לעבירה שבה היה מעורב הנאשם, עומד פרק זמן של שנה, כאמור, לאחר החילוט לבקש את החזרת החפץ לידיו. נראה אפוא כי בפסד"פ אין הולך החילוט אחר החפץ כי אם אחר מבצע העבירה. שימש החפץ במעשה העבירה ובנוסף היה הנאשם בעבירה הבעלים של אותו חפץ, רשאי בית-המשפט לחלטו. במקרה זה מוגן הבעלים ה"תמים" שחפץ השייך לו נקלע למעשה עבירה. לבית-המשפט מוענק שיקול-הדעת להכריע אם לחלט חפץ השייך לנאשם אם לאו. נשאלת השאלה אם דומה כוונת המחוקק בפקודת המכס לכוונתו בפסד"פ, כאשר בחר להשתמש במונח "חילוט". נראה כי כשם שבפקודת היבוא משמעו של ה"חילוט" דומה למשמעות המונח "החרמה" בפקודת המכס, כך גם כאן. משמעות המונח "חילוט" בפסד"פ דומה היא למשמעות המונח "החרמה" בפקודת המכס, בעוד שלמונח "חילוט" בפקודת המכס משמעות שונה לגמרי. ראשית, בפסד"פ מהווה צו החילוט אמצעי עונשי. זאת ניתן ללמוד מלשון סעיף 39 לפסד"פ שם מציין המחוקק כי החילוט הוא בנוסף על כל עונש שיוטל וכן כי דין צו החילוט הוא כדין עונש שיוטל על הנאשם (וראה ע"פ 1982/93 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מדינת ישראל , בעמ' 244). אופיו העונשי של צו החילוט הוא המחייב להגביל את תחולתו לפגיעה בזכות חפצית של מבצע העבירה, ובלשונו של כבוד השופט מצא בע"פ 1982/93 הנ"ל, בעמ' 245: "על רקע זה נקל לפרש את הוראת סעיף 40 לפקודה על-פי תכליתה. נקודת המוצא היא, שצו חילוט מיועד לפגוע, פגיעה עונשית, במי שהיו מעורבים ביודעין (ולוא גם בעקיפין) בעשייה פלילית, ממשית או מתוכננת, הקשורה בחפץ התפוס. אך חילוט חפץ עלול לפגוע, בבלי דעת, בזכותו של צד תמים, בין שהוא בעליו של החפץ ובין שהוא בעל זכות אחרת בו, שלא הייתה לו שום נגיעה לעשייה הפלילית שבעטייה החליט בית המשפט לחלט את החפץ. פגיעה בצד תמים חורגת מגדר מטרתו של צו החילוט ומנוגדת לתפיסתה העונשית של הפקודה, וסעיף 40 מיועד לאפשר תיקון המעוות שנגרם לצד תמים בצו החילוט. לקידום תכלית זו מסמיך הסעיף את בית המשפט להחזיר את החפץ המחולט לבעליו, או לאפשר לבעל זכות אחרת בחפץ לממש בחפץ את זכותו". להבדיל מההליך הפלילי, החילוט על-פי פקודת המכס אינו בא בגדר המישור הפלילי כי אם בגדר המישור המינהלי (וראה עניין למדן הנ"ל); החילוט על-פי סעיף 204 לפקודת המכס מהווה תוצאת לוואי לעבירת מכס בעוד החילוט על-פי פסד"פ מהווה אקט עונשי (וראה דברי הנשיא ברק בבג"ץ 252/81 מנהל אגף המכס והבלו נ' כבוד השופט ח' ש' נחמני, בעמ' 559). היכן אפוא ניתן למצוא בפקודת המכס אקט עונשי? לעניין זה השתמש המחוקק במונח "החרמה" בסעיף 230 לפקודת המכס. ההחרמה כאמור מהווה אקט עונשי, שכן מקור כוחה הוא ההרשעה. לענייננו אפוא אפשר, אולי, ליטול את תוכן המונח "חילוט" בפסד"פ ולצקת את המשמעות המוקנית לו למונח "החרמה" בדיני המכס. הנימוק השני המצדד בהשוואת המונח "חילוט" בפסד"פ עם המונח "החרמה" בפקודת המכס, להבדיל מקבלת המשמעות האחידה של המונח "חילוט" בחוקים שבהם מופיע המונח, כרוך בהגדרת המונח "חילוט" כאקט זמני או כאקט קבוע השולל את הבעלות לצמיתות. בפסד"פ מהווה החילוט אקט עונשי, סופי, השולל את הבעלות על חפץ מידי הנאשם ומעביר את הבעלות לידי המדינה. ככזה ניתן לטעון כי אקט החילוט מקביל להחרמה המצוינת בפקודת המכס. כיוון ששלילת הבעלות באופן סופי מחייבת משנה זהירות, פעל המחוקק במידת ההיגיון כאשר קבע כי אקט עונשי, קרי החילוט בפסד"פ, יחול על הראוי להיענש ולא על בעלים תמים. בפקודת המכס משמש המונח "חילוט" להפקעת זכויות באופן זמני בלבד שאין בו כדי להפקיע באופן מוחלט את זכות הבעלות. בחנו אפוא את משמעות המונח "חילוט" הן בפקודת היבוא והן בפסד"פ. משמעות המונח "חילוט" באותם חוקים אינה מתאימה למשמעות שיש להקנות למונח "חילוט" בפקודת המכס. עם זאת, משמעות המונח "חילוט" בפקודת היבוא ובפסד"פ מתאימה למשמעות הראויה למונח "החרמה" כמשמעו בסעיף 230 לפקודה. גלגולו של המונח "חילוט" ומשמעו לצד המונח "החרמה" מכביד על הפרשן בפירוש החוק. מחד גיסא מנסה הפרשן למקם את המונח במסגרת ההרמוניה החקיקתית המילולית, קרי: ניסיון להקנות למונח משמעות זהה למשמעות שהוקנתה לו בחוקים אחרים; מאידך גיסא, בענייננו, על הפרשן לקרוא את המונח במסגרת השיטה המשפטית שבה הוא מצוי. שיטה משפטית זו המעלה על נס ערכים ככבודו של האדם, חירותו וזכותו הבסיסית שלא להיפגע במידה העולה על הנדרש כתוצאה מפעולות שלטוניות, מחייבת את הפרשן לנקוט זהירות בבחינת המונח והמשמעות שאותה יש להקנות לו. ראה גם בג"ץ 909/08 A.I.M.D LTD. נ' שמואל מרדכי המפקח על היהלומים שם נדונה סוגיית יבוא וחילוט יהלומים אך רבים ממרכיבי פסק דין זה, יש בהם גם השלכות על החלטה של בית משפט זה. דיון והכרעה: כאמור סעיף 204 לפקודת המכס [נוסח חדש], מעמיד רשימה של שבע-עשרה עילות שבגינן יחולטו טובין (טובין מוברחים, טובין שיובאו בהפרת איסור וכו') לטובת המדינה. חילוט הטובין משמעו, בדרך כלל, העברת הטובין למחסני המדינה בהתאם לסעיף 188 לפקודת המכס, עד להכרעת המנהל (מנהל אגף המכס והבלו), מה ייעשה בהם. המנהל משתמש בסמכות שהוקנתה לו בסעיף 193 לפקודת המכס הקובע: "אניה, כלי הובלה או טובין שחולטו, תשמידם רשות המכס או תעשה בהם כדרך שיורה המנהל". מעבר לפרשנות הנורמטיבית אשר פורטה ברישא לדבריי: המלומד י. פוטשבוצקי ז"ל ( י. פוטשבוצקי, חוק מס ערך מוסף,תשל"ו-1975, (צור-רימון, תשל"ה, 1984) עמ' 29) ניסה להגדיר את המונחים "חילוט" ו"החרמה" ולדידו, חילוט היא פעולה אזרחית-מינהלית של תפיסת טובין עקב חשד שנעברה בהם עבירה ואילו החרמה היא פעולה משפטית של הפקעת הזכויות בנכס לאחר שהתברר שהחשד האמור היה מבוסס ולפיכך החילוט הוא שלב ביניים לפני הפעולה הסופית של שלילת הבעלות על ידי החרמה. לדברים אלה לדידו יש סימוכין בדברי השופט אור בבג"צ 335/82 למדן נ' מנהל המכס והבלו(בג"צ 335/82 למדן נ' מנהל המכס והבלו, פ"ד לו(4), 785, 789): "כוונת המחוקק, כעולה מסעיפי החוק הנוגעים לענין.... היא, שטובין, שביחס אליהם מתקיימות נסיבות, כמתואר באחת מפיסקאות המשנה של סעיף 204, ייחשבו כמחולטים, כשלב לפני היותם מוחרמים. הכוונה שבצד הוראה זו היא, שבעל הטובין יאבד בעלותו בהם ואת זכותו להשתמש בהם כבעלים". אדם מייבא טובין לארץ. הטובין מחולטים על ידי רשויות המכס. האם עוברת הבעלות בטובין לידי המדינה או נשארת בידי בעל הטובין? השאלה טרם הובאה להכרעת בתי המשפט ואולם בית המשפט העליון באמרות אגב, התייחס לכך בעקיפין בשני פסקי דין: ע"א 154/58 אסס נ' גובה המכס תל אביב יפו ואח' (4);בג"צ 252/81 מנהל אגף המכס והבלו נ' כב' השופט ח.ש. נחמני ואח'(בג"צ 252/81 מנהל אגף המכס והבלו נ' כב' השופט ח.ש. נחמני ואח', פ"ד לה(4), 558, 559). בשני פסקי הדין מפנה בית המשפט לסעיף 192 לפקודת המכס. בבג"צ 252/81 דלעיל שבו נדונה שאלת ההבחנה שבין תפיסת חפצים במסגרת פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1959, לבין חילוט על פי סעיף 204 לפקודת המכס [נוסח חדש]. אומר השופט ברק: "עם החילוט נוצר סכסוך בין המכס לבין האדם שטוביו חולטו, ופקודת המכס [נוסח חדש] קובעת הליך שיפוטי מיוחד להכרעה בסכסוך זה, אם גובה המכס מודיע - והודעה זו צריכה להיות ברורה ובהירה... - כי אין הוא מתעתד לנקוט הליכים להחרמת התפוס, אלא דורש הוא מהתובע להגיש תובענה להחזרת התפוס, ואם התובע לא עושה כן בתוך חודשיים ימים מיום מתן ההודעה, הרי רואים את הטובין התפוסים "כמוחרם ללא צורך בהליכים נוספים". לדידו של השופט ברק, הבעלות בתפוס נשארת בבעלות בעל הטובין עם החילוט, ובשעה שלא ננקטים הליכים מצד בעל הטובין, מגיע שלב ההחרמה שבעטיו עוברת הבעלות למדינה. וכדברי השופט ברק: "נמצא כי בכוח הוראות פקודת המכס [נוסח חדש] עוברת הבעלות בטובין לידי המדינה". כך גם סובר השופט ויתקון בע"א 154/58 הנ"ל, בהתייחסו להפרת חובת הודעת תביעה שבסעיף 192 לפקודת המכס: "ואולי לא מן הצדק הוא שהפרת חובה כזאת תגרור אחריה תוצאה כה חמורה כגון החרמת הסחורה והפקעת בעלותה מיד הבעלים". על פי האבחנה שבפסקי הדין, יש שלב של חילוט הטובין עקב מעשה עבירה על פקודת המכס, והרשעה על עבירה זו מביאה לידי שלב ההחרמה - ההפקעה, שמסיים את ההליך ומעביר את הבעלות בטובין באופן סופי לידי המדינה. אבחנה זו נגועה בסתירה מהותית להוראות פקודת המכס, וזאת משום האמור בסעיף 193 לפקודה שהוזכר בתחילת דברינו ואשר מתיר לרשות המכס להשמיד טובין מחולטים או לעשות בהם בדרך שיורה המנהל. הזכות להשמיד טובין בלא זכות הבעלות יש בה משום טעם לפגם. על מי חלים דמי האחסון? ההשקפה המקובלת הינה, שבשלב ההחרמה - השלב שלאחר ההרשעה על עבירות שבפקודת המכס - עוברת הבעלות לידי המדינה. השקפה זו באה לידי ביטוי גם בסעיף 230 לפקודת המכס שקובע: "מקום שעשיית העבירה גוררת אחריה חילוט.... ההרשעה על עבירה זו או פסק הדין או ההחלטה של בית המשפט לגבות כל חלק של קנס הכרוך בעשיית אותה עבירה, יפעלו כהחרמת... הטובין שבהם נעברה העבירה". במקרה של סחורה שחולטה והוגשה על ידי בעל הטובין תובענה להחזרתה ניתן, לאורה של ההשקפה דלעיל, למנות שלוש תוצאות בכל הנוגע לדמי האחסון: 1. התובענה נתקבלה - משמע שהמדינה פעלה שלא על פי הצדק, יוחזר התפוס לבעליו ודמי האחסון יחולו מטבע הדברים על המדינה. 2. התובענה נדחתה -התפוס יוחרם - יופקע מידי בעליו לידי המדינה ולבעלותה. במקרה שהתפוס יוחרם, המדינה הופכת לבעלים של התפוס מרגע החילוט, ולכן יחולו עליה דמי האחסון. החרמת התפוס הינה העונש בשל העבירה על פקודת המכס. 3. התובענה טרם הגיעה לדיון לגופה או טרם הוכרעה והצדדים הגיעו ביניהם להסדר שבעקבותיו ישוחרר התפוס - מצב כזה כמוהו ככל הסדר פשרה התלוי בתכנו". והדילמה האם החילוט נעשה כדין? אין חולק בסוגיה דנן, כי החלקים אשר הובאו לארץ, כחלקים נפרדים, הרי בפן הפרוצדוראלי חלקים אלה הובאו כדין ועל פי הרשעות אשר ניתנו. הסוגיה המרכזית היא, מה דין חלקים אשר מגיעים כדין, לאחר מכן, נעשה בהם שימוש כדי ליצור מוצר אשר אינו כדין. דומני כי אין חולק כי האופנועים - (קטנועים) הרכבתם נעשתה שלא כדין, כך גם באשר לכיסאות, ועוד נותרו מוצרים אשר פורמאלית יש בהם משום לכאורה היתר להחזיק. כפי שציינתי בהרחבה לעיל, המהות אשר צריכה לבוא ולהכתיב לבית המשפט את התוצאה היא הבדיקה המהותית אשר עומדת מאחורי המעשה, והאם יש בה כדי להסיר את הוילון המסתיר את המעשה הבלתי חוקי, ודומני כי התשובה לכך במקרה דנן, הינה חיובית. אינני חולק כי לא בוצעה הברחה. ואינני חולק כי התובעת נקטה בפעולות להשבת הטובין ולביטול החילוט, וכן התובעת לא עמדה לדין. אינני חולק כי כפרטים התובעת לא ייבאה טובין שברובם אסורים ,אך עם זאת אינני חולק על העובדה והיא העיקר וזאת יפורט בהמשך כי כל אלה אין בהם כדי לכסות על מעשה אשר בסופו של דבר הינו מעשה בלתי חוקי, ופעולה אשר נקט המכס הינה פעולה חוקית, על פי דין, זאת על פי הראיות אשר עמדו בפני בית המשפט. במקרה זה, החלטתי לאמץ את הדברים אשר נאמרו בצורה מפורשת בסיכומים אשר נכתבו על ידי ב"כ המדינה, וכדי לא לייחס לי דברים אשר לא נכתבו על ידי, יובאו הדברים בשם אומרם בדרך של ציטוט,(עם שינויים קלים ש.ש.) תוך שאני מאמץ את הדברים לענייננו. ואלה הדברים: "משלל הראיות שהמציאה הנתבעת, המסקנה היא כי התובעת עוסקת גם בהרכבה ומכירה של קורקינטים ממונעים במנועי בנזין ובמנועי חשמל, זאת על פי עדותו של מר זהבי יעקב (להלן : "זהבי") בחקירתו מיום 21.11.07 (נספח א' 6 שורה 1 משורה 14 ועד עמ' 2 שורה 13). הנתבעת תוסיף כי בחקירה הנ"ל הודה זהבי כי ההוא בונה ומרכיב קורקינטים בעלי מנוע בנזין וחשמלי. כן הודה כי ידוע לו כי קיים איסור לנוע על כלי זה, אולם, מטיל את האחריות לפתחו של הלקוח כשהוא פותר את עצמו בכך ש"היצור אינו נחשב לעבירה". אני מקבל את הטענה כי אין ממש אף בטיעון זה (וראה תגובת הגב' אתי רייטן - הממונה על היבוא במשרד התחבורה (נספח ט' מיום 19.12.07 סעיף ג'). הטובין שנתפסו באב"ת 346512 אשר הוצהרו בהצהרה כוזבת כחלקים למפזרת אספלט ברשימון 711087729 אינם מצריכים שינויים כפי שמצהיר התובע, ולראיה חלקים אלו כמו גלגלים שילדות פנסים וכו' נמצאו מורכבים כפי שהם על הקורקינטים שנתפסו במשלוח וכן אלו שנתפסו במחסניו של התובע. (ראה נספח ו'/1 עד 6). זאת ועוד במחשבו של התובע נמצאו צילומים נספח ב-28 וחשבון פרופורמה שכותרתו "חלקים למפזרת אספלט", כאשר הצילום ודגם המוצר הינם קורקינט דגם LDF042/. בהשוואה פשוטה ניתן להבחין בין דגם זה לבין הקורקינט שנמצא מורכב ברשימון 71107726 (ראה נספח ו'1) וכן ראה החלטתה של הגב' הרוש אידית - מעריכה ראשית בית מכס חיפה (נספח ט'5). הרשיון שצורף על ידי התובעת מעלה כי מצויין בו שהמוצרים אשר מאושרים על ידי משרד התחבורה לרישיון הינם חלקי חילוף לרכב מסוג GF-803 CADI 100 בלבד, ,וכמובן כי קורקינטים אינם נכללים בהגדרה זו לא כל שכן חלפים למפזרת אספלט כפי שהוצהר. במהלך החקירה עלה כי התובעת ייבאה ללא אישור ממכון התקנים ו/או מכל רשות אחרת כסאות לנכים, כפי שעולה מהודעתו של זהבי. כחלק מהליכי החקירה נתפס מחשב החברה, על פי צו בית המשפט השלום בחיפה בב"ש 5859/07 נספח ז/1. מתוך תדפיסי ההתכתבויות בין התובעת לבין הספק SHOPRIDER נתגלו העברות בקשות/הנחיות מצד זהבי לספק כיצד לרשום בניירת המשלוחים ועל כסאות הנכים עצמם מספרי דגמים שעליהם נמצא בידי התובע רישיונות יבוא, כאשר בנקודת זמן זו ידעה התובעת כי אין בידיה האישורים ליבוא כסאות אלו וכפי שעולה מחקירתו של זהבי מיום 21.11.07 "פחדתי שהקונטיינר יתקע בגלל שני המודלים האלה...". הסברו המלומד של זהבה לפעולות אלו מופיע בחקירתו נספח א' 6 מיום 21.11.07. "מדוע פעלת כך, וגם עכשיו? תשובת זהבי: מחוסר סדר וטמטום יכולתי בדקה לסדר את זה, רציתי לפשט הליכים ולהקל על ההליכים משאננות". לאור ממצאים אלו נתבקש זהבי להוביל את חוקרי המכס אל מקום אחסונם של הטובין (כסאות הנכים) אשר יובאו במסווה של דגם אחר. הטובין זוהו במחסני התובע במושב רחוב ונתפסו באב"ת מס 326694 נספח ה' 3 ברמת ישי אב"ת מס' 326692 נספח ה'/1. ראה דוח פעולה וצילומים נספח ח'7, ו/1 עד ו/7. כפי שניתן לראות ניסיון ההסוואה היה על ידי הדבקת תוויות בצבע לבן על גבי הקרטונים ובהם מצויין הדגם החוקי787 TE-UL מלבד "פספוס" של ניסיון ההסוואה בו ניתן לזהות את הדגם האמיתי של המוצר TE-UL8-W. בחקירתו של זהבי נספח א' 6 מיום 21.11.07 עולה כי זהבי הנחה את סברינה מחברת SHORIDR ומהספק הסיני LDF לגבי הכנסת דגמים, מיקומם במכולה, וכו'. ועל כן יש לדחות את טענות כי לא ידע!!! ומכאן נאמר כי תום הלב לא הובילו בדבריו. תמיכה וחיזוק לדרך עבודתו זו של היבואן ניתן למצוא בהתכתבויות. לכל אורך הדרך ניתן לזהות בבירור מעורבות מלאה של זהבי בכל הקשור לזמני הגעה, חשבונות, מיקום הטובין במכולה, גדלי המכולות המיובאות ועוד. לפיכך, התנערותו של התובעת ו/או זהבי מידע ו/או אחריות כפי המוצגת בסעיפים אלו עומדת בסתירה עם ממצאי החקירה. בצילומים המצורפים על האריזות בהם נארזו הטובין הודבקו מדבקות אשר "יתאימו" לחשבון ולרשימת האריזה ויתארו תוך מצג שווא חלקים למפזרת האספלט כאשר המדבקות שעל הקרטונים הסתירו את זהותם האמתיים של הטובין והם הקורקינטים מפורקים וחלקים שונים. בחקירתו של זהבי הוא נתבקש לתאר את הדגם LDF-042. תשובותיו בחקירות היו קורקינט אשר מכר/יצר עוד בשנת 2005. בנוסף כחלק מהמימצאים במחשבו של התובע נמצאו צילומי קורקינטים תחת הדגמים LDF-042 LDF-003 LDF-LDF 017. כך שגם במשלוח המדובר הוצהרו חלפים למפזרת אספלט, כאשר עולה יותר מחשד כי בפועל היו טובין שונים ונוספים אשר לא תאמו להצהרה. יש לציין שמשלוח זה שוחרר ללא בדיקת המכס. זאת ועוד, כפי שעולה בחקירתו של זהבי מיום 21.11.07 "אני קובע את סדר הקונטיינר, אני קובע את סדר הקונטיינר וההצבה לא זכור לי שאמרתי אפוא לשים את הדוגמאות אבל יכול להיות שאמרתי...." גם לגבי הברחת כסאות הנכים אשר נתפסו ברמת ישי ידע זהבי על הימצאותם במשלוח, ויתרה מכך, אף הודה ואף תיאר את זמני ההזמנה וההספקה של טובין מובחרים אלו, כפי שמצוין בנספח א' 6, בחקירה מיום 21.11.07 שורות 12-16, וראה נספח ג'/1 הכתוב בניירת ממחשבו של זהבי הסותר את טענות התובעת". (בסיס הפרק כאמור מתוך סיכומי המדינה, ובשינויים המחויבים ולאחר שבית המשפט אימץ את הטענות בבודקו את הראיות אשר הובאו בפניו). ומשהגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות, על מי הנטל לשאת בדמי האחסון? במהלך הדיון כאשר הוצעה הצעה על ידי בית המשפט, עלתה הסוגיה של על מי הנטל לשאת בתשלום של האחסון. פירטתי לעיל, בהסתמכי הן על ההגיון הצרוף והן על החלטות בית המשפט כי החילוט עצמו אינו מעביר את הבעלות למדינה. המשמעות היא, שאם הגיע בית המשפט למסקנה וכך אכן הגעתי כי החילוט נעשה כדין, אזי, החזקה במחסן של הטובין גם אם נעשה ביוזמת המדינה, עלותה חלה על התובעת בהיותה בעלת הנכסים כל עוד לא בוצעה כל פעולה של החרמה, ובפניי לא הוצגה כל פעולה מעין זו. אם היתה זוכה התובעת בתביעתה, בוודאי שהתשלום היה חל על המדינה. בנסיבות שנוצרו ולאור ההפסד הגדול אשר נגרם לתובעת, כאשר חלק מהמקרה גם תלול בפגמים אשר נוהלו ובהתנהלות כלפיה גם, לא אעשה צו להוצאות. על פי הדין משנדחתה התביעה עברו הטובין מסטטוס של מחולטים לסטטוס של מוחרמים וכך אני מורה בפסק דין זה. (200711/03 בר דקל נ' מדינת ישראל ואח' ). התביעה נדחית. אין צו להוצאות וזאת בין היתר בגין ההפסד הגדול אשר נגרם לתובעת כאשר חלק מההפסדים נגרמו גם כתוצאה מהתנהלות ופגמים של פקידים במשרדים שונים ואשר הוצגו בפניי אך לא היה בהם כדי להכשיר את העסקה ולפיכך, הצו להוצאות ולקביעת שכ"ט עו"ד לא יהיה במקרה דנן. החזרת תפוסמכס