קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דייר ממשיך ילד חורג לא מאומץ: השאלה הדורשת הכרעה בהליך זה הינה אחת: האם יש לפרש את המונח "דייר ממשיך" כפי שזה קבוע בחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998 (להלן: "החוק") ככולל "ילד חורג" (שלא אומץ) של הדייר הזכאי לדיור ציבורי? תמצית העובדות 1. התובעת השכירה במשך שנים רבות דירות לגב' שרה אגרונוב (להלן: "המנוחה") וביניהן הדירה ברחוב ירושלים 94/31 בקרית ים (להלן: "הדירה") אותה שכרה המנוחה בשכירות בלתי מוגנת, בתנאים המקובלים באשר לדיירי דיור ציבורי, החל משנת 2003 ועד לפטירתה בשנת 2006. 2. הנתבעת, שהינה בתו של בעלה ז"ל של המנוחה (להלן: "בת חורגת"), התגוררה עם התובעת במשך שנים ארוכות בדירות אותן שכרה המנוחה מהתובעת, ולכל הפחות משנת 1991, וזאת בידיעת התובעת. 3. על אף שהמנוחה לא אימצה את הנתבעת באופן פורמאלי, הרי שבין הנתבעת לבין המנוחה קיים היה קשר רגשי קרוב ביותר ויחסיהם היו כמו יחסי אם ובת, שכן המנוחה גידלה את הנתבעת ושתיהן התגוררו יחדיו בדירות התובעת במשך שנים ארוכות (בחלק מהתקופה יחד עם בעלה של הנתבעת עד לגירושיהם בשנת 1997), והנתבעת אף סעדה את המנוחה בשנותיה האחרונות. 4. בשנת 1991, עם חזרת הנתבעת להתגורר עם המנוחה (לאחר מספר שנים שהתגוררה בדירה נפרדת עם בעלה (דאז) ז"ל) היא פנתה, באמצעות סגן ראש עירית קרית ים, לתובעת ובקשה להצטרף כשוכרת נוספת בדירה. לטענתה, היא פנתה בבקשה דומה במהלך השנים, אולם פניותיה נדחו (אין בפני החלטת דחייה שניתנה בענין זה). 5. לאחר פטירת המנוחה בקשה הנתבעת כי התובעת תכיר בה כ"דיירת ממשיכה" אולם בקשתה זו נדחתה מהטעם שהתובעת מצאה כי הנתבעת אינה עונה להגדרת "דייר ממשיך". 6. הוראות החוק הרלבנטיות סעיף 3(א) לחוק (כפי שהיה במועדים הרלבנטיים לעניינה של הנתבעת, ולענין התיקון בשנת 2009 אתיחס בהמשך) קובע את זכות הדייר הממשיך כדלקמן: "נפטר זכאי או עבר להתגורר במוסד סיעודי, יהיה הדייר הממשיך רשאי להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית עם קרוביו, ובכפוף להוראות סעיף קטן (ג) תחתום עמו החברה לדיור ציבורי על חוזה שכירות, ויראו את הדייר הממשיך כמי שבא בנעלי הזכאי לכל דבר וענין". הגדרת "דייר ממשיך" בסעיף 1 לחוק קובעת: "דייר ממשיך" - בן זוג של זכאי שנפטר או של זכאי שעבר להתגורר במוסד סיעודי, לרבות הידוע בציבור כבן זוגו, וכן ילדו, נכדו, הורהו או מי שהזכאי היה אפוטרופסו, ובלבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד הסיעודי; 7. טענת הנתבעת היא כי יש לפרש את המונח "ילדו" בהגדרת דייר ממשיך, ככולל גם "ילד חורג" (אף בהעדר אימוץ פורמאלי), שכן פרשנות כזו הינה פרשנות תכליתית המגשימה את המטרות הסוציו-אקונומיות שבבסיס החוק. לטענתה, המונח "ילדו" רחב מספיק כדי להכיל, הן לשונית והן רעיונית, את הביטוי "ילדו החורג" וזאת כאשר מוכח כי בין ההורה לילד, מתקיימים יחסי קירבה בדומה ליחסים בין אם וילד ביולוגיים. מנגד טוענת התובעת כי הכללת "ילד חורג" במונח "ילדו" כטענת הנתבעת נוגדת את הפירוש הלשוני הראוי, הן מבחינת הדיבור והן מבחינה משפטית, ומדובר בפרשנות קיצונית וחריגה הנופלת מחוץ לגדר "הפירוש הנסבל" (בלשונו של כב' הנשיא (בדימוס) אהרון ברק בספרו "פרשנות במשפט: פרשנות חקיקה" בעמ' 98). פרשנות זו אינה עולה לטעמה עם דברי חקיקה אחרים אשר אינם מכירים במעמד של "ילד חורג" (כל עוד אינו מאומץ), ובהעדר אימוץ אין ליתן מעמד לקשר מסוג אחר, קרוב ככל שיהיה. יתירה מכך, מקום בו רצה המחוקק ליתן לבן זוג של הורה (ולצאצאיו כתוצאה מכך) מעמד מיוחד, הדבר נקבע מפורשות בחוק (כך בהגדרת "בן משפחה" בחוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968 ובחוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991; בהגדרת "קרוב" בחוק הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו, התש"ן-1990 ובחוק החברות, התשנ"ט-1999; או בהגדרת "ילד" בחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972.) 8. שני הצדדים מסכימים כי יש לפרש את החוק פרשנות תכליתית המעוגנת בלשון החוק (ושני הצדדים מסתמכים על ציטטה מספרו של כב' הנשיא אהרון ברק "פרשנות במשפט: פרשנות החקיקה", (1993) (להלן: "ברק") כאשר האחד מפנה לעמ' 85 והשני לעמ' 118), אולם בעוד שהנתבעת טוענת כי לאור התכלית הסוציו-אקונומית יש להכיר בזכותה של הנתבעת, כבת חורגת של המנוחה שהתגוררה במשך שנים ארוכות עם המנוחה בדירה (או בדירה קודמת), הרי שלטענת התובעת בבחינת תכליות החוק יש לקחת בחשבון את העובדה כי מיעוט הדירות במאגר הדיור הציבורי מחייב את ניצולם בצורה המקסימלית לטובת הציבור הגדול של הדיירים הזכאים לדיור ציבורי, ביניהן משפחות הסובלות מתנאים סוציאליים קשים ביותר. לעיתים תכלית זו מחייבת את העדפת זכאי אחר על פני מי שבשל נסיבות מסוימות אירע והוא מחזיק בדירה מדירות הדיור הציבורי, וכך יש לפרש את הוראות החוק. 9. לאחר עיון בטיעוני הצדדים, בפסיקה ובדברי חקיקה שונים, אני סבורה כתובעת כי אין מקום לקבוע ש"ילד חורג" נכלל במושג "דייר ממשיך" בחוק. אני סבורה כי הפרשנות התכליתית מחייבת את דחיית טענתה של התובעת, על אף שבנסיבות הספציפיות שלה, המדובר באי הכרה במערכת היחסים המיוחדת שהיתה לה עם המנוחה כמזכה בזכות להמשיך ולהתגורר בדירה בה התגוררה שנים ארוכות. 10. את המסע הפרשני אתחיל מהלשון עצמה. אין ספק כי בשפת הדיבור ניתן לומר שהמונח "ילד" יכול לכלול בתוכו גם "ילד חורג", שכן לעיתים בשפת הדיבור איננו מקפידים יתירה על המשמעות המשפטית, ולעיתים נתייחס לילד חורג, אשר הקשר עם ההורה החורג הינו קרוב, כילדו. לפיכך מבחינה לשונית "טבעית, פשוטה ורגילה" (ברק בעמ' 117) ניתן לומר שלאופציה הפרשנית שמעלה הנתבעת יש "בית קיבול" בלשון החוק (כלשון כב' הנשיא (בדימוס) אהרון ברק בב"ש 67/84 ניסים חדד נ' שמעון פז ואח', פ"ד לט (1), 667, 670 (1985)) 11. אלא שבבואנו לבחון התייחסויות ל"ילד" או ל"בן משפחה" בדברי חקיקה שונים, אנו מוצאים כי מקום בו המחוקק רצה לכלול בהגדרה גם "ילד חורג" או "ילד מאומץ", הדבר נעשה מפורשות, בין אם בציון "ילד של בן הזוג" (כפי שהפנה ב"כ התובעת בדברי חקיקה שונים כמפורט לעיל), ובין אם בנקיבה מפורשת במונח "ילד חורג" כמו בדברי חקיקה הנוגעים לזכויות שארים ותלויים כגון: סעיף 4(3) לחוק שרות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב] התש"ל-1970, הגדרת "יתום" בסעיף 1 לחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) התש"י - 1950 , הגדרת "ילד" בסעיף 1 לחוק הביטוח לאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995, הגדרת "שארים" בסעיף 1 לחוק לפיצוי נפגעי גזזת, התשנ"ד - 1994, ואלו רק דוגמאות. המשותף לכל הדוגמאות הללו, אשר יש לציין כי כולן מעשי חקיקה שנחקקו לפני שנחקק החוק נשוא הליך זה, הוא כי בהגדרה מצויין כי "ילד" כולל גם "ילד חורג" לצורך אותו החוק, אשר ניתן להבחין כי כולם חוקים סוציאליים אשר מטרתם להעניק תמיכה כלכלית לילדיהם של נספים או נפגעים, במובן הרחב, כל עוד מדובר בקטין הנסמך על שולחנו של הנפגע. לצורך כך נקט המחוקק, באותם החוקים, בטכניקה של הרחבה מפורשת, משמע, שברגיל ואלמלא אותה הרחבה, לכאורה, אין "ילד חורג" כלול במונח "ילד" (ברק בעמ' 138). 12. לעומת זאת בחוק הדיור הציבורי, שהוא חוק שחוקק בשנת 1998, לא מצא המחוקק לנכון להרחיב את המונח "ילד" כך שיכלול גם "ילד חורג" ואני סבורה כי שתיקת המחוקק במקרה דנן מעידה על הסדר שלילי. אילו רצה המחוקק לכלול גם בחוק זה ילד חורג ולהקנות לו זכות של "דייר ממשיך" יש להניח כי המחוקק היה עושה כן, מפורשות, כפי שידע לעשות בלא מעט חוקים אחרים, כפי שהודגם לעיל (באשר ל"מקצועיות" המחוקק והאפשרות לסתור הנחה זו, ראה: ברק בעמ' 321). תמיכה למסקנתי זו אני מוצאת בהגדרת "קרוב" בחוק, בו מצא המחוקק לכלול גם "ידוע בציבור של בן זוג", דהיינו, מקום בו המחוקק רצה להרחיב את המונח הלשוני ולכלול בו סטטוס שאינו נובע באופן ברור מלשון החוק, המחוקק עשה זאת, בחוק זה, ומכאן שאין לייחס לו כוונה להרחיב, מקום בו לא עשה כן (על אף "מודעות" לקיום אפשרות כזו כעולה מחוקים אחרים). 13. אמנם נכון כי בבסיס החוק עומדות מטרות סוציו-אקונומיות, אולם אין בכך להביא למסקנה כי יש לפרש את הוראותיו בצורה מרחיבה, אלא בפסיקה נקבע היפוכו של דבר: "....אם כן, בבואנו לקבוע המובן המשפטי שיש ליתן למונח "התגורר" בהגדרת "דייר ממשיך", עלינו לבחון התכלית הניצבת בבסיס חוק הדיור הציבורי. אציין כבר עתה, כי לאור תכלית החוק - שהינה תכלית סוציאלית לאפשר לזכאי או לדייר ממשיך, בתנאים הקבועים בחוק ומכוחו, לקבל לידיו דירה בתנאים נוחים ומיוחדים ובכך לסייע לביסוסו הכלכלי המינימאלי, ובהינתן מלאי מוגבל בהיקפו של דירות ציבוריות, מחד גיסא, ומספר הולך וגדל של זכאים לדיור ציבורי, מאידך גיסא - באתי לכלל מסקנה, כי יש לפרש המונח "התגורר" פירוש דווקני ומצמצם, המבטיח הגשמת התכלית הניצבת בבסיס החוק". (ע"א (י-ם) 6184/05 זריהן נ' עמידר (19.3.07) ראה גם את הפסיקה הרבה שם, לרבות סקירת החוק, הסיבות לחקיקתו והמצב בישראל בנושא הדיור הציבורי) תימוכין לפרשנות הצרה בה נקטה הפסיקה ביחס להגדרת "דייר ממשיך" ניתן גם למצוא בתיקון החוק בשנת 2009, כך שזכות הדייר הממשיך צומצמה לתקופה של 9 חודשים בלבד, אלא אם כן אותו דייר ממשיך זכאי בעצמו לדיור ציבורי. עיון בהצעת החוק מעלה כי מטרת התיקון הינה לצמצם את זכאותו של הדייר הממשיך ולהבטיח כי רק דייר כזה, שהוא בעצמו בעל זכות לדיור ציבורי, ימשיך להנות מזכויות הדייר שנפטר או עבר למוסד סיעודי (ה"ח הממשלה תשס"ט מס' 436, עמ' 588-589). 14. הנה כי כן, על אף האמפתיה הרבה לטיעוניה של הנתבעת, אשר לא עלתה מחלוקת באשר למידת הקרבה ששרתה בינה לבין המנוחה, ואף לא ביחס להתקיימות שאר התנאים להגדרת "דייר ממשיך" (מגורים במשך תקופה העולה על שלוש שנים), הרי שלאור הפרשנות הראויה למונח "ילדו" בהגדרת "דייר ממשיך" אין היא נכללת בהגדרה זו וצדקה התובעת בדחיית בקשה להיחשב כ"דייר ממשיך". 15. באשר לטענתה הנוספת של התובעת, אשר נטענה ב"חצי פה" יש לומר, כי היה על התובעת להסכים לבקשת הנתבעת להצטרף כשוכרת נוספת בדירה או לחילופין כי על בית המשפט להכיר בה ככזו בשל תקופת המגורים הממושכת, בידיעת התובעת, דינה להידחות. בצדק טענה התובעת כי ככל שרצתה הנתבעת לתקוף את החלטות התובעת בענינה, הדרך לעשות כן הינה בהליך מינהלי, ובכל מקרה, מתקיים שיהוי ממושך אשר דינו להביא לדחיית הטענה עצמה. כמובן, שבאם לא מתקיימים התנאים להכרה בנתבעת כ"דיירת ממשיכה" אין כל אפשרות לעקוף את הוראות החוק ולהכיר בזכויות טובות יותר של הנתבעת כ"שוכרת" מקורית, שכן הזכאות לדיור ציבורי נקבעת אך ורק על פי החוק, ובהעדרה, אין זכות. 16. על אף שאין זה שיקול לצורך הפרשנות הראויה שכן הליך הפרשנות מתחקה אחר המדיניות שבבסיס דבר החקיקה אשר באמצעותה יימצא פתרון למקרה קונקרטי, ולא היפוכו של דבר (ברק בעמ' 224), הרי שמעבר לצורך יש לומר כי במקרה דנן אין משמעות הכרעתי כה קשה כלפי הנתבעת, שכן, כפי שציינה התובעת, אין בכוונתה להשליך את הנתבעת לרחוב, חלילה, אלא הוצע לה לעבור לדיור מוגן של התובעת, אלא שהנתבעת התבצרה בעמדתה שברצונה להמשיך ולהתגורר בדירה בה התגוררה שנים ארוכות. לאור כל האמור לעיל אני קובעת כי אין לנתבעת זכויות כ"דייר ממשיך" בדירה ואף לא זכות אחרת, ולפיכך אני מורה לה לפנותה ולסלק ידה מהדירה וזאת בתוך שלושה חודשים ממועד קבלת פסק הדין. את התקופה קבעתי בהתחשב בעובדה כי עיכוב במתן פסק הדין אפשר לנתבעת להתגורר בדירה תקופה נוספת מאז הוגשה התביעה, ומנגד בעובדה כי הוצע לנתבעת על ידי התובעת פתרון דיור אשר אני מניחה כי להסדרתו לא יידרשו יותר משלושה חודשים. בנסיבות הענין אין צו להוצאות. קטיניםדייר ממשיךמקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)אימוץ