קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת רשלנות רפואית בגין ניתוח להארכת הפין: זוהי תביעה בשל נזק גוף שנגרם לתובע, לטענתו, בשלושה ניתוחים שערך הנתבע 3 (להלן: ד"ר בנט) שניים מהם במרפאת הנתבעת 1 (להלן: המרפאה) והשלישי בבית החולים "וולפסון" שבבעלות הנתבע 2 (להלן: "בי"ח וולפסון" ו"המדינה"). מדובר בניתוח להארכת הפין שנערך מתוך בחירה אסתטית של התובע ולא בשך צורך רפואי ובניתוחי תיקון. בירור התביעה פוצל וראש התבררה שאלת החבות. המרפאה כנראה לא קיימת עוד וד"ר בנט לא אותר. מטבע הדברים נותרו רבות מטענות התובע ללא מענה. המשפט התמקד בטענות נגד המדינה, שלה מיוחסת אחריות ישירה לנזקי התובע עקב כל שלושה הניתוחים, ללא הפרדה. עוד נטען,ש המדינה חבה בשל הפיקוח הלקוי שפיקחה על עבודתו של ד"ר בנט ועל הפעילות במרפאה. מטעם התובע הוגשו שתי חוות- דעת של האורולוג פרופ' יוזה חן, שנחקר ע"י ב"כ המדינה בקצרה. מטעם המדינה העיד פרופ' סידי, שאף הוא אורולוג מומחה, אך הוא לא חיווה דעתו כמומחה. אף שאחזור להתייחס לכך בהמשך, ראוי לציין כבר בשלב זה, שלהחלטת המדינה לא להגיש חוו"ד מומחה יש משמעות: אף שהיא הביאה בפני בית המשפט עובדות רפואיות, לא נותר בידיה כלי ראייתי ראוי לפרש אותן כרצונה. כך כתב פרופ' חן: "ניתוחים להבלטת והארכת הפין לצרכים קוסמטיים החלו להתבצע בשנות ה- 90 המוקדמות למרות שהטכניקה של הניתוח תוארה עוד ב- 1971 ע"י Kelly ואחריו Johnstone וחבריו ב- 1974. למרות שעד עכשיו נעשו יותר מ- 20,000 ניתוחים בשינויים טכניים שונים עדיין לא נמצא ניתוח שמקובל על רוב המנתחים ואפילו אין הסכמה לגבי יעילות הניתוחים הללו. לא לפי הקווים המנחים של החברה האמריקאית לאורולוגיה, לאל פי קווים מנחים של החברה האירופאית לאורולוגיה ולא לפי הנחיות של החברה הישראלית לאורולוגיה, ניתוח להבלטת או הגדלת הפין לא ניכלל ברשימת הניתוחים שניתן להמליץ לחולים כניתוח שגרתי. יתרה מזאת, נכון להיום ניתוחים אלה בהחלט נחשבים כניסיוניים וצריך לבצע אותם לפני אינדיקציות מאוד מצומצם ובמרכזים שמתחמים בביצועם..." בסיכומי המדינה זכו הדברי להתייחסות קצרה מאוד. בסעיף 21 לסיכומים נטען ש"ד"ר חן מתאר אסכולה רפואית מסוימת, אשר בין שהוא מסכים להיות המומלצת במקרה שנדון ובאין אם לאו, אין מחלוקת לגבי קיומה כאסכולה המקובלת על ידי רופאים רבים, בכל רחבי העולים מזה עשרות בשנים". טיעון זה מעוות את דברי המומחה ומנוגד לראיות. המומחה לא תיאר "אסכולה" כלל ועיקר. הוא הסביר שבמשך כעשרים שנה נערכו כ- 20,000 ניתוחים בטכניקות שונות והם עדיין ניסיוניים ויעילותם מוטלת בספק. האמירה ש"אין מחלוקת" לגבי קיום האסכולה, לא נכונה. התובע חולק גם על חולק על הטענה. קיומה של "אסכולה" לא בוססה בראיה כלשהי. רטוריקה של עורכי דין אינה תחליף לראיות. אין בפני שמץ ראיה שיש רופא כלשהו שסבור שהניתוח שבוצע בתובע (ולא באופן כללי "ניתוחים להארכת הפין") הוא טיפול רפואי מקובל נורמטיבית. דומני שאם היה רופא כלשהו סובר כך, היתה המדינה מגישה חוות דעת שלו, אך חוות דעת כזאת פשוט לא הוגשה. לדעת המומחה מדובר בניתוחים ניסיוניים שלא ניתן להמליץ עליהם כניתוח שגרתי. העובדה שבמשך כעשרים שנה נעשים ניתוחים להארכת פין בטכניקות שונות, אינה מהווה כשלעצמה ראיה לכך,ש מדובר בניתוח (בלשון יחיד) שהפך למקובל. מה שאמור להפוך למקובל אינו הרעיון הכללי שהתערבות כירורגית תביא להארכת הפין אלא דווקא הטכניקה הספציפית שבה נעשה הדבר. מקום שבו במשך כעשרים שנה נעשים ניסיונות בטכניקות שונות אך עדיין אין טכניקה ניתוחית אחת שהפכה למקובלת ומומלצת (לפחות בעיני כת מסויימת של רופאים), אין "אסכולה". בסעיף 22 לסיכומיה טוענת המדינה על סמך דבריו של פרופ' חן כי הוא מודה בעצמו "כי מדובר בפרוצדורה רפואית מוכרת וברת שימוש, הזוכה לדיון בספרות הרפואית ברחבי העולם..." שלוש- עשרה מילים אלה הן מופת לכוחם של תעתוע מילים, היווצרות "רושם" הפוך לתוכן הממשי. הטיעון המשפטי נזקק ללשון יחיד ("פרוצדורה רפואית"), מקום שבו המומחה דיבר בפרוצדורות רבות (ניתוחים בטכניקות שונות). לא מדובר בטעות דקדוקית, אלא בשינוי מהותי. מה שבפועל הן פעולות שונות,נ צבע בצבע של פעולה אחידה שחזרה פעמים רבות. כך עלול להווצר רושם שמה שנעשה בתובע אינו חריג, אלא נפוץ. נבהיר: אין כל ראיה לכך שהטכניקה הניתוחית הספציפית שננקטה בתובע, מתוארת בספרות כלשהי. הביטוי "מוכרת" הוא ד- משמעי: "מוכר" הוא "ידוע" (ענין שאין לו כל משמעות נורמטיבית) אך גם מה שזכה ל"הכרה" דהיינו, נבחן אושר ונחשב כנכון וראוי מבחינה נורמטיבית. בעוד שניתוחים להארת פין (ולא בהכרח הניתוח הספציפי שנערך בתובע) "מוכרים" במובן הראשון, דהיינו, אורולוגים "יודעים" שנערכו ניתוחים כאלה - הם לחלוטין לא מוכרים, במובן השני. דהיינו, הם לא זכו להכרת הקהילה המקצועית כאמצעי טיפול לגיטימי. השימוש בביטוי שהוא נכון במשמעות אחת כדי להוכיח טענה המבוססת על משמעותו השניה עשוי באותה הצלחה "להוכיח" שזווית ישרה היא מאוד חמה, מפני שיש בה 90 מעלות... הביטוי "ברת שימוש" פשוט מיוחס לפרופ' חן ללא בסיס. לא מצאתי שהוא כתב או אמר ביטוי זה במקום כלשהו. אין זה רק ענין סמנטי, אלא עני מהותי. דברי פרופ' חן על מעמדם של ניתוחים להארכת פין (שחלק מהם צוטט קודם), ביטא עמדה כללית שלילית מאוד כלפי כל הניתוחים הללו. וכמובן, המומחה לא כתב ולא אמר שמותר להזקק לפרוצדורה הספציפית שביצע ד"ר בנט בנתבע. באשר לחלקו האחרון של המשפט, כנראה שאין מנוסח מלהזכיר, שעצם העובדה שפרוצדורה "זוכה לדיון בספרות" אינה תעודת כשרות - והרי יש לא מעט פרוצדורות ידועות לשמצה שנדונו (והרבה) בספרות הרפואית, אך נדונו לגנאי דווקא. עצם הדיון לא "מוכיח" את הלגיטימיות שלהן. בשולי הדברים אציין נתון טורד מנוחה. בעוד שהמדינה טרחה לטעון שוב ושוב שהטיפול שנעשה ע"י "דר בנט לא היה נגוע ב"מרמה", עולה מחוות דעתו של פרופ' חן, ההפך. זאת מפני שלטענת התובע הובטחה לו מידת הצלחה (הן באשר לסיכויי ההצלחה בניתוח והן במידת ההארכה הצפויה לפין בעקבותיו) שאינה אפשרית כלל. לסיכום פרשה זאת: השאלה אם פרוצדורה רפואית כלשהי היא מקובלת (במובן הנורמטיבי), או שהיא טיפול נסיוני השנוי במחלוקת, היא ענין מובהק שבמומחיות רפואית. אין ללמוד את התשובה לה מפלפולי טיעון משפטי, אלא מידיעותיו של בר- סמכא. המומחה היחיד שדעתו הובאה לענין זה בפני בית המשפט היה פרופ' חן. הוא עצמו ביטא דעה ברורה לחלוטין (בחוות- דעתו השניה): "ניתוחים לעיבוי והערכת הפין הם בגדר ניתוחים ניסיוניים והם יכולים להתבצע אך ורק במרכזים גדולים במסגרת מחקרים קליניים". בהעדר כל ראיה אחרת, אני מאמץ מסקנה זו. המרפאה שבה ביצע ד"ר בנט את שני הניתוחים הראשונים היתה נתונה לפיקוח משרד הבריאות. נערכו בה ביקורות תקופתיות, ותיעוד אודותיהן הוגש כראיה לחלק מהמסכמים שהוגשו אמור היה להיות מצורף מסמך נוסף "רשימת הניתוחים והפעולות הכירורגיות המבוצעים במקום". אף שב"כ התובע ביקשה בעקביות עיון ברשימות הניתוחים, לא הצליחה המדינה לאתר אלא מסמך אחד כזה (משנת 1998). שם, בכתב יד קריא למחצה שלוש שורות המפרטות שמונה פרוצדורות ובהן גם שתיים אלה: "אורולוגיה - מתיחת הפין ומיקרוכירורגיה של הפין". בהעדר רשימות הניתוחים האחרות (שאמורות להיות חלק מהדוחות ששמר משרד הבריאות), אין לדעת אם המרפאה דיווחה על עריכת ניתוחים כאלה גם בהזדמנויות האחרות. אך לצורך דיוננו, די ברישום מ- 1998 כדי לעורר את השאלה, מה נדרש משרד הבריאות לעשות עם המידע שבידיו עד ההגנה, ד"ר דור מיכאל, ראש האגף לרפואה כללית במשרד הבריאות (שאינו אורולוג), סבר שהמידע לא חייב עריכת שום פעולה מיוחדת ולדעתו גם לא היה משרד הבריאות מוסמך לנקוט צעדים כלשהם. בחקירתו הנגדית הביע עד זה הסתייגות מטיפולים אורולוגיים שונים. עיון בפרוטוקול מראה שבדיון הער שהתפתח בין עורכות- הדין עורבבו טיפולי הזרקה עם ניתוחים והוזכרו תקדימים שאינם בהכרח רלבנטיים לענייננו. מה שמצאתי מועיל בחלק זה של החקירה היתה העובדה שגם העד, שאינו אורולוג, היה מודע לפוטנציאל הבעייתיות שיש בטיפולים אורולוגיים מסויימים המצויים בפועל ב"שוק". ניתן לצפות למודעות דומה גם מהרופאים שערכו את הביקורת במרפאה ומהממונים עליהם שקיבלו את דוחותיהם. בסעיף 3 לתצהירו של ד"ר דור מיכאל נכתב: "תכלית הפיקוח על פי הפקודה היא להבטיח כי הטיפול הרפואי למטופל ינתן במקום בו מצויים כל האמצעים הנדרשים להבטחת שלומו ובריאותו. בנוגע למרפאות כירורגיות, פיקוח המשרד מתמקד בקיומם של כל התנאים הפיסיים והמקצועיים הנדרשים בהתאם לסוג המוסד ואופי הפעילות הרפואית האמורה להתבצע בו". משמע, למשרד הבריאות יש ענין לדעת מה "אופי הפעילות האמורה להתבצע" במרפאה (משרד הבריאות גם ידע שבמרפאה מתבצעים ניתוחים ל"מתיחת הפין". כפי שקבעתי קודם, ניתוחים לעיבוי והארכת הפין הם ניתוחים ניסיוניים היכולים להתבצע אך ורק במרכזים גדולים המתמחים בכך שבמסגרת מחקרים קליניים, את ה אמור לדעת לא רק פרופ' חן (שאליו לא הפנתה ב"כ המדינה אפילו שאלה אחת בענין זה) אלא גם משרד הבריאות. אפילו אין לעורך הביקורת ידיעה בפועל של איפיונו האמור של ניתוח ל"מתיחת פין". מותר לייחס לו את ההבנה של ד"ר דור מיכל, דהיינו, מודעות לכך שחלק מהטיפולים מסוג זה "בעייתיים". המדינה טענה שוב ושוב שאין לה חובת פיקוח ישיר שוטף ויומיומי על הטיפול שנותן כל אחד מהרופאים שמרפאותיהם מפוקחות לכל מטופל ומטופל. כפי שהסביר ד"ר דור מיכאל "אני לא בודק פעילות בודדת של רופא מומחה... אני לא אמור לדעת כל ניתוח וכל פרוצדורה שלו...". אלא, שכדי לברר למה התכוונו במרפאה כשציינו שעורכים שם ניתוחי "מתיחת פין", לא נדרשת המדינה כלל לפקח באופן יומיומי ושוטף על עבודת המומחה הבודד ברמת הניתוח הפרטני! "רשימת הניתוחים" שצורפה לדו"ח הביקורת עוסקת בסוגי הניתוחים נעשים במרפאה. ברשימה האחת ששרדה הוזכרו רק שמונה סוגי ניתוחים, רובם מוכרים גם להדיוטות, אך מהו בכלל ניתוח "מתיחת פין"? אפילו הביטוי החריג והמוזר (שלא הוזכר אגב, בחוו"ד פרופ' חן או בעדויות ששמעתי), לא עורר התעניינות כלשהי. כדי לברר זאת, לא נדרשת הקצאת משאבי ביקורת מופלגים ("שיקולי מדיניות", שבהם מתגדרת המדינה בסיכומיה), אלא הפניית שאלה למרפאה או לאחד מהיועצים הזמינים למשרד. מוזר, שבעוד שמשרד הבריאות ערך במרפאה ביקורות חוזרות ונשנות, כדי לברר ענינים טכניים רבים ושונים, הוא סבור שהפניית שאלה מילולית פשוטה בדבר מהותו של סוג ניתוח שנעשה במרפאה היא מאמץ מופרז החורג מתחומי הענין הלגיטימי שלו. הביקורת של משרד הבריאות עסקה במשך הזמן של הניתוחים ו"במידת חודרנותם". מדוע הפניית שאלה נוספת באשר למהותו של אחד הניתוחים ברשימה, מהווה נטל מופרז על המבקר? מדוע יכול המבקר לשאול כמה זמן לוקח ניתוח "מתיחת פין", ולברר עד כמה זה ניתוח "חודרני", אך מופרז לצפות שיברר במה בכלל מדובר, ואם נהוג לערוך ניתוחים כאלה במרפאות כדבר שבשגרה? האם היה המבקר נוהג באותו אופן אילו נכתב שעורכים שם גם ניתוח ששמו כלל לא מובן לו! ברור שהמבקר לא יכול (או צריך) "לדעת הכל". אף אין הכרח שישקיע "מחקר" מופלג בבירור הענין. אילו שאל המבקר מהו ניתוח "מתיחת פין" - ואפילו רק את עובדי המרפאה - והיה מוצא שהתשובה שקיבל מרגיע דיה, יתכן שהיה יוצא ידי חובו. אך, כפי שהוסבר היטב, לדעת המשרד אין זה תפקידו לשאול כלל. עם חוסר ענין כזה, קשה מאוד להשלים. אכן, המדינה התמידה במדיניות ההמנעות מהבאת ראיות, כאשר לא העידה (וללא כל הסבר) איש מהאנשים שערכו במשך השנים את הביקורות במרפאה, כך שבפועל לא ניתן היה לברר, מה בדיוק שאלו אודות הניתוחים שנערכו שם - ומה השיבו להם. כפי שקבעתי, הניתוח שנערך לתובע הוא ניתוח נסיוני היכול להתבצע אך ורק במרכזים גדולים המתמחים בכך במסגרת מחקרים קליניים המרפאה לא היתה מעולם מרכז רפואי שכזה. איש לא טען שהניתוחים נעשו שם במסגרת מחקר קליני. הידיעה אודות סוג הניתוחים שנערכים שם היתה אמורה לעורר, לכל הפחות, דאגה, או סקרנות. על משרד הבריאות היה להציג למרפאה שאלות נוספות. איש לא שאל את השאלות המתבקשות, מפני שמשרד הבריאות התמקד בבירור מצומצם בהרבה העדר סקרנות זה נראה כמנוכר לחובת הזהירות המתבקשת ממי שבידיו כבר נמצא מידע העשוי להתגלות כחיוני להנגנת בריאות הציבור ובידיו סמכויות לפעול לפי מידע זה. בסעיף 15 לסיכומי המדינה נכתב כך: "בחקירתו הנגדית מסביר ד"ר דור באריכות, כי בדיקת הניתוחים שמבוצעים במרפאות במסגרת הפיקוח של משרד הבריאות נעשית לשתי מטרות בלבד והן משך הניתוח ומידת החודרניות שלו לצורך סיווגו ככירורגיה קטנה - בינונית, המותרת במרפאות פרטיות, או גדולה, שאינה מותרת." טענה זו נראית כמנוגדת לכתוב בתקנה 12(א) לתקנות בריאות העם (רישום מרפאות), התשמ"ז- 1987 שם ניתנה סמכות מפורשת וברורה ורחבה הרבה יותר (ל"מנהל", שהוא אורגן של המדינה): "המנהל רשאי לבטל רישום או להתלותו לתקופה שיקבע אם ראה כי התקיים אחד מאלה: .................................................................................................... במרפאה לא מתקיים תנאי מהותי מתנאי תקנות אלה או תנאי לפי כל דין אחר; במרפאה ניתנים שירותים רפואיים שאינם ברמה נאותה, או באופן העלול לסכן את בריאות המטופלים;" כיצד יכול המנהל לברר אם השירותים הניתנים במרפאה "אינם ברמה נאותה", סכנה למטופלים, אם הוא מסתפק בבדיקת משך הניתוח ומידת החודרנות שלו אך הוא אדיש לגמרי באשר למהותו של הניתוח? בסיכומיה הפנתה המדינה לע"א 2055/99 פלוני נ' הרבנות הראשית לישראל, מעמ 249: "לביסוס תביעתם נגד המדינה, בעילת רשלנות, היה על הקטין והוריו להראות, כי בהקשר הרלוונטי התקיימו ביניהם לבין המדינה "יחסי שכנות", שבכוחם להקים צפיות נורמטיביות, המטילה על המדינה חובת זהירות (ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי...) משוכה זו הם לא עברו. לא זו בלבד שהמדובר הוא בטענה להתרשלות במחדל, כשהמזיק הוא אחד (המוהל), אלא שבהעדר סמכות לפיקוח על המוהלים, ברי שלמדינה גם לא היתה כל שליטה על מהלך האירועים". אכן, ההבדל בין המקרה שנדון בע"א 2055/99 לתביעה זו נעוץ בקיומה של סמכות הפיקוח. אם סבור המנהל שבמרפאה מבוצעים ניתוחים ניסיוניים שלא במסגרת מחקר קליני, והדבר מסכן את בריאות המטופלים, או מנוגד להוראת דין כלשהי (למשל, הוראות דין המסדירות את דרך עריכתם של ניסויים בבני אדם), יש לו סמכות לבטל את רישיון המרפאה. קיומה של סמכות זו היא היוצרת את "יחסי השכנות" בין המדינה לבין התובע, אותה זיקה שקיומה יוצר את חובת הזהירות של המדינה כלפי התובע. אי עשיית שימוש נאות בסמכות הפיקוח, היא מחדל שבגינו ניזוק התובע. חלק ניכר מהראיות ומהטיעונים עסקו בהיקף חובת הפיקוח של המדינה, דהיינו בשאלה "מה היה על המדינה לדעת?" דומני שהעיסוק בשאלה זו לא נחוץ להכרעה, לאור מה שהמדינה ידעה בפועל. מחוקק המשנה הביע דעה ברורה ומפורשת, שהמנהל יפעיל את סמכות הרישוי על מרפאות תוך שהוא שוקל את הסכנה העלולה להתגרם לבריאות המטופלים בשל רמת השירותים הרפואיים הניתנים במרפאה או בשל אופן נתינתם. כאשר עמדתה המוצהרת של המדינה היא שבחינת מהות הטיפול הניתן למטופלים כלל אינה מתפקידה, ברור שהיא חוטאת לתפקיד שהטיל עליה המחוקק. אפילו אניח שהיא לא מצופה לחפש באופן פעיל אחר מידע על פרטי הטיפולים שניתנים במרפאה (כעמדתה), ברור שהיא לא רשאית להתעלם מידיעה פוזיטיבית שכבר יש לה אודות סוג הניתוחים שנערכים שם. הסמכות לא הוענקה למנהל לתפארת המליצה, אלא כדי שיעשה בה שימוש להגנת בריאות הציבור. מי שאפילו לא טורח להמשיך ולברר מידע מדאיג שהגיע אליו ואף מסרב לשקול את הפעלת סמכותו שבדין על סמך אותו מידע, מפר את חובת הזהירות שלו כלפי הציבור הרחב, שעל הגנתו הופקד. התובע הוא חלק מציבור זה, ואילו עשתה המדינה את תפקידה, כפי שהוגדר בתקנות, לא היה ד"ר בנטל עורך במרפאה את הניתוחים שגרמו לנזקו. בסיכומיה, הפנתה המדינה לע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3) 45 (1994) וטענה ל"נימוקי מדיניות" לכך שלא תוטל עליה חבות בנזיקין. והנה בעמ' 80- 81 לפסק הדין נכתב כך: "בתביעה בגין רשלנות הכרה בחובת זהירות בסיטואציה מסויימת, מחייבת את בית המשפט לבדוק האם התקיימה גם התרשלות באותו מקרה, היינו, הפרתה של אותה חובה. אך במקרים מהסוג האחרון שהוצגו, בדיקת יסוד ההתרשלות פירושו העברת ביקורת שיפוטית על הכרעת הרשות, להבדיל מבדיקת חריגה מהתנהגות סבירה. בניגוד למקרים האחרים, בהם בדיקת יסוד ההתרשלות פירושה בדיקה של חריגה מסטנדרט קיים, הרי שבמקרים מהסוג השני משמעות הבדיקה היא בדיקה האם בהחלטה ציבורית- כללית הציבה הרשות סטנדרט ראוי. הביקורת אינה על העמידה בסטנדרט אלא על קביעת הסטנדרט בהחלטת הרשות... ... הקריטריון של דיני הנזיקין בעניין של התרשלות אינו מתאים לבדיקת החלטות מסוג זה". אלא, שבתביעה זו כלל לא עומדת לבירור השאלה האם קבעה המדינה סטנדרט זהורית ראוי. סטנדרט זהירות זה כבר נקבע במפורש ע"י המחוקק. המדינה פשוט התעלמה ממנו, מפני שפירשה את התקנות באופן מצמצם כל כך עד שרוקנה אותן מתוכן חשוב שבהן. לאחר שד"ר בנט ניתח את התובע פעמיים במרפאה וגרם לו נזק, הוא ניתח אותו בשלישית, הפעם בבי"ח וולפסון. גם בהכרעה של ניתוח אחרון זה, כמו בעניינים האחרים, עמדו לנגד עיני בית- המשפט רק חוות- דעת של פרופ חן. הערכה זו היתה שלילית מאוד ולדעתו של פרופ' חן בוצעו באותו ניתוח כמה וכמה עוולות שונות נגד התובע. המדינה לא מצאה לנכון להגיש חוות- דעת נגדית מטעמה. במקום זה, הסתפקה בהגשת תצהירו של פרופ' סידי, אורולוג מכובד מאוד, שמנהל את המחלקה בבי"ח וולפסון, שבה, לטענת התובע, נגרם לו נזקו. פרופ' סידי העיד עדות עובדתית, בתצהיר, על סמך הרשומות הרפואיות במחלקה שעליה הוא מופקד ולא כמומחה המחווה דעתו. בסיכומיה טוענת המדינה נגד מסקנותיו של פרופ' חן ומעדיפה עליהן את מסקנותיו של פרופ' יסיד. כך היא מבלבלת את היוצרות בין שני כלים ראייתיים שתכליתם שונה: פרופ' סידי, כעד רגיל שנתן תצהיר יכול להוכיח "עובדות", אך לא "לפרש" אותן. "פרשנות" המובילה ל"מסקנות" היא עדות סברה שמותרת למומחה אך אסורה לעד רגיל. אף שפרופ' סידי מוכשר לשמש עד מומחה (אף שכנראה לא כשמעשה הרשלנות הנטען התרחש במחלקה שהוא מנהל), הוא לא העיד בבית המשפט ככזה וגם לא מסר את עדותו באמצעי המתאים (ובשלב הדיוני המתאים) באמצעות חוות- דעת. עם כל הכבוד לפרופ' סידי, בית המשפט לא יוכל במקרה זה ללמוד ממנו את המסקנה שיש להסיק מהרשומות הרפואיות. ממילא, נותרה חוות- דעתו, (השלילית מאוד) של פרופ' חן על הניתוח שנערך בבי"ח וולפסון הכלי הראייתי היחיד שבפני בית - המשפט, להערכת טיבו של הניתוח. דומה שגם בענין זה (כמו בעניינים הקודמים) זנחה המדינה מסיבותיה שלה את דרך המלך של דיני הראיות והחליפה ראיות (שבהן לא הצטיידה) ב"טיעון". שוב לא נותר אלא לתמוה, מדוע לא ניתמכו טענות המדינה בחוו"ד מומחה? נזקו של התובע הוערך ע"י פרופ', חן, שלא הבחין בין תוצאות הניתנות לייחוס לכל אחד מהניתוחים בנפרד. המדינה לא ניסתה להוכיח איזה חלק מנזקו של התובע נגרם בכל אחד מהניתוחים. היא לא הגישה חוו"ד מטעמה, לא הפנתה לפרופ' חן שאלות בענין זה וגם לא טענה לכך בסיכומיה. מכאן,ש מכלול נכותו של התובע מיוחס לכל שלושה הניתוחים יחדיו. מכאן, שהמדינה היא אחת משלושה גורמים (יחד עם שני הנתבעים האחרים), אשר נושאים אחריות ישירה ליצירת מכלול נכותו של התובע, בסדרה של מעשי עוולה אשר לא ניתן להפריד בין תוצאותיהם. לאור כל זאת, מצאתי שהמדינה חבה בנזיקין כלפי התובע בגין הנזקים שנגרמו לו בניתוחים והתביעה מתקבלת. הצדדים יודיעו עד ליום 7.9.11 כיצד הם מבקשים להמשיך בתהליך, לשם בירור נזקו של התובע. ת"פ 8.9.11. ניתוחרשלנות רפואית (ניתוח פלסטי / אסתטיקה)רפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנות