ברע"א 5150/02 וינברד נ' ביילס נקבע כי דרך המלך להמצאת הזמנה לדין, היא המצאתה לנמען המצוי בישראל או לעורך דינו בנושא ההתדיינות. יש להוכיח כי משרד עוה"ד שבו בוצעה ההמצאה, אכן מייצג את הנמען. נדרש, כי עוה"ד יהיה בא כוחו של הנמען בהתדיינות הספציפית. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא המצאת כתבי בי דין לעורך דין: ביום 11.10.2011 ניתן כנגד הנתבעת פסק דין בהעדר הגנה, על יסוד המצאת התביעה, והמסמכים הנוגעים לעיקול הזמני, לידי עו"ד בן ציון ליפשיץ. יוער כי טרם נחתמה פסיקתא. עיון בנספח 1 להודעת התובע, מעלה כי המסמכים האמורים לעיל, הומצאו לידי הגב' זהבה במשרד עוה"ד ליפשיץ ביום 28.08.2011. ביום בו ניתן פסק הדין, הגיש עוה"ד ליפשיץ הודעה דחופה, בה אישר שקיבל העתק מבקשת התובע למתן פסק דין, וציין כי ההמצאה למשרדו איננה מהווה המצאה לנתבעת, שכן אינו מחזיק ביפוי כח ואינו מורשה ע"י הנתבעת לקבל כתבי בי דין עבורה. עוה"ד ליפשיץ הוסיף וטען, כי התובע ציין בכתב התביעה את מענה של הנתבעת ביישוב עפרה, מה שמלמד שאף ב"כ התובע הכיר בכך שאינו מייצג את הנתבעת. עוד הוסיף עוה"ד ליפשיץ וטען, שהנטל להוכיח כי הוא מורשה להמצאת כתבי בי דין, מוטל על התובע ואילו האחרון לא עמד בנטל זה. לעניין זה אי כפירתו בהמצאה, איננה הופכת את ההמצאה לידיו להמצאה כדין, ואין התובע רשאי להסתמך עליה. בתגובה להודעה זו, טענו באי כוח התובע כי יש להותיר את פסק הדין על כנו, משום שמן הראוי לקבוע כי ההמצאה לעוה"ד ליפשיץ, הינה המצאה כדין. לשיטתם, יש להוקיע את הודעת עו"ד ליפשיץ כשימוש לרעה בהליכי משפט מצד הנתבעת. התובע הפנה למכתבים ולשיחות טלפון שנערכו בין עוה"ד ליפשיץ, אשר הציג את עצמו כעוה"ד של הנתבעת, הפועל בשמה ועבורה, לבין באי כוח התובע (נספחים 1-3 לתגובה). כמו כן טען התובע, כי חרף המשך ההתנהלות בין עוה"ד, גם לאחר ההמצאה, לא טרח עוה"ד ליפשיץ להודיע כי אינו מוסמך לקבל כתבי בי דין עבור הנתבעת. המצג כאילו הוא מייצג את הנתבעת כדין, נמשך. באי כוח התובע הפנו את תשומת הלב לעובדה, שגם לאחר מסירת הבקשה ליתן פסק דין בהעדר הגנה לעוה"ד ליפשיץ, לא הודיע האחרון כי אינו מייצג את הנתבעת ואינו מוסמך לקבל כתבי בי דין עבורה. הוסיף וטען התובע כי התכלית בבסיס תקנה 477 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, הינה להביא לידיעת בעלי הדין את ההליכים המתנהלים בעניינם בפני ביהמ"ש. ביסודה עומדת ההנחה, כי ההמצאה לעוה"ד של בעל הדין תביא את האמור במסמכים הרלוונטיים לידיעתו של בעל הדין . לעניין זה הופניתי לפסיקות ביהמ"ש בעניין ע"א 4588/96 ורע"א 2652/94. . דיון ומסקנה: לא ארחיב בעניין ההלכות הנוגעות להמצאת כתבי בי דין באמצעות עורך דין, המצאה המתקבלת דרך כלל, כהמצאה כדין, על יסוד תק' 477 הנ"ל. די אם אפנה בהקשר זה לע"א 694/86; ה.פ. 7414/08 (מחוזי ירושלים); בש"א 7140/09 (מחוזי ירושלים) ו-36210-10-10 (מחוזי תל אביב). ברע"א 5150/02 וינברד נ' ביילס נקבע כי דרך המלך להמצאת הזמנה לדין, היא המצאתה לנמען המצוי בישראל או לעורך דינו בנושא ההתדיינות. יש להוכיח כי משרד עוה"ד שבו בוצעה ההמצאה, אכן מייצג את הנמען. נדרש, כי עוה"ד יהיה בא כוחו של הנמען בהתדיינות הספציפית. בע"א 694/86 הנ"ל, קבע כב' ביהמ"ש העליון, שלא די בכך שעוה"ד המייצג את שולחו פועל במסגרת דיני השליחות, משום שבהתאם לסייפא של סע' 5(א) לחוק השליחות, תשכ"ה - 1965, לייצוג בהליכים לפני ביהמ"ש דרושה הרשאה מיוחדת ומפורשת לפעול בשמו של השולח. באותו מקרה, נדון יפוי כח של תושב ארה"ב לעורך דין בישראל, כאשר הלקוח סייג במפורש את יפוי הכח למטרות ספציפיות וגרע את סמכות עוה"ד לקבל עבורו כל כתב טענות. לפיכך, ביהמ"ש ראה לקבוע כי המסירה של הודעת הערעור לעוה"ד, לא היתה המצאה כדין, וזאת הגם שעורך הדין ייצג את הלקוח בבית המשפט. נשאלת השאלה מה הוא הדין במקרה דנא? ניתן ללמוד מן העניין שנדון בבש"א 7410/09 הנ"ל, שם דובר בהמצאה של כתב תביעה לעורך דין, שייצג את המבקשת בתובענה שהגישה כנגד המשיבה. ביהמ"ש קבע כי המצאה היא מסירה כדין, משום שדובר בהליכים בקשר לאותו עניין. אף בה.פ. 7414/08 נקבע שההמצאה לעורך הדין היא המצאה כדין, משום שההליך נשוא ההמצאה נכלל בגדרם של ההליכים הקשורים לאכיפת פסק החוץ, לגביו הסמיכה המשיבה את בא כוחה. שקלתי את הנסיבות במקרה שלפני ועיינתי בתכתובת שבין עוה"ד. מצאתי שבמקרה דנן, אין מנוס, אלא מלדחות את הטענה כאילו מדובר בהמצאה כדין. אלה טעמיי: 1. המקרה שלפנינו שונה מן המקרים שהובאו בפסיקה, משום שעוה"ד ליפשיץ פעל, ככל שפעל בשם הנתבעת, במסגרת התנהלות שבין הצדדים אשר איננה נוגעת להליכים משפטיים. 2. המכתב ששלח ביום 01.08.2011, מתייחס לפניית התובע לפנים משורת הדין ונגע לחוב הנטען כשלעצמו. מכתבו מיום 10.08.2011, התייחס אף הוא לחוב ולפרעונו, ואילו תשובתו לב"כ התובע מיום 25.09.2011, התייחסה לנתבע 2 ולא לנתבעת 1. 3. יש להבחין, לטעמי, בין מקרים שבהם קיימת האפשרות לבצע המצאה לנמען עצמו, לבין המקרים שבהם, מבחינה מעשית, מתעורר קושי לבצע המצאה ישירות לנמען. אז ניתן להסתפק בהמצאה למורשה. זהו, לשיטתי הרציונאל של תק' 477. במקרה שלפנינו, לא נטען על ידי התובע שקיים קושי להמציא את כתב התביעה ואת מסמכי העיקול לנתבעת, ואף התובע עצמו ציין בכתב התביעה את מענה של הנתבעת ולא את מענו של עוה"ד ליפשיץ. 4. מצאתי נכונה את טענת עוה"ד ליפשיץ, כי הנטל להוכיח שהוא מורשה לקבלת כתבי בי דין מטעמה של הנתבעת מונח על כתפי התובע. סבורני שכאמור לעיל, ההתכתבות בין עוה"ד איננה יכולה ללמד על הרשאתו של עוה"ד ליפשיץ בידי הנתבעת לקבלת מסמכי בי דין. כפי שלמדנו מפסיקת בית המשפט העליון לצורך כך דרושה הרשאה מיוחדת ומפורשת. על פניו, עם קבלת התביעה זכאית היתה הנתבעת שלא להזקק לשירותיו של עו"ד ליפשיץ דווקא. אף לעו"ד ליפשיץ שמורה היתה הזכות לסרב לקבל את ייצוג הנתבעת בהליכים בבית המשפט. על כן אני סבורה, שהתובע לא הרים את הנטל להוכיח הרשאה כאמור. 5. על יסוד החלטתה של כב' השופטת ד"ר דפנה אבניאלי ב-36210-10-10 הנ"ל, כי המצאה לעו"ד אינה מדברת בעורך דין "סתם", אלא בעורך דינו של הנמען לעניין ההתדיינות הספציפית, סבורני כי המדובר בהתדיינות בביהמ"ש ולא התדיינות כללית, גם אם היא נוגעת לנושא הנדון במשפט. כב' השופטת אבניאלי מונה בהחלטתה זו, מקרים שונים של המצאה לעורכי דין וקובעת שהמצאות אלה אינן כדין. בסופו של יום, לאור האמור לעיל, מצאתי כי הכלל הבסיסי הוא המצאה לנמען גופו. החריג לכך הוא המצאה לעוה"ד של הנמען בהליך משפטי ספציפי, מושא ההמצאה. עו"ד איננו רשאי לקבל מסמכי בי דין בעבור לקוח שלא הסמיך אותו לכך במפורש, או שלא ייפה את כוחו לייצגו בהתדיינות המשפטית, אשר בקשר אליה נמסרו המסמכים. לטעמי, יש מקום לביטול פסק הדין אשר ניתן על יסוד ההמצאה לעוה"ד ליפשיץ. אני מורה לתובע להמציא את כתבי בית הדין לנתבעת במענה, ולחדש את הבקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה רק בחלוף המועד על פי המצאה כאמור, במידה ולא תוגש בקשת רשות להגן מטעם הנתבעת. בנסיבות המקרה, אין צו להוצאות. עורך דיןמסמכיםהמצאת כתבי בי דיןכתבי טענות / כתבי בי דין