קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החזר ערבות שהופקדה בקופת בית המשפט עקב דחיית ערעור: כב' השופט ישעיהו שנלר, אב"ד: מה דינם של כספים שהופקדו בקופת בית המשפט, כתנאי למתן עיכוב ביצוע של פסק דין עליו הוגש ערעור, ולאחר שבסופו של יום נדחה הערעור - זאת השאלה הנצרכת להכרעה במסגרת החלטה זאת. תמצית הרקע העובדתי 1. בית המשפט לענייני משפחה קבע בפסק דינו מיום 7.7.10 כי בִתם המשותפת של הצדדים (להלן: הקטינה או הילדה) הורחקה על ידי אביה, הוא המשיב, שלא כדין ממקום מגוריה הרגיל בארה"ב, כי לא מתקיימים החריגים שבחוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים) תשנ"א-1991 (להלן: חוק אמנת האג), ועל כן הורה על החזרת הקטינה באופן מיידי לארה"ב, מקום מגורי המבקשת, אם הקטינה, תוך החזרת הקטינה לחזקתה של המבקשת (תמ"ש 21155-01-10) . המשיב הגיש ערעור על פסק הדין (עמ"ש 7578-07-10), , וכן בקשות לעיכוב ביצועו של פסק הדין, אשר נדחו הן על ידי בית המשפט לענייני משפחה והן על ידי בית המשפט המחוזי. אולם, בית המשפט העליון (בע"מ 5372/10 פלוני נ' פלונית (לא פורסם 18.7.2010)) מפי כב' השופט רובינשטיין נעתר לבקשה לעכב את השבת הקטינה לארצות הברית, עד להכרעת בית המשפט המחוזי בערעור, תוך התנאת הצו, בין השאר, בכך שהמשיב יפקיד 50,000 ₪, שלאחר מכן הופחתו לסכום של 25,000 ₪ "... להבטחת מילוין של הוראות בית המשפט (בתקופת הערעור ועם ההכרעה בו) בכל הנוגע למשמורת הקטינה (לרבות הסדר ביקור וראיה ככל שייקבע)...." (להלן: הכספים). יוער כי המבקשת טענה במסגרת תגובתה לבקשה כי קיים "...החשש שהמבקש יעלים בשנית את הקטינה, לאחר שכבר הוכח יחסו להחלטות שיפוטיות (בארצות הברית) ולטובת הקטינה". (להלן- החלטת כב' השופט רובינשטיין). ואכן המשיב הפקיד את הכספים שנדרשו, וכספים אלו הינם נשוא החלטה זאת. 2. ביום 29.8.10 קיבל בית המשפט המחוזי בת"א (כב' השופטים ד"ר מודריק, ס"נ, השופטת אמסטרדם והשופט זמיר) את ערעורו של המשיב אך זאת "במובן של ביטול התוצאה האופרטיבית... הדיון יוחזר... על מנת שיתמנה מומחה מטעם בית המשפט... ובית המשפט יחזור וישלים את פסק הדין..." תוך דחיית טענות אחרות של המשיב (עמ"ש 7578-07-10). בקשת רשות ערעור שהגישה המבקשת נדחתה ע"י כב' השופט דנציגר (רע"א 6512/10) . 3. ביום 29.8.2010 הגיש המשיב בקשה להשיב את הכספים בסך 25,000 ₪, שהופקדו בקופת בית המשפט בעקבות החלטת כב' השופט רובינשטיין. ביום 21.9.2010 נתן בית המשפט המחוזי בת"א (כב' השופט ד"ר מודריק, ס"נ) החלטה מפורטת הדוחה את הבקשה. בית המשפט נימק את החלטתו, בין היתר, בציינו כי "לא בכדי נאמר בפסק הדין שלערעור כי התוצאות האופרטיביות של פסק הדין בטלות. משמעות הדבר היא שעיקרי הקביעות, הממצאים והמסקנות של בית משפט קמא נותרו על מכונם. מתבקשת השלמה שלא ניתן לקבוע מראש את תוצאותיה, אולם ברור שיש לנקוט צעדים שיבטיחו השלמה תקינה של ההליך השיפוטי וימנעו את סיכול הוצאת פסק הדין לפועל (אם יהיה מה להוציא לפועל)". 4. בית המשפט לענייני משפחה אכן הורה על מינוי מומחה, תוך הוראה כי המשיב יפקיד סכום של 25,000 ₪, להבטחת קיומן של הוראות בית המשפט, לרבות שכ"ט המומחה, וכן ממון הוצאות האם, אשר נצרכה אף היא להגיע לארץ להתייצבות בפני המומחה. המשיב לא הפקיד את הנדרש, ועל כן חזר והורה בית המשפט לענייני משפחה על השבת הקטינה לארה"ב ולמבקשת, תוך שנקבעו התנאים לאופן ביצוע האמור. 5. ואזי במקום לבצע את פסק הדין ככתבו וכלשונו המשיב בחר להעלים את הקטינה, ובמקביל הגיש ערעור על פסק הדין לבית משפט זה (עמ"ש 47659-10-10). בקשותיו לעיכוב ביצועו של פסק הדין נדחו בשלושת הערכאות, תוך שצויין כי כל עוד והקטינה לא תועבר לרשויות הרווחה כפי שהורה בית המשפט, אין להידרש לבקשת המשיב. רק במסגרת הדיון בפנינו, ולאחר שהבהרנו כי לא נדרש לערעור מבלי שהמשיב יגלה את מקום הימצאה של הקטינה, גילה המשיב אודות מקום הימצאה בבית לחם, ואף זאת לאחר חקירה ודרישה. כך גם, נעצר המשיב בגין הפרת פסק הדין. רק בעקבות האמור, הועברה הקטינה לרשויות הרווחה. במקביל, גם מעת שהורנו כי המשיב יפקיד את הכספים כפי שהורה בית המשפט לענייני משפחה, וללא קשר לכספים שהופקדו לפי החלטת כב' השופט רובינשטיין, לא עשה המשיב כן. יוער, כי בקשת המשיב שהוגשה לכב' השופט ד"ר מודריק, ס"נ להעברת כספים אלו למטרה האמורה נדחתה ביום 10.11.10 בקביעה "בקשה זו נעדרת כל יסוד. אין כל מקום להקטנת הבטוחה". 6. בעקבות האמור דחינו את ערעור המשיב ביום 15.11.2010, ובבע"מ 8403/10 פלוני נ' פלונית (לא פורסם 16.11.2010) דחה כב' השופט דנציגר בקשת רשות ערעור שהגיש המשיב על פסק הדין, והקטינה חזרה לארה"ב יחד עם המבקשת, שהגיעה ארצה עם אמה. 7. עתה נדרשים אנו לשאלה מה דינם של הכספים שהופקדו בזמנו על ידי המשיב בהתאם להחלטת כב' השופט רובינשטיין. 8. להשלמת הרקע העובדתי יוער, כי הוטל עיקול על כספים אלו על ידי מי שייצגה בזמנו את המשיב, כך שלכאורה, בפועל השאלה היא האם המבקשת זכאית לכספים אלו ואזי יועברו הכספים למבקשת, או המשיב זכאי לכספים אלו ואזי יועברו הכספים לנושה. טענות הצדדים 9. המבקשת טוענת כי הוכח שהמשיב סיכל את פסק דינו של בית משפט קמא, ועל-כן התמלאו התנאים לחילוט הכספים. המבקשת טוענת כי המשטרה חיפשה אחר הילדה במשך זמן רב, ואף היה צורך לערב את פקידת הסעד הראשית על מנת שהילדה תימצא. רק לאחר מעצרו של המשיב, הובאה הילדה. במעשיו אלה, טוענת המבקשת, המשיב הפר את פסק הדין והתמלאו התנאים לפיהם יש לחלט את הכספים שהופקדו. המשיב טוען מנגד כי הכספים הופקדו לצורך הבטחת קיום פסק הדין, שיינתן בעניין השבת הילדה לידי אמא. לטענתו "היות ופסק הדין קוים והקטינה שבה עם המבקשת לארה"ב" יש להורות על שחרור ההפקדה לטובתו. המשיבה בתשובתה לתגובה מסכימה עם דברי ב"כ המשיב כי הכספים נועדו לצורך הבטחת קיום פסק הדין, בהוסיפה כי אלו נועדו להרתיע את המשיב מלהעלים את הילדה, אלא שהוכח כי לא היה בהם להרתיעו והוא הבריח את הילדה בניגוד לצו בית המשפט. עוד מציינת המבקשת כי "המזל היחיד בכל הספור היה, שהמשיב הגיש ערעור. אלמלא הערעור הילדה היתה עד היום במנזר...". רק לאחר שהמשיב נעצר, הושם באזיקים ונחקר, ולאחר שבית המשפט דנן סירב לדון בערעור, מבלי שהמשיב יביא את הילדה, הובאה הילדה. דיון והכרעה המסגרת הנורמטיבית 10. התקנה הרלוונטית לעניינו היא תקנה 469 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין), המורה כדלקמן: "בית המשפט או הרשם המורה על עיכוב ביצוע רשאי להתנות את העיכוב בתנאים שייראו לו, לרבות מתן ערובה מתאימה מאת בעל הדין המבקש את העיכוב וקביעת מועד להגשת כתב הערעור או בקשת רשות לערער". תקנה זו מסמיכה את בית המשפט להתנות את עיכוב הביצוע במתן ערובה מתאימה. 11. בעניין לידאי קבע כב' הרשם ע' שחם כי יש להבחין בין שתי תכליות בגינן נקבעת ערובה כתנאי לעיכוב ביצועו של פסק דין (רע"א 6448/01 עבד אל סלאם חיר נ' לידאי (לא פורסם 9.2.2003)). האחת תכליתה להבטיח את ביצוע פסק הדין של הערכאה הקודמת, בעוד שהשנייה תכליתה להוות בטוחה למקרה שהצו לעיכוב ביצוע יגרום נזק כלשהו לזוכה בערכאה הקודמת. באשר לערובה מהסוג הראשון, "הרי עם, מתן הפסק או עם פקיעת תוקפה של ההוראה בדבר עיכוב ביצוע - ניתן להיפרע מן הסכום המופקד או הנערב" (סוף פסקה 4 בר"ע 3748/91 הלל נ' שטיינברג (לא פורסם 15.12.1991); להלן: פס"ד הלל). באשר לערובה מהסוג השני הרי שהדין קצת יותר מורכב: מחד גיסא, קיים ההסדר אותו קבעה הפסיקה (ראו למשל רע"א 2421/98 בריל נ' צ'פלסקי (לא פורסם 30.6.1998); להלן: פס"ד בריל). מאידך גיסא, היו כאלו שביקשו להחיל את ההסדר החקיקתי הקבוע בתקנה 371 לתקנות סדר הדין, העוסקת באופן שבו יש לחלט/להחזיר ערובה שהושתה במסגרת של סעד זמני. תקנה זו הוספה בשנת בשנת 2001 לפרק כח לתקנות סדר הדין שעניינו סעדים זמניים, אך לא נקבעה תקנה דומה במסגרת ערובה שניתנה במסגרת בקשה לעיכוב ביצוע. בעניין לידאי עמד בית המשפט על הקושי ביישום ההסדר שנקבע בתקנה 371, על ערובה שהושתה מכח תקנה 469. דומה כי דעת הרשם, כי אין להחיל את ההסדר החקיקתי, היא הדעה הרווחת בפסיקה, אך למעשה בית המשפט העליון טרם קבע מסמרות בדבר (ראו פס"ד לידאי כי אף הרשם שחם לא קבע בצורה מוחלטת כי אין להחיל את תקנה 371 על ערובה מכוח תקנה 469; וכן את דברי כב' השופט י' דנציגר בפסקה 7 ברע"א 1330/09 נ.ת.מ נכסי תחבורה ומסחר בע"מ נ' X בע"מ (לא פורסם 17.11.2009)). בענייננו, כפי שעוד יבואר, אין נפקות לשאלה זו, ועל-כן לא נידרש לה. כן, לא נידרש, בנסיבות העניין, להבחנה הקיימת בין "ערבות" ל"עירבון" (ראו רע"א 9308/08 אלול נ' רביב (לא פורסם 16.8.2009); פס"ד בריל). [ליישום הלכת לידאי במקרה, שבו ניתנה ערובה בהתאם לתכלית הראשונה, היינו כערובה לביצועו של פסק הדין, ראו ע"א (ת"א) 1978/06 עגיב יעוץ וניהול בע"מ נ' רבינוביץ (לא פורסם 25.6.2006); ערעור שהוגש על פסק הדין, נתקבל במובן זה שניתן תוקף של פסק דין לאשר הוסכם בין הצדדים]. באשר לדרך לפיה נדע לאיזו מן התכליות נקבעה הערבות, קבע בית המשפט בעניין הלל את הדרך הבאה, וכדלקמן: "ההוראה בדבר הפקדת ערבות כתנאי לעיכוב הביצוע מקורה בהחלטת בית המשפט, והוא המוסמך לקבוע הן את שיעורה והן את מטרתה. לצורך בחינת טיבה של ערבות זו יש אפוא צורך לפנות, בראש ובראשונה, לנוסח אותה החלטה... 5. אני סבור כי, באין אחיזה לקביעת מטרת הערבות בלשון החלטת בית המשפט, יש ללמוד על התכלית מכלל נסיבות העניין, מן ההליכים שהתקיימו בערכאות השונות ומן הבקשה לעיכוב הליכים, כפי שהוגשה". מהכלל אל הפרט 12. בהתאם לאמור עלינו לשוב ולבחון את אשר נקבע בהחלטת כב' השופט רובינשטיין, וכדלקמן (ההדגשה לקמן שלי): "קביעה זו מותנית בכך שהמבקש יפקיד 50,000 ₪ בתוך שלושה ימים מהיום בקופת בית המשפט המחוזי (במזומן או בערבות בנקאית אוטונומית), וימציא בתוך אותו מועד ערבות עצמית וכן ערבות של צד שלישי בסך 300,000 ₪ - שלושת אלה להבטחת מילוין של הוראות בית המשפט (בתקופת הערעור ועם ההכרעה בו) בכל הנוגע למשמורת הקטינה (לרבות הסדרי ביקור וראיה ככל שייקבעו)". מדברים אלו עולה בצורה ברורה וחד-משמעית, כי הערובה שנקבעה נועדה לתכלית הראשונה, דהיינו קיום פסק הדין של בית משפט קמא, ובדומה ל"ערבות ביצוע" (בין גופים מסחריים) או "ערבות התייצבות" (בהליך הפלילי). כך, עולה גם מהחלטתו של כב' השופט מודריק מיום 21.9.2010, שהוזכרה לעיל, במסגרתה סירב בית המשפט לבקשת המשיב להחזיר את הכספים שהופקדו, לאחר שהערעור שהגיש נתקבל. 13. בית משפט קמא קבע במסגרת התוצאה האופרטיבית, בין היתר, כדלקמן: "א. הקטינה תוחזר לידי אמה בארה"ב; ב. עם נחיתתה של האם בישראל, האב יעביר לאלתר את הקטינה לידי האם לשם העברתה לארה"ב על ידי האם; ... ו. החזרת הקטינה תבוצע בתוך 5 ימים מיום הגעת האם לישראל; ז. רשויות הסעד והרווחה יפעלו במהלך התקופה האמורה בס"ק ו לעיל להכנתה של הקטינה להעברה לארה"ב, וככל האפשר בשיתופה של האם, ובשיתוף פעולה מצד האב. ... י. אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת הוצאותיה בסך כולל של 30,000 ₪...". המשיב הפר הוראות אלה ברגל גסה עת בחר להעלים את הילדה. בכך נמצא הוא מסכל את התכלית שלשמה הושתה הערובה, ועל-כן קמה למבקשת, שלטובתה הופקדה הערובה, הזכות לחלט את הכספים. ייתכן, ובמסגרת "תקנת השבים" ולפנים משורת הדין, יימצא בית המשפט, בנסיבות המתאימות ובמקרים חריגים, מקום להפחית מאותה ערובה שנקבעה, אך אין אלו הנסיבות במקרה דנן, שבהן המשיב חטף את הילדה ממקום מגוריה בארה"ב; יצר קושי באיתורה של הקטינה ובאיתורו עצמו במסגרת ההליכים הראשוניים לפני בית משפט קמא; ואף לאחר מתן פסק הדין דנן (18.10.2010) בחר להעלים את הילדה בשנית, ואלמלא התערבותו של בית משפט זה והמשטרה ספק אם הייתה נמצאת. 14. ודוק, עוסקים אנו בנושא רגיש מעין כמוהו, ומצווים אנו לפעול לפי חוק אמנת האג, הכל במטרה להבטיח כי לא יצא חוטא נשכר וכי חוטף קטין יידע, שלמעט מקרים חריגים, יהיה חייב להשיב את הנחטף, ככל שחלות הוראות האמנה. כאמור, במקרה דנן, המשיב הפר צו שיפוטי בחטיפתה הראשונה של הילדה לישראל, תוך הערמת הקשיים לאיתורו ואיתורה. בנסיבות אלו נדרשה בטוחה משמעותית שבית המשפט ציפה שיהיה די בה כדי להבטיח השבת הילדה. משכך, אם תתקבל טענתו של המשיב כי בסופו של יום בוצע פסק הדין, נעשה פלסתר את מטרת ההתנאה בהפקדת הכספים. יתר על כן, למעשה זכאית הייתה המבקשת לחילוט הכספים, מיד עם היוודע דבר חטיפתה השנייה של הילדה. 15. סוף דבר, הערבות הופקדה במטרה למנוע את סיכול פסק דינו של בית משפט קמא. פסק הדין סוכל, ועל-כן זכאית המבקשת לכספים אלו. קופת בית המשפטערעורערבות