קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא כרייה שלא כדין: רקע כללי התובעת מס' 2 ( להלן - "התובעת" ), חברה לעבודות עפר קבלניות, ביצעה, ביום 04.09.09, עבודות הנחת קו ביוב ברח' בן צבי 19 בנהריה (להלן: "אתר העבודה"), כקבלן משנה של אחר בשם שמעון פחימה, עבור עיריית נהרייה, בהתאם לדרישתה של האחרונה. התובע מס' 1 ( להלן - "התובע" ), הבעלים של המשאית נשוא התביעה, מסוג וולבו ( להלן - "המשאית" ), ביצע את עבודות פינוי החומרים שהוצאו ממקום ביצוע העבודה, על ידי נהג מטעמו, לאתר אחר. ביום 4/9/09 תפסה המשטרה, לדרישת הנתבעים 1 ו- 2, את המשאית הנ"ל וכן מחפרון השייך לתובעת ( להלן - "המחפרון" ), בחשד כי בוצעו באמצעות כלי עבודה אלה עבירות של כרייה שלא כדין ושימוש שלא כדין בעודפי אדמה וחומרי כרייה. המשאית השייכת לתובע נגררה ממקום התפיסה למגרשי אחסון, באמצעות הצד השלישי, לפי הוראה מאת הנתבעים. הכלים הנ"ל הוחזרו לתובעים ביום 11/9/09, לפי החלטת בית משפט מיום 10/9/09. טיעוני התובעים טוענים התובעים כי, ביום 04.09.09, במהל נסיעת המשאית בכביש 4, מאתר העבודה, ברח' בן צבי בנהריה אל אתר מורשה לפינוי הפסולת, בגשר הזיו, כשהיא עמוסה בפסולת שהוצאה מאתר העבודה, עצר אותה הנתבע מס' 1, שהינו פקח בסיירת הירוקה, אשר הזמין ניידת משטרה, שתפסה את המשאית והובילה אותה לתחנת המשטרה. כן שלח הנתבע 1 ניידת משטרה לאתר העבודה, לתפוס את המחפרון, שעבד במקום, וגם אותו העבירו השוטרים לתחנת המשטרה. התובע ומר ג'קי איוב, נציג התובעת, הגיעו לתחנת המשטרה על מנת לשחרר את המשאית והמחפרון, והציגו בפני השוטרים אישורי עבודה המעידים כי עבודות התשתית באתר העבודה הנ"ל בוצעו בהתאם להזמנת עיריית נהרייה ובאישורה, אך המשטרה לא נאותה לשחרר את התפוסים, אשר הועברו על ידיה למגרשי אחסון בפתח תקוה, באמצעות שירותי "גרר כליף", הצד השלישי בהליך זה. בעקבות כך, הגישו התובעים, ביום 07.09.09, בקשה להחזרת התפוסים, זאת לבימ"ש השלום בעכו, וביום 10.09.09, במסגרת דיון שהתקיים בבקשה, בהעדר נציגי הנתבעים, הורה בית המשפט על שחרור המשאית והמחפרון, לאלתר, ואלה שוחררו בפועל לידי התובעים ביום 11.09.11. התובעים טוענים כי החומרים שהועברו מאתר העבודה באמצעות המשאית והמחפרון הינם פסולת שהוצאה משם, במהלך עבודות תשתית להנחת קו ביוב, וכי פסולת זו פונתה, באמצעות המשאית, לאתר מורשה בגשר הזיו. לטענתם, הנתבעים, ביחד ולחוד, נהגו ברשלנות, בחוסר סמכות, בשיקול דעת שגוי ובלתי סביר ותוך הפרת חובה חקוקה, שעה שתפסו את המשאית והמחפרון, והתעלמו מהוראת סעיף 8 (1)(ב) לפקודת המכרות בפרט, ומפקודת המכרות בכלל, ומכך כי העבודה בוצעה לבקשת העירייה ולפי הסכם עמה, במקרקעין שבשטחה, וגרמו לתובע נזקים בסך כולל של 51,223₪, בגין תפיסת המשאית, הכוללים הפסד הכנסות, הוצאות שחרור המשאית, עוגמת נפש, הוצאות משפט ונזקים שגרמו למשאית בשל העברתה בצורה רשלנית למגרש האחסון, כאשר נסעו עם תקר בגלגל המשאית, אשר הייתה עמוסה, וגרמו נזק ל"ג'נט". בנוסף, גרמו הנתבעים נזקים לתובעת, בסך כולל של 30,223 ₪, הכוללים הפסד הכנסות, הוצאות שחרור המחפרון, הוצאות משפט ועוגמת נפש. טיעוני הנתבעים לטענת הנתבעים, המשאית נתפסה בעת שהובילה אדמה, מקרקע שבבעלות המדינה ובניהול מינהל מקרקעי ישראל, ברח' בן צבי בנהריה, לאתר מגן דוד אדום בעיר, ולא לאתר בגשר הזיו, כטענת התובעים. הנתבע מס' 1, אשר עקב אחר המשאית עד למקום פריקת האדמה באתר מגן דוד, טלפן למר מיכאל גזית, מנהל הפיקוח המחוזי במינהל מקרקעי ישראל, וברר עימו האם ניתן היתר לקבלן כלשהו, או למי מטעמו, להשתמש בעודפי האדמה מהעבודות שבוצעו ברח' בן צבי 19 בנהרייה, וכאשר נענה בשלילה, הזדהה בפני נהג המשאית, מר אברהים עווד, וביקש ממנו להציג הרשאה או היתר לכריית האדמה ושימוש בה. לטענת הנתבעים, הנהג הסביר לפקח כי הוא מעביר את האדמה למגן דוד אדום לצורכי גינון, והציג אישור אשר אינו רלוונטי, ולפיכך, ולאור החשד כי מדובר בעבירה על פי סעיף 88 ו- 111 לפקודת המכרות, הנתבע 1 הזמין שוטרים למקום, אשר עיכבו את נהג המשאית ונהג המחפרון, מר בדראן בדראן, ותפסו את המשאית ואת המחפרון. עוד נטען כי, בחקירתם במשטרה, לא הציגו התובעים כל אישור ממינהל מקרקעי ישראל לביצוע פעולות הכרייה או לשימוש בחומר החפירה. ביום 23.09.09 נסגר תיק המשטרה כנגד המעורבים, על ידי ראש משרד החקירות בתחנת נהריה, מאחר שלא נמצא כי נעברה עבירה פלילית, אך, ככל הידוע לנתבעות, ערר על החלטה זו עודנו תלוי ועומד. לטענת הנתבעים, כוחות המשטרה פעלו בהתאם לנוהל כריית מחצבים (לרבות חול) שלא כדין - מדיניות החקירה והתביעה ( נוהל מס' 03.300.004 ), ולהוראות סעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [ נוסח חדש], תשכ"ט - 1969 , המעניקות לשוטר סמכות לתפוס חפץ, אם יש לו יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה עבירה, או שהוא עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי. לגישתם, פעולותיהם של השוטרים ושל הפקח, הנתבע1, היו סבירות ונועדו לשם הגנה מפני פגיעה במשאבי המדינה, מניעת עבריינות וקיום החוק והסדר הציבורי, ואין באישורים אשר הוצגו על ידי התובעים לעניין ביצוע עבודות תשתית כל רלוונטיות לעניין השימוש בעודפי האדמה, אשר מצריך קבלת היתר ספציפי מטעם המינהל. הנתבעות 2 ו- 3 מקבלות אחריות למעשיו ומחדליו, המוכחשים, של הנתבע מס' 1, ומבקשות למחוק את התביעה נגדו. זאת ועוד, הנתבעים, בתורם, הגישו הודעת צד שלישי כנגד שירותי הגרירה והחילוץ, אשר גררו את המשאית מתחנת המשטרה למגרש האחסון בפתח תקווה, ומטילים את האחריות לגרימת הנזקים למשאית בזמן גרירתה למחסן האחסון, ככל שנגרמו כאלה, על צד ג'. טיעוני הצד השלישי לטענת הצד השלישי, יש לדחות את ההודעה נגדו, מאחר שהתובעים לא הוכיחו כל נזק שנגרם להם עקב גרירת המשאית למגרש האחסון, ולא הוגשה חוות דעת שמאי מטעמם, אשר תתמוך בטענותיהם בעניין זה. לטענתו, בהגיעו לגרור את המשאית מתחנת המשטרה, הוא גילה תקר באחד מגלגלי המשאית, שתוקן ואף הוחלפו כל הרכיבים הנדרשים, בטרם הנסיעה למחסן האחסון ומשכך, אין מקום לתביעה נגדו. דיון והכרעה דין התובענה כנגד הנתבע 1 להידחות, מכיוון. שכן, אין חולק כי הוא פעל, באירוע נשוא התביעה, ובנסיבות שתתוארנה בהמשך, כשליח וכנציג מטעם הנתבעות 2 ו- 3, מכוח הסמכה כדין מטעמן, לתפקיד פקח, לביצוע הפעולות מהסוג המתואר בתביעה. במהלך האירוע הרלבנטי שימש הנתבע 1 בתפקידו זה, ולא פעל באופן עצמאי ואישי, כלל. ב"כ הנתבעים ביקש למחוק את הנתבע 1 מהתביעה, והצהיר כי המדינה לוקחת אחריות למעשיו ולמחדליו, המוכחשים, ומתחייבת לשאת בפיצוי, במידה וייקבע כזה. אין מחלוקת כי המחפרון והמשאית נתפסו ע"י שוטרים, אותם הזמין הנתבע 1 לשם כך. סמכותו של שוטר לתפוס חפץ, מעוגנת בהוראת סעיף 32 (א) לפקודת סדר הדין הפלילי ( מעצר וחיפוש ), הקובעת כי: " רשאי שוטר לתפוס חפץ, אם יש לו יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה, או עומדים לעבור עבירה, או שהוא עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה, או שניתן כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה ". מכאן, על מנת להקים סמכות לשוטר לתפוס חפץ, לא נדרשת תשתית ראיה במדרג של למעלה מכל ספק סביר, לפי הדין הפלילי, או תשתית ראיה הנדרשת בדין האזרחי, להוכיח כי, בחפץ זה בוצעה עבירה או שימש כאמצעי לביצועה, אלא די בכך כי היה לשוטר יסוד סביר להניח כי בחפץ זה בוצעה עבירה או שהוא שימש כאמצעי לביצועה. בענייננו, השאלה הטעונה הכרעה היא, האם לפקח ולשוטר, אשר תפסו את המשאית והמחפרון, היה יסוד סביר להניח כי, באמצעות כלים אלה בוצעה עבירה לפיה פקודת המכרות או לפי דבר חיקוק אחר, ושעניינה, כרייה שלא כדין, גניבה של אדמה וחול מאדמות המדינה, או שימוש במחצבים שלא כדין. סעיף 2 לפקודת המכרות קובע זאת: " "מכרה" פירושו כל חפירה לצורך כריית מחצבים וכל מכמני מחצבים, שמנצלים אותם מעל פני האדמה לצורך תכלית כרייה... "לכרות" כולל את כל הפעולות הנחוצות למדי לשם ניצולים, רכישתם וקבלתם של מחצבים והעלאתם אל פני האדמה או הובלתם...". הוראת סעיף 3 לפקודה קובעת כי: " שום אדם לא יחקור ולא יחפש ולא יכרה מכרות אלא אם כן יש בידו תעודת היתר לחיפוש או לחקירה או רשיון לחיפוש, זכות כרייה או חוזה חכירה לכרייה שקבלם עפ"י הוראות פקודה זו". הוראת סעיף 111 (א) לפקודה הנ"ל מורה כך: " החוצב או הכורה חומר חציבה בלי רשיון לפי פקודה זו, מקום שנדרש רשיון כאמור, או שלא על פיו, או העושה פעולה בניגוד להוראות סעיף 109 א, דינו - מאסר...או קנס...". הוראת סעיף 88 לפקודה קובעות כי הכורה, מחפש או חוקר שלא לפי הוראות פקודה זו, יואשם בעבירה. מכאן, הרשויות והגופים המוסמכים ליתן היתר או רישיון לכרייה הינם אך אלה המנויים בפקודה הנ"ל. גופים אלה, לפי הפקודה, הינם שר הפיתוח והמפקח, אשר מונו ע"י השר, לשם ביצוע הוראות הפקודה הנ"ל, לפי סמכותו של זה בהוראת סעיף 4 לפקודה. לעניין זה ראה גם הוראות סעיפים 13, 16 ו- 42-43 לפקודה, בדבר סמכותם של השר והמפקח, ליתן היתרים ורשיונות כאמור. יש לציין, לעניין זה, כי עירייה, שבאזורה נמצא השטח בו אמורה להתבצע כרייה, חיפוש או חקירה, אינה מוסמכת ליתן היתר לכך, ואין בהסכמתה לביצוע כרייה או חיפוש או חקירה באזור זה כדי להוות היתר לכרייה או חכירה, כשאין ברשות המבצע היתר מאת המפקח על מכרות, כסמכותו לפי הפקודה הנ"ל. לראיה, קובעת הוראת סעיף 8(1)(ב) לפקודה כי: " שם תעודת היתר לחיפוש או לחקירה, רשיון לחיפוש או זכות כרייה או חוזה חכירה לכרייה או רשיון חציבה לא ירשו ולא יחשבו כמרשים את בעליהם לחפש, לחקור או לכרות בתוך האזורים דלקמן: (א) ... (ב) בקרקע הנמצאת בתוך אזור עיריה או באזור של כפר, אלא אם הסכימה לכך הרשות המקומית ". העולה מלשון ומרוח ההוראה הנ"ל הוא, שהסכמת הרשות המקומית אינה תנאי בלעדי להכשרת ביצוע עבודות הכרייה או החיפוש, אלא שנדרש, גם כאן, היתר מאת יחידת המכרות. היות השטח, בו מבוצעת עבודת הכרייה או החקירה או החיפוש, באזור של רשות מקומית, לא מבטל את החובה להצטייד בהיתר מאת יחידת המכרות, לבצע עבודה זו. אומנם, נוסף על היתר כאמור, נדרשת, בנסיבות אלה, כמתואר בהוראת סעיף 8 הנ"ל, גם הסכמת הרשות המקומית, בשטחה תבוצענה העבודות אלה. אין מחלוקת כי התובעים לא הציגו בפני הפקח, במעמד תפיסת המשאית והמחפרון, או בפני השוטרים, בתחנת המשטרה, היתר מאת יחידת המכרות, לביצוע כרייה או חפירה באתר העבודה. טוענים התובעים כי אין המדובר בעבודות כרייה או חקירה או חיפוש, לפי פקודת המכרות, אלא בעבודות תשתית להנחת קו ביוב, שבוצעו לפי הזמנה ולפי אישור מאת עיריית נהריה, וכי המשאית הייתה, במעמד תפיסתה, עמוסה בפסולת שהוצאה במהלך העבודות הנ"ל, ולא באדמה או חול, כך, שלא היה כל בסיס לחשד כי מבוצעת במקום כרייה שלא כדין או עבירה של גניבת חול ואדמה. מצאתי כי אין בטענות אלה כדי להוכיח את התביעה, שעילותיה רשלנות, הפרת הוראה חוקית וביצוע פעולה שלטונית בהעדר סמכות. שכן, המקרקעין מהם נלקחו החומרים שהועמסו על המשאית, ברח' בן צבי בנהריה, הינם בבעלות המדינה ובניהול מנהל מקרקעי ישראל. מכאן, עבודה כלשהיא במקרקעין אלה, לרבות עבודות תשתית, וכן הוצאת אדמה, חול, פסולת או כל חומר אחר מהם, טעונה הסכמת ואישור מנהל מקרקעי ישראל, ואין די בהסכמת רשות מנהלית אחרת, לרבות העירייה, ואף שמדובר בפסולת, כטענת התובעים. מכל מקום, העובדה, לפיה, המשאית הועמסה חומרים ( חול, אדמה או פסולת ), מאדמות המדינה, מבלי שהתובעים יציגו בפני הפקח או החוקרים בתחנה המשטרה, אישור מאת מנהל מקרקעי ישראל, לשם כך, מקימה יסוד סביר להנחה כי במקום מבוצעת עבירה של כרייה שלא כדין או הוצאה ושימוש בחומרים שהוצאו מאדמות המדינה, ללא רשות, דבר הדורש תפיסת הכלים, עד למיצוי החקירה. אישור העירייה, הסכמתה והזמנתה לביצוע עבודות אלה אינם תחליף להיתר או רשיון שחובה כי יינתנו מאת הרשות המוסמכת לפי הפקודה הנ"ל, בין אם זה מאת יחידת המכרות, לצורך כרייה, ובין אם מאת מנהל מקרקעי ישראל, בהיותו המחזיק והמנהל של מקרקעין אלה, שבבעלות המדינה, ושחובתו כי ישגיח כי לא ייפגעו ע"י אחר, בדרך של כרייה לא חוקית או גניבת מחצבים או בדרך אחרת. כאמור, התובעים, המאשרים כי הם ביצעו את העבודות במקום הרלבנטי לפי הזמנת עיריית נהריה ולפי פקודותיה של זו ( סעיף 10 לכתב התביעה וסעיף 5 לתצהירו של מר ג'קי איוב,העד מטעם התובעת ), וכי האישורים שהיו ברשותם בזמנים הרלבנטיים, לצורך ביצוע העבודות נשוא התביעה, הינם מאת העירייה הנ"ל ( סעיף 14 לכתב התביעה וסעיף 9 לתצהירו של מר איוב, וכן נספח 3 לתצהיר, שעניינן ההסכם בין התובעת לבין הקבלן הראשי, שמעום פחימה, והאישורים מאת מהנדס עיריית נהריה וגורמים נוספים מטעמה, לעבודות הנ"ל ), לא הגישו ראיה להוכיח כי ניתן היתר מאת יחידת המכרות, או מאת מנהל מקרקעי ישראל, גם בהנחה והמדובר בפסולת שהוצאה במהלך עבודות תשתית. לאור כלל האמור, יש לקבוע כי, פעולת הנתבע 1, פקח בתפקידו, לעצור את המשאית של התובע, שעה שזו הובילה אדמה ופסולת מאתר חפירות, שבבעלות המדינה ובניהול מנהל מקרקעי ישראל, למקום אחר, ובהמשך, פעולת השוטר, שתפס את כלי עבודה זה ואת המחפרון, על סמך זאת, היו כדין, לאחר שהוא הבחין בהובלת אדמה כאמור, משטח ציבורי שבבעלות המדינה לאתר אחר, דבר שבוודאי מעורר חשד סביר לביצוע עבירות לפי הפקודה הנ"ל ועבירה של גניבת חול ואדמה מאדמות המדינה, ומחייב בדיקת חשד זה. מחלוקת היא בין הצדדים באשר לאתר אליו הובילו התובעים, באמצעות המשאית, את החומרים שהוצאו מאתר החפירות. לפי התובעים, אלה פונו לאתר מורשה לפינוי פסולת בגשר הזיו ( עמוד 12 לכתב התביעה ), בעוד שלפי הנתבעים, המדובר באדמה שפונתה לאתר מגן דוד אדום בנהריה ( סעיף 15 לכתב ההגנה מטעם הנתבעים ). מר איוב, נציג התובעת, ציין כי, התובע ביצע עבור התובעת עבודות פינוי הפסולת מאתר העבודות לאתר מורשה לפינוי פסולת בגשר הזיו ( סעיף 6 לתצהיר ). מר איוב צירף, לעניין זה, אישור מיום 8/9/09, מאת יוגבי הגליל 95 בע"מ, לפיו, יש לתובע הסדר קבוע לפינוי פסולת ושאריות אדמת חפירה וחציבה לאתר למחזור השייך להם, בסמוך לגשר הזיו ( נספח 2 לתצהירו של מר איוב ). מתצהירו של מר איוב עולה כי הוא לא היה נוכח במעמד עצירת המשאית ע"י הנתבע 1 ובמעמד תפיסתה בשטח, ע"י המשטרה, ומשכך, עד זה אינו עד ראיה באשר למקום תפיסת המשאית. התובע ציין כי, הוא ביצע את עבודות פינוי הפסולת עבור התובעת, מאתר העבודה אל אתר מורשה לפינוי פסולת בגשר הזיו ( סעיף 7 לתצהירו ). לטענתו, הנתבע 1 עצר את המשאית שלו בכביש 4, בין העיר נהריה לבין גשר הזיו, שעה שזו הייתה נהוגה ע"י נהג מטעמו, ובדרכה לגשר הזיו, לשם הובילה את הפסולת מאתר העבודה בנהריה ( סעיף 8 לתצהירו ). המסקנה, לפי דברי התובע, היא, כי הוא לא נסע במשאית, שעה שזו נעצרה ונתפסה ע"י הנתבע 1 והשוטרים, ולא היה עד ראיה למעמד זה, שכן, היא הייתה נהוגה ע"י אחר מטעמו, ולכן, אין בעדותו כדי להפריך את טענת הנתבעים, לפיה, זו נתפסה שעה שנסעה אחורנית בחניון שבאתר מגן דוד אדום בנהריה, במטרה לפרוק את המסע שם. אציין כי התובעים, ללא הסבר סביר, לא הגישו תצהיר מאת הנהג שנהג במשאית בזמן תפיסתה, הוא מר עווד אברהים, על מנת לתמוך בטענתם כי התפיסה הייתה בכביש 4, בדרך לאתר מורשה לפינוי פסולת, בגשר הזיו, ולא כטענת הנתבעים, בשטח של מד"א בנהריה. בהודעתו במשטרה מיום 4/9/09 ( נספח 5 לתצהיר התובע ), ציין התובע כי, המשאית הובילה פסולת ולא אדמה, וכי ידוע לו כי לתובעת יש אישורים לכך, וכי המדובר בשטח השייך לעיריית נהריה. כאמור, המדובר בקרקע בבעלות המדינה ובניהול מנהל מקרקעי ישראל. גם בהנחה והתובע האמין, במעמד ביצוע ההובלה של החומרים במשאית, כי המדובר בפסולת שהוצאה מקרקע השייכת לעירייה, שהסכימה לכך ונתנה היתר לבצע עבודות התשתית שם, אין בכך כדי להביא למסקנה כי הפקח והשוטרים, בתפיסתם את המשאית והמחפרון, חרגו מסמכותם, הפעילו שיקול דעת שגוי ופעלו ברשלנות, שכן, המבחן הקובע הינו היסוד הנפשי של הנתבע 1, הפקח, וכן השוטר, שפעולתם היא זו הנבחנת כאן, לשם קביעה האם היא בוצעה כדין, או שמא הקימה אחת העילות נשוא התביעה, היינו, רשלנות, הפרת הוראה חוקית וחוסר סמכות. כאמור, הנתבע 1 ידע, מתוקף תפקידו, כי המדובר במקרקעין שבבעלות המדינה ובניהול מנהל מקרקעי ישראל, הוא הבחין במשאית המועמסת אדמה, חול או פסולת, ממקרקעין אלה, עקב אחריה עד הגעתה לאתר מד"א בנהריה, בכוונה לפרוק את המסע שם, תוך נסיעה אחורנית, כאשר בפני הפקח והשוטרים לא הוצגו אישורים מהמנהל או מיחידת המכרות להכשיר מעשים אלה, ולכן בדין הוא הניח, באופן סביר ומתקבל על הדעת, באותן נסיבות, כי באמצעות המשאית והמחפרון מתבצעת עבירה לפי פקודת המכרות או עבירה של הוצאת מחצבים של חול ואדמה או שימוש בפסולת, ללא רשות מנהל מקרקעי ישראל, דבר שדרש תפיסת הכלים, על מנת לעצור את המשך ביצוע פעולות חשודות אלה עד בירור החשד הנ"ל נהג המשאית, מר עווד אברהים, נשאל בחקירתו במשטרה מיום 4/9/09 ( נספח 6 לתצהיר התובע ) מהיכן לקח את החול, והשיב: " מרחוב בן צבי ליד מגן דוד תיקון במגן דוד עוישם שיפוץ להגביה את השטח ". ( עמוד 1 ). לשאלה, מי אישר לו לקחת חול משם, השיב כי היה זה התובע. מתשובותיו הנ"ל של עווד עולה כי, במשאית הובל חול, אחרת, מר עווד היה מציין, באוזני החוקר, כי אין המדובר בחול אלא בפסולת. כמו כן, מר עווד לא ציין כי הוא הוביל את החומרים מרח' בן צבי לגשר הזיו, כטענת התובעים, מה עוד ומתשובתו הנ"ל ניתן להבין כי הוא הביא את החומרים לאתר מד"א, לשם הגבהת השטח. הנתבע 1 ציין, בתצהירו, כי הוא משמש בתפקיד פקח מטעם הסיירת הירוקה, ומבצע פעילות אכיפה ופיקוח בשטחי המדינה, שבניהול מנהל מקרקעי ישראל, כאשר פעילותו כוללת מניעת כרייה בלתי חוקית וגניבת מחצבים של אדמה וחול. לעניין האירוע נשוא התביעה, ציין הנתבע 1 כי, ביום 4/9/09, בהיותו בסיור שגרתי ברח' בן צבי 19 בעיר נהריה, הבחין במחפרון מעמיס אדמה על המשאית, כאשר עבודות התשתית שם, במהלכן נלקחה האדמה שהועמסה על המשאית, כאמור, בוצעו בחלקות שבבעלות רשות הפיתוח ובניהול מנהל מקרקעי ישראל ( עמוד 6 לתצהיר הנתבע 1 ). עיון בנסח הטאבו המצורף לתצהיר זה ( נספח א' לתצהיר ), מוכיח את בעלות המדינה על הקרקע שבניהול נהל מקרקעי ישראל. כן ציין הנתבע 1 כי, בתום העמסת האדמה, הוא עקב אחר המשאית שנסעה משם עד הגיעה לאתר מגן דוד אדום בעיר, נכנסה בנסיעה אחורנית לאחר, בכוונה לפרוק את המסע, וכי בתחקור נהג המשאית הצהיר זה בפניו כי, הוא עשה זאת פעמיים, קודם לכן ( סעיף 5 לתצהיר הנתבע 1 ). הנתבע 1 מציין, בסעיף 7 לתצהירו, כי לשם שימוש בעודפי אדמה משטח שהוצא מחלקה השייכת למדינה, יש לקבל היתר מאת מנהל מקרקעי ישראל בלבד, ולא מגורם אחר, ובשל כך, הוא התקשר למיכאל גזית, מנהל הפיקוח המחוזי במנהל מקרקעי ישראל, על מנת לברר האם ניתן היתר כזה לקבלן או למי מטעמו, לעבודות התשתית והוצאת אדמה מרח' בן צבי בנהריה, ושימוש בה, ונענה בשלילה ( סעיפים 8-9 לתצהיר ). מר מיכאל גזית אישר, בתצהירו, את תשובתו זו באוזני הנתבע 1 ( סעיף 11 לתצהירו של מר גזית ). הדבר גם נתמך גם בתעודת עובד ציבור, המצורפת לתצהירי הנתבעים, מאת אביטל ראובן, לפיה, לא ניתן היתר להובלת עודפי האדמה מהמקרקעין הרלבנטיים. לאור זאת, הנתבע 1, כך לפי תצהירו, הבין כי משמעות הדבר היא כי, מתבצעת במקום עבירה של גניבת מחצבים - חול ואדמה ( עמוד 10 לתצהיר ). לאחר שהזדהה בפני הנהג, אברהים עווד, הציג זה בפני הנתבע 1 אישור לא רלבנטי ( נספח ג' לתצהיר ), והוסיף כי זו היא הפעם השלישית שהוא מגיע למקום זה, היינו, לאתר מגן דוד אדום בנהריה, לשם פריקת המשאית ( סעיף 12 לתצהיר ). עיינתי באישור הנ"ל, שהינו מיום 8/6/09, ומצאתי כי המדובר בהיתר להעביר פינוי חומרי חפירה מאזור מגן דוד אדום למקום אחר, ביוגבי הגליל. מכאן, הנתבע 1 צודק שעה שציין בתצהירו כי, ההיתר הנ"ל אינו רלבנטי לעבודות נשוא התביעה, שהרי, נהג המשאית התכוון לפרוק את הפסולת באתר מגן דוד אדום בנהריה, אותה העמיס ברח' בן צבי בעיר, ואין המדובר בפינוי פסולת וחומרי חפירה מאתר מגן דוד אדום ליוגבי הגליל. את התיאור הנ"ל, בדבר נסיבות תפיסת המשאית באתר מגן דוד אדום, נהוגה ע"י מר עווד, וכוונתו של זה לפרוק אותה שם, והצהרתו של זה כי הוא עשה כן כבר פעמיים לפני כן, ציין הנתבע 1 בהודעתו במשטרה מיום האירוע, 4/9/09 ( נספח ב' לתצהירו ). כן צורף דוח הפעולה של השוטר אלמו, לפיו, הוא הוזעק ע"י הנתבע 1 לחניון מד"א בנהריה, וכי עם הגעתם לתחנת המשטרה מסר לו הנהג כי, ברשותו היתר להובלת החומרים ממד"א למקום אחר. יש בכך לתמוך בגרסת הנתבע 1. כאמור, התובעים לא הגישו תצהיר מאת אברהים עווד, באשר למקום תפיסת המשאית ומקום פריקת חומרי החפירה, לעומת תצהירו הנ"ל של הנתבע 1, לפיו, הוא הבחין במשאית נוסעת אחורנית באתר מגן דוד אדום לשם פריקה, ולא נוסעת בכביש 4, לכיוון גשר הזיו, וכי נהג המשאית הצהיר בפניו כי הוא כבר ביצע פריקה קודמת של חומרי חפירה באתר מגן דוד אדום. בנסיבות הנ"ל, קמה לשוטר הסמכות, לפי סעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי הנ"ל, לתפוס את החפץ באמצעותו מבוצעת העבירה, היינו, המשאית והמחפרון. יש לציין כי המבחן להכריע בשאלה, האם תפיסת החפץ ע"י שוטר, היא כדין, לפי סמכותו לפי סעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי, אינה, טיב התוצאה של החקירה וטיב ההחלטה של הפרקליטות, שניתנה בתום החקירה, והאם הייתה זו להעמיד לדין את החשוד, או לסגור את התיק, מחוסר ראיות או מחוסר אשמה. אכן, קיימת האפשרות כי בסופה של חקירה יוברר כי אין ראיות מספיקות להעמיד את החשוד לדין, או שיוחלט לסגור את התיק בנימוק אחר, של העדר אשמה. אך אין בכך כדי להביא למסקנה כי לשוטר, אשר במהלך החקירה תפס חפץ מסויים, לא הייתה סמכות לעשות כן וכי לא התקיים, במעמד תפיסת חפץ זה, יסוד סביר להניח כי עבירה מבוצעת באמצעותו. תשתית הראיה הנדרשת לקיומה של הסמכות לתפיסת חפץ, שהינה במדרג של יסוד סביר להנחה כי באמצעות החפץ בוצעה עבירה, דומה בעוצמתה ובטיבה, לעוצמתו של חשד סביר, הנדרש לקיומה של סמכות שוטר לעצור חשוד, לפי סעיף 13 לחסד"פ ( סמכויות אכיפה ומעצרים ), תשנ"ו - 1996. אין צורך להציג ראיות של ממש על מנת להוכיח קיומו של יסוד סביר להנחה כי עבירה מבוצעת באמצעות החפץ, אלא שיש לבחון האם נסיבות האירוע, כפי שהבחין בהן השוטר, הקימו בליבו יסוד סביר להנחה כי בחפץ מבוצעת עבירה. הבחינה לקיומו או העדרו של יסוד סביר להנחה הנ"ל, כאמור, אינה בדיעבד, בתום החקירה ולאור החלטת הפרקליטות, אלא שזו היא בחינה של הלך רוחו של השוטר, ומסקנותיו הוא, במעמד התפיסה של החפץ, על רקע הנסיבות שהוא זיהה בזירה. לפי הנטען בתצהירים מטעם התובעים, והנספחים על פיהם, הבקשה להשבת התפוסים הוגשה ביום 7/9/09, הדיון בה התקיים בבית המשפט ביום 10/9/09, ואלה שוחררו לידי התובעים למחרת, ביום 11/9/09. אין לומר כי חלף זמן ניכר ובלתי סביר בין הגשת הבקשה לבית המשפט לבין השבת התפוסים לידי התובעים. לכן, גם המשך התפיסה וההחזקה בהם על המשטרה, מיום 4/9/09 ועד להגשת הבקשה, ביום 7/9/09, הייתה כדין, ואין לומר כי הייתה בלתי סבירה ותוך הפרת הוראה חוקית. שהרי, גם במהלך תקופה זו לא הגישו התובעים, בפני המשטרה, אישורים מאת יחידת המכרות או מאת מנהל מקרקעי ישראל, המתירים שימוש במחצבים או בפסולת שהוצאו מאדמות המדינה, והובלתם לאתר מגן דוד אדום בנהריה, כאשר האישורים שהוצגו במהלך החקירה היו מאת עיריית נהרייה, שאין היא מוסמכת לאשר הוצאת מחצבים או פסולת מחלקה שבבעלות המדינה ובניהול מנהל מקרקעי ישראל. טוען התובע כי, אופן גרירת המשאית, מתחנת המשטרה אל המגרש לאחסון באזור פתח תקווה, לפי הוראת הנתבעים, גרם למשאית נזק רכוש של קריעת גלגל, נזק בפינה ימנית של המשאית ונזק לג'נט, עקב כך שזו נגררה, כשהיא עמוסה בפסולת, וללא תיקון תקר שהתגלה באחד מגלגליה. הנתבעים טוענים כי במידה ויוכח הדבר, הרי שיש לחייב את הצד השלישי, אשר גרר את המשאית, בפיצוי שייקבע לחובתם. מר אלי כליף, הבעלים של הצד השלישי, ציין בתצהירו כי, ביום 4/9/09 נקרא הצד השלישי, ע"י המשטרה, לתפוס את המשאית, ובהגיע הגרר למקום התגלה תקר באחד מגלגלי המשאית, אז הותקנו חלפים במשאית לשם תיקון ליקוי זה , ע"י החלפת שני גלגלים וחלקים אחרים, על מנת לאפשר את גרירתה למגרש האחסון ( סעיף 2 לתצהיר ). יוצא כי, הצד השלישי מאשר כי, בטרם גרירת המשאית ממקום התפיסה אל מגרש האחסון, התגלה תקר באחד מגלגליה. התובע צירף לתצהירו חשבונית מיום 11/9/09, היינו, מיום שחרור המשאית מהמשטרה לידיו, בדבר מתן שירות לתיקון צמיגים. ראיה זו תומכת בגרסת התובע, לפיה, התקר שהתגלה ביום התפיסה והגרירה של המשאית, תוקן אך עם שחרור המשאית לידיו, ביום 11/9/09, דבר המוכיח כי המשאית נגררה ממקום התפיסה, ללא תיקון הולם וראוי של הליקוי הנ"ל בגלגלים. כמו כן, צירף התובע חשבונית מיום 16/9/09, כחמישה ימים לאחר שחרור המשאית לידיו, לפיה, בוצע תיקון של החלפת גנטים באחרים חדשים, קפיצים וחלקים אחרים, דבר המוכיח גרימת נזק למשאית, עקב גרירתה באופן רשלני וללא תיקון התקר, בטרם הגרירה. התמונות שצורפו לתצהיר התובעים, המתעדות את הנזקיים במשאית, תומכות אף הן בגרסת התובע. מלבד זאת, נמנע הצד השלישי מלציין בתצהירו את פרטיו של נציגו, אשר ביצע את גרירת המשאית ממקום תפיסתה, ולא צירף תצהיר מטעמו של נהג רכב הגרר, לעניין מצבה המכני של המשאית טרם גרירתה על ידו ולאחריה, והאם בוצע התיקון הנטען בתצהיר מר כליף. יתרה מזאת, הצד השלישי, בסיכומיו בכתב, טוען כי, במהלך הנסיעה, לאחר שהחלה גרירת המשאית, התגלה פנצ'ר באחד הגלגלים, אך נציגו של הצד השלישי נאלץ להמשיך בנסיעה למרחק קצר עד למגרש בחולון, כיוון שבמשאית לא היה גלגל חלופי, ושם הוחלפו שני גלגלים וחלקי חילוף אחרים ( סעיף 2 לפרק העובדות, בסיכומי הצד השלישי ). תיאור זה כשלעצמו מוכיח את רשלנותו של הצד השלישי באופן ביצוע הגרירה של המשאית, כך, שנהג הגרר מטעם הצד השלישי המשיך בנסיעה חרף תקר בגלגל המשאית, שעה שהיה עליו לחדול מכך ולתקן את הליקוי מייד עם גילוייו, ובכך למנוע גרימת נזק רכוש למשאית ואף לסכן אחרים במהלך גרירתה של המשאית שלא הייתה כשירה לכך, כאמור. יתרה מזאת, הגרסה הנ"ל שבסיכומיו בכתב של הצד השלישי לא עולה בקנה אחד עם הנטען בתצהיר מר כליף, לפיו, התקר התגלה עם הגעתו למקום תפיסת המשאית, לאחר שנקרא לשם ע"י המשטרה ( סעיף 2 לתצהיר ). כמו כן, החשבונית המצורפת לתצהירו של זה ( נספח ב' ), הינה מיום 29/9/09, היינו, כעבור למעלה משלושה שבועות מיום גרירת המשאית, ואינה מתייחסת לכל חלקי החילוף שהותקנו, לרבות שני הגלגלים החדשים, שמר כליף ציין בתצהירו כי הותקנו במשאית, מה גם ואין בחשבונית הנ"ל כל נתון המלמד על זיקתה של חשבונית זו למשאית נשוא התביעה. ואם לא די באלה, הרי שמר כליף הצהיר, בפני בית המשפט, כך: " האוטו היה עמוס פסולת וכשבאנו עם האוטו היה באוטו כנראה חסר אויר בגלגל או פנצ'ר באחד הגלגלים. באמצע הדרך בשלב סיום לפני המגרש התפוצצו הצמיגים, אנחנו החלפנו את הצמיגים והברגים...". ( עמוד 2 שורות 11-14 לפרוטוקול ישיבת יום 17/10/10 ). דבריו הנ"ל של מר כליף מהווים גרסה שונה מזו שנטענה בתצהירו, ומהם אנו למדים כי לא בוצע תיקון של התקר, בטרם החלה גרירת המשאית, וכי הצמיגים הוחלפו אך במהלך הנסיעה, לאחר שאחד הגלגלים התפוצץ, בשל לחץ אויר נמוך בו. בפנינו סתירה יסודית בגרסת הצד השלישי, שאין כל הסבר ליישב אותה. שוכנעתי כי החשבוניות שצורפו לתצהיר התובע, שהינן ממועדים שבסמוך לאחר מסירת המשאית חזרה לידי התובע, יש בהן כדי להוכיח את עלות הנזק שנגרם למשאית, אף שלא צורפה חוות דעת שמאי מטעם התובע. הראיות הנ"ל של התובע, והפרכת גרסתו של הצד השלישי, שלקתה בחוסר עקביות ולא נמתכה בראיה של ממש, מובילים למסקנה כי התובע הוכיח תביעתו, לעניין זה. על כן, שווי הנזק שנגרם למשאית עקב גרירתה בנסיבות הנ"ל הינו בסך של 8,894 ₪. על כן, אני דוחה את התביעה, ככל שהיא מתייחסת לעצם תפיסת המשאית והמחפרון והמשך החזקתם ע"י המשטרה, עד לשחרורם ביום 11/9/09, לאחר שלא הוכח כי הנתבע 1 והמשטרה פעלו בחוסר סמכות, בהפרת הוראה חוקית, ברשלנות או בשיקול דעת מוטעה. אני מקבל את התביעה לעניין נזקי הרכוש שנגרמו למשאית עקב גרירתה של זו ממקום תפיסתה ועד למגרש האחסון, כשהיא עמוסה בחומרים, שעה שהתגלה תקר באחד מגלגליה. הנתבעות 2 ו- 3 אחראיות למחדל זה, שכן, גרירת המשאית ממקום התפיסה ועד למגרש האחסון היו לפי הוראת השוטרים, אשר הזמינו את הצד השלישי לבצע את גרירת המשאית מהזירה למגרש האחסון, וחובה הייתה על השוטרים לוודא כי הצד השלישי יבצע זאת באופן תקין וזהיר. משלא עשו כן, חבות הנתבעות 2 ו- 3 בפיצוי התובע בגין נזקי הרכוש שנגרמו לרכושו. בצד זאת, אני מקבל את הודעה לצד שלישי, וקובע כי על הצד השלישי לשלם לתובע את הפיצוי שנגרם למשאית, מכיוון והוא היה האחראי על אופן ביצוע הגרירה של המשאית, כך שזו תתבצע באופן זהיר, לוודא כי המשאית תקינה לגרירה, ולנקוט בכל האמצעים הסבירים על מנת למנוע נזק למשאית או לגורם אחר, במהלך גרירתה של זו. הצד השלישי חב זהירות כלפי הנתבעות, שעה שנדרש לבצע עבורן את פעולת הגרירה של רכב תפוס, וחב זהירות כלפי הבעלים של הרכב הנגרר, שכן, הוא היה הגורם המחזיק והשולט ברכב הנגרר, והמורשה לגרור אותו, לפי רשות המשטרה, ומשהסכים לכך, חובה עליו כי יבצע את המשימה באופן זהיר וכשהרכב הגורר והרכב הנגרר כשירים, מכנית, לכך. סוף דבר אני דוחה את התביעה של התובעת 2, ללא צו להוצאות. אני מקבל את התביעה של התובע 1 כנגד הנתבעות 2 ו- 3, אך לעניין נזקי הרכוש שנגרמו למשאית במהלך גרירתה, כאמור. כן מקבל, לעניין זה, את ההודעה של הנתבעות 2 ו- 3 לצד השלישי. לסיכום, אני מחייב את הצד השלישי לשלם לתובע 1, תוך 45 ימים מיום המצאת פסק הדין לידיו, פיצוי בסך של 8,894 ₪, וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 2,000 ₪. נזקי רכושכרייה וחציבה