קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עיקול בית שרשום על שם אשתו חייב בהוצאה לפועל: האם עומדת לנושה האפשרות לעקל בית מגורים הרשום על שם אשת החייב, כאשר חוק יחסי ממון, תשל"ג - 1973, הוא שמסדיר את זכויותיהם הרכושיות ההדדיות של בני הזוג, ונישואיהם לא פקעו? שאלה זו, היא העומדת ביסוד המחלוקת שהתגלתה בהמרצת הפתיחה שלפני. אבי וקורין דוד (המשיבים 1 ו-2; להלן: "הבעל" ו"האישה", בהתאמה, ויחדיו "בני הזוג דוד") נישאו בשנת 1983, וחוק יחסי ממון חל על יחסיהם הרכושיים. בשנת 1995 רכשו בני הזוג דוד נכס מקרקעין הידוע כגוש 8002 חלקה 571 שברחוב סביון 29 פרדסיה. על המקרקעין נבנה בשנת 1996 בית המגורים המשפחתי בו מתגוררת משפחת דוד (להלן: "בית המגורים"). בית המגורים נבנה על ידי הבעל, שהוא קבלן בניין במקצועו. השטח בו מצוי בית המגורים עבר בשנת 1997 הליכי פרצלציה, ובעקבותיה נרשמה לטובת האישה הערת אזהרה ביחס לחלקה שעל מחציתה מצוי בית המגורים. בשנת 2000 נרשמה מחצית החלקה עליו עומד בית המגורים במרשם המקרקעין על שם האישה. בעת רכישת בית המגורים ורישומו על שם האישה בלבד במרשם המקרקעין היה מצב עסקיו של הבעל (שהיה שלוב בעסקי אחיו) בכי טוב. לימים, לערך בשנת 2007, הורע מצב עסקיו של הבעל, ונוצרה יתרת חובה גבוהה בחשבונות בנק עסקיים להם ערב הבעל אישית. המבקש, בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "הבנק"), שבעבר הלווה בחפץ לב כספים לעסקי הבעל, העמיד את האשראי בחשבונות העסקיים לפירעון, ותבע את תשלומם מהבעל כערב. מאחר שהבעל אינו יכול לשלם את החובות, מבקש הבנק להיפרע באמצעות מימוש נכסיו, ובכלל זה באמצעות עיקול חלקו של הבעל בבית המגורים. לכך מתנגדת האישה, בטענה כי כל עוד נמשכים יחסי הנישואין, בית המגורים מצוי בבעלותה בלבד, ועל כן לא ניתן לעקלו בשל חובות הבעל. במחלוקת זו עלי להכריע. למען תחימת יריעת המחלוקת יובהר כבר בשלב זה כי הבנק איננו טוען כי האישה שותפה בחובותיו של הבעל, וכי עומדת לו הזכות לעקל את דירת המגורים בגין חובותיה של האישה. כן אין הבנק טוען לקיומה של הברחת נכסים מהבעל לאישה. תביעתו של הבנק מתמקדת בטענה כי דירת המגורים שייכת בחלקה לבעל, ובדרישה לאפשר לו לעקל את חלקו הנטען של הבעל בדירת המגורים לפירעון חובות הבעל. להלן תובהר תחילה המסגרת המשפטית לדיון בשאלה השנויה במחלוקת בין הצדדים, ולאחר מכן ייבחן יישומה של המסגרת המשפטית ביחס למקרה שלפני. המסגרת המשפטית המסגרת הפרוצדוראלית לדיון - עיקול נכס מקרקעין שאינו רשום על שם החייב דיני ההוצאה לפועל מתווים את המסגרת המשפטית במסגרתה רשאי נושה (הבנק בענייננו), לתפוס את נכסי החייב, ולהיפרע מהם. כאשר המדובר בנכס מקרקעין, הרי שסעיף 34 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967 (להלן: "חוק ההוצל"פ") יוצר הבחנה בין מצב בו המקרקעין רשומים על שם החייב (לרבות מצב בו רשומה הערת אזהרה לטובת החייב) לבין מצב בו המקרקעין רשומים על שם אחר. כאשר המקרקעין רשומים על שם החייב (או רשומה הערת אזהרה לטובתו) רשאי רשם ההוצאה לפועל (להלן: "רשם ההוצל"פ") לצוות על עיקולם מכוח סעיף 34(א) לחוק ההוצל"פ, והנטל מוטל על צד שלישי הטוען לזכות לא רשומה בנכס לפנות לבית משפט על מנת להוכיח את זכותו (וראו סעיף 40(ג) לחוק ההוצל"פ המקנה לרשם ההוצל"פ סמכות לעכב את המכירה כדי לאפשר פניה לבית המשפט של צד שלישי הטוען לזכות לא רשומה במקרקעין). לעומת זאת, כאשר המקרקעין אינם רשומים על שם החייב (ואף לא רשומה הערת אזהרה לטובתו) - כפי שהדברים בענייננו - הרי שרשם ההוצל"פ אינו יכול לעקל את הנכס, אלא סמכות זו נתונה לבית משפט לפי סעיף 34(ב) לחוק ההוצל"פ. וזו לשונו של סעיף 34 לחוק ההוצל"פ: "בית המשפט רשאי, לבקשת הזוכה ולאחר ששוכנע שמקרקעין שאינם רשומים על שם החייב הם של החייב, להצהיר על כך ולצוות על עיקולם." וראו גם סעיף 35 לחוק ההוצל"פ המתייחס לאפשרות להטיל עיקול זמני, כשהמקרקעין אינם רשומים על שם החייב, עד להכרעה בבקשה שהוגשה לפי סעיף 34(ב) לחוק ההוצל"פ. עיקול זמני מסוג זה הוטל גם במקרה שלפני בהחלטת כבוד הנשיאה, השופטת הילה גרסטל מיום 20.7.2009. בדיון שהתקיים ביום 24.12.2009 הוסכם כי צו זמני זה ייוותר על כנו, בלא שיש בכך משום הודאת המשיבים בטענות המבקש. הפסיקה קבעה כי ההליך לפי סעיף 34(ב) לחוק ההוצל"פ "נועד למקרים שבהם מבקשים חייבים לעקוף את נושיהם על ידי העברת נכסים לזולתם... הרעיון שביסוד סעיף זה פשוט: "יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח' 21), ויהיו שינסו להבריח נכסיהם מנושיהם על ידי רישומם על שם אחר. המחוקק יצר איפוא כלי להיאבק בתופעה זו" (דברי השופט אליקים רובינשטיין בע"א 1680/03 לוי נ' ברקול (ניתן ב- 2.8.2004) (להלן: "עניין לוי נ' ברקול)). לאור תכלית זו, ניתן לטעון כי במקרים בהם אין טענה להברחת נכסים, אין לאפשר שימוש בסעיף זה. ואולם, לשיטתי יש מקום לייחס לסעיף תכלית רחבה יותר, הכוללת גם את האפשרות להגיע לנכסי מקרקעין שלחייב זכויות בהן, מבלי שתוכח כוונה קונקרטית להברחת נכסים (כגון נכסים הרשומים על שם אחר משיקולי מס). השוו דוד בר אופיר, הוצאה לפועל - הליכים והלכות (מהדורה שביעית, 2011) 623 (להלן: "בר אופיר") המציין כי לשיטתו "ההקשר הענייני של סעיף 34(ב) מלמד כי המקרקעין שמדובר בהם בסעיף זה הם מקרקעין הרשומים על שם פלוני, אולם הם נתונים למעשה לבעלותו של החייב. יתכן שרישום זה נעשה בתום לב, אולם יתכן גם שהוא נעשה כדי להבריח נכסים מידי הנושים". עם כל הכבוד, דברים אלו מקובלים גם עלי. ההליך שלפני הוא איפוא הליך לפי סעיף 34(ב) לחוק ההוצל"פ במסגרתו מבקש הנושה (הבנק) להכריז כי מחצית דירת המגורים היא של הבעל החייב, וזאת למרות רישומה על שם האישה, שאינה בגדר החייב, ולהורות על עיקולה. במסגרת דיונית זו עלי להחליט האם, לפי הדין המהותי, יש מקום להצהיר כפי שמבקש הבנק על זכויות הבעל במחצית מדירת המגורים, ולהורות על עיקולן. המסגרת המהותית לדיון - זכויותיו של בן הזוג הלא רשום בנכס מקרקעין בבואנו לבחון את המסגרת המהותית לדיון, עלינו להבחין בין זוגות שנישאו לפני ה- 1.1.1974, לזוגות שנישאו לאחר תאריך זה (ראו סעיפים 14 ו- 19 לחוק יחסי ממון). ביחס לזוגות שנישאו לפני ה- 1.1.1974 (וכן ביחס לידועים בציבור), הרי שזכויותיהם הרכושיות ההדדיות מוסדרות, בהעדר הסכם אחר, בהתאם להלכת השיתוף בזכויות. מכוח הלכה זו מכיר הדין בכך שלבן הזוג הלא רשום קמות זכויות מעין קנייניות הן ברכוש המשפחתי, ובכלל זה בדירת המגורים, והן בנכסים עסקיים, מכוח הסכמה משתמעת במהלך הנישואין. וכך מסכם הנשיא אהרון ברק את הלכת השיתוף: "על פי הלכת השיתוף בזכויות, חזקה על בני זוג, המנהלים אורח חיים תקין ומאמץ משותף, כי הרכוש שנצבר מצוי בבעלותם המשותפת. זאת אף אם הנכסים רשומים על שם בן הזוג האחד או נמצאים בחזקתו הבלעדית. החזקה בדבר השיתוף בזכויות נלמדת מאופיים של חיי הנישואין. יחד עם זאת, חזקה זו, המבוססת על הסכמתם המפורשת או המשתמעת של בני הזוג, ניתנת לסתירה. כדי לסתור את החזקה ולהוציא נכסים מסוימים מתחולתה של חזקת השיתוף, נדרשות ראיות כבדות משקל. הנטל הוא על הטוען לאי התקיימותה" (רע"א 8791/00 שלם נ' טווינקו בע"מ (ניתן ב- 13.12.2006) פסקה 12 (להלן: "עניין שלם"). האסמכתאות הושמטו מהציטוט. לדיון בחזקת השיתוף, ובהצדקותיה, ראו שחר ליפשיץ "על נכסי עבר, על נכסי עתיד ועל הפילוסופיה של חזקת השיתוף", משפטים לד (תשס"ה) 627). כאשר הלכת השיתוף בזכויות מסדירה את זכויותיהם הרכושיות ההדדיות של בני זוג נשואים, משמעות הדבר היא שלבן הזוג הלא רשום זכויות מעין קנייניות ברכוש המשותף כבר במהלך הנישואין (כך, מכל מקום, ביחס לנכסים "משפחתיים", ובכלל זה דירת המגורים ראו עניין שלם, פסקאות 24 - 32; השוו גם ע"א 3352/07 בנק הפועלים בע"מ נ' הורש (ניתן ב- 7.12.2009)). על כן ניתן לטעון כי נושיו של בן הזוג הלא רשום יכולים לעקל את זכויותיו של החייב ברכוש המשותף בכל עת (לרבות טרם פקיעת הנישואין), במסגרת ההליך הדיוני שיצר סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל (אך ראו רע"א 2071/00 פקיד שומה ת"א 3 נ' אינגביר, פ"ד נה(3) 189, 192 בו נאמר, אגב אורחא, כי "טענותיו של המבקש לעניין חזקת השיתוף מעוררות שאלות קשות, הנוגעות למידת יכולתו של זר לעשות שימוש בחזקת השיתוף החלה בין בני-זוג". כן ראו פיסקה 8 לעיל) לעומת זאת, ביחס לזוגות שנישאו לאחר 1.1.1974 חל משטר רכושי שונה הנגזר מהוראותיו של חוק יחסי ממון. בניגוד לחזקת השיתוף, שפותחה כאמור בפסיקה, קבע המחוקק, כי "אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקניינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני" (סעיף 4 לחוק יחסי ממון). חלף זאת קבע המחוקק כי בהעדר הסכם ממון, תעמוד לכל אחד מבני הזוג הזכות לאיזון משאבים עם פקיעת הנישואין. זכות זו קובעת כי "עם פקיעת הנישואין עקב גירושין או עקב מותו של בן זוג זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג" למעט חריגים המנויים בחוק (סעיף 5 לחוק יחסי ממון). משמעות הדברים, לענייננו, היא שכל עוד לא פקעו הנישואין לא קמה הזכות לתבוע את ביצועו הלכה למעשה של איזון המשאבים (ראו, למשל, ע"א 11550/04 סיטבון נ' סיטבון (ניתן ביום 14.3.2007)), וממילא מתעורר קושי להצהיר על זכויותיו של בן הזוג הלא רשום, ולהורות על עיקולן. זהו, בעצם, המכשול העיקרי בפניו עומדת המבקשת בענייננו (לבחינת השינוי בדרך הסדרת היחסים הרכושיים עם פקיעת הנישואין, בהקשר הרחב יותר של הסדרת זכויות הצדדים עם סיום חוזי יחס ארוכי טווח, ראו Ofer Grosskopf, "Dividing the Surplus upon Termination: The Case of Relational Contracts" 48 American Business Law Journal 1, 7-10 (2011) ). למען שלמות התמונה יוזכר כי בעקבות הקושי שיצר חוק יחסי ממון במצבים בהם בני הזוג מסוכסכים, אך הליכי הגירושין מתארכים, קיבלה הכנסת בשנת תשס"ט הוראה המאפשרת, במקרים מסוימים להקדים את המועד לאיזון המשאבים, ולעורכו עוד טרם פקיעת הנישואין (ראו סעיף 5א. לחוק יחסי ממון). יצוין, עם זאת, כי ההוראה האמורה אינה מועילה לבנק בענייננו, וזאת מהטעם שמערכת היחסים בין בני הזוג דוד, על פי הנמסר לי, היא יציבה וטובה, ולא מתקיים ביחס אליהם אחד התנאים המנויים בסעיף 5א. לחוק יחסי ממון (כגון שנפתחו הליכים להתרת נישואין או שקיים קרע ממושך בין בני הזוג). לאור זאת ניתן להותיר בצריך עיון את השאלה המורכבת האם יכול נושה ליהנות מהוראה זו במקרה בו מתקיימים התנאים להקדמת המועד לאיזון משאבים (ראו לעניין זה תיקון הנוסח של סעיף 10 לחוק יחסי ממון, המרמז, לכאורה, על אפשרות כזו). נושה, הניצב בפני הקושי האמור, יכול, באופן תיאורטי, להעלות אחת משתי טענות: ראשית, יכול הוא לנסות לעקל את הזכות לאיזון משאבים; שנית, באפשרותו לנסות ולהצביע על כך שעוד קודם לאיזון המשאבים עומדת לזכות בן הזוג הלא רשום זכויות ביחס למקרקעין. להלן אתייחס בנפרד לכל אחת מהחלופות הללו. עיקול הזכות לאיזון משאבים כל עוד בני הזוג נשואים, הזכות לאיזון משאבים היא בגדר זכות עתידית, המותנית בפקיעת הנישואין (או למצער בהתקיימות התנאים הקבועים בסעיף 5א. לחוק יחסי ממון). עם זאת, הפסיקה הכירה, באופן עקרוני, באפשרות לעקל זכות עתידית, ולפיכך ניתן היה לסבור כי הנושה יכול לבקש הטלת עיקול על הנכסים המגיעים לבן הזוג עם הפעלת הלכת האיזון כיום, אשר מימושו יידחה למועד פקיעת הנישואין (לאפשרות לעקל זכויות עתידיות, ראו ע"א 3553/00 אלוני נ' זנד טל מכוני תערובת בע"מ, פ"ד נז(3) 580 (2003); כן השוו, לעניין האפשרות למשכן זכויות עתידיות, נינה זלצמן ועופר גרוסקופף, מישכון זכויות (תשס"ה) 200-222). אפס, המחוקק שהיה ער לאפשרות שנושים יבקשו לעקל את הזכות לאיזון משאבים עוד בטרם הבשילה, שלל חלופה זו במפורש. סעיף 10 לחוק יחסי ממון קובע כדלהלן: "זכותו של בן זוג לאיזון המשאבים אינה ניתנת להעברה, לשיעבוד או לעיקול כל עוד אינו זכאי לממשה". פרופ' אריאל רוזן-צבי ז"ל מבאר את הרציונל של הסעיף באופן הבא: "במהלך הנישואין אין זכותו של בן הזוג לאיזון משאבים בת מימוש ולפיכך אינה ניתנת להעברה, לשעבוד ולעיקול" (אריאל רוזן-צבי, יחסי ממון בין בני זוג (תשנ"ה) 346). מכאן שנושה אינו יכול להתבסס על זכותו העתידית של בן הזוג הלא רשום מכוח הזכות לאיזון משאבים, ולבקש לעקלה כל עוד לא יכול בן הזוג הלא רשום לממשה. לפיכך, חלופה זו חסומה בפני הבנק (להשלמת התמונה יצוין כי תיקון חוק יחסי ממון בתשס"ט ריכך קמעה את הנוסח של הסיפא, בנוקטו בסיפא במינוח "כל עוד אינו זכאי לממשה" (טרם התיקון נאמר בסיפא "כל עוד לא פקעו הנישואין"), אולם גם עניין זה אינו יכול להועיל לבנק במקרה שלפני - ראו פיסקה 13 לעיל). עיקול הזכויות שיש לבן הזוג הלא רשום במקרקעין טרם איזון המשאבים אחת השאלות שהתעוררו בפסיקה היא האם לבן הזוג הלא רשום עשויות להיות זכויות ביחס למקרקעין קודם לפקיעת הנישואין ולביצוע איזון המשאבים. היו שהשיבו על כך בחיוב, וגרסו כי חזקת השיתוף מוסיפה לחול בטרם פקיעת הנישואין אף על יחסי בני זוג שנישאו לאחר 1.1.1974, וזאת במקביל לקיומה של הזכות לאיזון משאבים עם פקיעתם (ראו עמדת הנשיא מאיר שמגר והשופטת דליה דורנר בע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט(3) 529 (1995) (להלן: "עניין יעקובי"); פנחס שיפמן "ואף על פי כן - שיתוף בנכסים" משפטים כו (תשנ"ו) 399; מרדכי שחם (ברונשטיין) "הגנת בן זוג בנכס מקרקעין מול תביעת צד שלישי", הפרקליט מח (תשס"ו) 537, 539 - 542. כן ראו דברי הנשיא אהרון ברק בבג"צ 3995/00 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים, פ"ד נו(6) 883, 887 (2002) וניתוחו של חנוך דגן, קניין על פרשת דרכים (תשס"ה) 494 - 510). עמדה זו לא התקבלה בסופו של יום בפסיקה, ובמקומה הועדפה הגישה שלפיה הלכת השיתוף אינה חלה, כפשוטה, ביחס לבני זוג שחוק יחסי ממון מסדיר את יחסיהם (ראו עמדת הרוב בעניין יעקובי; רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו(6) 175, 180 (2002) והפסיקה שתאוזכר להלן). יחד עם זאת, הכירה הפסיקה, בעקבות דעת השופטת טובה שטרסברג-כהן בעניין יעקובי, בכך שגם ביחס לבני זוג שנישאו לאחר ה- 1.1.1974 ניתן ללמוד על זכויות של בן הזוג הבלתי רשום על יסוד הדין הכללי, להבדיל מחזקת השיתוף (ראו ע"א 7687/04 ששון נ' ששון, פ"ד נט(5) 596, 614 - 615 (2005); בע"מ 10734/06 פלוני נ' פלונית (ניתן ב- 14.3.2007 ע"י השופט אליקים רובינשטיין. להלן: "בע"מ 10734/06"); עמ"מ 2948/07 פלונית נ' פלוני (ניתן ב- 18.4.2007 ע"י השופט אליקים רובינשטיין); בע"מ 4545/09 פלוני נ' פלונית (ניתן ב- 7.1.2010 ע"י השופטת עדנה ארבל)). להבהרת עמדת פסיקה לפיה ניתן לקבוע כי לבן הזוג הלא רשום זכויות מכוח הדין הכללי, אך לא מכוח הלכת השיתוף, מן הראוי להפנות לדברי השופטת שטרסברג-כהן בעניין יעקובי: "ברור מתוך סעיף זה [סעיף 4 - ט' ש' כ'], שהדין החל על בני הזוג במהלך חיי הנשואין באשר לזכויותיהם ברכוש הוא הדין הכללי. אם קיים רכוש שנרשם על שם אחד אלא שהרישום איננו משקף אל נכון את הבעלות האמיתית בו, או שקיים רכוש בלתי רשום שלא ניתן לזהות של מי הוא, יש לקבוע את הבעלות לאשורה לפי הדין הכללי, שיפורש בגמישות ובהתאמה למסגרת השיתוף שבה חיים השניים שהרכוש נצבר על-ידיהם. כאן מתקרב הדין הכללי לחזקת השיתוף לפחות ככל שהייתה בתחילת דרכה. על-מנת לקבוע את זכויות כל אחד מבני הזוג ברכוש במהלך חיי הנישואין, ניתן לפנות לדיני החוזים, לדיני הקניין, לדיני הנאמנות, לדיני השליחות, לדיני עשיית עושר ולא במשפט, לעקרון תום הלב ולכל אותם כלים הנתונים בידינו, כדי לקבוע בעלות אמיתית ולא פורמאלית ברכוש. כל זה ייעשה תוך התייחסות למערכת היחסים המיוחדת של השותפות הנובעת מחיי הנישואין, כשם שבמישורי משפט אחרים מגמשת את עצמה הפרשנות המשפטית לסיטואציות המיוחדות שבהן מיושם הדין הרלוואנטי. יכול שהתוצאה לגבי קביעת הזכויות ברכוש תהיה דומה וקרובה לתוצאה המתקבלת מחזקת השיתוף, אבל בכל מקרה לא תהיה היא פרי הפעלת חזקת השיתוף עצמה אלא פרי הפעלת הדין הכללי בהתאמה, במסגרת ההסדר המיוחד שמצא את ביטויו בחוק. כל זאת לעניין זיהוי הבעלות על הרכוש" ככל שלבן הזוג הלא רשום זכויות מכוח הדין הכללי, פשיטא כי אין מניעה לעיקולן של זכויות אלו. כך, למשל, בע"א 8126/06 לוינזון נ' ארנון (ניתן ב- 3.2.2009) אישר בית המשפט העליון את קביעת הערכאה הדיונית כי למרות שהזכויות בדירת המגורים נרשמו על שם האישה, הרי שרישום זה היה בגדר הברחת נכסים או העברה פקטיבית לפי הדין הכללי, ועל כן יש מקום להצהיר לבקשת מעקל, בהליך לפי סעיף 34(ב) לחוק ההוצל"פ, כי מחצית מהזכויות בנכס שייכות לבעל (וראו גם, ברוח זו, ע"א 8482/01 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סנדובסקי (ניתן ב- 17.7.2003). להלן: "עניין בנק איגוד"). מהן דוקטרינות הדין הכללי מכוחן יכול בן הזוג הבלתי רשום, ובעקבותיו המעקל במסגרת בקשה לפי סעיף 34(ב) לחוק ההוצל"פ, לטעון לזכויות במקרקעין עוד טרם פקיעת הנישואין? בעניין זה אין, כמובן, רשימה סגורה של עילות, ועל כן אסתפק באזכור ותיאור קצר של שלוש הדוקטרינות השכיחות: רישום פיקטיבי - סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי) קובע כי "חוזה שנכרת למראית עין בלבד - בטל". מהוראה זו נלמד כי רישום נכס על שמו של אדם, שלצדדים אין כוונה של ממש להקנות לו את הבעלות, הוא רישום פיקטיבי, ויש להתעלם ממנו. לפיכך אם המעקל יכול להראות כי רישום בית המגורים במרשם המקרקעין במלואו על שם האישה נעשה ללא כוונה להקנות לה בעלות מלאה, אלא למראית העין בלבד, הרי שיש להתעלם מהרישום הפקטיבי, ולהכיר בזכות הבעל במחצית בית המגורים (ראו, למשל, ה"פ (מחוזי ת"א) 1060-05 בנק המזרחי נ' צרפתי (ניתן ב- 5.11.2009 ע"י השופט ד"ר עמירם בנימיני)). ודוק, לצורך הפעלת דוקטרינה זו נדרש להוכיח כי לצדדים לא הייתה כל כוונה להקנות לרישום משמעות אופרטיבית (השוו בין ה"פ (מחוזי ת"א) 359/03 בנק הפועלים בע"מ נ' נוחם (ניתן ב- 30.6.2005 ע"י השופטת הילה גרסטל) לבין ת"א (מחוזי חיפה) 881/03 מרכנתיל דיסקונט נ' רוט (ניתן ב- 31.7.2008 ע"י השופטת תמר שרון-נתנאל). יצוין כי בשני המקרים דובר ברישום על שם בן משפחה קרוב, קרי בן ואם בהתאמה, ולא על שם בן הזוג הברחת נכסים - כאשר חייב מעביר את נכסיו לאדם אחר במטרה להגן עליהם מפני נושיו, הרי שהוא עלול להיתפס כמי שביצע בכך פעולה של הברחת נכסים. פקודת פשיטת רגל קובעת הוראות המאפשרות ביטול של הברחת נכסים, ובמקרים מסוימים נראה כי ניתן לבטלן מכוח דיני החוזה הפסול (ראו דניאל פרידמן ונילי כהן, חוזים כרך ג' (תשס"ד) 543 -545). לפיכך כאשר אישה מעבירה את רישום המקרקעין על שם בעלה על מנת להבריחו מידי נושיה, יכולים המעקלים לנסות ולבסס את תביעתם מכוח סעיף 34(ב) לחוק ההוצל"פ על כך שההעברה אומנם איננה פיקטיבית (שכן הצדדים רצו לבצעה באמת ובתמים) אולם היא בטלה מחמת תקנת הציבור, ועל כן הנכס נותר (באופן חלקי או מלא) בבעלות החייבת (השוו, למשל, ת"א (מחוזי חיפה) 158/03 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' טורקניץ (ניתן ב- 28.3.2005 ע"י השופטת ברכה בר-זיו)). הסכמה על שיתוף או נאמנות - גם אם חזקת השיתוף איננה חלה בין בני הזוג, אין מניעה כי יסכימו ביניהם על כך שנכס הרשום על שם אחד מהם, שייך למעשה לשניהם או שהאחד מחזיק בו בנאמנות בעבור האחר. לכאורה, הסכמה זו, כשהיא מתייחסת לנכס מקרקעין, צריכה לעמוד בדרישת הכתב לפי סעיף 8 לחוק החוזים (חלק כללי), אולם דומה שכאשר מדובר ביחסים שבין בני זוג, לא הקפידה על כך הפסיקה, אלא הייתה נכונה ללמוד הסכמה כאמור גם מכללא, ותוך הסתמכות על התנהגות הצדדים (ראו, למשל, בע"מ 10734/06; להתמודדות עם הקושי המקביל הקיים בהקשר של הלכת השיתוף, ראו אוריאל רייכמן "התוצאות הקנייניות של הלכת שיתוף נכסים בין בני זוג לאחר תחילת חוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969" עיוני משפט ו (תשל"ח) 289). ויודגש, קיומן של זכויות לבן הזוג הלא רשום מכוח שיתוף או נאמנות במקרים אלו הוא תוצאה של הסכמת הצדדים (המפורשת או המשתמעת), ולא גזרה של הדין. עוד לעניין חזקת השיתוף קבע בית המשפט העליון כי "אין להחיל את החזקה במקום בו הנסיבות מלמדות על סתירתה, ובני הזוג, שניהם, אינם חפצים בשיתוף בנכסים ולא היו חפצים בו מלכתחילה" (ע"א 4374/98 עצמון נ' רפ, פ"ד נז(3) 433, 450 (2002) (להלן: "עניין עצמון")). דברים אלו יפים מקל וחומר ביחס לאפשרות להסיק קיומה של הסכמה על שיתוף או נאמנות מכוח הדין הכללי. הסקה כזו אינה יכולה להילמד במקרה בו היא סותרת את רצון הצדדים. למעשה, בשונה מחזקת השיתוף, נראה כי על פי הדין הכללי, הטוען לשיתוף או נאמנות הוא זה שצריך להוכיח כי כוונת הצדדים הייתה ליצור שיתוף או נאמנות. כוונה זו יכול הוא להוכיח תוך התבססות על מסמכים, התנהגויות ואף על חזקות שמוכרות בדין (ובכלל זה החזקה כי כוונת הצדדים שדירת מגוריהם תהיה בבעלות משותפת). ואולם, אם בסופו של יום המסקנה המתבקשת היא שכוונת בני הזוג הייתה להקנות את הנכס לאחד מהם, יבא הטעם לכך אשר יהא, אין אפשרות להסיק קיומה של הסכמה על שיתוף או נאמנות. כפי שציין השופט אליעזר ריבלין בעניין עצמון: "המניע המיידי שעמד ביסוד בחירתם של בני-הזוג אינו גורע מבחירתם לממש את כוונת ההפרדה ברכוש ולהעביר נכס כלשהו מבעלות האחד לבעלות האחר. מקום שברורה בו כוונתם זו של שני בני-הזוג ליצור הסדר קנייני מעין זה, אין מוטלת עליהם עוד החובה להציג "הסבר", צידוק או מניע סביר לרצונם זה. מקום שמוכחת בו כוונתם זו, ומתברר כי היא מומשה וניתן לה תוקף, אין עוד מקום להוסיף ולחקור במניעיהם. גם כאשר יצירת ההפרדה ברכוש והעברת הבעלות נבעו מרצון של בני-הזוג לחסן מבעוד מועד נכסים אלו מפני נושי החייב, אין בכך כדי לאיין את תוקפו של ההסדר הרכושי שקבעו, ובלבד שעמדו בדרישות הקוגנטיות הצריכות לעניין" עניין עצמון, בע' 448 (ודוק, הדברים נאמרו לעניין חזקת השיתוף, אולם אמירות אלו יפות, כאמור, מקל וחומר לאפשרות להסיק הסכמה על שיתוף או נאמנות על פי הדין הכללי. לעמדה זו ראו גם ע"א (מחוזי ת"א) 2841-06 פלח נ' פקיד שומה תל-אביב-יפו 3 (ניתן ב- 1.7.2010 ע"י השופט ישעיהו שנלר)). טרם סיום הניתוח המשפטי אבקש להתייחס בקצרה לשאלת נטל ההוכחה, לה הקדישו הצדדים חלק נכבד מסיכומיהם. הנטל להוכיח, הן במסגרת הליך המתקיים לפי סעיף 34(ב) לחוק ההוצל"פ הן בהליכים אחרים, כי מקרקעין הרשומים על שם פלוני שייכים למעשה לאלמוני מוטל, מטבע הדברים, על הטוען כנגד הרישום. יתר על כן, על פי הגישה המקובלת כאשר מושמעות טענות בעלות גוון פלילי כנגד הרישום (כגון טענה להברחת נכסים), רמת ההוכחה הנדרשת היא מוגברת (וראו, לעניין הליכים לפי סעיף 34(ב) לחוק ההוצל"פ, ע"א 8789/96 פולק נ' סיסמיקה חיפושי נפט בע"מ (בפירוק), פ"ד נג(5) 689, 699 - 702 (1999); עניין לוי נ' ברקול; ה"פ (מחוזי ת"א) בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' סבג, פ"מ תשנ"ו(3) 421 (1996; השופט אורי גורן); בר אופיר, בע' 625 - 629). הטוען כנגד הרישום (בין אם במסגרת סעיף 34(ב) לחוק ההוצל"פ ובין אם בהליכים אחרים) יכול להסתייע בחזקות כלליות שמעמיד לרשותו הדין, ובדרך זו להעביר את נטל הבאת הראיות לכתפי הצד שכנגד. דוגמא ידועה לכך הן "אותות המרמה" (Badge of Fraud) המשמשות להוכחת כוונה להברחת נכסים (ראו, למשל, עניין בנק איגוד; בר אופיר, בע' 624 - 625). בצד דוגמא זו, ניתן להצביע על חזקות אחרות מהן ניתן ללמוד כי הרישום אינו משקף את מצב הזכויות האמיתי. כך, למשל, בע"א 34/88 רייס נ' עזבון המנוחה אברמן ז"ל, פ"ד מד (1) 278 (1990) דובר במצב בו אח שהתגורר לחו"ל העביר לאחותו כספים על מנת שתרכוש דירה בארץ. הדירה נרכשה, ונרשמה על שם האחות. לימים, לאחר פטירת שניהם עלתה בהתדיינות בין היורשים השאלה אם הכסף ניתן כמתנה, על מנת שהאחות תרכוש את הנכס בעבור עצמה, או שהאחות רכשה את הנכס בנאמנות (משתמעת) עבור אחיה. מאחר שלא הובאו ראיות לעניין אומד דעתם הסוביקטיבי של הצדדים, הוכרעה המחלוקת בדבר כוונת הצדדים על פי החזקה שכשאדם נותן לאחר כסף על מנת שירכוש נכס מסויים כוונת הצדדים היא כי הנכס יירכש בעבור הגורם המממן, וכי אין מדובר במתנה (חזקה הפוכה קמה במערכות יחסים בהם מקובל לתת מתנות כגון הורים-ילדים, בני זוג וכיו"ב). ביישום לענייננו - נטל השכנוע כי למרות רישום נכס המקרקעין על שם האישה, הבעלות במחצית הנכס שייכת לבעל, מוטל על הבנק, הטוען כנגד הרישום. ואולם, אם עולה בידי הבנק להביא ראיות המבססות קיומה של חזקת שיתוף אובייקטיבית (כגון, שמדובר בבית המגורים המשפחתי, אשר נרכש במאמץ משותף, ומשמש את שני בני הזוג. ראו, למשל, ע"א 11120/07 שמחוני נ' בנק הפועלים בע"מ (ניתן ב- 28.12.09) פיסקה כ"ב), הרי שנטל הבאת הראיות עובר לכתפי האישה. ודוק, משמעותו של נטל זה הוא כי על האישה להביא ראיות לכך כי כוונתם הסובייקטיבית של הצדדים במקרה הנידון הייתה שונה מהכוונה המיוחסת ברגיל, מכוח החזקה האובייקטיבית, לבני זוג במצבם. נטל השכנוע, קרי הנטל לשכנע במאזן ההסתברויות, כי בנסיבות העניין, ובשים לב למכלול החומר הראיתי (עדויות, ראיות חפציות, חזקות וכיו"ב) הייתה כוונת שיתוף, מוטל על הטוען נגד הרישום, קרי הבנק. יישום על המקרה בעניין שלפני לא יכולה להישמע טענה של ממש כי רישום בית המגורים על שם האישה הוא רישום פיקטיבי או שמדובר בהברחת נכסים. הרישום על שם האישה בלבד נעשה בכוונת מכוון, ובנקודת זמן בה מצבו הכלכלי של הבעל היה טוב (ואכן, ב"כ הבנק חזרה בה, לאחר חקירה קצרה של הבעל, ולאור המלצת בית המשפט, מהטענה להברחת נכסים). ודוק, אין לשלול את האפשרות שבני הזוג בחרו מראש לרשום את הדירה על שם האישה על מנת להגן עליהם מפני כישלון עסקי עתידי של הבעל. עם זאת, החלטה מושכלת ומוקדמת של בני זוג לתכנן מראש את חלוקת הנכסים שלהם באופן המפריד בין נכסים פרטיים לנכסים המשמשים לצורך עסקו של הבעל היא החלטה לגיטימית, אותה ניתן לבצע במגוון רחב של דרכים משפטיות (כגון הקמת חברה או העברת הרכוש המשפחתי לקרן נאמנות). נושים הבוחרים להעמיד אשראי עסקי לבעל בידיעה (ממשית או מיוחסת) כי נכסים מסוימים (ובמיוחד נכסים משפחתיים, כגון דירת המגורים) אינם רשומים על שמו, יודעים (או צריכים לדעת) כי נכסים אלו לא ישמשו לפירעון חובות העסק (ואם הם מבקשים לסטות מכך, תמיד עומדת להם האפשרות להתנות את מתן האשראי בשעבוד נכסים אלו, או, לחלופין, בכך שבעליהם הרשום יחתום כערב לחוב העסקי). מבחינה זו קיים כמובן שוני של ממש בין מצב בו חלוקת הנכסים נעשתה מראש, קרי לפני שהבעל נקלע לצרות, למצב בו העברת הנכסים נעשתה בדיעבד, לאחר שהועמדו ההלוואות, בראיית חדלות הפירעון של הבעל. חלוקה מראש היא, כאמור, פעולת תכנון לגיטימית, שאין מקום לפסול; העברה בדיעבד עלולה להיות הברחת נכסים, אותה מבקש הדין, ובצדק, למנוע. במצב דברים זה, הטענה המרכזית עליה התבסס הבנק, מכוח הדין הכללי, היא שלמרות רישום הנכס על שם האישה, הייתה הסכמה בין בני הזוג כי הנכס מוחזק בבעלות משותפת (ולמצער, בנאמנות). הסכמה זו לומד הבנק בעיקר מכך שמדובר בבני זוג החיים יחדיו כבר כ- 28 שנים, ומגדלים ארבעה ילדים. המשפחה (לרבות הבעל כמובן) מתגוררת בדירה בה עסקינן, כאשר הדירה נרכשה במהלך הנישואין, בכספים משותפים, והבעל הוא זה שבנה אותה. לפיכך חלה ביחס לדירה זו, לשיטת הבנק, חזקה כי הצדדים התכוונו שתהיה בבעלות משותפת, וזאת למרות הדרך בה נרשמה הבעלות במרשם המקרקעין. אין בידי לקבל את עמדת הבנק. אכן, המדובר בבני זוג החיים חיי שיתוף, אך, כפי שנקבע בעניין עצמון, גם בני זוג החיים בשיתוף, יכולים להחליט על שמירת הפרדה רכושית, וזאת מטעמים שונים, ובכללם הרצון להגן על חלק מהרכוש המשפחתי מפני חובות עסקיים (וראו גם ת"א (מחוזי ת"א) 2584-07 בנק הפועלים בע"מ נ' עפרוני (ניתן ב- 5.1.2010 ע"י השופטת רות רונן)). רצון משותף ליצירת הפרדה רכושית כזו, ככל שהדבר נוגע לבית המגורים, עולה במקרה הנוכחי מהעובדות הבאות: ראשית, הדירה נרשמה מלכתחילה על שם האישה בלבד, וזאת למרות שמלכתחילה לא הייתה כל מניעה לרשום אותה הן על שם הבעל הן על שם האישה; שנית, גם הערת האזהרה שקדמה לרישום הייתה על שם האישה בלבד, ואף כאן ללא כל סיבה נראית לעין, למעט הרצון להשיג הפרדה רכושית; שלישית, האישה העידה כי "שנינו גרים בו [בבית המגורים] אבל זה ברור וזה מוסכם בינינו מההתחלה שהבית הוא שלי ושל הילדים שלי" (פרוטוקול 26.5.2010, עמוד 10, שורות 25 - 26). עדותה זו לא נסתרה, ובנקודה זו היא נראית לי אמינה, ותואמת את דרך ההתנהלות של בני הזוג; רביעית, הבעל הוא קבלן ותיק, שהיה מעורב לאורך שנים בעסקי הבניה, ביחד עם אחיו. המדובר בתחום עיסוק הנושא סיכון לא מבוטל, ולפיכך האפשרות שמראש בני הזוג תכננו את ענייניהם מראש כך שתיוותר להם רשת ביטחון, בדמות בית המגורים שרשום על שם האישה, היא סבירה מאוד. חמישית, לבני הזוג ארבעה ילדים, ונישואיהם יציבים. במצב דברים זה, האפשרות שהבעל יסכים, על מנת להקנות בטחון למשפחתו, כי דירת המגורים לא תוחזק בבעלות משותפת, אלא תהיה בבעלות האישה בלבד (עד פקיעת הנישואין) מתקבלת מאוד על הדעת. שישית, במקרה זה ברור שרישום הדירה על שם האישה נעשה בידיעה והסכמה של שני הצדדים, ואין כל חשש כי הדבר נעשה תוך העלמת עובדות או ניצול חולשתו או חוסר התמצאותו של בן הזוג הלא רשום. הנימוקים שהובאו לעיל מביאים אותי למסקנה כי לא רק שהמשיבים עמדו בנטל הבאת הראיות הדרוש על מנת לסתור את החזקה הכללית בדבר כוונה ליצור שיתוף בבית מגורים אשר נרכש במאמץ משותף, ומשמש למגורי בני הזוג, אלא שאף הצליחו להוכיח באופן פוזיטיבי כוונה לבצע הפרדה רכושית. לפיכך אין מקום להיענות לדרישת הבנק לראות בבעל כבעלים של מחצית מבית המגורים במהלך הנישואין (וזאת, כמובן, מבלי לגרוע מזכויות שיכול שיקומו לו בעתיד מכוח הזכות לאיזון משאבים). סוף דבר מעובדות המקרה התרשמתי כי רישום הנכס על שם האישה במקרה זה נעשה בכוונת מכוון, ומתוך הסכמה הדדית כי היא זו שתהיה בעליו הבלעדי. לפיכך לבעל יש ביחס לדירת המגורים רק את הזכויות עתידיות לאיזון משאבים, זכויות שאותן לא ניתן לעקל בשלב זה לאור הוראתו המפורשת של סעיף 10 לחוק יחסי ממון. במצב דברים זה אין לבעל כל זכויות שניתן להצהיר עליהן ולעקלן במסגרת סעיף 34(ב) לחוק ההוצל"פ, וממילא דין המרצת הפתיחה להידחות. העיקול הזמני שהוטל - מתבטל בזאת. לאור דחיית המרצת הפתיחה, ובשים לב למאמץ הניכר שהושקע ע"י באי כוח הצדדים בסיכומיהם, יישא הבנק בשכר טרחת המשיבים בסכום כולל של 40 אלף ₪. למען הסר ספק יובהר כי חוב זה לא ניתן יהיה לקיזוז כנגד חובות המשיב 1 לבנק. הוצאה לפועלעיקול