קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החזרת תרומות עקב פטירה: 1. רקע: במהלך יוני 2010, בעקבות מחלת הסרטן של X ז"ל, בתו של עובד חברת החשמל XX, והצורך שלה בטיפולים נסיוניים, שהיתה בהם תקווה להצלתה, התארגנו חבריו לעבודה בחברת החשמל, ופתחו חשבון בנאמנות המבקשים, לאיסוף כספים למימון הטיפולים בX ז"ל. דבר מסע גיוס התרומות פורסם בקהילת עובדי חברת החשמל, וגויס, במזומן, בשיקים ובהעברות בנקאיות, סכום של 226,863.11 ₪, המצוי בחשבון הנאמנות. מסתבר, שקופת חולים מכבי מימנה את סבב הטיפולים הראשון בX ז"ל, ולא נעשה לשם כך שימוש בכספי הנאמנות. לאחר מכן, נדרש סבב טיפולים נוסף, בתקווה להציל את X ז"ל. לצורך כך, נערך סבב תרומות נוסף, וכמתואר בתובענה, כל עובדי חברת החשמל הפרישו סכומים ממשכורתם והעבירום באמצעות הנהלת החשבונות של חברת החשמל לחשבון הנאמנות. לצער כולם, קודם שהחל הסבב הנוסף, הוכנעה X ז"ל על ידי מחלת הסרטן שבה חלתה. כך נותרו כספי הנאמנות ללא שימוש. המבקשים פנו לבית המשפט לפי סעיף 16 לחוק הנאמנות התשל"ט - 1979 (להלן: חוק הנאמנות), הקובע שעל בית המשפט לקבוע מה יעשה בנכסי נאמנות שנתבטלה, בבקשה להורות על החזרת כספי הנאמנות לתורמים, בטענה שזה היה אומד דעתם של יוצרי הנאמנות, שהם התורמים, בניכוי הוצאות משפט בסך 4,937 ₪ בתוספת מע"מ. התובענה הוגשה כביכול נגד עזבון המנוחה X ז"ל והוריה (שלא הוסבר מעמדם בתובענה). נטען, כי הוריה של X ז"ל, שיש להניח שהיו יורשיה אילו היה צו ירושה, מסכימים לבקשה. לאור העובדה שאין בבקשה למעשה צד שכנגד, הוריתי על צירוף היועץ המשפטי לממשלה, שהגיש עמדתו בכתב. לאחר מכן, התקיים דיון בעל פה, שבו שמעתי טענות נוספות של הצדדים. עמדת היועץ המשפטי לממשלה היא שיש להיענות לבקשה, ובמידה שניתן לזהות את התורמים, יש להשיב את הכספים לידם, ואילו את כספי התורמים שלא ניתן לזהות, יש להעביר למטרה ציבורית מתאימה. 2. הגדרת הנאמנות אין מחלוקת בין הצדדים, כי חשבון הנאמנות מייצג נאמנות, הכפופה להוראות חוק הנאמנות. כפי שנאמר בתובענה, לא נקבעו תנאי הנאמנות. לא נערך הסכם נאמנות, והגדרת המטרה לשמה מגויסות התרומות נעשתה בעל פה על ידי הנאמנים וחברים אחרים לעבודה. נציג היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד עמית קורן, הזכיר את ההבחנה בין נאמנות פרטית לנאמנות ציבורית. כפי שאמר בהמשך דבריו, ההבחנה אינה רלבנטית, שכן סעיף 16 לחוק הנאמנות אינו מבחין בין נאמנות פרטית לציבורית. עם זאת, אין חולק, שמטרת איסוף הכספים ויצירת הנאמנות היתה צדקה עם אדם אחד, המנוחה X ז"ל. 3. השאלה העומדת להכרעה סעיף 16 לחוק הנאמנות קובע: "נתבטלה נאמנות, רשאי בית המשפט לקבוע מה ייעשה בנכסיה, והוא יורה על העברתם למטרות חינוך, תרבות, דת, אמנות, סעד, בריאות או ספורט, הכל לפי תנאי הנאמנות ולפי אומד דעתו של יוצרה". המטרה אליה מבקשים הנאמנים להעביר את כספי הנאמנות, ובה תומך גם היועץ המשפטי לממשלה, אינה מטרת "חינוך, תרבות, דת, אמנות, סעד, בריאות או ספורט". לטענתם, יש לקרוא לתנאי הנאמנות הסכמה להחזיר את הכספים לתורמים, שהיא אומד דעת יוצרי הנאמנות, דהיינו התורמים, ועוד הם טוענים, שבמקרה שאלו אכן תנאי הנאמנות ואומד דעת היוצרים, אין הם כפופים למטרות המפורטות בסעיף. אציין, כי הן בדברי הנאמנים והן בדברי היועץ המשפטי לממשלה, טמונה הנחה, שיוצרי הנאמנות הם התורמים. איני מקבל הנחה זו. היא אינה מתיישבת עם העובדות. יוצרי הנאמנות הם אותם חברים לעבודה בחברת החשמל שיזמו את הקמת הקרן. התורמים שתרמו לאחר מכן, חלקם מיד לאחר מכן וחלקם לאחר הסבב הראשון של הטיפולים, אינם יוצרי הנאמנות, אלא צד שלישי שהוסיף נכסים, כאמור בסעיף 18 (א) לחוק הנאמנות. עוד אעסוק בשאלה, האם יש לפרש את תנאי הנאמנות במקרה זה כמחייבים החזרת התרומות לתורמים, אבל בהנחה שלא נקבעו תנאי נאמנות, באופן תיאורטי, יש 3 גישות לעשייה בנכסי נאמנות שהתבטלה: א. כיבוד רצון יוצרי הנאמנות. גישה זו מניחה, שנכסי הנאמנות (לרבות אלה שהועברו לנאמנות על ידי צד שלישי) הם קניינם של יוצרי הנאמנות, וכפי שהם רשאים להורות מה יעשה בכל נכסיהם, הם רשאים להורות מה יעשה בנכסי נאמנות שיצרו. ב. כיבוד רצון הנהנה. גישה זו מניחה, שנכסי הנאמנות הם קנינו של הנהנה, אשר במהלך חיי הנאמנות יכולת הפעולה שלו בנכסי הנאמנות מוגבלת, אבל לאחר שנתבטלה הנאמנות, הוא זכאי לנכסי הנאמנות. ג. הגשמת מטרה ציבורית, לפי שיקול דעת בית המשפט. אפשרות זו מניחה, שנכסי הנאמנות אינם קנינם של יוצרי הנאמנות ואינם קניינו של הנהנה, אלא הוקדשו למטרה אלטרואיסטית, ועל כן, דין הנכסים להמשיך ולשמש למטרות אלטרואיסטיות. התובענה מבוססת על ההנחה שחלות האפשרות הראשונה או השניה, ומאחר שזה רצון יוצרי הנאמנות והנהנה, יש להחזיר את הכספים לתורמים. השאלה העומדת להכרעה היא באיזה מהגישות האמורות, או שילובן, בחר המחוקק בסעיף 16 לחוק הנאמנות. 4. משפט השוואתי במשפט העברי יש עיסוק רחב בצדקה ובהקדשות, אבל ספק אם ניתן לזהות פסיקה העוסקת בדיוק בנכסי נאמנות שהתבטלה, לאור ההבדל בין סוגי המוסדות המשפטיים. לכך יש להוסיף את העובדה שבעוד הצדקה היא חובה הלכתית, אין היא חובה במשפט הישראלי. כאשר אדם נותן צדקה, הוא מקיים בזאת מצווה ועומד בחובתו ההלכתית ליתן מעשר מכספיו. אם הכספים שנתן יושבו לו, לא יעמוד בחובתו ולא יעשה את המצווה. מאידך, לפי תפיסה שאין חלל ריק שבו כספי הצדקה אינם קנינו של מישהו, הרי הכספים הם בעקרון קנינו של התורם או של המקבל, לפי הזיהוי שניתן בהם. על כן, השוואה של המשפט העברי למשפט הישראלי בענין זה מחייבת זהירות מיוחדת. ואולם, ניתן ללמוד כמה כיווני חשיבה. עו"ד קורן ציטט בפני מעמ' 387 של ספרו של ירון אונגר נאמנות בנכסים, בסדרת חוק לישראל בעריכת פרופ' רקובר, לפיה "נראה שרשימת המטרות הנזכרת ברישא של הסעיף לא נועדה להגביל את בית המשפט בבואו להורות על ייעודם של נכסי נאמנות שנתבטלה, אלא להציע מטרות שלטובתן ניתן יהיה להעביר את הנכסים במצב שאין מטרה ברורה העולה מתנאי הנאמנות ומאומד דעתו של יוצרה". צר לי על כך, שעו"ד קורן לא ציטט גם את המשכם של הדברים - "החוק אינו מדבר על אפשרות להשיב את נכסי הנאמנות ליוצרה, ומשתמע מכך שגם אם הורה יוצר הנאמנות בתנאי הנאמנות שאם היא תתבטל, יושבו אליו הנכסים, אין לכך תוקף (שהרי, כאמור, אי אפשר להתנות על הוראת סעיף זה, כפי שעולה מסעיף 11)". מכל מקום, דברי מר אונגר אינם מבוססים על המשפט העברי, אלא על פרשנותו את הסעיף בחוק, שהיא טובה ככל פרשנות. במסכת בבא בתרא ח: נאמר: "תנו רבנן...תמחוי - לעניי עולם. קופה - לעניי העיר. ורשאים בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותה לכל מה שירצו". כלומר, במסכת לקבוע מה יעשה בנכסי הצדקה נתונה לבני העיר, שהם התורמים. נחלקו הראשונים, מה מובן הביטוי "לכל מה שירצו". ר"י הזקן, מבעלי התוספות, סבר שאי אפשר לשנות אלא לדבר מצווה. רבינו תם סבר שמותר לשנות אף לדבר הרשות, כגון לשומרי העיר "לפי שעל דעת בני העיר נותנין אותה" כלומר, הזכות נתונה לתורמים. לעומת זאת, המשנה במסכת שקלים, פרק ב משנה ה, קובעת: "מותר עניים לעניים. מותר עני לאותו עני. מותר שבויים לשבויים. מותר שבוי לאותו שבוי. מותר המתים למתים. מותר המת ליורשיו". מכאן, שאסור לשנות את ייעודם של כספים שנתרמו למטרה מסויימת, לפי הגדרת המטרה. הרא"ש מבחין בין המקורות, באומרו שהמשנה במסכת שקלים עוסקת במגבית חד פעמית, שנערכה לצורך חברתי דחוף, בעוד שהברייתא במסכת בבא בתרא, עוסקת במגבית קבועה. המהרי"ק הסביר את הבסיס להבחנה שעשה הרא"ש, בכך שכאשר נעשית מגבית לצורך עניים מסוימים, הם נחשבים כמי שכבר זכו בהם, דהיינו יש להם זכות קנינית בכספים, וכל שינוי במטרה יחשב גזל של הכספים. לעומת זאת, במגבית קבועה, אפילו אם נוצרה ציפיה לעניים מסוימים, מאחר שגם בעתיד יאספו כספים, יושלם החוסר. הרמ"א פסק "אם פירש הנותן ואמר שיתנו לעניי העיר או לעני פלוני, אין להם לשנות אפילו לתלמוד תורה" ואילו השולחן ערוך פסק "צדקות שהתנדבו לצורך בית הכנסת או לצורך בית עלמין, יכולים בני העיר לשנותם לצורך בית המדרש או תלמוד תורה, אפילו אם הבעלים מעכבים, אבל לא מתלמוד תורה לצורך בית הכנסת", מן הטעם שאומד דעתם של התורמים הוא שהם מסכימים שהתרומה תיועד למטרה יותר חשובה מהמטרה המקורית. ספרות השאלות והתשובות זימנה מקרים דומים למקרה שבפני. הרשב"א דן בשאלה הבאה: "שאלה: גבאים שגבו מעות לפדיון שבויים ידוע, ואח"כ שבאו מעות לידם מת אותו שבוי עד שלא נפדה מה יעשה בהם, של יורשים הם או לא כיוון שלא נפדה. תשובה: דבר ברור הוא שליורשים הם ממתניתין דשקלים כקתני מותר שבוי לאותו שבוי מותר המת ליורשיו וכמו שאמרת גם אתה. ותמה אני אם יש חולק בדבר הזה, דהא טעמא דמילתא משום שמשעת גוביינא זכו לו גבאים.." לעומתו, נתן הרא"ש תשובה אחרת: "ילמדנו רבינו לאה שנשבית בין הישמעאלים ואמה הלכה אל הקהילות וקבלה ת"ר זהובים לצורך פדיונה והרי הם מונחים ביד נאמן ועתה נשמע באמת כי נשתמדה (נ"א נתחלפה) ונשאת לישמעאל אחד וילדה שני בנים ואומרת אמה כיון שנטמעה בין הישמעאלים שיחזירו לה הממון שהפקידה ביד נאמן והקהל לא רצו אלא שיעשה ממנו הקדש לפדיון שבויים, שיפדו מן השבח והקרן יהיה קיים. ואני אומר, כי אין זכות לקהל כלל בזה הממון, כי נתקבץ משאר הקהלות; ואפילו נתנו הם הממון הזכו לפדיונה, הואיל ובא ליד אמה זכתה בו השבויה לפדיונה; ואע"פ שנתחלפה, דילמא הדרא בתשובה (אולי תחזור בתשובה)....ואפילו מייתא בגיותה, דילמא בניה יחזרו לדת ישראל וקא ירתי לה (ואפילו תמות גויה, אולי בניה יחזרו לדת ישראל וירשו אותה) ...הילכך יהיו המעות מונחים ביד נאמן עד שיודע בעדים שמתה היא ובניה ויתנו ליורשיה... כדתנן בשקלים (פ"ב): מותר שבוי לאותו שבוי; והואיל וכן, השתא נמי, כשתמות היא ובניה זכו יורשיה.... מ"מ, כיון שגבו המעות לצורך פדיונה, לא פקעה זכותה מינייהו, אלא מתלא תלי וקאי עד שתחזור בתשובה ותזכה בהן, או שתמות ויחזרו בניה לדת ישראל וירשוה, או שתמות היא ובניה ויזכו בהן יורשיה. כך דעת תלמידך נוטה; והרב בחסדו יודיעני דעתו בתשובתו הרמתה ותתענג על רוב שלום, כנפש עבד תלמידך, יששכר בן ה"ר יקותיאל ז"ל.. תשובה: על אודות השבויה אשר כתבת, שזכתה היא ובניה במעות שנגבו לצורך פדיונה, ודמית אותו לומר שבוי לשבוי, אינו נראה בעיני. דהא דאמרינן: מותר שבוי לשבוי, היינו היכא שנעשית המצוה שנגבית הממון בשבילה, ומה שהותירו המתנדבים יותר מכדי פדיונה זכה בהן השבוי, מאחר שהתנדבו לצרכו. אבל בנדון זה, שנטמעה בין הכותים ונשאת וילדה בנים, ודאי לא זכתה במעות, כיון שהתנדבו לפדיונה, ולא יזכו בניה אחריה, דאדעתא דהכי (על דעת זו) לא התנדבו, שתאכלם בגיותה, שהרי לא התנדבו אלא לצורך פדיונה. ...וכן מצינו שאין לשנות בנדבת המתנדבים אלא לדעת מי שנתנה... הגע עצמך הא דאמרינן (שקלים פ"ב): מותר המת ליורשיו, חולה שהיה גוסס ופסקו לו צדקה לצורך ארון ותכריכין וקבורה ונתרפא, וכי תעלה על דעתך שתנתן לו הצדקה, והלא לא אמרו אלא: מותר המת! וכן בנדון זה, כאלו מתה השבויה ולא נפדית, דמה לי מתה מה לי נתחלפה, הילכך לא זכתה בהן השבויה. ואם היה באפשר להחזיר לכל אחד מה שנתן, זה היה הנכון והישר, כי התנדבו לצורך פדיונה, ולה יצא מרשותם עד שתפדה; אבל זה אי אפשר, כי יוציאו יותר מן הקרן להחזיר לכל אחד מה שנתן, הילכך יעשו בהם צרכי רבים. ויותר הוא טוב לפדיון שבויים, כאשר אמרו הקהל, ויהיה הקרן קיים, אם תוכל לפדות באחרית הימים אותה שבויה שתפדה בו. וגרסינן בירושלמי דשקלים, על מתני' דמותר עניים לעניים: ומותר שבויים לשבויים ואין ממחין ביד הפרנסין; כלומר: אם ראו שיש צורך שעה ורצו לשנות, הרשות בידם. נאם הכותב, אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל. נמצאנו למדים, שגישת המשפט העברי בצדקה היא גישה של זכויות - או זכות הנותן לפי אומד דעתו, או זכות המקבל בצדקה פרטית. על פי ה- Uniform Trust Code האמריקאי, נקבע בסעיף 413: (a) Except as otherwise provided in subsection (b), if a particular charitable purpose becomes unlawful, impracticable, impossible to achieve, or wasteful: (1) the trust does not fail, in whole or in part; (2) the trust property does not revert to the settlor or the settlor's successors in interest; and (3) the court may apply cy pres to modify or terminate the trust by directing that the trust property be applied or distributed, in whole or in part, in a manner consistent with the settlor's charitable purposes. (b) A provision in the terms of a charitable trust that would result in distribution of the trust property to a noncharitable beneficiary prevails over the power of the court under subsection (a) to apply cy pres to modify or terminate the trust only if, when the provision takes effect: (1) the trust property is to revert to the settlor and the settlor is still living; or (2) fewer than 21 years have elapsed since the date of the trust's creation.הדגשות שלי - מ.ר.)) ראה גם: Ronald R. Chester, Cy Pres of Gift Over: The Search for Coherence in Judicial Reform of Failed Charitable Trusts, 23 Suffolk U. L. Rev. 41 (1989). כך גם, בRestatment of the Law, 3rd, Trusts § 67, Failore of Desinated Charitable Purpose: The Doctrine of Cy Pres.. נאמנות שנתבטלה אינה חוזרת ליוצר הנאמנות ולא עוברת למטרות שאינן מטרות צדקה, אלא במקרים מיוחדים כאמור. 5. מה קבע המחוקק? הצדדים לא מצאו פסיקה שעסקה בשאלה שבפני, ואף אני לא מצאתי פסיקה כזו. פסק הדין הקרוב ביותר לענייננו הוא פסק דינה של השופטת (כתוארה אז) הילה גרסטל בה"פ (ת"א) 1077/02 הנאמן הציבורי נ' גורפינקל פ"מ תשס"ג (2) 176, העוסק במקרה שבו היו תנאי נאמנות כתובים, שכללו הוראה מה לעשות גם לאחר תום הנאמנות, וכל המילים שנאמרו בקשר לסעיף 16 לחוק הנאמנות הם אלה: סעיף 16 לחוק הנאמנות, שעניינו נכסי נאמנות שבוטלה, קובע לאמור: "נתבטלה נאמנות, רשאי בית המשפט לקבוע מה ייעשה בנכסיה, והוא יורה על העברתם למטרות חינוך, תרבות, דת, מדע, אמנות, סעד, בריאות או ספורט, הכל לפי תנאי הנאמנות ולפי אומד דעתו של יוצרה". בהסכם הדברים הורה אותנו המנוח מה לעשות בנכס שהועיד לישיבה במקרה שתפר את התחייבויותיה. משהפרה העמותה את הוראות החוזה, עלינו להתחקות אחר אומד דעתו של יוצר ההקדש. בהסכם הדברים כותב המנוח במפורש, שאם הישיבה לא תמלא אחר הוראותיו - יוחזר הנכס לרשותו. כך הורה השופט אזר, ואיני רואה לשנות מכך בפסק-דיני זה. במלוא הכבוד הראוי, ספק בעיני אם דינה של נאמנות שנתבטלה דומה לדינם של נאמנים שהפרו את תנאי הנאמנות. במקרה זה הוחזר הנכס לרשות יוצר הנאמנות, אם משום שזהו קיום של תנאי הנאמנות שנקבעו, ולא משום שהנאמנות נתבטלה, ואם משום שכפי שנקבע בפסק הדין, ההסכם שיצר את הנאמנות התבטל. אין בפסק דין זה הדרכה בנושאים העומדים על הפרק בפני, מלבד המעמד העדיף שנתנה השופטת גרסטל לאומד דעתו של היוצר. עלינו לכבד את הנורמה שקבע המחוקק בסעיף 16 לחוק הנאמנות, ולשם כך יש לזהותה. אחד הכלים העומדים לרשותנו הוא ההשוואה בין הצעת החוק לבין החוק כפי שחוקק לבסוף. במקרה של הבדל משמעותי ביניהם, יש מקום לעיין ולבדוק מהי הדרך שנבחרה, לפי הדרך שלא נבחרה, כדברי חלק משירו של רוברט פרוסט The Road Not Taken: Two roads diverged in a wood, and I-- I took the one less traveled by, And that has made all the difference. בסעיף 9 להצעת חוק הנאמנות תשל"ה - 1975 (ס"ח תשל"ה 21), הוצע: "נתבטלה הנאמנות, יהיו נכסיה לנכסי יוצר הנאמנות או לנכסי עזבונו". כלומר, הוצעה נורמה, שלפיה הנאמנות היא קניינו של יוצר הנאמנות. זו היתה הנורמה הכללית, שהיתה אמורה לחול על כל הנאמנויות, ואם היא היתה נחקקת כפי שהיא, היה צריך לכבד את רצון יוצרי הנאמנות להחזיר את הכספים לתורמים. הצעת החוק כללה הגדרה של נאמנות שמטרתה תועלת הציבור או קידומו של ענין ציבורי, הקרויה הקדש. לגבי הקדש הוצע בסעיף 32 להצעת החוק, "נתבטל הקדש, יקבע בית המשפט מה ייעשה בנכסיו, ובאין כוונה אחרת משתמעת מכתב ההקדש, יורה על העברתם למטרות חינוך, תרבות, דת, מדע אמנות, סעד, בריאות או ספורט". בדברי ההסבר נאמר, שסעיף 9 להצעת החוק אינו מתאים כשמדובר בהקדש, ולכן הוצע ההסדר הנורמטיבי שלפיו נכסי הנאמנות לא יהיו ליוצר הנאמנות או עזבונו אלא למטרות ציבוריות. מובן מאליו, שאילו נחקקה הצעת החוק, היתה ניתנת משמעות רבה להבדל שבין ההסדר בסעיף 9 לבין ההסדר בסעיף 32. על כן, יש לתת את הדעת גם לכך שבחוק כפי שנחקק בסופו של דבר, נקבע שבית המשפט יורה על העברה למטרות שנמנו, הכל לפי תנאי הנאמנות ולפי אומד דעתו של יוצר הנאמנות. לא נחקקה נורמה המתעלמת מרצון יוצר הנאמנות, כמו שניתן היה לפרש את סעיף 32 בהצעת החוק, אלא נורמה הנוקטת בגישה השלישית שצויינה לעיל, אך מכפיפה את הבחירה של בית המשפט בין המטרות לאומד דעתו של יוצר הנאמנות. הפירוש המוצע על ידי הנאמנים, אשר נתמך גם על ידי היועץ המשפטי לממשלה, מתעלם למעשה מרשימת המטרות, ונותן משמעות רק למילים "הכל לפי תנאי הנאמנות ולאומד דעתו של יוצר הנאמנות". החזרת התרומות לתורמים, אינה "העברה למטרות חינוך, תרבות, דת, מדע, אמנות, סעד, בריאות או ספורט". בית המשפט אינו רשאי להתעלם מן המילים המפורשות של החוק. המחוקק החליט, שכאשר מעבירים נכס לנאמנות, הוא אינו עוד רכושו של יוצר הנאמנות. יוצר הנאמנות עשה מעשה טוב, ויצר נאמנות. אנשים טובים תרמו גם הם מכספם למטרת הנאמנות. הם חדלו להיות בעלים של כספם. המעשה הנאצל כבר נעשה. עכשיו הכסף ישמש למטרת הנאמנות, ואם התבטלה, למטרה מבין המטרות המנויות, הקרובה ברוחה למטרת הנאמנות ולרצון המשוער של יוצר הנאמנות. ודוק, אין מדובר ברצון המשוער של יוצרי הנאמנות היום, לאחר שהנאמנות התבטלה, אלא ברצון המשוער של יוצרי הנאמנות כאשר עשו את המעשה הנאצל של יצירת הנאמנות. כך, אם יוצר הנאמנות היה קרוב לתחום הספורט, והנאמנות היתה בתחום קרוב לתחום הספורט, מן הראוי שנכסי הנאמנות שנתבטלה יועברו למטרות ספורט. זו העברה למטרת ספורט לפי אומד דעתו של יוצר הנאמנות. אם הנאמנות נוצרה למטרות תרבות דתית, ונתבטלה, מן הראוי להעבירה למטרות תרבות דתית. יש להשתמש באומד הדעת, ככלי לבחירה בין המטרות שלשמן יש להעביר את נכסי הנאמנות, ולא ככלי למניעת יישום המטרות הנקובות במפורש בסעיף 16 לחוק הנאמנות. יצויין, כי הדיון שבפני הוא במקרה שלא נקבעו תנאי נאמנות. שאלה בצריך עיון היא האם תנאי הנאמנות יכולים לקבוע בניגוד לאמור בסעיף 16 לחוק הנאמנות, שהכספים לא יועברו למטרות הנקובות בו. שלמה כרם בספרו על חוק הנאמנות (מהדורה רביעית, עמ' 625) סובר שיש לכבד את הוראות תנאי הנאמנות. כפי שראינו, ירון אונגר סובר אחרת. בשאלה זו לא אעסוק. שלמה כרם טוען גם שתחילה על בית המשפט להסיק מה היה קובע יוצר הנאמנות לגבי ייעוד הכספים, ורק אם לא ניתן להגיע לתוצאה ברורה, יקבע בית המשפט מטרה ציבורית קרובה ככל האפשר מבין המטרות שנמנו. בכל הכבוד הראוי, לדירוג זה אין בסיס בלשון סעיף 16 לחוק הנאמנות. לא נאמר: "יורה על העברתם לפי תנאי הנאמנות ולפי אומד דעתו של יוצרה, ובהעדרם יורה על העברתם למטרות חינוך וגו'. נאמר "יורה על העברתם למטרות חינוך וגו'... הכל לפי תנאי הנאמנות ולפי אומד דעתו של יוצרה". כלומר, הוא יכול להעביר רק למטרות האמורות. בחירת המטרה תיעשה לפי תנאי הנאמנות ואומד הדעת. אציין, כי בהצעת חוק דיני ממונות, סעיף 589, הוצע הסדר אחר מהקיים כעת: א. נתבטלה נאמנות ולא נקבע בתנאי הנאמנות מה ייעשה בנכסיה, רשאי בית המשפט לקבוע מה ייעשה בהם, ולהורות על העברתם למטרות שיקבע, והכל בהתאם לתנאי הנאמנות ולפי אומד דעתו של יוצרה; לא מצא בית המשפט מטרות כאמור, יושבו הנכסים נושא הנאמנות ליוצר הנאמנות. ב. על אף הוראות סעיף קטן (א), בטלה נאמנות כאמור בסעיף 588 (ב), ולא נקבע בתנאי הנאמנות מה ייעשה בנכסיה, יועברו הנכסים למי שהיה הנהנה בעת שבטלה. אין ספק, שמדובר בהסדר שונה לחלוטין, המעמיד בראש את תנאי הנאמנות, ואומד דעתו של יוצרה, ואינו מחייב כלל העברה למטרה ציבורית כלשהיא. התפיסה היא שנכסי הנאמנות הם קניינו של יוצרה. זה לא החוק הקיים היום, ואין לדעת אם האמור בהצעת החוק, יהיה זהה לאמור בחוק לכשיחוקק. על פי כל האמור, פירושו הנכון של סעיף 16 לחוק הנאמנות בנוסחו היום הוא, שכאשר מתבטלת הנאמנות, בהעדר תנאים אחרים בכתב הנאמנות, יועברו נכסיה לאחת המטרות שנמנו בסעיף, כאשר בחירת המטרה נעשית לפי תנאי הנאמנות ואומד דעתם של יוצרי הנאמנות. זהו שילוב של הגישות שבפתח דברי. 6. אומד הדעת נציג היועץ המשפטי לממשלה טען, שיש להשיב את התרומות לתורמים, מאחר שזו גישה ראויה שיש בה כדי לתמרץ תרומות מהסוג הנדון, המשקפות ערך חברתי קהילתי חשוב. זאת אומרת, שהנחתו הבסיסית היא שאדם תרם רק לאדם ספציפי, והוא לא יתרום בעתיד, אם יידע שהתרומה אינה מיועדת רק לאותו אדם, אלא תשמש לשימושים קרובים לכך. בדיון בעל פה שאלתי על הבסיס להנחה זו, והסתבר שמדובר בהשערה. כפי שעולה מהדין האמריקאי, התרומות אינן חוזרות לתורמים. האם פסו תורמים בארה"ב? כפי שעולה מהדין העברי, יש נסיבות שבהן התרומה לא תחזור לתורם. האם חדלו תורמים? אין בסיס אמפירי לטענה כאילו הימנעות מהחזרת התרומות לתורמים, והעברת התרומות למטרה קרובה אחרת, תמנע תרומות בעתיד. אולי להיפך, והכלל הוא "נוח לאדם שתיעשה מצווה בממונו"? התרומות שנאספו, נאספו לצורכי בריאותה של X ז"ל. יוצרי הנאמנות היו עובדי חברת החשמל שביקשו לעזור לבתו של חברם לעבודה, והתורמים היו בעיקרם עובדי חברת החשמל שפעלו מתוך אותה מטרה. אמנם, בדיון בפני טען ב"כ הנאמנים שהיו בין התורמים גם בני משפחה של X ז"ל, אבל לא כך נטען בתצהיר המוכיח את העובדות שעל בסיסן יש לפסוק. ניתן להמשיך אותו רצון נאצל של התורמים, לתמוך בבת משפחתו הקרובה של חברם לעבודה. לכן הצעתי לצדדים לשקול העברת הכספים לקרן שתעסוק במימון טיפולים מצילי חיים של בני המשפחה הקרובה של עובדי חברת החשמל שחלו במחלות קשות. הצדדים לא קיבלו את הצעתי. אף על פי כן, נראה לי שזו מטרת הבריאות הקרובה ביותר לאומד דעתם של יוצרי הנאמנות בשעת יצירתה. יוצרי הנאמנות נזעקו לעזרת חברם לעבודה, לא משום ששמו דווקא XX, אלא משום שהוא חברם לעבודה, והם היו נזעקים באותה צורה גם לעזרת חבר אחר לעבודה. לצערנו, מעת לעת יש צורך באיסוף כספים לצורך מימון טיפולים מצילי חיים בבני משפחה קרובים שחלו במחלה קשה. עובדי חברת החשמל רבים מספיק, על מנת שמקרה מצער כזה יהיה שכיח. במקרה כזה, יפנה חבר אחר לעבודה לחבריו, ויבקש מהם לעזור לו. הם יעזרו, כי כפי שעשו זאת הפעם, ירצו לעשות שוב את המעשה הנאצל הזה. הקרן שנצברה לטובת X, שבה כבר יש כספים, תוכל לסייע במימון מהיר יותר, וכך תימצא מטרתם של התורמים מושגת בצורה טובה. מאחר שהקרן התחילה באיסוף לטובת X ז"ל, שלא זכתה ליהנות ממנה, מן הראוי לקרוא לקרן הזו, כל עוד היא קיימת, על שמה של X ז"ל. ידוע לי שקביעתי אינה מאמצת את דעתו של אף אחד מהצדדים שבפני, אבל מטבע הדברים, בנושא זה אין שני צדדים, ועל בית המשפט לבור את דרכו בעצמו, בהתייחס לטענות הצדדים. 7. התוצאה אשר על כן, לפי הוראות סעיף 16 לחוק הנאמנות, משנתבטלה הנאמנות, אני מורה על העברת הכספים לקרן נאמנות שתישא את שמה של X ז"ל, ותשמש למימון טיפולי מצילי חיים שלהם יזדקקו בני משפחה במעגל הראשון של עובדי חברת החשמל. אני קובע את הוצאות המשפט של הנאמנים לסך 2,320 ₪, אשר ינוכו מן הנאמנות קודם להעברתה לקרן על שם X ז"ל כאמור. תרומות