תביעת תלויים - הלכת הניכוי מהניכוי

להלן סקירה משפטית בנושא תביעת עזבון / תביעת תלויים - הלכת הניכוי מהניכוי: עד לפסיקתו של המשנה לנשיאה, כב' הש' ריבלין בעניין עזבון המנוח דוביצקי (ע"א 2739/06 עזבון דוביצקי נ. רזקאללה, נהוג היה, תוך יישום הלכת הניכוי לחשב את תביעת התלויים לחוד, את תביעת העזבון לחוד, ולפסוק, באופן מעשי, על פי הגבוה "מבין השניים". בפסק הדין, מסביר בית המשפט, מדוע אין לדבוק עוד בהלכת הניכוי כפי שיושמה בעבר, ומדגיש כי מן הראוי "להחיל דין אחד, קוהרנטי, שלפיו ראשי נזק המצויים מחוץ לתחום החפיפה לא "ינוכו" ולא "יקוזזו", אלא ייפסקו לתלויים ולעיזבון, לפי העניין ומבלי קשר לשאלה (המקרית) איזו תביעה גבוהה יותר". בע"א 3045/07 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' רות מאיר ואח' תוך התיחסות לאופן בו יושמה הלכת הניכוי בעבר, חוזר המשנה לנשיאה, כב' הש' ריבלין ומבהיר: חישוב הפיצוי לתלויים שהם גם יורשים בדרך של פסיקת "הגבוה מבין השניים" מקורה ברעיון שזכה ליישום ארכאי. פסיקת "הגבוה מבין השניים" משקפת את הגישה שלפיה הפיצוי לעיזבון מהווה יתרון חומרי עבור התלויים-היורשים, ומכאן שיש לנכותו מתביעת התלויים - או לנכות את תביעת התלויים מתביעת העיזבון, על-פי הגבוה מביניהם. אלא שלהשקפה זו, כפי שיושמה, נכרך קושי רעיוני ומעשי של ממש משהביאה לפיצוי חסר. בפסקי הדין בעניין דוביצקי ובענין צרור נקבעה דרך שונה לחישוב היחס בין תביעת התלויים לבין תביעת העיזבון. עם זאת, יש להבטיח מניעת כפל פיצוי בגין ראשי נזק "חופפים", מצד אחד, ומניעת פיצוי בחסר לגבי ראשי נזק שאינם ב"מתחם החפיפה", מצד אחר. אובדן שירותים הוא נזק שנגרם לתלויים בלבד (ולא לעיזבון, שכן המנוח, שהעזבון בא בנעליו, אינו מפסיד את שירותיו-שלו, אותם היה נותן לאחרים); מנגד, נזק בלתי ממוני הוא נזקו של העיזבון בלבד. ניכוי הפיצוי בגין נזק לא ממוני מתביעת התלויים, שבגדרה לא ניתן פיצוי על ראש נזק זה, יוצר פיצוי בחסר. כך גם לגבי ניכוי הפיצוי בגין אובדן שירותים מתביעת העיזבון" (פסקה 8 לפסה"ד). בית המשפט בעניין דוביצקי הדגיש כי אין המדובר בשינוי של עיקרון הניכוי אלא בתיקון משגה שדבק ביישומו (פיסקה 16 לפסה"ד). זאת ועוד, בע"א 9209/03 עזבון המנוח יניב ניסן ז"ל נ' הכשרת היישוב חב' לביטוח בע"מ פסק כב' השופט א' גרוניס, כי יש מקום להכיר בקיצבת הזיקנה כנזק בר פיצוי, בהיותה חלק ממקורות הכנסתו של אדם לעת זיקנה, ובלשונו: "כאשר אדם, אשר צפוי היה להיות זכאי לקיצבת זיקנה בהמשך חייו, הולך לעולמו כתוצאה מאירוע נזיקי, הרי שהפסדי התמיכה בתלוייו מתבטאים, בין היתר, באובדן קיצבת הזיקנה אשר נשללה עקב המוות" (פסקה 10 לפסה"ד). וכן: "על רקע מאפייניה של קיצבת הזיקנה דומה כי אין מקום להבחין, לעניין הפיצוי ב"שנים האבודות", בינה לבין הפסדי השתכרות. ככלל ניתן לומר, כי לאחר יציאתו של אדם לגמלאות מהווה קיצבת הזיקנה, כמו גם תקבולי הפנסיה, את מקור הכנסתו (פיסקה 12 לפסה"ד). ובהמשך: "קבענו אם כן, כי אובדן קיצבת הזיקנה של ניזוק בשל עוולה הינו נזק בר פיצוי הן בגדר תביעתם של התלויים והן בגדר תביעת עיזבונו של ניזוק אשר נפטר כתוצאה ממעשה העוולה. אופן חישוב הפיצוי בגין קיצבת הזיקנה ייעשה, בשני המקרים, באמצעות השיטה המשמשת לקביעת הפיצוי בגדר תביעות תלויים ותביעות עיזבון, הלוא היא שיטת הידות. זאת, על דרך הוספת הסכום שייקבע בגין קיצבת הזיקנה לקופה המשותפת בשנים הרלוונטיות, במסגרת "החישוב הדינאמי" (ראו, פרשת כרכבי, פרשת צרור) ובהיון המתבקש מן התשלום החד פעמי. השימוש בשיטת חישוב זו יבטיח, כי הפיצוי אשר ייפסק לתלויים או ליורשים ישקף אך את אותו חלק של קיצבת הזיקנה המהווה הפסד מבחינתם של התלויים או של היורשים " (פיסקה 13). עם זאת, מציין כב' הש' גרוניס, אם אכן יתברר שעל מנת לזכות בקיצבה היה הניזוק צריך לשלם סכומים שונים למוסד לביטוח לאומי, הרי שיש לנכות סכומים אלה, בדומה לניכוי של הפרשה סוציאלית לשם רכישת זכות לפנסיה (פיסקה 15 לפסה"ד בעניין יניב ניסן).