קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פציעה במקלחת:   1. התובעת ילידת 19 בנובמבר 1984 תבעה את הנתבעים על נזק גוף שנגרם לה ביום 7/7/01 על פי סעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין, נ"ח, עוולת הרשלנות, וכן הפרת הוראה חוקית, סעיף 63 לפקנ"ז, וחוק האחריות למוצרים פגומים, התש"ם-1980. הצדדים חולקים על הנזק. על פי כתב התביעה התובעת נפגעה בעת שהניחה את ידה על כיור בדירה שבה גר בן זוגה עם הוריו, ברחוב לאה אמנו 75/3 בעיר באר שבע (להלן: "התאונה"). הדירה לא הייתה בבעלות של ההורים של החבר של התובעת אלא הם שכרו אותה מהנתבעת מס' 1. הנתבעת מס' 1, שותפות רשומה (בכינוס), היא המשכירה של הדירה להורי החבר ובעלת זכויות החזקה והחכירה בדירה. היא גם הייתה היזמת ו/או קבלן ראשי בפרוייטק שבו נבנה הבניין בו נמצאת הדירה ומי שהזמינה את הכיור מהיצרן/ספק (סעיף 4 לכתב התביעה). הנתבעים 2 ו - 3 הם שותפים בשותפות. הנתבעת מס' 4 סיפקה והתקינה את הכיור. נטען כי הנתבעת מס' 5 היא הבונה והיצרן ו/או היבואן של הכיור. ביום 19/6/05 הודיע ב"כ התובעת לבית המשפט כי הכיורים יובאו ע"י הנתבעת מס' 1 והכוונה היא למחוק את הנתבעת מס' 5 מהתיק. בפועל לא ניתנה הודעה כאמור, אך ב"כ הנתבעת מס' 5 חדל להתייצב לדיונים. חבות 2. התובעת ביססה את פרק החבות בחוו"ד אינג' אילן שפירא שההתמחות שלו היא בטיחות והוא אינו מהנדס בניין ועל חוו"ד של אינג' ניסים לוי. הנתבעים 1 - 3 הגישו חוו"ד נגדית של המהנדס אריה שוורץ. לגרסת התובעת היא שהתה בדירה כאורחת ביום התאונה. לטענתה בעת הנחת יד שמאל על הכיור הוא נשבר לפתע והיא נחבלה בגופה (סעיף 10 לכתב התביעה המתוקן). בתצהיר נסיבות מיום 22/8/05, שהוגש לבית המשפט בשלבים מקודמים של ניהול התיק, מסרה התובעת את הגרסה הבאה: היא שהתה בבית הורי החבר שלה צבי (להלן: "החבר") והם נכנסו להתקלח ביחד. במקלחת הם החלו להתנשק ואז החבר השעין את גופה על כיור המקלחת. כאשר היא נשענה על הכיור לפתע הכיור נשבר והיא החליקה ונפגעה משברי הכיור. היא הדגישה שרק נשענה על הכיור אך לא ישבה עליו (סעיפים 4-5 לתצהיר הנסיבות). בתביעה לביטוח לאומי לקבלת קצבת נכות כללית התובעת סיפרה כי נפגעה כי החליקה במקלחת של חברים (מוצג נ/7). התביעה למל"ל היא מחודש אפריל 2004. בחוות דעת מומחה בטיחות מטעם התובעת נרשם כי התובעת נפגעה כאשר ישבה על הכיור (חוות דעת אילן שפירא מיום 2/3/05). בדו"ח מד"א נרשם כי הנפגעת ישבה על הכיור והכיור נשבר והיא בהכרה מלאה (מוצג נ/8). העד מטעם מד"א שאישר שרשם את תוכן הטופס, בראל ירון, לא זכר בחקירתו ביום 11.3.10 את פרטי המקרה והוא אישר שהרישום לא נעשה תוך כדי פינוי (עמ' 56-59 לפרוטוקול) אך הוא כן זכר שפינה את התובעת מהדירה ופעל לפי הנוהל הרגיל של מד"א (גרסת מד"א). בבית החולים סורוקה נרשם בתיעוד קבלתה המחלקה האורתופדית כי התובעת לדבריה נפצעה בבית כי נשבר כיור והיא נפלה וחתכה ... (מכתב שחרור צורף לתיקי המוצגים של התובעת) (להלן: גרסת מחלקה אורתופדית). בבית חולים הייתה אמה של התובעת עמה, והיא חתמה על טופס הסכמה לניתוח בהיות התובעת אז קטינה, כבת 16. בחקירתה הנגדית שהתקיימה ביום 29/6/09 בהיות התובעת כבת 25 היא סיפרה את נסיבות התאונה הבאות: היא הגיעה לדירה של הורי החבר באותו יום. התאונה קרתה בסמוך לשעה 19:00 בנוכחות החבר. הוא לא הוזמן להעיד כי אין להם קשר מספר רב של שנים. הם נכנסו יחדיו למקלחת ופתחו את המים. במקלחת לא היה שיפוע למים והמים זורמים על כל רצפת המקלחת. הם נכנסו להתקלח אך הם לא רק התקלחו. בעת שהכיור נשבר היא נשענה עם שתי ידיה על הכיור (עמ' 30 לפרוטוקול) והחליקה מחמת המים ברצפה (עמ' 31 לפרוטוקול). היא נשענה עם ידיה על הכיור כשגבה לכיור. היא זכרה שהיא נשנעת ואיך שהוא היא החליקה (עמ' 31 לפרוטוקול). לדבריה היא כנראה איבדה את ההכרה. התובעת נשאלה מדוע המומחה שלה אמר שהיא ישבה על הכיור ולא רק נשענה היא השיבה שהיא לא ישבה, ולא נשענה (עמ' 33 לפרוטוקול). באשר לתנוחה היא הסכימה שאולי היא הייתה מכופפת לאחור כתוצאה מכיפוף הגוף של החבר (עמ' 33 לפרוטוקול). היא חלקה שהישבן שלה בעמידה היה מעל הכיור מחמת גובה הכיור. היא הוסיפה כי "אני זוכרת שהרגליים שלי החליקו אבל נעמדתי בסוף, אם הייתי על הריצפה אולי לא הייתי פה היום " (עמ' 33 לפרוטוקול). הכיור היה תלוי. בהמשך החקירה היא משיבה שהיא נשענה על הכיור והחבר נשען עליה והכיור הגיע לקו המותן , עצם האגן, והיא איבדה את האחיזה כי הכיור נפל ונשבר (עמ' 34 לפרוטוקול). בנוסף לחבר הייתה בבית אימו ויחד הם השכיבו את התובעת על המיטה וקראו לאמבולנס. בסיכומיה בחרה באת כוח התובעת בגרסה הבאה לקרות התאונה שלטענתה היא הגרסה שהוכחה: התובעת יחד עם החבר נכנסו למקלחת להתקלח הם החלו להתנשק והחבר השעין את התובעת אל הכיור, כאשר לפתע נשבר הכיור, והתובעת החליקה ונפצעה משברי הכיור. היא נשענה בשתי ידיה והחבר רכן לעברה. באת כוח התובעת טוענת כי כל גרסה שלא אומתה בתצהיר ובחקירה נגדית אינה יכולה להתקבל והכוונה היא לכתב ההגנה של הנתבעים 1 -3 ששם ישנה טענה כי התובעת ישבה על הכיור עם כל משקל גופה. סיכום גרסאות התובעת הוא שהופעל משקל מסויים על הכיור ואז כיור נפל, היא החליקה ונפגעה. 3. המומחים של הצדדים חלקו בשאלה האם השענות על כיור תלוי, הפעלת כח אופקי, יכול היה להביא לתוצאה שקרתה. באשר לכח אנכי, הישיבה, היתה הסכמה שכיור תלוי לא נועד שישבו עליו אך המומחה מטעם התובעת סבר שיש רלבנטיות גם לטיב הישיבה על הכיור (עמ' 19 לפרוטוקול), דהיינו, כמה ממשקל הגוף מופעל ככח אנכי ולדבריו התובעת מסרה לו שהיא "התיישבה לא בגוף מלא על הכיור" (עמ' 19 לפרוטוקול). אף אחד מהמומחים לא היה מומחה לעומסים או לפיסיקה וכולם התמקדו בתקן ובהוראות היצרן. המומחה מטעם התובעת, אילן שפירא, חיווה את דעתו על פי צילומים שצילם אינג' ניסים לוי, ולא מבדיקה של הכיור או החיבור לקיר. אינג' ניסים לוי, הוזמן לבדוק מדוע הכיור נשבר והוא צילם את הצילומים (עמ' 41 לפרוטוקול). אלה הצילומים שהוגשו לתיק גם בחקירה נגדית וסומנו נ/3, נ/5 ו - נ/6 והם כוללים גם צילום מוצג הכיור נ/6 המראה את עיקר הכיור על הרצפה ואת שאריות הכיור. האוזן מצד שמאל, מחוברים עדיין לקיר. לעומת זאת, מצד ימין נותר הבורג והלבשה דמויית אום אך לא נותרו חלקי אוזן כמו בצד השני. מדובר בכיור תלוי, דהיינו כיור שתמיכתו היא בהברגה עם 2 ברגים לתוך דיבל שהוכנס לקיר דרך הקרמיקה. על גב הכיור יש סיליקון והחיבור של ההברגה והסיליקון מהווה את התמיכה של הכיור. המומחה אילן שפירא קבע שמבנה כיורים אלה מנוגד לתקן 239 ולכן גם אופן התקנתם, שנובעת מהמבנה שלהם, מנוגדת להנחיות מקצועיות. תקן 239 לא הוצג. בנוסף לחוות הדעת של יועץ הבטיחות, הגישה התובעת גם חוות דעת הנדסית של אינג' ניסים לוי. לפי חוות דעתו חיבור של ברגים, העשויים מחומר מתכת והרכבה עליהם של אוזן העשויה מחומר חרסינה, כמו יתרת הכיור, אינו בטיחותי כי כל נגיעה קטנה יכולה להביא לשבירת הכיור. בחוות דעתו אין הסבר מדוע מבנה כזה מועד לשבירה מ "נגיעה קלה". הנתבעים 1 - 3 הגישו חוו"ד מומחה של אריה שוורץ, בוגר הפקולטה להנדסה אזרחית בטכניון. לפי חוות דעתו התקנה של כיור ע"י הברגתו לקיר היא תקנית לפי ת"י 1205.3 וכן תקנות קבועות שרברבות סעיף 2.2. א'. עפ"י הצילומים שמראים שהברגים נותרו בקיר הוא מסיק שלא היה כשל בהתקנה. המומחה גם מחווה דעתו כי כח אופקי לא היה יכול לגרום לשבירת הכיור אלא רק כח אנכי. כלומר הגרסה של ההשענות שיוצרת כוח אופקי אינה סבירה לתוצאה. לעומת זאת גרסת הישיבה על הכיור, שהיא כוח אנכי, כשמדובר על ישיבה הקצה הכיור, היא סבירה מבחינת התוצאה שהכיור נשבר ונפל. הנתבעת מס' 4 לא הגישה חוות דעת מומחה אלא רק את ת"י 1205.3 מנובמבר 1995 שבא במקום אותו תקן מאוקטובר 1986. התקן שהוגש מוקדם למועד חתימת החוזה בין הנתבעת מס' 1 לנתבעת מס' 4. על פי התקן האמור, ניתן להתקין כיור על קיר באמצעות ברגים, אך על הכיור להיות בעל מחסום הבנוי כחלק בלתי נפרד ממנו, בתנאי שהכיור הוא בעל תקן ישראלי או בעל תעודה "מטעם מעבדה מאושרת המעידה שהכיור עומד בכל דרישות התקן הישראלי או מפרט מכון התקנים הישראלי". המומחה מטעם הנתבעים 1 - 3 לא התייחס למקור הכיור או לדרישה שאם אין לו תקן ישראלי עליו לעמוד בדרישות התקן או מפרט מכון התקנים מהטרם שדרישות התקן מתייחסות לאיכות החומר, ספיגות החומר וכדומה ולא עמידה בלחץ אנכי. הוא מפנה לכך שאסלה צריכה לעמוד בלחץ אנכי ולכן יש הסדר לאסלה תלויה שנועדה לעמוד בלחץ אנכי. 4. ההבדל בין המומחים הוא בייחוס התקן לכיורים שניתן היה להרכיב בעת בניית הבניין. המומחה מטעם התובעת מתייחס לת"י 239 שהוא לא צירף לחוות דעתו את התקן, ואילו מומחה הנתבעים 1-3 התייחס לת"י 1205.3. בחקירה הנגדית של אילן שפירא מומחה הבטיחות של התובעת הוא הסכים שאפשר לשבת על כיור תלוי אם הוא אחוז נכון "עם צינורות וקרמיקה מסביב" (עמ' 19 לפרוטוקול). הוא חזר ואישר שעד 100 ק"ג לא צריכה להיות בעיה אם ההתקנה היא נכונה (עמ' 20 לפרוטוקול). כוונתו היתה לכיור הנשען על שני ברזלים המקובעים בתוך הכיור ויש מסביב קרמיקה אך לא לגבי כיור שמוחזק ע"י 2 ברגים (עמ' 20 לפרוטוקול). גם הוא הסתמך על התקן שעליו הסתמכו המומחה של הנתבעים 1 - 3 והנתבע מס' 4, ת"י 1205 והוא גם הפנה לסעיפים 1441 ו- 1446 של התקן (מוצג נ/1) בפרק העוסק בהתקנת מתקני תברואה. האמור שם נותן הוראות כלליות כי יש להבטיח את כושר העמידות ויציבות רכיבי המבנה (1.4.4.1) ולבצע את המלאכה לפי כללי המקצוע הטובים (1.4.4.6). בהמשך התקן, בפרק 2.2, מצוין כי ניתן להתקין את הכיור על הקיר באמצעות ברגים ( סעיף 2.2 (א)). עמדת מר שפירא היתה שהוראה זו מנוגדת לכללי המקצוע הטובים. המומחה לא ראה את הכיור עצמו ולא בדק אותו והוא חי רק מהצילומים שהומצאו לו. המומחה הסכים שתחום של עומסים ולחצים הוא בפיסיקה וזה לא התחום שלו (עמ' 24 לפרוטוקול). הוא גם אישר שהוא לא מומחה לעומסים (עמ' 24-25 לפרוטוקול). בהתייחס לחוות הדעת של המומחה מטעם הנתבעים 3 - 1 כי ההתקנה היתה תקנית השיב מר שפירא כי הוא מפנה לתקן ולתנאי שיש על הכיור או תקן ישראל או אישור מעבדה שהכיור עומד בדרישות התקן או מפרט מכון התקנים (עמ' 25 לפרוטוקול). לא הוצגו הוראות היצרן. לא הוצגה גם בדיקת מעבדה. מחלוקת נוספת שהיתה למומחה מטעם התובעת התייחסה לדרך היווצרות כח אנכי. לדבריו כח זה גם נוצר מהשענות (עמ' 25 לפרוטוקול). מומחה נוסף, מטעם התובעת, ניסים לוי שהוא בהכשרתו אינג' מדופלם, מהנדס אזרחי וקונסטרוקטור. הוא ראה בפועל את הכיור כי הוזמן לתת הסבר מדוע הכיור נשבר. הוא השתכנע ממראה עיניים שהתקלה היתה בהרכבה (עמ' 41 לפרוטוקול). לטענתו אי אפשר להתקין כיור תלוי רק עם ברגים בלבד (עמ' 42 לפרוטוקול). המומחה נשאל האם הסיליקון שבו מודבק הכיור ומשלים את התפיסה של הברגים לא משלים את הנדרש ליציבות והוא השיב שסיליקון לא מחזיק משהו קונסטרוקטיבי (עמ' 46 לפרוטוקול). 5. המומחה מטעם הנתבעים 1 - 3, המהנדס אריה שוורץ הסביר שהתקן אינו עוסק בחוזק הפיזי של הכיור (עמ' 61 לפרוטוקול). יתירה מכך, הבדיקה היא ויזואלית בלבד (עמ' 62 לפרוטוקול). גם מומחה זה התמקד בתקן כי לא הוצגו הוראות היצרן מחו"ל להתקנת הכיור. מר שוורץ הסכים כי על פי התמונות אין מדובר על פניו בכיור שניתק ממקומו מחמת חולשת הברגה או הסיליקון אלא שבירה בנקודה הסמוכה לאוזן בצד שמאל שלו (עמ' 65 לפרוטוקול). באשר לטענת של אינג' ניסים לוי שהכיור היה מצליח לשאת משקל יותר גדול אלו נשען על 2 תומכים, ברזלים, היב מר שוורץ כי גם הברזלים מותקנים בקיר כמו הברגים בחלופה שנבחרה (עמ' 67 לפרוטוקול). הוא גם עמד על כך שבשתי החלופות חלוקת הכוחות בלחץ אנכי זהה (עמ' 67 לפרוטוקול). לדבריו הקונסטרוקציה שתיאר אינג' לוי, דהיינו תמיכה של הכיור על ידי שני מוטות ברזל שמותקנים מתחת לכיור, ישנה ואין משתמשים בה יותר, אך הוא הסכים כי אם יש סדק בכיור, הקונסטרוקציה האמורה היתה מונעת את נפילת הכיור (עמ' 68 לפרוטוקול). מומחה זה קיבל נתונים לאופן השענות התובעת על הכיור מכלי שני ושלישי ( עמ' 66-67 לפרוטוקול). הוא הסכים שאם יש פגם בכיור די בחצי ק"ג או ב - 4 ק"ג כדי שיפול (עמ' 68 לפרוטוקול). להשלמה, העיד הנתבע מס' 3, והוא לא היה יכול למסור פרטים ממי נרכש הכיור. הוא הסכים שהנתבעת מס' 4 לא רכשה את הכיור אלא רק הביאה אותו לשטח והתקינה אותו (עמ' 72, 75 לפרוטוקול). העד הסביר שהחברה נכנסה להקפאת הליכים בשנים 2003 - 2004 והכל עבר לנאמן, הגם שהפרוייקט נבנה ע"י השותפות (עמ' 72 לפרוטוקול). מכל מקום, הוא אישר שהדירה היתה בבעלות השותפות (עמ' 72 לפרוטוקול) ושהדירה נמכרה בשנת 2008 (עמ' 73 לפרוטוקול). מר מאיר פרץ שהעיד מטעם הנתבעת מס' 4, עמד על כך שהכיורים ויתר "החומר הלבן" ספוקו על ידי המזמין (עמ' 79 לפרוטוקול). הוא לא זכר שקיבל הוראות יצרן, לא ראה תו תקן וכד' אך הוא אישר שהבחירה כיצד להתקין היא שלו (עמ' 79 לפרוטוקול). הוא תיאר שיטת עבודה שבה הכיורים מובאים לשטח ומתקבלים על ידי מנהל העבודה והם מוכנסים למחסן ומשם הם נמשכים לצורך התקנה בדירות (עמ' 80 לפרוטוקול). הוא תיאר את אופן ההתקנה: "עם שני ברגים, אני מראה את הברגים. קודחים בקיר ומכניסים את הדיבל בקרמיקה עד הסוף, שמים את הבורג, עד הסוף ולוקחים את הכיור שמים מאחור, בגב שלו סיליקון, זה לא אני החלטתי אלא חרסה או מישהו שהחליט שם. אני ניסיתי להשיג את ההוראות יצרן ולא הצלחתי. מרכיבים אותם עם סיליקון וסוגרים את הברגים אלה, והכיור לא יכול ליפול בגלל החוזק שלו ובגלל הסיליקון" (עמ' 80 לפרוטוקול מול שורות 28-32). גם הוגשו ברגים כדוגמאות (מוצגים נ/11). העד הסביר שאלה ברגים מיוחדים להתקנת כיורים (עמ' 83 לפרוטוקול). עד זה עמד על כך שכל ההתקנה של הכיורים והאסלות עברו גם ביקורת בפועל של מכון התקנים (עמ' 82 לפרוטוקול), אולם לדבריו הכיורים לא נועדו לישיבה עליהם או הישענות (עמ' 82 לפרוטוקול). העולה מהמקובץ הוא שמחמת הפעלת כח מסויים על הכיור הוא נשבר באיזור האוזן בצד שמאל ובהעדר תמיכה מתחתיו הוא נפל. בנפילתו הוא משך החוצה את הכיור מהברגים שנותרו שניהם בקיר. בסיכומיהם טוענים ב"כ התובעת כי התובעת עמדה בנטל להוכיח רשלנות התובעים ולחלופין מתקיימים היסודות של סעיפים 38 ו - 41 לפקודת הנזיקין, נ"ח, ועל כן הנטל עובר לנתבעים להוכיח שלא התרשלו. ב"כ הנתבעים 1-3 חולקים על כך ובפיהם מספר טיעונים. הטיעון הראשון הוא שהתובעת מסרה מספר גרסאות לנסיבות שבו הופעל עומס מסוים על הכיור והן אינן אחידות. מעבר לבעיית אמינות כללית, ריבוי הגרסאות מקשה על בחינת השאלה האם הכיור היה נשבר אילו לא היה מופעל סוג העומס שהופעל עליו. באי - כוח התובעת מפנים לתשובת המומחה מטעם הנתבעת, מר שוורץ, שבקיומה של סדק גם לחץ של חצי ק"ג היה גורם לתוצאה (עמ' 68 לפרוטוקול). אלא שכאן עומדת לטענת ב"כ הנתבעים 1-3, טענה של "נזק ראייתי" כנגד התובעת. כי במשך כל השנים הכיור היה בחזקת המומחה של התובעת וניתן היה לבדוק אותו לגופו. גם ניתן היה לבדוק מי היצרן והאם יש עליו תו תקן (עמ' 36 לסיכומיהם). לא נטען כי הם עשו כל ניסיון לבדוק את הכיור במהלך כל השנים. ב"כ התובעת גם הפנו לפסקי דין של ערכאות ראשונות שבהם התמוטטו כיורים ושם בתי המשפט הביעו עמדתם כי ההשענות שנדונה באותם תיקים לא הייתה צריכה להביא להתמוטטות הכיור (סעיפים 23-25 לסיכומים שלהם). 6. עילת התביעה בתיק זה היא רשלנות, הפרת הוראה חוקית ואחריות למוצרים פגומים. חוות הדעת של מומחי התובעת התמקדו בליקוי בהתקנה ולא בליקוי בכיור עצמו כגון סדק. הם מצאו שלא ניתן היה לתת לכיור יציבות אם הוא רק מוחזק על ידי שני ברגים המוברגים לדיבל בקיר. לא הוצגה חוות דעת על פי בדיקת הכיור עצמו ממנה ניתן ללמוד מה קדם למה. שחרור הכיור מהעיגון בבורג בצד ימין מחמת העומס שהפעיל כוח על הצד השני שגרם לשבירה של הכיור או אולי ההיפך, שהכיור נשבר באוזן השמאלית בגלל המשקל שהועמס עליו, ובגלל שהמשקל הועמס בקצה, הכיור יצא החוצה מההחזקה על ידי הברגים ואולי גם חלופה שלישית. לשאלה האם הכיור בפני עצמו עמד בתקן גם אם נרכש בחו"ל לא ניתן מענה הגם שניתן היה לבדוק אותו על ידי מומחה, ובכלל זה מכון התקנים או מעבדה לפי תקנה 1205.03. כפי שעולה מהאמור בסיכומי ב"כ הנתבעים 1-3, הכיור היה בידי מומחה התובעת במשך מספר שנים לאחר שהוגשה התביעה. הנטל חל על התובעת להוכיח שמדובר במוצר פגום והיה בידה להגיש ראיה זו, אילו מצאה לנכון. ב"כ התובעת גם נאחזים בהעדר מידע על היצרן והוראותיו לאופן התקנת הכיור. ככל שמדובר בליקוי בכיור עצמו, כגון סדק, הראיה הטובה ביותר הייתה בדיקה של הכיור עצמו ולא מי היצרן. באשר להוראות התקנה - השתכנעתי מהעד מאיר פרץ שהכיור מגיע מובנה לשיטת התקנה אחת ולא למספר חלופות (עמ' 80 לפרוטוקול). שיטה שהוכרה בתקן הישראלי. לעומת זאת, היישום בפועל של ההתקנה והאם יש קשר בינו לבין הסיבה שהכיור נפל תוך שבירתו, עומד לביקורת בית המשפט . אם לסכם עד כאן אזי ככל שנטען שהכיור נפל בגלל שהיה בו ליקוי מובנה בעת התקנתו, שהתגלה בגלל העומס שהופעל עליו, ולחלופין שהיה בו ליקוי שנוצר לאחר הייצור - התובעת לא הרימה את נטל הבאת הראיות שכן זו שאלה במומחיות ולא הייתה מניעה שתציג חוות דעת מומחה בסוגיה זו. בהיבט זה התובעת אינה יכולה להנות מהחזקות בסעיפים 38 ו-41 לפקנ"ז , שכן היה בידה להוכיח מה הסיבה לקרות הנזק. 7. מכאן, אפנה לבחון את השאלה של ההתקנה. כפי שפרטתי לעיל, המומחה היחיד שלמעשה חלק על התקן המאפשר להתקין כיור תלוי הנשען על ברגים וסיליקון, ללא תמיכה מתחתיו, היה אינג' ניסים לוי מטעמים מקצועיים. השתכנעתי שהוא חולק מסיבות מקצועיות על חכמת התקן עצמו שעמו הוא לא הסכים ומחלוקתו היא שאם הכיור יוצא ממקומו, מאיזו שהיא סיבה, אין דבר המונע את נפילתו. מכל מקום, חוות דעתו מתמקדת בהתקנה שלשיטתו אינה עומדת בתקן הדורש ביצוע המלאכה לפי כללי המקצוע הטובים (1.4.4.6) והחובה הכללית להבטיח את הכושר והעמידות של רכיבי המבנה (1.4.4.1) בחוות דעתו גם נכתב כי חיבור על ידי ברגים העשויים מחומר מתכת שעליו יושבת אוזן העשויה חרסינה אינו בטיחותי (חוות דעתו מיום 12.12.01) אך פרט לקביעה אין הוא מפנה לאסמכתאות ולכתיבה אקדמית. שני המומחים האחרים קבעו כי התקן הישראלי שהיה קיים בעת הבניה קיבל את הכיורים התלויים שאחיזתם בקיר היא באמצעות ברגים בלבד. הנתבעת מס' 4 צירפה לתצהירה את התקן המפנה להוראות היצרן והמאפשר גם התקנה "על הקיר באמצעות ברגים", בכפוף לרישא של התקן הקבוע כדלקמן: "הכיור יצויד במחסום להתקנה גלויה כמפורט בסעיף 1.3.2 קוטר מוצא המחסום המחסום ונקז הכיור יתאימו לטבלה 2 בתקן הישראלי ת"י 1205.2. מותר להתקין כיור בעל מחסום הבנוי כחלק בלתי נפרד ממנו, בתנאי שהכיור הוא בעל תקן ישראלי או בעל תעודה מטעם מעבדה מאושרת המעידה שהכיור עומד בכל דרישות התקן הישראלי או מפרט מכון התקנים הישראלי". לגבי כיורים כאמור נקבע: "הכיור יותקן לפי הוראות היצרן באחד האופנים האלה:" ומכאן מפורטות החלופות המאפשרות חיבור על הקיר באמצעות ברגים. ת"י 1205.2 לא הוגש על ידי הצדדים במהלך שמיעת הראיות. עולה מדרישות התקן הוא שיש תנאים מוקדמים לבחירת אחת החלופות להתקנה. הנטל להראות שתנאים אלה התקיימו חל על הנתבעים 1-3, כי השתכנעתי שהם או מי מהם היו רוכשי הכיור ומזמיני ההתקנה ולכן היה עליהם להוכיח שהכיורים בפרוייקט הבניה שלהם בו נכללה הדירה, עמדו בתנאי הסף של התקן. כי התובעת הרימה את נטל הבאת הראיות להראות שהם רכשו את הכיורים שאמצעי ההתנקה שלהם היה על ידי חיבור לקיר בברגים והיא הוכיחה שהתנאים המוקדמים ברישא לסעיף 2.2 לתקן מהווים חלק מהתנאים המאושרים של מכון התקנים להתקנת כיור תלוי על ידי 2 ברגים. כדי להוכיח כי הנתבעים 1-3 חבים כלפי התובעת פיצוי בגין הנזק שנגרם לה היה עליה להוכיח שהם התרשלו. כלומר, לא פעלו כקבלן סביר. מאחר והנתבעים 1-3 עצמם נסמכים על התקן כמדד להתנהלות סבירה (חוות דעת המומחה מטעמם, מר אריה שוורץ) די היה לתובעת להראות שהם התרשלו כאשר לא הובאו ראיות שהם עמדו בתנאי סף של התקן. לפני שאפנה לשאלה האם הוכחה עוולת הרשלנות אבחן האם הנתבעת 4 התרשלה. הנתבעת מס' 4 כאמור התקינה את הכיור בפועל. היא קיבלה את הכיור כנתון מהמזמינה - הנתבעת מס' 1. לפי עדות מר פרץ מטעמה, הכלים הסניטריים וההתקנה שלהם קיבלו לאחר ביצוע בשטח אישור מכון התקנים. לא הובאו ראיות חיצוניות לעדות זו שניתנה מטעם בעלת הדין, על ידי בעליה ומנהלה, מר פרץ. כנגד, נשמעו דברי ביקורת קשים של אינג' ניסים לוי על כל התהליך ותקינותו (עמ' 44 לפרוטוקול), שמחייבים זהירות רבה בקביעת עמדה על טיב האישור שאליו מתייחס מר פרץ. מאחר ומר פרץ עמד על כך שההתקנה הייתה על פי התקן (סעיף 3 (ה) לתצהירו) עולה שהיה עליו לברר, לפני התקנת הכיורים בפרוייקט, האם התקיימו התנאים המוקדמים על פי התקן. מר פרץ לא העיד שעשה כן. אבל מר פרץ עומד על כך שההתקנה הייתה כדבעי כי "שהכיור לא נשבר במקום חיבורו לקיר, אלא הכיור עצמו נשבר" (סעיף 3 (ו') לתצהירו). אולם, למסקנה זו, שהיא עניין של מומחיות, אין תימוכין בחוות דעת מטעם הנתבעת מס' 4. גם בסעיף 5 ישנן מסקנות שבמומחיות וגם טענה עובדתית שהתובעת טוענת שהכיור נשבר כי היא הניחה את ידה על הכיור. אכן הוכח שהתובעת הפעילה כח מסוים על הכיור אך לא הובאו ראיות שזו הסיבה לשבירה שבכיור. חוות דעת המומחה של הנתבעים 1 ו-3 היא שהכיור נשבר בגלל שהופעל עליו לחץ אנכי והוא שולל שההתקנה הייתה לא תקינה כי הברגים נשארו במקומם. מר שוורץ המנתח בחוות דעתו כוחות אנכיים והנדסיים (סעיף 2 לחוות דעתו), אינו בוחן בחוות דעתו את דרך ביצוע ההתקנה בפועל כפי שתיאר מר פרץ בעדותו (עמ' 80 לפרוטוקול). לעומתו, אינג' לוי, אף הוא מהנדס אזרחי, סבר שהכשל נעוץ בחומרים השונים. הברגים עשויי המתכת שאמורים לאחוז את האוזן העשויה חרסינה. חוות דעת זו עמדה בפני אריה שוורץ והוא אינו מתייחס אליה. אינג' לוי לא נחקר בנקודה זו. אומר מר פרץ לאופן התקנת הכיור - הכיורים מגיעים עם שני חורים בגב ולכן קודחים 2 חורים בקיר ומכניסים דיבל בקרמיקה, שמים את הבורג עד הסוף ולוקחים את הכיור ושמים מאחור כשבגב שלו יש סיליקון וסוגרים את הברגים, כלומר מהצד השני כפי שעולה מהצילום נ/3. מהסבר זה עולה כי הסיליקון משמש להדבקה בין גב הכיור לקיר אך לא למניעת התנועה בין שני החומרים השונים באוזן, בין המתכת של הברגים לקרמיקה, כפי שציין אינג' לוי. מאחר וגם מר פרץ סבר שהוא מחוייב בתקן אזי מעבר לברור האם הכיורים עומדים בתקן הוא גם היה מחויב בחובה להבטיח יציבות המתקן ושיטות עבודה מקצועיות. משנמנעו ב"כ כל הנתבעים לחקור את אינג' לוי על טענתו המקצועית כי הכשל הוא ב-2 סוגי החומרים שאין בהם כדי ליצור יציבות, ובהעדר הוראות בתקן באילו ברגים נדרש להשתמש כדי ליצור את היציבות הנדרשת לסוג כזה של התקנה, נחה דעתי שהנתבעת מס' 4 התרשלה כשבחרה את החלופה הפופולרית והמהירה שלא הבטיחה יציבות. 8. מכאן, עלי לבחון את החבות של הקבלן שרכש את הכיורים והזמין את העבודה ושל המתקין על פי סעיף 35 סיפא, לאחר שקבעתי את קיומה של ההתרשלות (סעיף 35 רישא לפקנ"ז). החובה לבנות ולהתקין מתקנים באופן בטיחותי, כך שלא יפגעו בכולי עלמא, נקבע כבר בעניין קורנפלד בנסיבות שרצף וסנדלר חברו ידיו לבנות בית מגורים שלאחר מסירתו נתגלו בו ליקויי בניה. עילת ההתרשלות הוכרה כלפי הקונים מהקונים הראשונים [ע"א 451/66 קורנפלד נ' שמואלוב, פ"ד כא (1) 310 (1967) (להלן: "עניין-קורנפלד") ]. כב' השופט לנדוי מציב את השאלות לבחינה והם: האם המשיבים (הסנדלר והרצף) הפרו את חובת המיומנות, שהיתה מוטלת עליהם לגבי טיב הבניה שבוצעה על ידם; האם חייב קבלן שבנה בצורה רשלנית חובת פיצוי נזיקין כלפי צד שלישי על הנזק שנגרם עקב הרשלנות; ומכאן נבחנה גם השאלה האם הפיצוי מוגבל לנזק מוחשי או גם עלויות צפויות לתיקונים. בבואו להתייחס לקבלן הראשי, ובמקרה האמור, לסנדלר ולרצף, אומר כב' השופט לנדוי: "אין אני מוכן לקבל את ההשקפה שלפיה סנדלר ויצרן מרצפות יוכלו לשלוח ידם באומנות של קבלנות בניה, ללא כל ניסיון מקצועי קודם, ולגולל מעצמם כל אחריות לבניה רשלנית בתירוץ שהאחריות מוטלת רק על קבלני המשנה". כמו כן כי חובת הקבלן הראשי חלה גם אם לא בנה בעצמו (עניין-קורנפלד, עמ' 316). על יסוד הלכה זו חבים הנתבעים 1-3 ביחד ולחוד חובת זהירות מושגית וגם קונקרטית כלפי התובעת, כמי שביקרה בבניין שהם בנו, שבו הותקן הכיור שנרכש על ידם לצורך התקנתו בבניין שהם בנו. ממשיך כב' השופט לנדוי: "בודאי גם קבלן המשנה אחראי לתוצאות רשלנותו שלו" (עניין- קורנפלד, עמ' 316). לפיכך, גם הנתבעת מס' 4 חבה חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התובעת. התובעת הרימה את נטל הבאת הראיות והראתה כי הכיורים הותקנו ללא שהוכח שעמדו בתקן ובהתקנה שהבטיחה את יציבותו. לפיכך, הורם נטל הבאת הראיות להוכיח שכל אחד מהנתבעים הפר את חובת המיומנות המוטלת עליו (עניין-קורנפלד). התובעת הוכיחה גם שניזוקה ולכן היא הוכיחה כי הנתבעים 1-3 ו-4 חבים כלפיה על פי עוולת הרשלנות. רשלנות תורמת 9. ב"כ הנתבעים טוענים כי אלמלא נהגה התובעת בכיור כמתקן שנועד לישיבה, הכיור לא היה יוצא ממקומו ונשבר ולכן יש לחייב אותה ברשלנות תורמת. ב"כ התובעת מפנים לפסיקה שבית המשפט לא הסכים עם תיזה זו. כאמור, פסיקה מערכאות ראשונות. כפי שעולה מהראיות, הכיור לא נפל מעצמו אלא מחמת שהופעל עליו כוח. עמדת ב"כ התובעת היא שהכוח היה של השענות, שכונה על ידי המומחים כח אופקי. עמדת ב"כ הנתבעים היא שהתובעת ישבה על הכיור, והפעילה כוח אנכי. כמפורט לעיל, לגרסת הישיבה יש תימוכין גם בחוות דעת המומחה מטעם התובעת, אילן שפירא, שקרוב לוודאי שמע את הגרסה מהתובעת. גרסה זו גם מופיעה בדיווח שניתן למ"דא ובכתב ההגנה של ההורים של החבר שנתבעו בשלב ראשון ובהמשך התביעה נגדם נמחקה. כנגד, הציגה התובעת מספר וריאציות על גרסת ההשענות, אשר לא עמדו בחקירה הנגדית. העולה מהמכלול הוא שהתובעת היתה במצב של ישיבה, יתכן חלקית על קצה הכיור תוך פעילות מינית עם החבר. מדובר אפוא בנערה כבת 16 וחצי אשר יחד עם החבר שעליו לא ניתנו פרטים ובכלל זה מה היה גילו, עסקה בפעילות מינית בסביבה לא בטוחה, כפי שהיא עצמה תיארה את המקום, של מים זורמים שגם מכסים את כל רצפת החדר. מאחר ומדובר בנערה ומאחר והמשפט מכיר בשיקול דעת של קטינים שהוא אינו תמיד שיקול דעת מגובש של אדם מבוגר, אני מפחיתה רשלנות תורמת בגלל התנהגות התובעת, של 20% בלבד. נכות רפואית   10. מומחה התובעת, ד"ר גד ולן, מומחה בתחום האורתופדיה הכירורגית, קבע כי לתובעת נגרמה נכות רפואית בגין הפגיעות הבאות שנגרמו לה עת החליקה ונפלה ונחתכה מהכיור השבור : - שיתוק מלא של העצב המדיאני משמאל - 50% לפי סעיף 31(4)(ב) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956 (להלן: "התוספת לתקנות").     - שיתוק מלא של העצב האולנרי משמאל - 50% לפי סעיף 31 (ג) (ב) לתוספת לתקנות. - צלקות נרחבות באזורים מרובים - 20% לפי סעיף 75.01 (ג) לתוספת לתקנות. - פציעת שריר הביצפס משמאל בצורה בינונית - 10% (לפי סעיף 42 (2) (א) (I). - פציעת שריר הטריצפס משמאל בצורה בינונית - 10% לפי סעיף 42 (2) (ב) (I). - קשיון נח באצבע 4 מימין - 5% לפי סעיף 44 (4) לתוספת לתקנות. סך הכל קבע לה המומחה 85% נכות רפואית. כנגד, ד"ר אברהם ששון, שנתן חוות דעת מטעם הנתבעות 1-3, סבר כי לתובעת נגמרה נכות כדלקמן : - נכות קוסמטית בגין צלקות בגב ובקרסול שמאל - 5% לפי סעיף 75 (1) (א)-(ב) לתוספת לתקנות. - צלקות רגישות בזרוע שמאל ובאצבע הרביעית ביד ימין - 10% לפי סעיף 75 (1) ב' לתוספת לתקנות, תפקודית. - שיתוק קשה בעצב אולינריס שמאלי - 20% לפי סעיף 31 (5) א' (4) לתוספת לתקנות. - שיתוק בינוני בעצב מדיאנוס שמאלי - 20% לפי סעיף 31 (4) א' (3) לתוספת לתקנות. על פי חוות דעת ד"ר ששון לתובעת נכות תפקודית של 42.4% וכן 5% קוסמטית. הפער בין המומחים הוא בטיב השיתוק של שני העצבים שנפגעו כאשר ד"ר ולן מצא בשניהם שיתוק מלא וד"ר ששון מצא כי בעצב האולינריס השיתוק הוא קשה להבדיל ממלא ובעצב המדיאנוס השיתוק הוא בינוני ולא מלא. כאשר השינוי במצב השיתוק גם משליך על גובה הנכות הרפואית. ד"ר ששון לא מצא כלל פציעה בשני השרירים משמאל וגם לא קישיון נח באצבע 4 מימין. ד"ר ששון חילק את אחוזי הנכות לגבי הצלקות והגיע לתוצאה משוקללת באחוזי נכות הנמוכים מאלה שקבע ד"ר ולן. המומחה מטעם התובעת, ד"ר ולן, בדק את התובעת במאי 2003, כשנתיים אחרי התאונה ושנה אחרי ניתוח מתקן ראשון בשנת 2002, ולאחר מכן בבוקר חקירת בבית המשפט, ואז הוא התרשם מקיומה של החמרה אך לא היו לו הכלים האופטימליים לברר מדוע. המומחה מטעם הנתבעות בדק את התובעת בשנת 2007 לאחר שעברה ניתוחים בשנים 2002 ו-2004 בבית החולים הדסה עין כרם. בניתוח בשנת 2002 בוצע שחרור של העצב האולינרי שנתפר ביום התאונה ותיקון העצב המדיאנוס ע"י השתלת 8 ס"מ של CABLE GRAFT מעצב הסורלי אשר נלקח מהרגל . הניתוח בשנת 2004 תיקן את היד שהיתה עד אז בצורה של CLAW. לאחר חקירת המומחים והתובעת אני מקבלת את חוות דעתו של ד"ר ששון לגבי מצב האצבע הרביעית בכפוף להפרעה תחושתית והעצבים האולינריס והמדיאנוס כי הוא בדק את התובעת לאחר ניתוחים מתקנים, להבדיל מד"ר ולן. לגבי החולשה בשרירי הזרוע - טוען ד"ר ששון כי מדובר בשרירים שנפצעו ונחתכו אך נתפרו והוא לא מצא חולשה כלל בשרירי הזרוע (טריספס וביצפס). כאמור, ד"ר ולן בדק את התובעת כשנתיים לאחר התאונה ושוב בבית המשפט. לאחר שמיעת חקירות המומחים ועדות התובעת, ממנה עולה כי יד שמאל מסייעת בידה לפעילות של יד ימין, אני מקבלת את עמדת ד"ר ששון שמצב השרירים השתפר והם כבר אינם במצב של פגיעה בינונית (היא החלופה הקלה ביותר בסעיף 42 (2) לתוספת התקנות). ד"ר ולן קבע כי לתובעת צלקות נרחבות באזורים מרובים והעמיד את הנכות על 20%. ד"ר ששון ציין בחוות דעתו כי מצא ביד ימין של התובעת צלקת מאד עדינה צירקולרית במפרק P.I.P.J של האצבע הרביעית; צלקת עדינה ארוכה בזיג-זג לאורך הצד הפנימי הקדמי של הזרוע. צלקת מאד רגישה בנגיעה; בכף יד שמאל צלקות ניתוחיות תקינות בחלק הקדמי של שורש כף היד; בצידו הרדיאלי של האגודל ובחלק הגבי מעל המפרק 2 M.P.J. צלקות לא עדינות באמצע הגב המותני עם מספר סימנים לשריטות עמוקות שהיו. מספר צלקות בודדות בצד הלטרילי האחורי ומתחת לפטישון הלטרלי, שוק וקרסול שמאל. ההבדל בין ד"ר ולן לד"ר ששון לגבי הצלקות הוא של 5% ואני סבורה שלתובעת, כבחורה צעירה יש משקל סגולי, לריבוי "צלקות קוסמטיות". לכן אני מעדיפה את אחוז הנכות שקבע ד"ר ולן. התוצאה היא נכות משוקללת של 48.80%. 11. אובדן כושר השתכרות בעתיד   ב"כ התובעת טוענים כי הפגיעה התפקודית של מרשתם עומדת על 80%. לעומתם סברו ב"כ הנתבעות 1-3 כי יש להעמיד את הנכות התפקודית כשווה לנכות הרפואית, ואילו ב"כ הנתבעת מס' 4 לא סיכם בשאלת הנזק. הנתבעת נפגעה בגיל 16 וחצי וכל שהצליחה לעשות מאז שבגרה הוא לעבוד בחנות בגדים ובחנות של סבונים. היא ניסתה להתקבל למשרד אך לא קיבלו אותה מחמת מגבלתה (עמ' 29 לפרוטוקול מיום 29.6.09). התובעת נוהגת ביד אחת באישור משרד הרישוי, ברכב אוטומט, עם הגה כוח. השתכנעתי כי אלה הנסיבות שבהן יש מקום לקבוע כי הפגיעה התפקודית היא באותה דרגה של הנכות הרפואית [ ע"א 9873/06 כלל חברה לביטוח נ' פפו (טרם פורסם, , 22/3/09) ]. גם למועד מתן עדותה התובעת לא הגיעה לשכר בגובה השכר הממוצע במשק, כאשר היא הסבירה שהיא מצליחה לעבוד במקומות עבודה זמניים. מאחר והיא נפגעה כקטינה, אני מחשבת את הפסדה לפי השכר הממוצע במשק, העומד היום על סך של 8,189 ₪. החישוב נעשה לפי ברוטו כי אין מדובר בפלת"ד. בסיכומיהם פרטו ב"כ התובעת כי התובעת שירתה שירות לאומי והיא נרשמה ללימודים אקדמאים. הם העמידו את הפסד שכרה של התובעת עד גיל 26 על סך של 50,000 ₪, ואת הפסדה מגיל 26 לפי השכר הממוצע במשק כפול 80%. במועד מתן פסק הדין התובעת בת 27 ולכן החישוב הוא לפי 40 שנים (מקדם היוון 279.3418) עד גיל 67 X 8,189 ₪ X 48.80% = 1,116,315 ₪ נכון להיום. אובדן פנסיה - הפסד תנאים סוציאליים על התובעת חלות הוראות צו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק לפי חוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז - 1957 מיום 19.11.07 שנכנס לתוקף ביום 1.1.08. לפי הצו היקף התנאים הסוציאליים שעל המעביד להפריש עומד על 10% לחודש (פנסיה + פיצויים) - חלק המעביד. על פי עקרון זה חישבתי את הפסד התובעת ממועד פסק הדין לפי בסיס שכר של 8,189 ₪ כפול 48.80% (נכות) כפול 10% כפול מקדם היוון של 40 שנה = 111,645 ₪. החלופה של הפסד תנאים סוציאליים הועמדה כחלופה עדיפה לגבי אנשים שעתידם טרם הוברר כגון קטינים [ע"א 9079/04 אלון נ' לאופר (טרם פורסם, , 15.4.07) ].   12. א. הפסד השתכרות בעבר בראש נזק זה אני מקבלת את עמדת ב"כ התובעת ופוסקת סכום גלובאלי של 50,000 ₪, נכון להיום. ב. הוצאות רפאויות לעתיד בראש נזק זה חיווה ד"ר ולן את דעתו בשנת 2003 כי התובעת תזדקק בעתיד לאביזרים מיוחדים לתפקוד שוטף בביתה וכן טיפולי פיזאוטרפיה וכדומה. התובעת נשאלה האם ביום יום היא משתמשת בעזרים רפואיים והשיבה בשלילה. ד"ר ששון שבדק אותה בשנת 2007 כתב שמדובר על חולשה ביד שמאל אך לא יד חסרת תפקוד, בפרט כאשר היא דומיננטית ביד ימין והיד הפגועה היא השמאלית. הוא שלל את הצפי לרכישת אביזרים אורתופדיים ליד שמאל או כל הליך רפואי, ניתוח או פיזאוטרפיה עתידית. בהעדר פירוט בחוות הדעת של ד"ר ולן לטיב העזרים הרפואיים ובשים לב לתיקון הפגיעה באצבע 4 ביד ימין, שנותרה רק עם בעיית העדר תחושה, העדר צורך בטיפולים נוספים, והעדר ראיות לגבי ראש נזק זה, אני פוסקת לתובעת פיצוי גלובאלי של 10,000 ₪.   ג. עזרת זולת בעתיד בראש נזק זה לא הובאה חוות דעת להיקף להיקף הסיוע והעזרה שתדרש התובעת בעתיד. ב"כ התובעת חישבו שתדרש ל-8 שעות שבועיות לפי תעריף של 35 ₪ לשעה. ב"כ הנתבעות 1-3 עתרו לדחות עתירה בראש נזק זה. מתוך הראיות עולה שהתובעת מתפקדת ברמה של עבודה בחנות, כאשר היא גם סידרה בגדים וגם מסדרת סבונים. אני לא השתכנעתי שתדרש לעזרה בהיקף של 8 שעות שבועיות בשלב זה אך בעתיד היא תזדקק לסיוע שהיקפו תלוי האם תחיה לבד, האם יהיו לה ילדים, האם בן זוגה ייסע בידה וכדומה. בהעדר חוות דעת אני מעמידה את הפיצוי על 1,204 ₪ לחודש נכון להיום כפול 48.80% X מקדם היוון לפי מקסימום הדרישה של ב"כ התובעת - דהיינו של 27 שנים = 130,364 ₪.   ד. נסיעות לעתיד ב"כ התובעת עתרו לפיצוי שיקח בחשבון את קושי התובעת בנסיעה בתחבורה ציבורית מחמת קשיי תפקוד יד שמאל. ב"כ הנתבעות 1-3 הצביעו על כך שהתובעת מסוגלת ללכת ברגל, יש לה רישיון נהיגה, והיא יכולה לנסוע באוטובוס או במיניבוס. אכן התובעת מתפקדת במומה, אך היא מוגבלת ויש לתת לכך ביטוי, כי כפי שאמרה בעצמה - היא נראית ללא הגבלה, אך בתחבורה הציבורית היא נדרשת לשני ידיים. לפיכך, השתכנעתי כי תזדקק לעזרה בניידות. בהעדר חוות דעת לגבי ההפרש בין רכב אוטומטי עם הגה כוח לרכב עם גיר ידני ללא הגה כוח, אני מעמידה את הפיצוי על 60,000 ₪. ה. הוצאות רפואיות לעבר לא הובאו ראיות. אני מעמידה את הפיצוי על סך של 5,000 ₪ נכון להיום. ו. נסיעות לעבר לא הובאו ראיות, אולם לנוכח טיב הפגיעה אני פוסקת סכום גלובאלי של 30,000 ₪ לאור היקף הטיפולים שהתובעת עברה.   ז. עזרת זולת בעבר   ב"כ התובעת עותרים לפיצוי בגין עזרה וגם פיצוי מיטביים. לא הובאו ראיות על עזרה מעבר לעזרת המשפחה המתחייבת מטיב הפגיעה והניתוחים שהתובעת עברה וגילה. אני מעמידה את הפיצוי בראש נזק זה על פיצוי גלובאלי של 10,000 ₪. 13. כאב וסבל עמדת ב"כ הנתבעים 1-3 היא שיש לדחות את התביעה בראש נזק זה,או לפסוק סכום מאד נמוך, מחמת תרומת התובעת, התנהלותה בתביעה, התרשמות בית המשפט ממנה, שלל גרסאותיה, העדר כאב וסבל, היותה עצמאית בדירתה, וקיום מקום עבודה מסודר. ב"כ התובעת עותרים לפיצוי בסך של 300,000 ₪. הפיצוי בראש נזק זה מבטא שילוב של החוויה הקשה שעבר הנפגע יחד עם עמדת בית המשפט לגבי נסיבות הנזק. התנהלות התובעת במהלך התיק ילקח בחשבון בחישוב שכר טרחת בא כוחה. ריבוי גרסאותיה נבחנו בהקשר לאמינות גרסתה. ביתר הטענות לא מצאתי כדי להשליך על ראש נזק זה. התובעת כנערה מתבגרת, חוותה אירוע קשה מבחינת הסבל שנגרם לה כאשר המקור שלו הוא בכשל בהתקנת כיורים תלויים כאמור לעיל. לכן, בראש נזה זה ינתן ביטוי לשני אלמנטים אלה, ואני מעמידה את הפיצוי בראש נזק זה על 220,000 ₪.   14. סוף דבר   (א) הנתבעת תשלם לתובעת כדלקמן:   נזק לא ממוני - 220,000 ₪. הפסד שכר לעתיד - 1,116,315 ₪. הפסד תנאים סוציאליים - 111,645 ₪. הוצאות רפואיות לעתיד - 10,000 ₪. נסיעות לעתיד - 60,000 ₪. נסיעות לעבר - 30,000 ₪. הפסד שכר לעבר - 50,000 ₪. הוצאות רפואיות לעבר - 5,000 ₪. עזרת זולת לעבר - 10,000 ₪. עזרת זולת לעתיד 130,364 ₪.   סה"כ: 1,743,324 ₪. מסכום זה אני מפחיתה 20%. מסכום זה אני מפחיתה 2,000 ₪ הוצאות שחויבה בהם התובעת ביום 2.3.10. הנתבעים 1-3 ישאו ביתרה בסכום של 1,394,660 ₪, ביחד ולחוד עם הנתבעת מס' 4. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. הנתבעים ישלמו לתובע את חלק אגרת ביהמ"ש שנשא בו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום ההוצאה ועד ליום התשלום המלא בפועל וכן הוצאות משפט לפי שומת הוצאות. (ב) לפי הלכת פרלה עמר [ רע"א 3953/01 עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז (4) 350 (2003) ] ניכוי מגמלאות המשולמות בגין נכות כללית היא בהקשר לנכויות המבטאות את הנכות שנגרמה באירוע נשוא תיק זה. התובעת הגישה תביעה לנכות כללית ונקבעה לה נכות של 70% בגין הפגיעות בתאונה, אך המל"ל דחה את תביעתה לקצבת נכות כי היא לא איבדה לפחות 50% מכישורה להשתכר. לפיכך, אין ניכוי על פי הלכת פרלה עמר. (ג) באשר לשכ"ט עו"ד אני פוסקת לתובעת 60% מ-20% מהסכום שנפסק לאור הסחבת שננקטה בתיק, כמפורט להלן והעדר התייצבותה לדיונים גם בשלב ההוכחות, דבר שהביא את ב"כ הנתבעת מס' 4 לוותר על חקירתה הנגדית ועל בא כוחה לוותר על חקירתו החוזרת. התביעה הוגשה ביום 18.9.03 ותוקנה בשנת 2005. ביום 19.6.05 קבעה כב' השופטת טהר שחף כי התובעת תגיש תצהיר נסיבות יחד עם תיק המוצגים, עד ליום 1.8.05. התובעת הגיעה להחקר על תצהירה ביום 14.5.06 אך לישיבה האמורה לא הופיעו ב"כ הנתבעים 1-3. התיק נקבע להוכחות בשאלת החבות ליום 22.11.06. ביום 1.7.06 ביקשו ב"כ התובעת פסק דין נגד הנתבעת מס' 2. ישיבת ההוכחות נדחתה ליום 4.1.07 מחמת שביתת עובדי המדינה. ביום 4.1.07 לא התייצבו התובעת או באי כוחה לישיבת ההוכחות והתביעה נדחתה. בסמוך לאחר מכן פסק הדין בוטל. הנתבע מס' 2 הגיש כתב הגנה רק ביום 4.2.07. ישיבת 14.3.07 הפכה לישיבת סרק, ובית המשפט קבע את התיק מחדש לשמיעת ראיות ליום 28.10.07, אך המועד בוטל לנוכח פרישת המותב והפך לקדם משפט. ביום 28.10.07, לא התייצבה התובעת והצעת בית המשפט נדחתה. ביום 5.2.08, קדם משפט נוסף, ביקש ב"כ התובעת לקבוע התיק להוכחות שנקבעו ליום 21.5.08 אך המותב התחלף והתיק עבר למותב זה. התיק נקבע ליום 29.6.09 שאז החלה שמיעת הראיות והתובעת הגיעה והיא נחקרה. חקירתה לא הסתיימה ונדחתה ליום 16.2.2010 לסיום חקירתה הנגדית וחקירה חוזרת, אך היא לא התייצבה ובא - כוח לא הצליח לאתר אותה. בהסכמה נחקר אינג' ניסים לוי מטעמה, על פני שעה הגם שהועמדו שעתיים וחצי באותו יום. בסופו של דבר, מחמת גיל התיק ועלויות ויתר עו"ד ויצמן על חקירתה הנגדית. לדיון שנקבע ביום 2.3.10, לא הגיע ב"כ הנתבעת 4, שנתקע עם רכבו בכביש הערבה, אך בהסכמתו הטלפונית הדיון התקיים. בהחלטה ביום 16.2.10 קבעתי שעל התובעת לתת הסבר תוך 24 שעות להעדרה , אחרת אשקול לחייב אותה בהוצאות לטובת יתר הצדדים. בדיון ביום 2.3.2010 , הגיעה התובעת והסבירה שלא הגיעה לדיון כי שכחה. קבעתי חיוב של 2,000 ₪ שילקחו בחשבון בשלב פסק הדין (עמ' 52 לפרוטוקול). עדי הנתבעת 1-3 מטעם מד"א לא נשמעו ביום 2.3.2010 מחמת העדרו של עו"ד ויצמן ונפסק שכר בטלתם לגבי הדיון האמור והדיון הבא. סך הכל 1,200 ₪ בגין 2 העדים לגבי שני הדיונים. במחצית סכום זה תשא הנתבעת מס' 4 בעת חישוב חלק כל נתבע בינם לבין עצמם. לא רק התובעת תרמה לסחבת כפי שעולה לעיל, ולכן אינני מקבלת את העתירה לחייבה בשכ"ט, אך כאמור, החיוב הוא חלקי, ולוקח בחשבון גם את תשלום ההוצאות על היום שבו שכחה להגיע. הנתבעת מס' 5 נמחקת ללא צו להוצאות.       זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. אחריות על מוצרים פגומיםתביעות מטבחיםמוצר