קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי על נזק מלחמה עקיף: המחלוקת 1. ערעור על החלטת וועדת ערר הפועלת לפי חוק מס רכוש וקרן הפיצויים, התשכ"א-1961 (להלן: "החוק"), שעסקה בפיצוי שניתן בגין נזק עקיף. הוועדה החליטה לדחות ערר שהגיש המערער על דרישת המשיב כלפיו להשיב כספים ששולמו ביתר, בגין נזק עקיף. 2. המערער הינו קבלן פרטי שמקום מושבו בכפר כנא, הנמצא באזור ההגבלה כהגדרתו בתקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף) (הוראת שעה), תשס"ו - 2006 (להלן: "תקנות הוראת השעה"). 3. למערער שולמו פיצויים בסך 77,365 ₪, וזאת לפי "מסלול המחזורים" כהגדרתו בתקנות הוראת השעה, בהתאם לאומדן שנקבע על-ידי המשיב עבור נזק עקיף שנגרם לו בחודש אוגוסט 2006, במהלך מלחמת לבנון השניה. 4. ביום 25.12.07, למעלה משנה לאחר ששולמו הפיצויים למערער, שלח לו המשיב הודעה בדבר החלטתו להפחית את סכום הפיצויים ששולם לו לסך 11,695 מן הטעם שהפיצויים שולמו ביתר מחמת טעות. המערער נדרש בהודעה להשיב את סכומי הכסף ששולמו ביתר בסך 66,670 ₪ (להלן: ההודעה). דרישה זו התבססה על תקנה 9 לתקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף) התשל"ג - 1973 (להלן: "התקנות"), והחתום עליה הוא מר יצחק אוסמו, מנהל תחום ביקורת חשבונות, פיצוי עקיף, אצל המשיב (נספח ג לערר). תקנה 9 קובעת: "א. המנהל רשאי לתקן החלטה לפי תקנה 8 תוך ארבע שנים מיום שניתנה, אם נתגלו עובדות חדשות או אם ראה כי הייתה בה טעות. ב. ... ג. ... שולמו לניזוק פיצויים, לרבות מקדמה בסכום העולה על סכום הפיצויים שהוא זכאי להם על פי תקנות אלה, יוחזר סכום היתר תוך תשעים יום מיום שנמסרה לניזוק דרישה להחזר, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית על סכום היתר, מיום ששולם סכום היתר ועד ליום ההחזר". 5. המערער ערר לוועדת הערר כנגד ההחלטה להשיב את היתרה. בערר העלה המערער מספר טענות, שעסקו כולן בהיבטי הפעלת הסמכות לדרוש את היתרה. התמקדות זו פירושה - שלפני הוועדה המערער נמנע מלהתייחס לגופו של הסכום שנדרש ביתרה, ולבסס טענה כי לא הייתה טעות בסכום הפיצוי שניתן לו. וועדת הערר דחתה את הערר, בדחותה את הטענות לענין הפעלת הסמכות ובקבלה את טענות המשיב, לפיהן נפלה טעות בחישוב הפיצויים להם זכאי המערער ולכן היה מקום לתיקון. הוועדה הוסיפה, כי על פי סעיף 35 לחוק, לצורך זכאות לפיצוי יש להוכיח קשר סיבתי בין הנזק לבין המלחמה, וציינה כי היה על העורר לצרף אסמכתאות לעררו, מהן ניתן יהיה ללמוד מדוע טעה המשיב בקובעו כי הנזק שבגינו קיבל תשלום אינו נזק שנגרם מהמלחמה. יחד עם זאת, הוועדה אפשרה למערער, לפנים משורת הדין, להמציא למשיב בתוך 30יום מסמכים לשם בחינת זכאותו לפיצוי במסלול המיועד לקבלנים. אין מחלוקת לגבי העובדה שהמערער נמנע מלהמציא את המסמכים האמורים לוועדה. 6. הטענה לעניין קיום יתרה שיש להחזירה התבססה במקרה זה על העובדה שבבדיקה שנערכה על ידי הרשות נמצא כי ההשוואה שבוצעה לחודש אוגוסט 2005 אינה משקפת את הנזק שנגרם, מאחר שהתחוור כי הירידה במחזורים התרחשה בעסק עוד קודם למלחמה וללא קשר אליה (הודעת יצחק אוסמו). 7. מאחר שהמערער נמנע מלהעלות לפני הוועדה את העובדות הרלבנטיות לסכום הפיצוי הראוי, ומאחר שהוא חוזר לפני על הטענות שהעלה לפני הוועדה - הנוגעות אך ורק להיבטי הפעלת סמכות המשיב - אין ערעורו מעלה שאלות עובדה, אלא שאלות משפטיות. לכן אני דוחה את טענת המשיב, לפיה יש למחוק את הערעור על הסף מאחר שהמערער אינו עומד בדרישה הקבועה בתקנות 12 א(א) לתקנות, בה נאמר: "על החלטת וועדת הערר ניתן לערער בבעיה משפטית לבית המשפט המחוזי". להגדרת המונח "בעיה משפטית", ראו ע"א 266/97 מנהל מס שבח מקרקעין חיפה נ' מקס וויסמן, פ"ד נ"ז(3) 207. דיון 8. טענות המערער לפני הוועדה הן הטענות שחזרו לפני בערעור. טענות אלה הן הטענות הבאות: א. חוסר סמכות - על פי הנטען, ההחלטה הדורשת השבת חלקו של הפיצוי ניתנה בחוסר סמכות, כעולה מכך שהחתום עליה לא הציג כל כתב הרשאה המסמיך אותו לחתום במקום המנהל שלו ניתנה הסמכות, בהתאם להוראות תקנה 9 לתקנות, שנוסחה הובא לעיל. הוועדה דחתה טענה זו, בקובעה "המשיב יכול לאצול סמכויותיו לפקידיו השונים, ואין בעובדה שמי שהואצלו לו הסמכויות שלח את ההחלטה לעורר, על מנת לבטל ההחלטה". מדברים אלו משתמעת קביעת עובדה בדבר האצלת הסמכות למר אוסמו. ואולם, לא הופניתי לראיה שעמדה לפני הוועדה לעניין זה. מכל מקום, נושא זה הובהר לפני, כאשר בבדיקה שביצעה לצורך בירור העניין באת-כח המשיב, שתוצאותיה הובאו בתצהיר עליו חתום זאב פורת, סגן בכיר למנהל רשות המסים מאז 1.9.04, עלה כי כבר בחודש נובמבר 2006 האציל מנהל רשות המסים דאז, מר ג'קי מצא, למספר עובדי הרשות, ביניהם מר יצחק אוסמו, את הסמכות הרלבנטית. אכן, הודעה ברשומות על אצילת סמכויות התפרסמה רק יותר מאוחר, ואולם, אין הדבר גורע מתוקף ההאצלה הקודמת, מאחר שאין מדובר בתקנה בת-פועל תחיקתי, כטענת ב"כ המשיב. מעבר לצורך אציין, כי גם אילו היה פגם כלשהו בהאצלת הסמכות במועד הרלבנטי, לא היה בכך כדי לשנות את המסקנה, בנסיבות בהן ברור שמר אוסמו פעל בגדר תפקידו כדי להגשים את תכלית החוק, וגישתו נתמכה - ולו בדיעבד - על ידי הרשות מאז, וכל זאת כאשר עקרון הבטלות היחסית מונע בנסיבות מעין אלו מתן נפקות של ממש לפגם. לאור האמור, דין טענת חוסר הסמכות להידחות. ב. חריגה מסמכות - המערער טוען, כי גם אם הייתה הסמכה להוצאת ההודעה, המשיב חרג מגדרה, מאחר שתקנה 9 הנזכרת מדברת על תיקון החלטה במידה ונתגלו עובדות חדשות או אם הייתה טעות. לשיטת המערער, העובדות שהועלו על ידי המשיב כיסוד לצורך תיקון - ואשר מוכחשות על ידי המערער - לא השתנו מאז יום תשלום הפיצויים. על-פי הנטען, מדובר בנתונים שהיו לנגד עיני המשיב ובחזקתו כל הזמן, דהיינו - גם בעת ששולם לו הסכום המלא על פי האומדן, ועל כן מנוע המשיב מלטעון לעובדות חדשות. באשר לטעות - על פי הנטען, ברור שלא הייתה כל טעות ו/או הטעיה שהובילו להחלטת המשיב להעניק את סכום הפיצוי שניתן למערער. באת-כוח המשיב טוענת מנגד, כי טענות אלו נטענו ללא כל תימוכין. על פי גירסת המשיב, משהתברר לו שירידת המחזורים בעסקו של המערער אינה קשורה, גם לא בעקיפין, למלחמת לבנון השניה, הייתה לו סמכות שבדין לתקן את החלטתו בעניין הפיצוי מכח תקנה 9 הנזכרת, והסמכות הופעלה לאחר בדיקה ועל יסוד עובדות שהתבררו, אשר לא נסתרו. מקובלת עלי טענת המשיב, לפיה יש לדחות את טענת החריגה מסמכות. המערער אינו סותר את הטענה כי הפיצוי ששולם לו תחילה שולם כפיצוי אוטומטי. מן המפורסמות היא, כי לאחר המלחמה דאז הרשויות ביקשו לסייע באופן מהיר לעסקים בצפון, באמצעות פיצוי הנראה על פניו כהולם. בהקשר זה הוועדה הדגישה, כי הפיצוי שולם לעורר "על פי 'מסלול מחזורים' במסגרת הפיצוי האוטומטי", והוסיפה, כי לשיטת המשיב, הפיצוי ששולם לעורר שולם "על תנאי ועל חשבון" הפיצויים, אשר יתברר אם הם מגיעים לו. הוועדה דחתה את טענת החריגה מהוראות התקנות באומרה: "לא הוכח בפנינו במה חרג המשיב מהוראות התקנות כשקבע את שקבע, ובוודאי נכונים הדברים כאשר העורר עצמו לא צירף כל תחשיב משלו שיראה מה היו התחשיבים הנכונים. אנו שבים ומזכירים כי היה על העורר להוכיח את הקשר הסיבתי בין המלחמה לבין נזקיו ולא להסתפק בתחשיב הטכני ששימש את המשיב בקביעת סכום הפיצוי הראשוני האוטומטי". לשיטתי, הגישה הרואה בפיצוי האוטומטי תשלום "על תנאי" המשולם "על חשבון" הפיצוי הראוי, היא הגישה המתארת באופן הנכון את הסדר הפיצוי. זאת, כנובע מעצם סמכות המשיב לתקן את הטעות שנפלה בשיעור הפיצוי. לא זו בלבד שתקנה 9, המהווה רכיב מרכזי בהסדר הפיצוי בגין נזק המלחמה, קובעת במפורש כי ניתן לחזור למי שקיבל פיצוי ולדרוש החזר בשל טעות, אלא שגם ללא הוראה כזו, הסמכות לדרוש החזר של סכום ששולם בגין נזק מלחמה שלא התרחש נובעת מהחוק עצמו, מכוח תכליתו לפצות על נזקי מלחמה בלבד. סמכות כזו ניתן לבסס מכח עקרונות משפט כלליים (כגון עקרונות מתחום עשיית עושר, או על יסוד למידת תנאי מכללא כצמוד לתשלום), אף בהעדר הוראה מפורשת בחיקוק. כך בוודאי, כאשר מדובר בהסדר פיצוי שנועד ליתן תרופה מיידית לנזקי המלחמה, שבגדרו הפיצוי שולם במהירות על דרך אומדן. במצב דברים כזה לא עומדת למקבל הפיצוי טענה טובה המונעת בדיקה מדוקדקת יותר מאוחר, שמטרתה בחינת הפניית כספי הפיצוי לתכליות החוק. אשוב ואציין, כי אם בוחנים את עמדתו של המערער לפני הוועדה, מתחוור כי הסתפק בטענות עקרוניות וכלליות בדבר עצם הסמכות לשנות את גבולות זכאותו. הוא לא טען כי אין יסוד לקביעה המאוחרת של המשיב, לפיה ההשוואה בין מחזורים אשר על יסודה קיבל את הפיצוי אינה משקפת את נזקיו. לכן הוא גם לא חלק למעשה על טענת הצורך בתיקון הפיצוי. הוא גם לא הביא לפני הוועדה נתונים כלשהם אשר ילמדו כי לא הייתה טעות. אכן, כפי שציינה הוועדה, גם המשיב לא העמיד לפני הוועדה ראיות לעניין הטעות, ואולם, כאמור, לא זו הסוגיה שהעמיד לדיון המערער בערר שהגיש - הוא בחר להעלות סוגיות עקרוניות לעניין עצם הכח לתקן את הפיצוי כפי ששולם. ג. חריגה מהוראות התקנות - על פי טענת המערער, התקנות הרלבנטיות שהותקנו בשנת 2006 היוו בסיס ואומדן לנוסחה שהוכרזה על ידי רשות המסים, ואשר היוותה כלי מייצג לאומדן הנזקים לרוב הענפים. כך נטען - מבלי שהוכח - כי רשות המסים הודתה אז כי היא מודעת לבעייתיות שבאומדן וכי אומדן זה יפגע בחלק מהעסקים, אולם סברה כי אומדן זה הוא טוב לרוב העסקים. לאור האמור, על פי הנטען, החישובים (המאוחרים) של המשיב נערכו בניגוד לתקנות, דבר הגורם לבטלותם המיידית, מאחר שהאומדן שנקבע הינו אומדן המכתיב נוסחה נוקשה. טענה זו אין בה כדי לשכנע. העובדה שהפיצוי האוטומטי ניתן על יסוד אומדן, אשר על פי הערכות מראש אמור היה להתאים לרוב העסקים, אין בה כדי למנוע את הפעלת סמכות התיקון - שהייתה קבועה בתקנות מלכתחילה - סמכות שהיא הכרחית לשיטת הפיצוי המהיר והגורף שננקטה. לכן, כל עוד המערער אינו מתמודד עם טענת הטעות ביחס לנתוניו הספציפיים, אין בידו למנוע את תיקון היקף הפיצוי שקיבל בהישענו על אומדני הנזק הלכאוריים ששימשו מלכתחילה. ד. שימוש סתמי באומדנים שונים בעת חישוב ממוצע - בהקשר זה הועלתה בכתב הערעור טענה בלתי ברורה, שחזרה על עצמה בסיכומים באותה לשון, כדלקמן: "על אף שהמערער חולק על שיטת הממוצע, המשיב השתמש לחישוב ממוצע חודשי לחודש 8/05 כאשר הוא עושה ממוצע לחודשים 9/05 ועד 6/06 לעומתו, ולמרבה הפלא בתיק נישומים אחרים (מצב עובדתי דומה) מבצע המשיב חישוב ממוצע עבור חודש 8/05 כאשר הממוצע בינו על ממוצע לתקופה 1/06 ועד 6/06. מדובר בשימוש ציני המטיב עם אינטרס המשיב ופוגע את זכויותיהם של הנישומים. המשיב בדרכו זו מנטרל את תקנות 2006 אשר מכוחם הוא פועל". קשה לומר שהטענה בהירה. מכל מקום, אם מכוונת היא לאי-עקביות בדרך החישוב בהשוואה למה שנעשה לגבי נישומים אחרים, מהחלטת הוועדה עלה במפורש "לא הוכח בפנינו כי המשיב השתמש באומדנים שונים באופן סתמי". המערער לא טען לפני כי אכן הוכיח לפני הוועדה שימוש בלתי עקבי באומדנים, ולכן, גם דין טענה זו להידחות, ולו מטעם זה. ה. פגיעה בעקרון השוויון - טענה זו מנוסחת בכתב הערעור כדלקמן: א. האומדן שנקבע בתקנות על ידי המשיב פגע רבות בעסקים רבים מאחר ולא התאים להם. באומדן לא נעשה חישוב ממוצע של חודשים לחודש 8/05 ולחודש 8/06 אלא רשות המיסים השוותה בין שני החודשים 8/05 לבין 8/06 לפי מכפיל מסוים ללא כל התייחסות לשיטת הממוצעים. המערער יטען כי אם המשיב היה מיישם את דרך החישוב שבוצעה על ידו ומיישם אותה על העסקים שלא זכו לכל פיצוי, הרי נוסחה זו גורמת לעסקים רבים מאלו שלא זכו לפיצוי לקבלת הפיצוי הבנוי על ממוצע חודשי ובכך מקטינה את מידת הפגיעה בהם. על כן מדובר בפגיעה חמורה בעקרון השוויון. ב. על אף האמור ומבלי להודות בטענות המשיב, המערער יטען כי המשיב מפלה בינו לבין נישומים אחרים שקיבלו פיצוי לפי האומדן שבוצע, מאחר וליתר הנישומים לא נעשתה כל ביקורת ולא חושב פיצוי ממוצע". טענה זו הופיעה בנוסח זהה בסיכומים. הוועדה התייחסה לטענה בדבר פגיעה בעקרון השוויון במילים אלו: "איננו מקבלים את הטענה בדבר פגיעה בעקרון השוויון. כפי שעולה מהעררים שבפנינו, המשיב פעל בדרך דומה גם לגבי עוררים אחרים, ובעיקר - כך היה עליו לנהוג על פי הבנתו". ב"כ המערער אינו מסביר בערעורו מדוע קביעה עובדתית זו, לפיה לא הופלה המערער ביחס לאחרים, שגויה, ועל כן לא ברור מה הוא מצפה שערכאת הערעור תעשה. הטענה בדבר קביעת אומדן בלתי הולם או מפלה מלכתחילה, היא טענה שיש לנמקה, מאחר שאין היא עולה מהאומדן עצמו או מאופן יישומו הצפוי, והנמקה מתאימה לא באה לפניי. גם לא נטען לפניי כי הטענה נומקה לפני הוועדה. כך, גם הטענה שהמשיב מפלה לרעה את המערער לעומת האחרים, היא טענה שיש להוכיחה. על פי קביעת הוועדה, טענה זו לא הוכחה, ולפניי לא נטען כי הובאו לפני הוועדה ראיות לכך והיא התעלמה מהן. ו. מתן החלטה בהעדר הצדדים ואי-ניהול הליך משפטי - על פי טענה זו, שגתה הוועדה בכך שלא זימנה את הצדדים לדיון לפניה. דין טענה זו להידחות. באת-כוח המשיב הפנתה להוראת תקנה 6 לתקנות מס רכוש וקרן פיצויים (נוהל וסדרי דין בוועדות ערר) תשל"ט -1979, לפיה: "(א) לא ביקשו העורר או המשיב בכתב להתייצב לפני הוועדה ולטעון טענות, רשאית הוועדה לדון בערר ולהחליט בו על יסוד החומר שבכתב שהוגש לה ובהעדרם של הצדדים". באת-כוח המשיב ציינה, כי במקרה זה המערער לא ביקש - באמצעות בא-כוחו - להתייצב לפני הוועדה. טענה זו לא הוכחשה. באת-כוח המשיב הוסיפה, כי הוועדה נתנה למערער אפשרות נוספת להוכיח טענותיו - על ידי כך שיגיש בתוך 30 יום מיום קבלת החלטתה מסמכים שפרטה, והמערער בחר שלא לממש אפשרות זו. 9. לאור האמור, הערעור נדחה. המערער ישלם למשיב הוצאות הערעור בסך 5,000 ₪. פיצוייםמס רכוש - נזקי מלחמה