קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עבירת מעשה מגונה בפומבי: השופט עודד גרשון: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת הבכירה יעל אבירם) מיום 10.11.10 במסגרת ת"פ 08-12-15419. המערער, שהודה בעובדות כתב האישום שהוגש נגדו, מבקש להימנע מהרשעתו בדין. 2. כתב האישום המערער, צעיר יליד 3.7.86, הועמד לדין בבית המשפט קמא והואשם בעבירה של מעשה מגונה בפומבי, עבירה לפי סעיף 349(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן - "החוק"). בכתב האישום נטען כי ביום 6.8.08, סמוך לשעה 03.15, בדרך הים בחיפה, בתחנת אוטובוס, חשף המערער את אבר מינו ונגע בו בפניהן של עוברות אורח, ללא הסכמתן, לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיני. 3. ההליך בבית המשפט קמא א. בישיבה שהתקיימה ביום 3.9.09 הודה המערער בעובדות כתב האישום. סניגוריתו ביקשה כי בית המשפט יימנע מהרשעת המערער. בעקבות כך הופנה המערער לשירות המבחן למבוגרים, ובית המשפט ביקש משירות המבחן להכין תסקיר "תוך התייחסות לעצם ההרשעה". הדיון נדחה ליום 3.12.09. ב. בתסקירו מיום 12.11.09 סקר שירות המבחן למבוגרים את רקעו של המערער, למן היותו בן 3 ועד היום. שירות המבחן פרש בפני בית המשפט את נסיבותיו האישיות של המערער. את תסקירו האמור חתם שירות המבחן למבוגרים באומרו כי לאור המפורט בתסקיר ולאור העובדה שהמערער הביע נזקקות טיפולית, יש צורך בדחיית הדיון לתקופה של 4 חודשים "במהלכה נפנה אותו לראיון התאמה לקבוצה טיפולית במסגרת שירותינו בנושא עבריינות מין. במידה ויימצא מתאים, נשקול המלצה טיפולית". בעקבות כך, נדחה הדיון ליום 18.3.10. ג. בתסקיר מיום 25.2.10 ציין שירות המבחן כי המערער משתתף בקבוצה טיפולית והתקבל הרושם כי הוא מפיק תועלת מן הקשר הטיפולי ומגלה מוטיבציה להמשך טיפול. עוד נאמר בתסקיר כי "להערכתנו (...) ההליך המשפטי המתנהל נגדו מהווה עבורו גורם מדרבן ומגייס לטיפול". על שום כך ביקש שירות המבחן דחייה נוספת של 4 חודשים "במהלכן נמשיך לעקוב אחרי התקדמותו בקבוצה. עם תום הדחייה נגיש תסקיר משלים". בעקבות כך נדחה הדיון פעם נוספת, ליום 6.9.10. ד. בתסקיר מיום 25.7.10 נאמר כי המערער השתלב בקבוצה טיפולית ייעודית לעברייני מין ומן הדיווחים שהתקבלו ממנחי הקבוצה נמסר כי באופן כללי המערער מגיע למפגשים, השתתפותו בקבוצה רציפה והוא תורם ונתרם ע"י שיתוף בדחנים אישיים. שירות המבחן הביע את הערכתו כי המערער סובל מאקסהיביציוניזם, היינו, דפוס התנהגות חזרתי שבמהלכו חושף הגבר את אבר מיני בפני זרים, וזאת כשאין לו עניין בפעילות מינית עם הקורבן. אחרי האקט קיימת ירידת מתח, חרטה, אשמה ובושה. שירות המבחן ציין כי "אנו מעריכים כי ללא התערבות טיפולית, קיימת סבירות לחזרתיות התנהגותו מפרת החוק". הואיל והמערער הביע בפני שירות המבחן את מוכנותו והסכמתו להמשיך ולהשתתף בתהליך הטיפולי, שמהווה עבורו מרחב בטוח לשיתוף בדחפיו המיניים וכפועל יוצא מזה הוא מקבל עזרה בהבנת המניעים הרגשיים ודרכי התמודדות לשליטה עצמית. מאחר ושירות המבחן התרשם מיכולתו של המערער להפיק תועלת מקשר טיפולי, המליץ שירות המבחן על העמדת המערער במבחן לתקופה של 18 חודשים שבמהלכן ימשיך את השתתפותו בקבוצה הטיפולית לעברייני מין וזאת לצד עונש מאסר על תנאי. שירות המבחן חתם את תסקירו באומרו כי - "נציין כי, משיחותינו עמו לא התרשמנו מקיומם של פרמטרים שנלקחים בחשבון בבואנו לבחון את המלצתנו לעניין אי הרשעתו בדין". בעקבות כך הודיעה סנגוריתו של המערער לבית המשפט כי לאור הסיפא שבתסקיר שרות המבחן היא תפעל להמציא לקצינת המבחן אישור מן המעסיק בעניין עבודתו של המערער בתחום האבטחה. לדבריה, "במידה ולנאשם תרשם הרשעה הוא יפוטר ממקום עבודתו". כן טענה באת כח המערער כי הנאשם יציג בפני קצינת המבחן גם חוות דעת פסיכולוגית באשר להשפעת האיבוד האפשרי של מקום העבודה על המערער. בהחלטתו מיום 6.9.10 הדגיש בית המשפט קמא את העובדה שהמערער הודה בביצועה של עבירה "מן הקלות בחוק העונשין על פי רמת הענישה המקסימלית הקבועה בצידה - שנת מאסר אחת". על שום כך, ולאור הטענה בדבר האפשרות כי המערער יפוטר ממקום עבודתו וכי הפיטורים ירעו את מצבו הנפשי, הורה בית המשפט לשרות המבחן להכין תסקיר נוסף בעניינו של המערער שיתייחס לשני האלמנטים הנ"ל. המשך הדיון נדחה ליום 4.11.10. ה. בתסקיר שירות המבחן מיום 1.11.2010 כתבה קצינת המבחן כי הוצג בפניה מסמך ממנו עלה כי המערער החל לעבוד בתפקידי אבטחה בפברואר 2010 וכי הוא מבצע את עבודתו לשביעות רצון הממונים עליו וכי יורשע בעבירה פלילית, ישלל רשיונו להחזקת נשק והעסקתו במקום תופסק. קצינת המבחן כתבה בתסקירה כי - "מהדיווח שקיבלנו ממנחה הקבוצה עולה כי ליאור בדרך כלל משתף פעולה עם התכנים הטיפוליים שעולים, אולם לאחרונה הגעתו לקבוצה אינה עקבית. בעקבות הדיווח שקיבלנו ממנחה הקבוצה אודות הגעתו הלא סדירה, דבר אשר חזר על עצמו מספר פעמים לאורך השתתפותו בקבוצה, אנו נסינו מס' פעמים לזמנו לשיחה בשירותנו במטרה לבדוק את רמת המחוייבות שלו לתהליך הקבוצתי ומוכנותו להמשך טיפול, אולם לא הצלחנו להשיגו. נציין כי אנו ערים לעובדה שהרשעתו בדין עלולה לפגוע בהמשך העסקתו, אולם אנו סבורים שליאור עוד לא הפנים את חשיבות הטיפול ומשמעותו, דבר אשר בא לידי ביטוי בין היתר, בהתנהלותו המתוארת לפיה הגעתו לקבוצה אינה עקבית. כאמור, אנו התרשמנו מקיומה של הסתברות לחזרתיות. לפיכך חשיבות הטיפול ושיתוף הפעולה בתהליך הטיפולי עשויה למזער את הסבירות להישנות מקרים דומים בעתיד. לאור האמור לעיל, אנו חוזרים על המלצתנו מהתסקיר הקודם ונמנעים מהמלצה לאי הרשעה. לדעתנו ההרשעה יש בה לסמן עבורו את הגבול בין מותר לאסור". בדיון שהתקיים ביום 4.11.2010 השמיעו באי כוח הצדדים את טענותיהם בפני בית המשפט ובית המשפט הודיע כי פסק דינו יינתן ביום 10.11.2010. ו. ביום 10.11.2010 השמיע בית המשפט, בפתח הדיון, החלטה שבה כתב לאמור: "1. לא מצאתי במקרה זה לאפשרי שלא להרשיע את הנאשם. זאת בעיקר לנוכח תסקירי שירות המבחן שהתייחסו פעמיים, באופן ממוקד, למשמעותה של הרשעה במקרה זה. קצינת המבחן סבורה, כפי הנראה, כי במקרה זה, בנסיבותיו של הנאשם כאן, קיימת חשיבות לעצם ההרשעה, מאחר וזו עשויה להוות עבור הנאשם סימון גבול ברור בין מותר לאסור. קצינת המבחן אף הבינה משיחותיה עם הנאשם כי עיסוקו הנוכחי, בתחום האבטחה, נכון לנקודת זמן זו, וכי בכוונתו להצטרף ללימודי תיאטרון (פיסקה שביעית בעמוד הראשון בתסקיר הראשון). 2. בנסיבות אלה, ולנוכח פסיקה של בית המשפט המחוזי במקרים דומים ואף מובהקים יותר אני מחליטה להרשיע את הנאשם בדין. החלטה זו מתקבלת בלב כבד ולא בלי לבטים והיסוסים". (ההדגשה במקור! ע.ג.). לאחר השמעת ההחלטה האמורה השמיע בית משפט קמא הכרעת דין שבה הרשיע את המערער, על פי הודאתו, בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. ובהמשך הדיון באותו יום, גזר בית המשפט קמא על המערער את העונשים שלהלן: (א) שני חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים שלא יעבור את העבירה שבה הורשע ויורשע עליה. (ב) חתימה על התחייבות בסך 1,500 ₪ להימנע מלעבור את העבירה שבה הורשע במשך שנתיים מיום גזר הדין. 4. טענות המערער א. באת כח המערער, עו"ד גב' אילנה קנטור, טענה בפנינו כי למן ביצוע העבירה ועד היום, לא היה המערער מעורב בכל אירוע פלילי ולא נפתחו לו תיקים נוספים. ב. הסנגורית טענה כי המערער שנולד בברזיל ואומץ על ידי הוריו כשהיה בן שלושה שבועות, גדל בבית נורמטיבי: אביו הוא פרופ' לכלכלה באוניברסיטת חיפה ואימו מורה לפסנתר. למערער שתי אחיות הגדולות ממנו שהאחת מהן היא עורכת דין והאחרת היא וטרינרית. ג. המערער אובחן מגיל צעיר ביותר כהיפר אקטיבי ובעל הפרעות קשב וריכוז. למרות הקשיים שחווה במסגרת הלימודית הוא סיים 12 שנות לימוד, אך עם בגרות חלקית בלבד. ד. המערער התגייס לצה"ל אך בשל בעיות בריאות (אסטמה קשה) לא יכול היה להתגייס ליחידה קרבית. הוא שירת במשך כשנה אך שוחרר בהמשך בשל בעיות הבריאות. ה. לאחר שחרורו מצה"ל החל המערער לעבוד בעבודות שונות אך התקשה להחזיק מעמד ולהתמיד במקומות העבודה באופן קבוע בשל בעיות של הפרעות קשב וריכוז. ו. הסנגורית טענה כי מזה כשנתיים עובד המערער באבטחה ובמסגרת תפקידו ניתן לו רישיון להחזקת נשק ארגוני. ז. הסנגורית טענה כי המערער שיתף פעולה באופן מלא עם שירות המבחן ודרישות הקבוצה הטיפולית אליה צורף. הוא הגיע באופן קבוע לפגישות, הן בקבוצה הטיפולית והן על פי דרישת קצינת המבחן. המערער נעדר ממספר מפגשים במהלך תקופה של כ- 10 חודשים בהם לקח חלק בקבוצה הטיפולית ולדברי הסנגורית כל היעדרות מהקבוצה נעשתה בתיאום ולאחר שקיבל רשות לכך ממנהל הקבוצה. הסנגורית טענה כי על רצינות כוונותיו של המערער להשתתף בהליך הטיפולי ולהיעזר בו, ניתן ללמוד מן המאמץ שעשה המערער להגיע באופן קבוע בכל שבוע לפגישות הקבוצה בטבריה גם לאחר שעבר להתגורר בתל-אביב. ח. הסנגורית הוסיפה וטענה כי המערער קיבל אחריות מלאה על מעשהו, הביע חרטה ונרתם באופן מלא ואמיתי להליך הטיפולי. ט. הסנגורית טענה כי למרות האמור בתסקיר שירות המבחן על כך שלא ניתן היה להשיג את המערער, הרי שלא נעשתה עימו אף שיחה טלפונית ולא היה כל קושי להשיגו. י. הסנגורית טענה כי טעה בית המשפט קמא בכך שלא ראה לנכון להתייחס לסתירות והתמיהות העולות מתסקיריה השונים של קצינת המבחן, ולעובדה שקצינת המבחן מתייחסת באופן שונה לחלוטין למשמעות ההרשעה בין תסקיר אחד למשנהו. י"א. הסנגורית טענה כי לבית המשפט קמא הוגש מכתבו של ד"ר מיכאל רייטר, מומחה בכיר בפסיכולוגיה קלינית ושיקומית. ממכתב זה עולה כי המערער מצוי בטיפולו של ד"ר רייטר וכי זה האחרון מציין כי המערער סובל מבעיות קשב וריכוז מגיל צעיר, חוסר בטחון אדיר, יכולת תכנון פגומה וקושי בשיפוט והסקת מסקנות. ד"ר רייטר ציין במכתבו כי לדעתו "אין מדובר בצעיר שיש לו סטייה מינית ספציפית אלא אישיות פגועה". הסנגורית ציינה כי ד"ר רייטר הביע את דעתו כי הרשעתו של המערער תגרום לו נזק כבד לסיכויי שיקומו והצלחת הטיפול בו. לדעת ד"ר רייטר, המערער "הצליח לאזור כוחות, לשנות מקום מגורים ולצאת מבית המשפט (גורם חיובי בשלב זה) ולמצוא עבודה באבטחה בה הוא מרגיש מכובד ובעל יכולת - וראה בשלב זה העבודה באבטחה בנוסף להכנסה, מאפשרת לו דימוי עצמי שאותו הוא יכול לחוות. הרשעה בדין לא תאפשר עבודות בתחום זה ותחשוף את ליאור להמשך הטלטלות שלדעתי תזיק לסיכויי השיקום שלו". הסנגורית הפנתה למכתבו מיום 4.11.2010 של מר הדר מיכאלי מחברת י.י.מ.מ. אבטחה בע"מ, החברה המעסיקה את המערער, מכתב שהוגש לבית המשפט קמא. מן המכתב האמור עולה בבירור כי המערער מחזיק ברשיון להחזקת נשק ארגוני וכי "במידה ויורשע ליאור בעבירה פלילית, ישלל רשיונו הנ"ל. אנו לא נוכל להמשיך ולהעסיקו בחברתנו במידה ויורשע כאמור". י"ב. הסנגורית טענה כי מקרהו של המערער עומד בכל הקריטריונים שנקבעו בפסיקה לאי הרשעה בדין, וכי החלטתו של בית המשפט קמא להרשיע את המערער, לא נומקה באופן ממשי ולא התייחסה כלל לטענות המערער בטיעונים שהובאו בפני בית המשפט קמא. עוד טענה הסנגורית כי שגה בית המשפט קמא בכך שלא שקל אפשרות של איזון בין אי הרשעתו של המערער על ידי הטלת רכיבים עונשיים קונקרטיים כגון צו של"צ או פיצוי למתלוננת. הסנגורית ציינה כי המערער הביע, לאורך כל הדרך, הסכמה לבצע כל שיידרש כדי להימנע מהרשעתו, לרבות ביצוע שרות לתועלת הציבור. י"ג. הסנגורית טענה, כפי שציין גם בית משפט קמא, שמדובר בעבירה המצויה ברף הנמוך ביותר של עבירות המין. גם נסיבות האירוע עצמן אינן מן החמורות. הסנגורית טענה כי הנזק שיגרם למערער בגין הרשעתו יהיה בלתי הפיך, שכן הדבר יביא לשלילת רישיונו להחזיק בנשק ארגוני ולפיטוריו כתוצאה מכך. על שום כך עתרה הסנגורית לבטל את החלטת בית המשפט קמא בעניין הרשעתו של המערער. 5. טענות המשיבה א. באת כח המשיבה, עו"ד גב' מאיה יוזבגי, ביקשה לדחות את הערעור. ב. באת כח המשיבה טענה כי ההרשעה בדין יסודה. לטענתה, החלטת בית משפט קמא אמנם איננה ארוכה אך היא מנומקת כדבעי. בית המשפט קמא ציין כי החלטתו מבוססת על תסקירי שירות המבחן שהתייחסו באופן ממוקד לאפשרות ההרשעה במקרה זה. ג. באת כח המשיבה טענה כי במקרים שבהם עולה שאלת אי ההרשעה, נותן בית המשפט משקל נכבד לתסקיר שירות המבחן בשל כך שהתסקיר מניח בפני בית המשפט את מירב המידע לעניין הפגיעה והשיקום, שהם המבחנים שהותוו בהלכת תמר כתב. ד. באת כח המשיבה טענה כי המערער הורשע בעבירה של מעשה מגונה בפומבי. לטענתה, לא ניתן לגמד את חומרת העבירה. אמנם המחוקק קבע בצד העבירה עונש מאסר של שנה אחת, אך עובדה זו אינה אומרת שהעבירה אינה חמורה או שאפשר לגמד את השלכותיה. עו"ד יוזבגי טענה כי המשיבה סבורה שהאפקט הציבורי של הרשעה מסוג זה הוא משמעותי וחשוב. ה. באת כח המשיבה טענה כי על פי הלכת תמר כתב צריכים להתמלא שני תנאים מצטברים כדי להימנע מהרשעה אפשרית : התנאי הראשון הוא כי יגרם לנאשם נזק רב שהוגדר על ידי הפסיקה כ "מכת מוות" לנאשם. לטענתה, תנאי זה אינו מתקיים. מדובר באיש צעיר בתחילת דרכו ופתוחות בפני המערער אין ספור אפשרויות תעסוקה. עו"ד יוזבגי ציינה כי המעסיק צריך להיות מודע לכך שבוצעה על ידי המערער העבירה שבה הורשע. בענייננו, המערער כבר מודע להליך הפלילי ובכל מקרה הוא ישקול את עניין המשך העסקתו. "כך שכל אמירה, לטעמנו, לפיה ההרשעה היא זו שתוביל לפיטוריו, לטעמנו היא שגויה". התנאי השני, על פי הלכת כתב, טענה עו"ד יוזבגי, הוא אם נסיבות העבירה מאפשרות במקרה זה הימנעות מהרשעה. לטענתה, תנאי זה אינו מתקיים במקרה זה. ו. באת כח המשיבה טענה כי יש לזכור שקצינת המבחן ציינה בתסקירה כי הרשעת המערער בדין תהווה עבורו סימון גבול ברור בין מותר לאסור. ז. באת כח המשיבה טענה כי בית המשפט קמא היה מודע לכך שמדובר בצעיר ללא עבר פלילי, ולנסיבותיו האישיות של המערער, אך לטענתה, נסיבותיו האישיות של המערער אינן העיקר בבוא בית המשפט לבחון אפשרות של אי הרשעה, אלא נסיבות ביצוע העבירה. לטענתה, בית המשפט קמא צדק במסקנתו כי לאור אופי העבירה ונסיבות ביצועה, אין מקום להימנע מהרשעה. 6. דיון א. לאחר ששקלתי את מכלול נסיבות העניין ואת טענות באי כח הצדדים, הגעתי למסקנה כי מן הדין לקבל את הערעור לבטל את ההרשעה כמבוקש וכך אמליץ לחבריי. ב. סבורני כי צודקת באת כח המערער בטענתה על כך שהחלטתו של בית המשפט קמא מיום 10.11.2010 שבה קבע כי לא מצא לאפשרי שלא להרשיע את המערער, אינה מנומקת דיה. ג. הלכה היא כי "תסקיר שירות המבחן הינו בגדר המלצה בלבד, ואילו תפקידו של השופט הוא האיזון בין ההמלצה לבין שיקולים אחרים, העומדים בבסיסו של רציונאל הענישה הפלילית": ע.פ. 405/06 מדינת ישראל נ' אחמד חליחל, (פסק דין מיום 8.5.06, פורסם ב"נבו"). הרושם שנוצר אצלי הוא כי בית המשפט קמא ביטל את שיקול דעתו מפני המלצת שירות המבחן. עובדה היא כי בית המשפט לא התייחס, בהחלטתו, לאף אחת מטענות המערער (לבית המשפט קמא הוגשו טיעונים בכתב בעניין אי ההרשעה), והנמקת בית המשפט התמקדה אך ורק בדעתו ועמדתו של שירות המבחן. ד. בע.פ. 2083/96 תמר כתב נגד מדינת ישראל, פד"י נב (3) עמ' 337 נפסקה הלכה כי הימנעות מהרשעה אפשרית בהצטברות שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם. שנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים. נפסק כי מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים, ובעבירות שקורבנן אינו הפרט אלא הציבור כולו, אף הוקעת מעשי העבירה - בצירוף מדיניות ענישה אחידה ככל האפשר על יסוד שיקולים אלה - כל אלה משמשים כגורמים העלולים לגבור אף על שיקומו של הנאשם. האומנם המקרה שלפנינו אינו נכנס בגדר הקריטריונים שנקבעו בהלכת כתב כטענת באת כח המשיבה? סבורני כי התנאים הנ"ל מתקיימים בענייננו וכי אין כל מניעה להיעתר לבקשתו של המערער ולבטל את הרשעתו. אתחיל דווקא מן התנאי השני. סבורני כי למרות שמדובר בעבירה מגונה של מעשה מגונה בפומבי, שיש מקום להביע סלידה ממנו, עדיין יש לזכור במה דברים אמורים: עיון בעובדות כתב האישום מלמד כי מדובר באירוע, הראוי אמנם לגינוי, אך לא ניתן לטעון לגביו כי הוא אירוע חמור. המערער לא נגע בעוברות האורח הנזכרות בכתב האישום. הפגיעה שנגרמה להן מתבטאת רק בכך שהן ראו את המערער חושף את איבר מינו. האם לא ניתן להוקיע את המעשה מבלי שהמערער יורשע בדין? האומנם יהיה בעצם הרשעתו של המערער, להבדיל מן הקביעה כי ביצע את העבירה שיוחסה לו בכתב האישום, כדי לסייע בהרתעת הרבים? שהרי לא מדובר במצב שבו רחובותינו מלאים בעבירות מסוג זה, עד כי יש צורך במעשה שיפוטי חד ונוקב כדי להרתיע מהמשך עשייתם. ה. באשר לתנאי הראשון: המערער הוא בחור צעיר ללא כל עבר פלילי. הוא חטא בביצוע עבירה המצויה ברף התחתון של העבירות המפורטות בחוק העונשין. ועוד, חשוב לזכור: מדובר באירוע חד פעמי. המערער לא שב להיות מעורב באירועים פליליים מאז האירוע נשוא כתב האישום ועד היום. כמו כן יש לזכור כי המערער נמצא בטיפולו של ד"ר רייטר והוא מעוניין להמשיך ולהשתתף בטיפול הקבוצתי שבמסגרת שירות המבחן. מדובר במערער בעל אישיות פגועה הסובל מבעיות קשב וריכוז מגיל צעיר, מערער הסובל מחוסר בטחון אדיר, מיכולת תכנון פגומה ומקושי בשיפוט והסקת מסקנות (כך עולה מדברי ד"ר מיכאל רייטר, נספח י"ד להודעת הערעור). מן החומר שלפנינו (הן מתסקיר שירות המבחן והן ממכתב המעביד) עולה בבירור כי אם תישאר הרשעתו של המערער על כנה, כי אז יבוטל רישיונו של המערער להחזיק נשק ארגוני וכתוצאה מכך יפוטר ממקום עבודתו, שכן חברת אבטחה זקוקה למאבטחים הנושאים נשק. ממכתבו של ד"ר רייטר, נספח י"ד להודעת הערעור, אני למד כי עצם העובדה שהמערער עובד במקום עבודה מאורגן ומסודר פרק זמן לא מבוטל, מסייעת למצבו הנפשי של המערער, לחיזוק בטחונו העצמי ולשיקומו. סבורני כי השיקול בדבר שיקומו של צעיר זה על ידי מניעת הפגיעה בסיכויי הישארותו במקום עבודתו, ומניעת הנזק הנפשי שיגרם לו לאור מצבו הנפשי המיוחד כמתואר במכתבו של ד"ר רייטר, גוברים במקרה זה על האינטרס הציבורי שבהשארת הרשעתו על כנה. אכן, הכלל הוא כי מקום בו הוכחה אשמתו של אדם, יש להרשיעו בדין: ע"פ 5102/03, 5415/03 מדינת ישראל נגד דני קליין (פסק דין מיום 4.9.07, פורסם ב"נבו"), ברם ברור שעל בית המשפט לשקול כל מקרה לגופו. בע.פ. 9090/00 בועז שניידרמן נ' מדינת ישראל, פסק דין מיום 22.2.2001, (פורסם ב"נבו"), היה מדובר במערער שהוא ושותפו חברו לביצוע שוד בקיוסקים בעיר העתיקה בבאר שבע. לשם כך הצטיידו בנשק מסוג רימון, סכינים, אלה וכובעי גרב. הם נסעו מדימונה לבאר שבע כשעימם הציוד האמור, והסתובבו בעיר העתיקה במטרה לחפש יעד לביצוע המתוכנן. הם נעצרו כשהם עומדים בתחנת המרכזית. בית המשפט המחוזי בבאר שבע הרשיע את המערער, על פי הודאתו, בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע והחזקת נשק (עבירות החמורות בהרבה מהעבירה שבה הורשע המערער בענייננו). בית המשפט העליון, בפרשת שניידרמן הנ"ל, החליט לקבל את ערעורו של המערער ולבטל את ההרשעה ועונש המאסר המותנה שהוטל עליו, והורה על מבחן ללא הרשעה ועל ביצוע 300 שעות לתועלת הציבור. בית המשפט נימק את דבריו, בין היתר, באומרו כי למרות שמדובר בהתלבטות לא קלה, הרי ש"האינטרס של המערער בשיקומו אינו רק אינטרס של העבריין ואינו רק פועל יוצא מנתינת הדעת על נסיבותיו האישיות לטובתו הוא, אלא זהו אינטרס ציבורי ממדרגה ראשונה. עניינו של אינטרס זה הוא לתת סיכוי למי שנכשל בעבירה בנסיבות כבענייננו לחזור לחיק החברה ולהשתלב בה כאדם נורמטיבי. הסטיגמה הדבקה בהרשעה, עלולה לפגוע בכך". ו. סבורני כי איזון ראוי בין האינטרס הציבורי לבין האינטרס האישי של המערער שלפנינו מוביל למסקנה כי עלול להיווצר פער גדול מדי בין עוצמת הפגיעה של הרשעה פלילית של המערער שלפנינו לבין התועלת שתצמח לחברה ולאינטרס הציבורי מקיומה של הרשעה. אשר על כן, נראה לי נכון וצודק יהיה להורות על קבלת הערעור. סבורני כי נוכל להבטיח שהמערער ימשיך ויתמיד בקבלת הטיפול שלו הוא זקוק, זאת באמצעות פיקוחו של שירות המבחן. כמו כן נראה לי כי ראוי שנטיל על המערער ביצוע שירות לתועלת הציבור. 7. אחרית דבר אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, אני מציע לחבריי הנכבדים לקבל את הערעור ולהורות כדלקמן: א. לבטל את הכרעת הדין וגזר הדין מיום 10.11.10 של בית-המשפט קמא. ב. לקבוע, על סמך הודאתו של המערער בבית-המשפט קמא בעובדות כתב האישום, כי המערער ביצע את העבירה שיוחסה לו בכתב האישום שבת"פ 15149-08-12 של בית משפט השלום בחיפה. ג. לקבוע כי על המערער לעמוד תחת פיקוח שירות המבחן למשך שנתיים מהיום. במשך תקופה זו, ימשיך המערער להשתתף בקבוצה הטיפולית של שירות המבחן לטיפול בבעיה ממנה הוא סובל. ד. להורות לשירות המבחן למבוגרים להגיש, בתוך 30 יום מהיום, תוכנית שעל פיה יבצע המערער שירות לתועלת הציבור. ה. לדחות את המשך הדיון ליום 26.5.11 בשעה 10:00 שאז תינתן החלטה בעניין השרות לתועלת הציבור בהתאם לתוכנית שתוכן על ידי שרות המבחן. עודד גרשון, שופט השופט ר' שפירא (אב"ד): אני מסכים. רון שפירא - שופט[אב"ד] השופט א' קיסרי: אני מסכים. אלכס קיסרי - שופט אשר על כן הוחלט, פה אחד, כאמור בחוות דעתו של השופט עודד גרשון: א. הכרעת הדין וגזר הדין של בית-המשפט קמא מיום 10.11.10 - בטלים בזה. ב. על סמך הודאתו של המערער בבית-המשפט קמא בעובדות כתב האישום, אנו קובעים כי המערער ביצע את העבירה שיוחסה לו בכתב האישום שבת"פ 15149-08-12 של בית משפט השלום בחיפה. ג. המערער יעמוד תחת פיקוח שירות המבחן למשך שנתיים מהיום. במשך תקופה זו, ימשיך המערער להשתתף בקבוצה הטיפולית של שירות המבחן לטיפול בבעיה ממנה הוא סובל. ד. אנו מורים לשירות המבחן למבוגרים להגיש, בתוך 30 יום מהיום, תוכנית שעל פיה יבצע המערער שירות לתועלת הציבור. משפט פליליעבירות מין