קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשת מנהל מיוחד למתן הוראות בנוגע לכספים: 1. בקשת המנהל המיוחד ליתן הוראות בנוגע לכספים שיועדו על-ידי עו"ד רונן מטרי, כונס הנכסים (להלן: "כונס הנכסים") לחלוקה לנושה המובטח, בנק מרכנתיל דיסקונט (להלן: "הבנק המלווה"), על חשבון חובה של חפציבה חופים (להלן: "חפציבה") לחשבון הליווי שמספרו 96008 (להלן: "חשבון הליווי"). רקע עובדתי 2. כונס הנכסים מונה, בין היתר, למימוש זכויות חפציבה במקרקעין הידועים כגוש 10574 חלקות 31, 97 ו- 98 (בחלק) מגרש 2013/1, לפי תב"ע חד/1061, בגבעת אולגה, חדרה (להלן: "הפרויקט" או "המקרקעין"). ביום 12.7.10 הגיש כונס הנכסים בקשה למתן הוראות בה עתר, בין היתר, לאשר העברת סך של כ- 15,000,000 ₪ לבנק המלווה מתמורת מימוש המקרקעין, וזאת לכיסוי החוב בחשבון הליווי (פשר 4214/07, בקשה 34 (להלן: "בקשה 34")). המנהל המיוחד טען כי למרות שהכספים מיועדים לכיסוי חוב בחשבון הליווי, יש לערוך בדיקה האם הכספים הינם "בגין ובקשר לפרויקט", שכן, בהתאם להסדר מיום 10.4.08 שנחתם בין הכנ"ר והמנהל המיוחד לבין כונס הנכסים והבנק (נספח 1א לבקשה זו, להלן: "ההסדר") הבנק זכאי לגבות מתמורת מימוש הפרויקט רק את החוב שחבה לו חפציבה "בגין ובקשר לפרויקט", ואילו לגבי יתרת המימוש שאינה "בגין ובקשר לפרויקט" יהיה זכאי הבנק לגבות רק 50% מאותם עודפים, אך לא יותר מ- 50% מגרעון הבנק בכלל הפרויקטים. יתרת העודפים יועדה למנהל המיוחד לחלוקה על-פי דין (סעיפים 1.3.12 ו- 2.3.4.1 להסדר). במסגרת בקשה 34, הגיעו הצדדים להסדר דיוני אשר קיבל תוקף של החלטה ביום 20.10.10 לפיו כונס הנכסים יעביר לבנק סך של 12.5 מיליון ₪ על חשבון החוב בחשבון הליווי, וזאת כנגד כתב שיפוי. כן הוסכם כי המנהל המיוחד יגיש בקשה לגילוי מסמכים ולאחר מתן החלטה בה תוגש על-ידו בקשה בסוגיית החוב לבנק. בהתאם לכך, עתר המנהל המיוחד ביום 7.11.10 במסגרת בקשה 34 להורות לכונס לגלות לו מסמכים, כאשר הטענה העיקרית היתה כי אין די במסמכים הנוגעים לחשבון הליווי אותם העביר כונס הנכסים לידי המנהל המיוחד, שכן, ההלוואה המקורית נשוא החוב בחשבון הליווי ניתנה על-ידי הבנק לחפציבה לפני פתיחת חשבון הליווי. הכונס התנגד לבקשה היות וסבר כי ככל שמדובר בחוב בחשבון הליווי מדובר ממילא בחוב "בגין ובקשר לפרויקט". לגישתו, ביצוע חקירות ובדיקות אחר פעולות שנעשו בעבר בחשבון הליווי נוגד את סעיף הויתור עליו חתמו הצדדים בהסדר (סעיף 7.1 להסדר, להלן: "סעיף הויתור"). ביום 2.12.10 ניתנה החלטה המורה לכונס להעביר למנהל המיוחד המסמכים המבוקשים ללא קשר לשאלה האם המסמכים נוגעים לחוב שמקורו בפרויקט, וזאת נוכח הוראת סעיף 288(א) לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג - 1983. לאחר קבלת המסמכים מאת הכונס ובהתאם להסדר הדיוני הנ"ל, הגיש המנהל המיוחד ביום 27.1.11 בקשה זו למתן הוראות בה עתר, בין היתר, להורות כי סך של כ- 3 מליון ₪ מתוך סכום החוב לבנק בחשבון הליווי, אינו חוב שחבה חפציבה לבנק "בגין ובקשר לפרויקט" ולפיכך הבנק אינו רשאי לגבות סכומים אלו מתוך תמורת המימוש ודינם כעודפים. בבקשה נטען כי הלוואה בסך של כ- 11 מיליון ₪ שניתנה לחפציבה במסגרת חשבון הליווי שימשה לכיסוי מספר הלוואות שניתנו לחפציבה בחשבון הליווי הקודם של הפרויקט (חש' מס' 88676 ע"ש חפציבה בניה פיתוח והשקעות בע"מ ו/או חפציבה תמרבו הולדינגז בע"מ (להלן: "חשבון הליווי הקודם")), כאשר אחת ההלוואות בסך של כ- 3 מיליון ₪ לא שימשה להוצאות הפרויקט, אלא הועברה לחשבון שוטף בבנק מרכנתיל שמספרו 286125 שהיה משותף לחפציבה תמרבו הולדינגז ו/או חפציבה בניה פיתוח והשקעות בע"מ וסולל בונה (ר' מסמכים הנוגעים לחשבון השוטף, צורפו כנספח 2 לתגובת המנהל המיוחד מיום 24.2.11, להלן: "החשבון השוטף" או "החשבון המשותף"). במסגרת בקשה זו, עתרו כונס הנכסים והמנהל המיוחד לקבל מסמכים זה מזה הנוגעים לחשבון השוטף וליחסים שבין חפציבה לסולל בונה. כונס הנכסים אף עתר לדחיית הבקשה על הסף בשל השתק ומעשה בית דין. יומיים לפני המועד שנקבע לדיון מקדמי (13.4.11) ניתן פסק דין בבית המשפט העליון בשני ערעורים שאוחדו (ע"א 7652/09, 1187/10 עו"ד יצחק מולכו נ' עו"ד אמנון לורך ואח', (ניתן ביום 11.4.11, פורסם במאגרים, ) (להלן: "פסק הדין של בית המשפט העליון")). פסק הדין ניתן בערעור על החלטות בית משפט זה בבשא (י-ם) 9042/09 חפציבה שיכון ופיתוח בע"מ נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (להלן: "מצליח 112") ובבשא (י-ם) 7373/09 הבנק הבינלאומי בע"מ נ' מניף שירותים פיננסים בע"מ (להלן: "הבנק הבינלאומי"). בשל ההשלכות של קביעות בית המשפט על הסוגיה שלפנינו, ניתנה ביום 8.5.11 החלטה בה נקבע כי בשלב ראשון די במסמכים שהומצאו על-ידי הצדדים, וכי יש להכריע תחילה בשאלה העקרונית האם סעיף הויתור מונע מהמנהל המיוחד להעלות טענות בנוגע לפעולות שנעשו בחשבון הליווי. טענות הכונס לדחייה על הסף בשל העדר ראיות ומעשה בית דין, נדחו. ניתנה לצדדים אפשרות להשלים טיעוניהם והחלטה זו עוסקת בשאלה העקרונית. פסק הדין של בית המשפט העליון 3. בפרשת הבנק הבינלאומי נדונה בקשת הכונס להורות לו להעביר את יתרת הכספים המצויים בחשבון הכינוס לידי מניף, שהיתה בעלת שעבוד שני על נכסי הפרויקט. המנהל המיוחד התנגד לבקשה בהסתמכו על סעיף 3.3.10 להסדר הרלוונטי בו נקבע כי ככל שייוותרו עודפים בחשבון הכינוס לאחר כיסוי הוצאות הכינוס, החובות לבנק ולמניף בגין הפרויקט, יועברו עודפים אלה לקופת המנהל המיוחד. המנהל המיוחד טען כי המימון שניתן על-ידי מניף לא ניתן לטובת הפרויקטים אלא לצרכיה הכלליים של קבוצת חפציבה ועל כן אין מקום להעברת הכספים העודפים למניף (המנהל המיוחד כינה סיטואציה זו: "השעבוד הצולב"). בבית משפט זה נקבע כי המילים "בגין הפרויקט" לא כוונו לבחינה רטרואקטיבית של תוקף החובות ומקורותיהן, שהרי בחינה כאמור מכפיפה את בעל השעבוד להוראות הדין, וצופה אל העבר ולא אל פני עתיד כפי שנתכוונו הצדדים בהסכם (פרשת הבנק הבינלאומי, פיסקה 9). גישה זו התקבלה על-ידי בית המשפט העליון (בע"א 7652/09), שקבע כי אף אם נתגלו למנהל המיוחד עובדות בדיעבד, הדבר מקנה לו לכל היותר עילה לביטול ההסדר בשל טעות או הטעיה, אולם, עסקינן בפרשנות ההסדר ויישומו ולא בביטולו (פסקאות 14-17 לפסק הדין). פרשת מצליח 112, עוסקת אף היא בבקשת כונס למתן הוראות בקשר לחלוקת כספים שהיו מצויים בקופת הכינוס. המנהל המיוחד טען כי עובר לקריסה נעשתה פעולה שכונתה על-ידי המנהל המיוחד: "פעולה מעגלית דו שלבית". בשלב ראשון - הוצאו על-ידי הבנק המלווה כספים מחשבון הליווי לצרכים אחרים של חפציבה, ובשלב שני - כוסה החוב באמצעות ערבויות שהעמידה מניף לחשבון הליווי. משכך, טען המנהל המיוחד כי הערבויות לא תרמו לפרויקט ולא נועדו למימונו, שכן, הן רק כיסו את החסר שנוצר בחשבון הליווי, ולפיכך אין להכיר בחוב למניף ויש לחייב הבנק המלווה בהשבת הסכום שהוצא מחשבון הליווי. בית משפט זה קבע כי אפשר לטעון, כפי שעשה המנהל המיוחד, כי הוצאת כספים מחשבון הליווי הינה בעייתית ומוקשה, אולם לאור סעיף הויתור אין לבוא בטענות או תביעות כלפי מה שנעשה בעבר בחשבון הליווי, אלא אם יסתברו נסיבות קיצוניות במיוחד שלא היו ידועות ערב חתימת ההסדר (פרשת מצליח 112, פיסקה 5). בית המשפט העליון (בע"א 1187/10) קיבל את הקביעה האמורה ופסק כי לאור קיומו של סעיף הויתור, בירור הטענות בעניין הפעולה המעגלית הינו מהלך עקר. גם כאן ציין בית המשפט העליון כי ככל שנתגלו למנהל המיוחד עובדות חדשות שלא היו ידועות לו עובר להסדר, הרי שטענותיו הינן בגדר פגמים בכריתת חוזה והדרך הנכונה לתקיפת סוגיה זו צריכה להיות נקיטה בהליך של ביטול ההסדר. כן התקבלה קביעת בית משפט זה בפרשת הבנק הבינלאומי, כי סעיף הויתור אינו מאפשר לקבל את ההסדר כפי שהוא, ולבטל חלקים ממנו. בית המשפט העליון קבע כי אין למצוא בסעיף הויתור אבחנה אותה ביקש המנהל המיוחד לעשות בין טענות מגן לטענות חרב, ויש לראות בסעיף הויתור סעיף הכולל בתוכו את הטענות שהעלה המנהל המיוחד בנוגע לפעולה המעגלית (פסק הדין של בית המשפט העליון, פיסקאות 26-28). טענות הצדדים 4. לטענת המנהל המיוחד, פסק דינו של בית המשפט העליון שניתן בפרשת מצליח 112, בו נקבע כי בשל סעיף הויתור הקבוע בהסדר לא ניתן לדון בטענות כנגד פעולות בחשבון הליווי, אלא בדרך של בקשה לביטול ההסדר, אינו יוצר מעשה בית דין, שכן, בקשה זו עוסקת בחלוקת כספים המצויים בחשבון הכינוס תוך יישום ההבחנה הטבועה בהסדר בין חובות שנוצרו "בגין ובקשר לפרויקט" לבין חובות אחרים. זאת, בשונה מפרשת מצליח 112, שם ביקש המנהל המיוחד להורות לבנק המלווה להשיב כספים שכבר התקבלו לחשבון הליווי. העובדה שהכספים נשוא בקשה זו מצויים כיום בידי הבנק הינה פרי הסכמה דיונית אליה הגיעו הצדדים, ולכן אין לראות בכך בקשה להשבת כספים. הבנק, שהסכים להסדר, אינו יכול לחסום את בקשת המנהל המיוחד ליישומו בהסתמך על סעיף הויתור. סעיף הויתור אינו מונע מהמנהל המיוחד לטעון טענותיו במסגרת בקשה זו, שכן, אין לקבל פרשנות הבנק לפיה כל חוב בחשבון הליווי הינו חוב "בגין ובקשר לפרויקט" ללא קשר לשאלה, האם הכספים שימשו לפרויקט או לא. לא בכדי בחרו הצדדים להבחין בין חוב בגין הפרויקט לחוב שאינו כזה ולא בין חוב שבחשבון הליווי לחוב שאינו כזה. משכך, המסקנה המתבקשת על-פי לשון ההסכם הינה, כי כספים שהוצאו שלא לטובת הפרויקט אינם כספים בגין ובקשר לפרויקט ללא קשר לשאלה באיזה חשבון נוצרו. אין ללמוד מהעובדה שסעיף 2.3.4.1 להסדר, המסדיר תשלום חובות שאינם בגין ובקשר לפרויקט, אינו מתייחס לחובות כלליים שבחשבון הליווי, שכן, סעיף זה אינו מתיימר לכלול את כל החובות שאינם בגין הפרויקט. גם נסיבות כריתת ההסכם תומכות במסקנת המנהל המיוחד. מערכת ההסדרים שגיבש המנהל המיוחד מול המערכת הבנקאית לגבי הפרויקטים השונים של קבוצת חפציבה, נעשו בסד זמנים צר ביותר, כאשר בפועל, המנהל המיוחד היה מצוי בנחיתות מידע ונדרש פתרון מהיר לאלפי רוכשים. העקרון המנחה היה כי בנסיבות אלה, אין מקום לעכב את השלמת ההסדר עד להסכמה על כל הסוגיות, וניתן להותיר סוגיות שאינן חיוניות להכרעה במועד מאוחר יותר. סעיף 2.3.4 להסדר מהווה פשרה בסוגיה שכונתה על-ידי המנהל המיוחד "השעבוד הצולב". מהות הפרויקט הסגור מחייבת את המסקנה ששעבודי הפרויקט יכולים להבטיח רק חובות בגין הפרויקט, ובהעדר קביעה אחרת מפורשת בלשון ההסדר, אין לייחס לצדדים כוונה להבחין לצורך הפשרה בין שני סוגי החובות על בסיס זהות החשבון בו נוצרו. הסוגיה העומדת לדיון עניינה בשאלה העקרונית שעניינה בפירוש סעיף 2.3.4 להסדר בשילוב עם הגדרת המונח "עודף" שבסעיף 1.3.12. שאלה זו מנותקת משאלת תחולת סעיף הויתור, שכן, לא יכול להיות חולק על כך שאיש מהצדדים לא התכוון לוותר במסגרת סעיף הויתור על זכויות המוקנות לו על-פי ההסכם עצמו. ההסדר לא נועד לחסום טענות כנגד הבנק כמי שהעמיד ערבויות, וסעיף הויתור חל רק על הנושאים הקשורים בפרויקטים ובשעבודים נשוא ההסדר. לטענת כונס הנכסים, המנהל המיוחד מושתק מלהעלות טענות כנגד הבנק וזאת בהתאם לסעיף הויתור בהסדר בין הצדדים - טענה זו התקבלה על-ידי בית משפט זה בפרשת מצליח 112 והחלטתו אושרה בפסק הדין של בית המשפט העליון. הפרשנות המצומצמת אותה מקנה המנהל המיוחד למילים "בגין הפרויקט" הינה מוטעית ומנוגדת לכוונת הצדדים. בהתאם להוראות ההסדר, הבנק זכאי להיפרע את מלוא חובו בחשבון הליווי מתקבולי מימוש הפרויקט. הטענות המועלות במסגרת הליך זה זהות במהותן לאלה שנדונו על-ידי בית המשפט בפרשת מצליח 112. בשני המקרים נטען על-ידי המנהל המיוחד כי העברת הכספים שנעשתה על-ידי הבנק מחשבון הליווי נעשתה שלא "בגין הפרויקט", וכי מטעם זה הבנק אינו זכאי להיפרע את החוב שנוצר בגין העברה זו מתמורת מימוש הפרויקט. בית משפט זה ובית המשפט העליון קבעו כי טענות מסוג זה, נכללות בגדר סעיף הויתור וכי המנהל המיוחד מושתק מלהעלותן. בקביעות אלה נקבע למעשה כי חוב בחשבון הליווי הינו חוב "בגין הפרויקט" ואין לעשות "סיווג" או "אפיון" של פעולות הבנק במסגרת חשבון הליווי. סעיף הויתור הינו סעיף כללי, אשר במסגרתו ויתר המנהל המיוחד על טענות כלפי הבנק, הן בכובעו כבנק מלווה ואן בכובעו כנושה מובטח, וההבחנות אותן מנסה להעלות המנהל המיוחד הינן מלאכותיות. ככל שהמנהל המיוחד גילה עובדות חדשות, בידו לבקש ביטול ההסדר. אחד המניעים העיקריים של המערכת הבנקאית בהתקשרות בהסדרים היה הרצון לאפשר את מימוש הפרויקטים ללא עיכובים ולחסוך העלאת טענות שונות, המוכחשות כשלעצמן, כלפי הבנקים. הביטוי "בגין הפרויקט" שבסעיף 2.3.4.1 בא למעט אך ורק חובות שאינם חלק מן החוב בחשבון הליווי, אך אינו בא למעט באופן כלשהו מן החוב בחשבון הליווי של הפרויקט עצמו, ובוודאי שלא היתה כוונה כי שלוש שנים לאחר יציאת ההסדר לדרך, יחזור המנהל המיוחד וידקדק בפעולות היסטוריות של הבנק שנים אחורה. חובות בגין פרויקטים אחרים הוסדרו בסעיף אחר. לו היתה מתקבלת טענת המנהל המיוחד, היה הדבר מאפשר לו למעשה לפתוח את כל סוגיית החובות לבנקים המלווים בטענה שעליו לבחון כל פעולה בכל החשבונות ובכך לעקוף את סעיף הויתור. ברור כי לא זו הייתה כוונת הצדדים. הבנק הסתמך בפועל על ההסדר ושינה את מצבו לרעה בעקבות ההסדר, בין היתר בתשלום או ויתור לדיירים על כספי מקטע שלישי בשיעור של מיליוני שקלים. עמדת המנהל המיוחד המנסה לעקוף את הוראות ההסדר נגועה בחוסר תום לב. דיון 5. כאמור, השאלה העומדת לדיון הינה עקרונית - האם סעיף הויתור יוצר השתק ומונע מהמנהל המיוחד להעלות טענות כנגד פעולות שנעשו בחשבון הליווי ולפיכך אינן חלק מחוב "בגין הפרויקט". שאלה זו הוכרעה בפרשת מצליח 112 ואושרה על-ידי בית המשפט העליון, ואין לשוב ולדון בה. אינני מקבל הטענה כי המקרה שלפנינו שונה מפרשת מצליח 112. בשני המקרים עמדה על הפרק סוגיית חלוקת כספים מקופת כינוס ובשניהם טען המנהל המיוחד כי אין לכסות חוב בחשבון הליווי מתמורת מימוש הפרויקט, אם החוב נוצר בגין כספים שלא שימשו את הפרויקט. גם בפרשת מצליח נדונה הסוגיה במסגרת בקשת הכונס ליתן הוראות בנוגע לחלוקת כספים ולא במסגרת תביעה שהגיש המנהל המיוחד כנגד הבנק המלווה, כפי שנטען (ר' פיסקה 2 להחלטה בפרשת מצליח 112 וכן פיסקה 20 סיפא לפסק דינו של בית המשפט העליון). הטענה כי המנהל המיוחד מבקש ליישם ההסדר ולא לבטלו אינה מאבחנת מקרה זה מפרשת מצליח 112, שכן, זו היתה ההנחה גם במקרה האחרון. הדיון בסעיף הויתור מניח ביסודו קיומו של חוזה תקף, שהרי אם החוזה מתבטל בטל עמו גם סעיף הויתור. הטענה כי סעיף הויתור אינו בא לגרוע מזכויות הצדדים על-פי ההסדר ובכלל זה, האפשרות להעלות טענות מקום בו בחרו הצדדים להותיר הסוגיה לדיון עתידי, היא טענה נכונה, אך אינה רלוונטית למקרה שלפנינו. כפי שנקבע, בחינת הרקע להסדרים וכוונת הצדדים שעמדה בבסיסם מובילה למסקנה אחת והיא כי הביטוי "חוב בגין הפרויקט" כולל כל חוב בחשבון הליווי, וכוונת הצדדים לא היתה להותיר סוגיה זו לבירור עתידי, כפי שטען המנהל המיוחד. בעניין זה ציינתי בפרשת הבנק הבינלאומי כי ברקע ההסכמים עמדה ההבנה כי יש מקום ברגע של משבר, להגיע לפתרון מוסכם, ולא לעמוד על הזכויות ו/או החובות על-פי דין. הפירוש המוצע על-ידי המנהל המיוחד למילים "בגין הפרויקט", לפיו יש עתה לבחון את תוקף החובות ומקורן, אינו תואם את מטרות ההסכם. במהלך איתור פתרונות למשבר המסועף של חפציבה לענפיה הרבים מספור היה ברור כי עמידה דקדקנית על הדין וההסכמים שנחתמו בין הצדדים, תביא את המעורבים לבאר שחת. ראיה זו, היא שהביאה את בעלי השעבודים, הבנקים ושאר צדדים, להסכמים בהם איזונים מיוחדים. על רקע זה, נקבע כי המילים "בגין הפרויקט" לא כוונו לבחינה רטרואקטיבית של תוקף החובות ומקורותיהן, שהרי בחינה כאמור מכפיפה את בעל השעבוד להוראות הדין, וצופה אל העבר ולא אל פני עתיד כפי שנתכוונו הצדדים בהסכם. כל פרשנות אחרת שתחייב עמידה דקדקנית על המילים "בגין הפרויקט", שתסתור את הפרשנות המרחיבה שעמדה בבסיס ההסכם, כמו גם בבסיס שאר ההסכמים שנתקבלו במסגרת פרויקט חפציבה, לא תעלה בקנה אחד עם כוונת הצדדים להסכם (פרשת הבנק הבינלאומי, פיסקה 9). כאמור, גישה זו אושרה על-ידי בית המשפט העליון. 6. טענת המנהל המיוחד כי לא בכדי נמנעו הצדדים מלבחור בביטוי "חוב בחשבון הליווי" אינה משנה את מסקנתי. דווקא גישת המנהל המיוחד הטוען לעקרון "הפרויקט הסגור", מובילה למסקנה כי הביטוי "חוב בגין הפרויקט" כולל בהכרח כל חוב שבחשבון הליווי, שכן, זוהי הנחת היסוד בניהול חשבון ליווי. "לפי שיטה זו [שיטת הליווי הפיננסי] מתנהל הפרויקט כמשק סגור המופרד מיתר פעילות הקבלן, כאשר רוכשי הדירות מפקידים את כל כספי הרכישה לחשבון הליווי, המשועבד לבנק המלווה. הוצאת הכספים מחשבון הליווי נשלטת ומפוקחת על ידי הבנק המלווה" (עא 911/10 בנק הפועלים בע"מ נ' שמואל אלישיוב, פיסקה 22). על-פי שיטת הפרויקט הסגור בה אוחז המנהל המיוחד, מתחייבת הפרשנות כי חוב בחשבון הליווי הינו בהכרח חוב בגין הפרויקט, וככל שיש ללמוד מכך שהצדדים לא בחרו בביטוי "חוב בחשבון הליווי", יש בכך כדי להוסיף על החובות בגין הפרויקט שבחשבון הליווי ולא לגרוע מהם, אולם, אינני נדרש להכריע בכך. אמנם, ההנחה כי חשבון הליווי מתנהל כמשק סגור המופרד מיתר פעילות הקבלן הופרכה בכל הנוגע לפרשיית חפציבה, אולם, לשם כך נועד סעיף הויתור. כפי שצוין בפרשת מצליח 112, הבנקים והכונסים חתמו על ההסדרים עם המנהל המיוחד והכנ"ר מתוך הנחה אפשרית שבדיקות מקיפות של ההתנהלויות בחשבונות הליווי יכלו ליצור עילות תביעה אזרחיות שונות. לפיכך נקבע בסעיף הויתור, כי למנהל המיוחד, כמו גם לרוכשי הדירות, לא יהיו יותר טענות או תביעות כלפי הבנק כבנק מְלָוֶוה או כנושה מובטח. הויתור הוא ויתור מפורש ויש להבינו כלשונו, קרי, אין לבוא בטענות או תביעות כלפי מה שנעשה בעבר בחשבון הליווי, אלא אם יסתברו נסיבות קיצוניות במיוחד שלא היו ידועות ערב חתימת ההסדר (שם, בפיסקה 5). אילו נתקבלה פרשנות המנהל המיוחד לפיה רשאי הוא לחקור אחר פעולות שנעשו בחשבון הליווי, היה סעיף הויתור מרוקן מכל תוכן. סעיף הויתור קובע כדלהלן: "למנהל המיוחד ולרוכשי הדירות לא יהיו כל טענות ו/או תביעות ו/או דרישות מכל מין וסוג שהוא כלפי הבנק ו/או עובדיו ו/או מי מטעמו בגין פעולותיו כבנק מלווה ו/או כנושה מובטח של החברות מכח השעבודים כמפורט בבקשה לאכיפת שעבודים (פש"ר 4214/07), והם מוותרים בזאת על כל טענה ו/או תביעה ו/או דרישה מכל מין וסוג שהוא שיכולה לעמוד להם בעניין". קבלת טענת המנהל המיוחד כי סעיף הויתור חל רק על הנושאים הקשורים בפרויקטים ובשעבודים נשוא ההסדר אינה מעוגנת בלשון ההסכם או המטרות שעמדו בבסיסו, ובכל מקרה היא אינה גורעת מן המסקנה כי סעיף הויתור (גם בפרשנות המוצעת על-ידי המנהל המיוחד) מונע העלאת טענות כנגד פעולות בחשבון הליווי. סיכום 7. כפי שכבר הוכרע בהחלטות שאושרו על-ידי בית המשפט העליון, הרקע לכריתת ההסכמים, כוונת הצדדים שעמדה בבסיסם ומהותו של הפרויקט הסגור מובילים למסקנה אחת והיא כי כל חוב בחשבון הליווי ייחשב כחוב "בגין ובקשר לפרויקט", ואין לבצע הבחנה בין פעולות שונות בחשבון הליווי על בסיס בחינה רטרואקטיבית של פעולות הבנק המלווה. הגם שהמנהל המיוחד וכנראה גם שאר הצדדים המעורבים היו מצויים בנחיתות מידע מחד ובלחץ למצוא פתרון מהיר מאידך, הנחת היסוד של הצדדים היתה כי בחינת הפעולות שבחשבון הליווי עשויה לגלות כשלים בניהולו. לשם כך הושגו ההסדרים ובהם סעיף הויתור. אם לא תאמר כן, לא ניתן להבין מדוע ויתרו הבנקים המלווים על זכויותיהם כנושים מובטחים, שהרי, יכלו לפעול על-פי דין ולממש הבטוחות שבידיהם. "קניית הסיכון" לה טען המנהל המיוחד אינה אך בקשר לחובות שאינם בגין הפרויקט, אלא גם בנוגע לחובות בגין הפרויקט. שכן, לא ניתן להניח כי הבנקים המלווים "שילמו" עבור הסיכון בכל הנוגע לחובות בגין הפרויקט (בכך שויתרו על בטוחתם) ולא קיבלו כל תמורה (אם תתקבל גישת המנהל המיוחד). קניית הסיכון בכל הנוגע לחובות בגין הפרויקט, היתה על-ידי ויתור הבנקים המלווים על השעבוד מחד, ומאידך, ויתור המנהל המיוחד על טענות כנגד הבנק כבנק המלווה או כנגד פעולות שנעשו בחשבון הליווי. משמעותה של קבלת הפרשנות המוצעת על-ידי המנהל המיוחד תהיה כי ניתן יהיה בדרך זו לפתוח את כל ההסדרים ולטעון טענות כנגד פעולות בחשבון הליווי, ולכך לא התכוונו הצדדים, וההליך שבפנינו רק מוכיח זאת. המנהל המיוחד מעלה טענות בחלוף כ- 3 שנים ממועד כריתת ההסדרים, וזאת כנגד פעולות שנעשו בחשבון הליווי הקודם וביחס לפעולות שבוצעו לפני כמעט עשור, לזאת וודאי לא התכוונו הצדדים להסדר ולשם כך לא ויתרו הבנקים על זכויותיהם כבעלי שעבוד ראשון על המקרקעין. כפי שנקבע, טענת המנהל המיוחד כי התגלו לו עובדות חדשות שלא היו ידועות לו קודם לכריתת ההסדר, יכולה לכל היותר להקים לו עילה לעתור לביטול ההסדר ומימוש הפרויקט על-פי דין, אך לא יכולה להשליך על פרשנות ההסדר ביישומו. התוצאה 8. הבקשה נדחית. מנהל מיוחדמתן הוראות