קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חוב בחשבון עובר ושב: זהו פסק דין בתביעת התובעת לחייב את הנתבעים בתשלום חוב נטען בחשבון העו"ש של הנתבעת. הוחלט לקבל את התביעה, ולהלן הנימוקים. הנתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבעת"), ניהלה חשבון בנק בסניף רהט של התובעת. הנתבע מס' 2 (להלן: "הנתבע") ואחיו, ערבו להתחייבויות הנתבעת כלפי התובעת. ביום 6.7.94, הגישה התובעת נגד הנתבעים ונגד הערב הנוסף, תביעה בסדר דין מקוצר בבית המשפט המחוזי הנכבד בבאר שבע, בגין חובה הנטען של הנתבעת כלפי התובעת (ת"א (מח' ב"ש) 171/94) . עם הגשת התביעה, הוטלו לבקשת התובעת עיקולים על זכויות הנתבעת אצל צדדים שלישיים. בהמשך, ניהלו הצדדים משא ומתן לפשרה, במהלכו העבירו הנתבעים סכומים שונים לתובעת על חשבון החוב, וכן השיבו לתובעת שתי ערבויות בנקאיות, שסכומיהן נכללו בסכום התביעה. ביום 30.3.95, חתמו הצדדים על הסכם פשרה, במסגרתו הוצהר, כי סכום חובם של הנתבעים והערב הנוסף לבנק הינו 599,977 ₪, וכמו כן, עומדת התחייבות נוספת של הנתבעת והערבים, בגין ערבות בנקאית על סך 110,576 ₪, שהוציאה התובעת לטובת הנתבעת. במסגרת הסכם הפשרה הותנה, כי חובם של הנתבעת והערבים ייראה כאילו סולק, כפוף לתנאים שנקבעו בהסכם, ובהם תשלום סך 100,000 ₪ תוך 15 ימים, וסך 350,000 ₪ נוספים, אשר ישולמו באמצעות הלוואה שתעמיד התובעת לנתבעת ולערבים, ותיפרע ב-12 תשלומים חודשיים ורצופים, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כמפורט בהסכם. כן הוסכם, כי הערבות הבנקאית האמורה, תוחזר לתובעת תוך 12 חודשים (להלן: "הסכם הפשרה"). ביום 6.4.95, ניתן להסכם הפשרה תוקף של פסק דין, והנתבעת אכן שילמה את הסך של 100,000 ₪ כפי שהותנה, ואולם לטענת התובעת, לא עמדה בהתחייבותה לפרעון ההלוואה, ושילמה לאחר העמדת ההלוואה, סכומים שונים המצטברים ל-87,482 ₪ בלבד. התובעת נקטה אפוא הליכי הוצל"פ, לגביית חובם הנטען של הנתבעת והערבים, בהתאם לפסק הדין שאישר את הסכם הפשרה. הנתבעים והערב הנוסף פנו אל ביהמ"ש המחוזי הנכבד בבאר שבע, בתביעה לבטל את הסכם הפשרה ולהצהיר, כי חובם לתובעת נפרע, שכן התשלומים ששילמו לבנק עד מועד הגשת התביעה, הסתכמו בכ-596,000 ₪ (ת.א. (מח' ב"ש) 7043/99). במהלך הדיון בתביעה, הודתה התובעת, כי נפלה טעות בהסכם הפשרה, באופן שסכום הערבות הבנקאית - 110,576 ₪, חושב כחלק מהחוב, על אף שיוחדה כאמור תניה נפרדת בהסכם, לענין החזרת הערבות. מכאן, שסכום החוב הנכון במועד חתימת הסכם הפשרה, היה 489,401 ₪, ולא 599,977 ₪ כפי שהוצהר. ביהמ"ש המחוזי הנכבד קבע בפסק דינו, כי יש להימנע מביטול הסכם הפשרה, ואולם יש לתקן את הסכם הפשרה, באופן שיופחת סכום הערבות הבנקאית מסכום החוב אליו מתייחס ההסכם, ובהתאם הורה, כי נוכח התשלומים ששילמה הנתבעת, יופחת סכום היתרה שעל הנתבעת לפרוע, לסך כ-276,000 ₪, ויתרה זו תיפרע ב-10 תשלומים שווים ורצופים. הנתבעים ערערו על פסק הדין האמור (ע"א 690/04) . ביהמ"ש העליון הנכבד קיבל את הערעור, וקבע כי הסכם הפשרה בטל מחמת העדר גמירות דעת בכריתתו. נקבע, כי: "הואיל ולא היתה גמירות דעת, ראוי לקבוע את דבר בטלותו של הסכם הפשרה. כמובן, שעם ביטול ההסכם מתבטל אף פסק הדין שנתן לו תוקף. בדרך זו יוחזרו הצדדים למצב שקדם לעריכת הסכם הפשרה והבנק יוכל לתבוע את יתרת החוב שבחשבון. כמובן, שלענין ההתחשבנות בין הצדדים יש להפחית את כל התשלומים ששילמו החייבים על חשבון החוב, כולל התשלומים ששילמו להחזר הסכום של 350,000 ש"ח. אין טעם לחדש היום את ההליך בו פתח הבנק בשנת 1994. הבנק רשאי להגיש תובענה חדשה על פי האמור לעיל. לעת הזו ובהנחה שהבנק יגיש תובענה תוך 45 ימים מהמצאת פסק דין זה, אין חובה על הבנק להשיב את הסכום של 100,000 ₪ ואת הסכומים הנוספים ששולמו על חשבון החזר ההלוואה עד להכרעה בתובענה". בהתאם לפסק דינו של בית המשפט העליון הנכבד, הוגשה התביעה שבפנינו. לטענת התובעת (כמפורט ב"כתב תביעה מתוקן ומעודכן" שהגישה ביום 6.4.08), עמדה יתרת החובה בחשבון הנתבעת במועד הגשת התביעה, על סך 14,181,847 ₪, כולל הריבית החריגה שהצטברה על יתרת החוב מעת לעת. התשלומים ששולמו ע"י הנתבעים על חשבון החוב, אשר שוערכו בהתאם, בתוספת הריבית החריגה כאמור, עמדו נכון למועד הגשת התביעה, לטענת התובעת, על סך 5,628,528 ₪, מכאן, שיתרת חובה של הנתבעת, עמדה לטענת התובעת, נכון למועד הגשת התביעה, על 8,553,319 ₪. התובעת העמידה את התביעה על סך 1,500,000 ₪, לצרכי אגרה. 3. טענות הנתבעים כמפורט בסיכומיהם, הינן בתמצית, כדלקמן: הנתבעים הכחישו, את נכונות שיעורי הריבית בהם חוייבו יתרות החובה של הנתבעת אצל התובעת, ואת יתרת החוב, בגינה הוגשה תביעתה הראשונה של התובעת, במסגרת ת"א (מח' ב"ש) 171/94. זאת, משום שלטענתם, היה על התובעת להקצות לנתבעת מסגרת אשראי נוכח הבטוחות שהעמידה לתובעת, ואולם התובעת לא העמידה לנתבעת מסגרת אשראי כמתחייב, אלא רק אשראים והלוואות קצרי מועד, דבר שהוביל לחיוב החשבון בריביות בשיעורים מקסימליים. הנתבעים טענו, כי סכום החוב הועמד בהסכמה בחודש דצמבר 1994, על סך 599,977 ₪, וסכום זה נפרע בתשלומים שונים, ובהם 500,000 ₪, ששולמו לתובעת ישירות ע"י עיריית רהט. לחלופין טענו, כי יש לקבוע, כי "ההנחה" בסך 150,000 ₪ שניתנה ע"י התובעת לנתבעים ביום 30.3.95, במסגרת הסכם הפשרה, עומדת בתוקף, ויש על כן להפחית את הסכום האמור בתוספת שערוך, מסכום החוב. לחלופי חילופין טענו, כי יש להפחית את סכום ההנחה המשוערך מן החוב, בשל הנזק שנגרם לנתבעים, בגובה הסכום האמור, עקב התנהגות התובעת בחוסר תום לב, לטענתם. לטענת הנתבעים, שילמו לתובעת סכומים שונים, מעבר לתשלומים בהם הודתה התובעת. לטענת הנתבעים, יש לשערך את סכום החוב, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית משפטית, במקום תוספת הפרשי ריבית בנקאית חריגה, כפי שעשתה התובעת, וזאת, משום שהתובעת נושאת, לטענתם, באחריות להתמשכות ההליכים, ומשום שהנתבע מס' 2 הוא שיפרע בסופו של דבר את סכום החוב, הן מכח ערבותו, והן משום שדירת המגורים שלו מושכנה להבטחת פרעון החוב. לטענת הנתבעים, הסכימו הצדדים להחריג מיתרת החוב, סך 500,000 ₪ אשר יועברו ישירות ע"י עיריית רהט לבנק, בתשלומים, ועל כן רשאית התובעת לתבוע רק את יתרת החוב שמעבר לסכום האמור. נוכח אופי הטענות, וכאשר הנתבעים אינם כופרים בעצם קיומו של חוב, עובר להגשת התביעה בשנת 1994, הרי שעל הנתבעים רובץ הנטל להוכיח את טענות ההגנה האמורות. 4. לתובעת העידו מר תומר פרג, אשר בתקופה הרלוונטית לתביעה, כיהן כמנהל סניף התובעת ברהט, ועו"ד אלישע כהן, ב"כ התובעת במהלך התקופה האמורה. התובעת הגישה גם חוות דעת מומחה, חתומה ע"י רו"ח נעם סבו, אשר חישב את יתרת החוב בצירוף שיעורי ריבית החובה המירבית, שנהגו אצל התובעת. בהתאם לתחשיב האמור, הסתכמה יתרת החוב, נכון ליום 31.12.06, בסך 3,374,352 ₪, לאחר הפחתת התשלומים ששולמו על חשבון החוב.   לנתבעים העיד הנתבע מר עלי אלקרינאוי. 5. יש לדחות את טענות הנתבעים, כי היה על התובעת להעמיד לנתבעת מסגרת אשראי קבועה בחשבון, כנגד הבטוחות שהעמידה לה התובעת, וכי על כן, לא היתה הנתבעת רשאית לחייב את החשבון בריבית חריגה. בתצהיר עדותו הראשית העיד הנתבע, כי במועד חתימת הסכם פתיחת החשבון, הוסכם "...כי לבני הנגב יועמד קו אשראי, כנגד בטוחות". לדבריו, בשל דרישה זו, נמסרו לתובעת ערבויות אישיות שלו ושל אחיו, וכן מושכנה כבטוחה לאשראי, דירת הנתבע בבאר-שבע. כמו כן המחתה הנתבעת לתובעת, זכויותיה לקבלת התמורה במסגרת הסכמים בהם התקשרה לביצוע עבודות. לטענתו, התברר לו בדיעבד, כי התובעת לא העמידה לנתבעת מסגרת אשראי כלשהי, וכתוצאה מכך חויבה הנתבעת בריבית מירבית על כל יתרת חובה.   בתצהיר עדותו הראשית, לא פרט הנתבע, את גובה מסגרת האשראי שהוסכמה לטענתו , או את שיעורי הריבית בגין יתרת חובה בתוך מסגרת המאושרת. במסגרת חקירתו הנגדית העיד לראשונה, כי "הוסכם על 600,000 ₪ כמסגרת אשראי, תמורת שעבוד נכס לבנק", ובהמשך: "מסגרת אשראי כספית, תמורת ערבויות בנקאיות והשתתפות במכרזים ועבודות, על זה היינו צריכים לשעבד כל חוזה לבנק וכל תמורה עברה דרך הבנק. היתה מסגרת אשראי של 600,000 ₪ ומסגרת ערבויות בנקאיות בנפרד. אם היינו זוכים בחוזה היינו צריכים לשעבד אותו לבנק". המדובר לדבריו, במסגרת אשראי אותה אמורה היתה התובעת להעמיד לנתבעת, כמסגרת קבועה. אין מחלוקת, כי הסכמה נטענת זו, לא הועלתה מעולם על הכתב. מר פלג העיד בתצהיר עדותו הראשית, לענין זה "... האשראי הוענק לנתבעים לפי בקשות שאושרו ע"י התובע מעת לעת, ומעולם לא היתה הסכמה גורפת למתן אשראים". לתצהיר העד צורפו בקשות של הנתבעת לקבלת הלוואות, במסגרתן הסכימה, כי: "לא תפרע הלוואה כלשהי או שיעור ממנה במועדה, יהיו זכאים להעמיד את יתרת כל ההלוואה לפרעון מיידי וסכומים אלה ישאו החל ממועד תשלומם ועד לסילוקם בפועל, בנוסף לריבית כאמור לעיל, גם תוספת חריגה בשיעור כפי שיקבע על - ידכם בגין כל חודש לוח ואנו מסכימים שלצורך כך תחייבו את חשבון העו"ש שלנו בהתאם, מבלי שהחיוב יחשב כפרעון ההלוואה". בהתאם לבקשות אלה, אושרו לנתבעת הלוואות שונות. לדברי העד, חוייבה הנתבעת בריבית חריגה, בהתאם להסכמים שחתמה עם התובעת, בשל אי עמידתה בהחזרי ההלוואות. עדות הנתבע, לפיה הוסכם בפתיחת החשבון כי יועמד לנתבעת קו אשראי בסך 600,000 ₪, הינה, לעניין זה, בגדר עדות יחידה של בעל דין, כמשמעה בהוראת סעיף 54 לפקודת הראיות. ביהמ"ש יטה שלא לסמוך ממצא עובדתי, על כדות כזו, אלא אם שוכנע במהימנותה. נזכיר, כי המדובר בטענה שנטענה בעל פה, ולא נערך בין הצדדים הסכם להעמדת מסגרת אשראי קבועה לנתבעת. מעבר לקושי לקבל את הגרסה מפי הנתבע, שהינו איש עסקים, כאשר לטענתו למד על שיעורי הריבית רק בדיעבד, ולא הבחין כי החשבון מחוייב בריבית חריגה, במהלך שנים לאחר שנפתח החשבון, הרי שמדובר בטענה, אשר לא נטענה בכתבי טענות שהגישו הנתבעים בהליכים קודמים לפני שנת 2000. כך, נעדרת הטענה מתצהיר הנתבע מיום 16.9.94, שצורף לבקשת הרשות להתגונן בת.א. (מחוזי ב"ש) 171/94, ומתצהירו מיום 13.6.94, שצורף לבקשת הנתבעים בטענת פרעתי, ולא נטענה גם בכתב התביעה בת.א. (מחוזי ב"ש) 7034/99, במסגרתו עתרו הנתבעים להצהיר, כי חובם לתובעת נפרע. הנתבע גם אישר, כי עד שנת 2000 לא העלו הנתבעים טענה כלשהי, לענין שיעורי הריבית בהם חויב החשבון: "ש: אני אומר לך ... שעד לשנת 2000 לא טענת מעולם בהליכים השונים על כך שחייבו אותך בריבית יתר. ת: לא". זאת, כאשר אילו היה ממש בטענה, היה זה אך מתבקש, כי הנתבעים יטענו אותה באופן מודגש, בכתבי הטענות שהגישו במהלך השנים. סבורני אפוא, כי הנתבעים לא הרימו את הנטל להוכיח טענתם, לפיה התחייבה התובעת להעמיד להם מסגרת אשראי בסך 600,000 ₪, ומכאן שאין לקבל גם טענתם, לעניין שיעורי הריבית בהם חויב החשבון ממועד פתיחתו. 6. אין לקבל טענת הנתבעים, לפיה "... התחייבות הבנק להפחתת סכום החוב בסך 150,000 ₪ נכון ליום 30.3.95 בעינה עומדת והבנק מחוייב לה". אין מחלוקת, כי במסגרת הסכם הפשרה, הועמד חובה של הנתבעת לתובעת, ע"ס 599,977 ₪, וסכום זה היה נמוך בכ-170,000 ₪ מסכום התביעה שהגישה התובעת נגד הנתבעת בת.א. (מחוזי ב"ש) 171/94. כאמור, נקבע בפסק דינו של בימ"ש העליון הנכבד בע"א 690/04, כי הסכם הפשרה בטל, מחמת היעדר גמירות דעת של הצדדים, כאשר לא עמדו בפניהם הנתונים הנכונים עובר לחתימת הסכם הפשרה. הנתבעים טענו, כי עוד קודם המו"מ שהוביל לחתימת הסכם הפשרה, מחלה התובעת על מקצת החוב כאמור, והסכמתה לענין זה לא בוטלה, חרף הצהרה על בטלות הסכם הפשרה.   בסיכומיו נשען ב"כ הנתבעים לענין זה, על עדות הנתבע, וכן על עדות עדי הנתבעת, אשר אישרו כי במסגרת המו"מ לכריתת הסכם הפשרה, הוסכם על "הקלה", "הנחה", או "מחיקה" של מקצת החוב, כאשר לסברת ב"כ הנתבעים הוכח, כי החוב הופחת עוד קודם המו"מ לכריתת הסכם הפשרה, ובמנותק מהיותו מו"מ. הנתבעים מסתמכים לענין זה, גם על עדות מר טלאל אלקרינאוי, מי שהיה בעבר ראש עיריית רהט, שניתנה לפני ביהמ"ש המחוזי הנכבד בת.א. 7043/99, ואולם יצוין ויודגש, כי מר טלאל אלקרינאוי לא זומן ע"י הנתבעים להעיד, במסגרת התביעה שבפנינו. לתצהיר מר פרג צורף סיכום פגישה מיום 18.12.94, בה השתתפו מר טלאל אלקרינאוי, מר סלאמה אבו דעאבס, אשר שימש אז גזבר עיריית רהט, הנתבע, והעד מר פרג. הפגישה נערכה לאחר שהתובעת הטילה עיקול בסך של 1,000,000 ₪, על כספי התמורה שעתידה היתה העירייה לשלם לנתבעת, במסגרת חוזה להקמת בית-ספר. הנוכחים הסכימו, בישיבה האמורה, כי העירייה תעביר לתובעת תשלומים שונים, שיסתכמו ב-500,000 ₪, ע"ח התמורה שאמורה היתה לשלם לנתבעת, כי יערך הסדר חוב בין הנתבעת והתובעת ביחס ליתרת החוב, וכי כפוף לכך יוסר העיקול. הנתבע העיד, כי במסגרת פגישה זו, דובר על "... הנחה מהנהלת הבנק על 170,000 ₪ , ולכן 760 ומשהו (אלפי ₪ - ג.ג.) נעשו 600,000, ושם סוכם על 600,000 ₪". דא עקא, סיכום הפגישה האמור, איננו כולל כל התייחסות להנחה הנטענת בסך 170,000 ₪. בהמשך העיד הנתבע, כי מר טלאל אלקרינאוי, הוא שהודיע לו מתן הנחה כאמור: "טלאל קיבל הסכמה על הנחה של 170,000 ₪, ההנחה הזו היתה מהבנק, ולי היה ברור מהחיובים החריגים שחייבתם אותי בריבית ממסגרת אשראי או קו אשראי. שם זה ישר היה ברור". הנתבע הבהיר, כי ההנחה ניתנה ע"י מנכ"ל התובעת בשיחתו עם מר טלאל אלקרינאוי: "חד משמעית, הוא בא אלי בערב ואומר עלי, אני היום הייתי עם המנכ"ל, השגתי הנחה של 170,000 ₪, 600 צריך לשלם, לגייס 100, ולסגור את החשבון...". כאמור, מר טלאל אלקרינאוי לא זומן ע"י הנתבעים לאשר את הדברים, ומחדל זה יש לזקוף לחובתם במאזן הראיות. עדות הנתבע על הדברים שאמר לו לטענתו מר טלאל אלקרינאוי, הינם בגדר עדות מפי השמועה, שאינה קבילה ואין לה משקל ראייתי. יתרה מזאת, טענת הנתבע לפיה סבר במועד הנטען - סוף שנת 1994, כי ההנחה ניתנה ע"י הבנק, בגין חיוב החשבון בריבית בשיעור גבוה מדי, אינה מתיישבת עם העובדה שהנתבעים לא העלו כאמור טענה כלשהי לענין חיובי יתר של הריבית, לפני שנת 2000. גרסת הנתבע עומדת אפוא גם לענין זה, כעדות יחידה של בעל דין, ואין לקבלה, נוכח הקשיים האמורים בגרסתו. יש גם לזקוף לחובת הנתבעים, את העובדה שנמנעו מלזמן, את מר טלאל אלקרינאוי, להעיד לענין זה. יש לזקוף לחובתם בהקשר זה, גם המנעותם מלהעיד את מר דעאבס, גזבר העירייה, בתקופה הרלוונטית, וכן המנעותם מלהעיד את עו"ד נוני חסון, אשר ייצג אותם באותה תקופה, ויכול היה להעיד, על התנהלות המו"מ, ועל ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים בגדרו. סבורני אפוא, כי הנתבעים לא הרימו את הנטל, להוכיח טענתם, לפיה מחלה התובעת על מקצת החוב עוד קודם במו"מ לפשרה. במצב זה, ברי כי עם ההצהרה על בטלות הסכם הפשרה, אין עוד תוקף לויתור התובעת על מקצת החוב, לצורך הפשרה. הנתבעים טענו בסיכומיהם לחילופין, כי נכון לחייב את התובעת לפצותם בסכום ההנחה הנטענת , בשל ניהול מו"מ בחוסר תום לב, ובשל "תרמית" בתחשיב התובעת שעמד בבסיס הסכם הפשרה. אין מחלוקת כאמור, כי התחשיב לא היה נכון, כאשר חושב במסגרתו פעמיים סכום הערבות הבנקאית, ועל כן גם החליט ביהמ"ש העליון הנכבד, לקבל את הערעור, ולהצהיר על בטלות הסכם הפשרה. סבורני עם זאת, כי הנתבעים לא הרימו את הנטל, להוכיח שהתובעת או מי מטעמה פעל בענין זה בתרמית, או בחוסר תום לב. טענות הנתבעים בענין זה בסיכומיהם, הינם בעיקרם, סברות ופרשנות של הנסיבות, אשר אינן מחייבות את המסקנה אליה הגיעו, ואין בהם להפריך את טענת התובעת, לפיה מדובר בטעות שנעשתה בתום לב. יש אפוא לדחות גם טענה זו. 7. אשר לתשלומים שבמחלוקת - סך 16,575 ₪ שהופקד לטענת הנתבעים ביום 24.4.95 - הנתבעים טענו, כי בתאריך הנקוב הפקידו שני שיקים על הסכום האמור. התובעת הכחישה זאת בתחילה, אך בהמשך הודתה, כי בוצע תשלום אחד על הסכום האמור, ואף תקנה את כתב התביעה והגישה חוו"ד מתוקנת, הכוללת את סכום התשלום האמור שהיה שנוי במחלוקת. סבורני, כי אין לקבל טענת הנתבעים, לענין התשלום הנוסף הנטען, בסכום ובמועד האמורים. זאת, כאשר בדפי החשבון ניתן לראות לכאורה הפקדה יחידה של שיק, כאשר הפעולות הנוספות, מוסברות ע"י התובעת כפעולות יומן שנבעו מהעברת הסכום לחשבון המשפטי, וכאשר הנתבעים לא הציגו כל מסמך נוסף, העשוי להוכיח את ההפקדה הנוספת הנטענת, ולא סיפקו כל מידע נוסף לענין השיק הנוסף הנטען, לצורך בחינת אמיתות הטענה. סך 60,000 ₪ המורכב משני סכומים - 40,000 ₪ ו-20,000 ₪, שהופקדו לטענת הנתבעים במהלך חודש אוגוסט 1995 - אין מחלוקת, כי הסכומים האמורים הופקדו לחשבונו הפרטי של הנתבע. הנתבע טען, כי הסכום האמור, "... משום מה "נעלם" ואין לו כל עקבות... סכומים אלה נלקחו מהחשבון ע"י הבנק ויש לזקוף אותם על חשבון החוב". מר פרג טען בתצהירו, כי "... סכום זה הופקד בחשבונו הפרטי של הנתבע 2 ועל כן אינם נכללים בגדר התובענה דנא". יצויין, כי טענת הנתבעים ביחס לסכומים האמורים, נטענה ע"י הנתבע במסגרת בקשה עפ"י סעיף 19 לחוק ההוצל"פ, ונדחתה, בהחלטת כב' ראש ההוצל"פ מיום 30.7.98. בסיכומיה טענה התובעת, כי הסכומים הנטענים נמשכו במזומן מחשבונו הפרטי של הנתבע. בהעדר כל ראיה, לכך שהסכומים האמורים הועברו לחשבון בו עוסקת התביעה, או כי נלקחו ע"י התובעת, סבורני כי הנתבעים לא הרימו את הנטל להוכיח תשלום סכומים אלה. סך 25,000 ₪ ששולם לטענת הנתבעים, בהסתמך על דפי החשבון, ביום 26.9.96, ואשר לא נכלל בתחשיב המומחה מטעם התובעת - לטענת התובעת, המדובר בסכום שהופקד במשרד ב"כ התובעת ביום 17.4.96, כפקדון לצורך עיכוב פינוי דירת הנתבע בהליכי הוצל"פ, והועבר לחשבון משפטי במועד הנקוב לעיל - 26.9.96. גם ביחס לתשלום זה, רובץ הנטל על הנתבעים, ואולם הם לא הציגו כל ראייה לכך שמדובר בתשלום נוסף, מעבר לסך 25,000 ₪ שהופקדו כאמור במשרד ב"כ התובעת ביום 17.4.96. כאשר נשאל על התשלום האמור, אישר הנתבע: "אתה שואל אותי על תקופה ארוכה שאני לא יכול לזכור. אם מופיע בדף החשבון של הבנק פעם אחת של 25 אז זה פעם אחת. אם מופיע פעמיים אז זה פעמיים". מכאן, שהנתבעים לא הרימו את הנטל גם ביחס לסכום זה. סך 3,490 ₪ - מדובר בסכום מס שנוכה ע"י התובעת במקור, מתוך תשלומים, אשר אין מחלוקת כי התקבלו אצל התובעת. הנטל לענין זה, רובץ על התובעת, בהעדר מחלוקת כי הסכומים התקבלו אצלה כאמור. ביום 10.11.09 ניתן צו בענין זה, למזכירות בימ"ש המחוזי הנכבד, להבהיר לזכות מי נזקף הניכוי האמור. לא מצאתי כי התקבלה תשובה בענין זה, והתובעת לא הציגה כל אסמכתא בענין בסיכומיה. יש על כן לקבל את הטענה, ביחס לסכום האמור. יחד עם זאת, המדובר בסכום המהווה חלק זעיר מהחוב ועל כן, כאשר התביעה הועמדה על סכום הנמוך באופן משמעותי מסכום החוב, ע"פ תחשיב המומחה מטעם התובעת, הרי שאין בקבלת טענה זו להשפיע על תוצאת פסק הדין. 8. אשר לטענה, כי יש לחשב את החוב, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית משפטית בלבד, במקום הפרשי ריבית מקסימלית, בהתאם להסכמים שבין הצדדים, בשל התנהלות התובעת במסגרת ההליכים בין הצדדים, הרי שאין לקבלה. זאת, משלא הוכח כי התובעת נהלה את ההליכים מצידה בחוסר תום לב, וכאשר הנתבעים תרמו אף הם להתמשכות ההליכים, כאשר עמדו על טענות הגנה, שלא התקבלו בסופו של יום. 9. מכאן שיש לקבל את התביעה. 10. התביעה מתקבלת אפוא, ואני מחייב את הנתבעים יחד ולחוד, לשלם לתובעת את הסכום הנתבע 1,500,000 ₪, בתוספת ריבית כאמור בסעיף 28.2 לכתב התביעה, וכן שכ"ט עו"ד בסך 60,000 ₪, והוצאות המשפט. התובעת רשאית להגיש פסיקתא לחתימה, וכן בקשה לשומת הוצאות תוך 30 ימים.                בנקחוב בחשבוןחשבון בנקחוב