קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול הסכם פשרה שנחתם במהלך דיון בבית המשפט: פתח דבר מונחת בפני בקשה אשר הוגשה בדרך של המרצת פתיחה, להצהיר על בטלותו של הסכם פשרה (להלן - הסכם הפשרה) עליו חתם המבקש במהלך דיון, שנערך ביום 21.4.04 במסגרת בש"א 1319/04 בבית משפט השלום ברמלה בפני כב' הרשם דן סעדון, שנתן להסכם תוקף של החלטה.   רקע עובדתי מעיון בכתב התובענה על נספחיה עולות מספר עובדות, אשר לא הוכחשו על ידי המשיב בתגובתו לבקשה, כדלהלן:   במהלך חודש יולי 2003 פנה המבקש 1 למשיב, לשם נכיון שיק של צד ג' בסך 9,700 ₪ לטובת המבקשת 2. תמורת השיק, נתן המשיב למבקשת 2 סך של 9,000 ₪.   לבקשת המשיב, הפקידה המבקשת 2 בידי המשיב שיק לבטחון בסך 9,700 ₪ אשר נמשך על ידי המבקשת לפקודת "אלון אתי". העתק שיק הבטחון צורף כנספח א לכתב התבוענה (להלן - שיק הבטחון).   ביום 15.9.03, חתם המבקש 1 על מסמך לפיו הינו מאשר קיומו של חוב למשיב בסך 9,700 ₪ אותו הוא מתחייב לפרוע עד יום 30.10.03 וככל שחוב זה לא ייפרע על ידו יעמוד החוב על סך 15,000 ₪ . המסמך צורף כנספח ב לכתב התובענה (להלן - מסמך ההתחייבות).   בסוף שנת 2003 ובתחילת שנת 2004 נקט המשיב במספר הליכים משפטיים לשם גביית החוב. האחד - נגד המבקשת 2, על בסיס שיק הבטחון, והשני - תביעה כספית נגד המבקש 1 על בסיס מסמך ההתחייבות. כמו כן, הגיש המשיב ללשכת ההוצאה לפועל ברמלה בקשה לביצוע שיק ע"ס 1,000 ₪, שנמשך על ידי אדם בשם יהודה בנימין (להלן - מר בנימין). בתביעה הכספית ניתן פסק דין בהעדר הגנה נגד המבקש 1.   מר בנימין הגיש התנגדות לביצוע השיק, ודיון בהתנגדות התקיים ביום 21.4.04 בפני ראש ההוצאה לפועל, כב' הרשם דן סעדון. בדיון נכח גם המבקש 1, הקשור בקשרי משפחה למר בנימין. במהלך הדיון הגיעו הצדדים להסכמה הנוגעת לשלושת ההליכים האמורים לעיל. פרוטוקול הדיון צורף כנספח ג לכתב התובענה. הצדדים הגיעו במהלך הדיון להסכמה, המהווה את הסכם הפשרה נשוא התובענה בתיק זה. בהסכם הפשרה נקבע ,בין היתר, כי: "לסילוק חובות החייבים (המבקשים ומר בנימין - נ"ש) בשלושת תיקי ההוצל"פ, ישלמו החייבים סך של 16,000 ₪". המבקש 1, מר בנימין והמשיב חתמו באופן אישי על הסכם הפשרה, המופיע בגוף פרוטוקול הדיון, כאשר כב' השרם סעדון נותן להסכם הפשרה תוקף של החלטה. טענות המבקש המבקשים מתייחסים בטענותיהם לשלושה נושאים. האחד, עניינו מסמך ההתחייבות, השני, הסכם הפשרה, והשלישי, אופן נקיטת ההליכים על ידי המשיב. בכל הנוגע למסמך ההתחייבות, המבקשים טוענים, כי דינו של מסמך ההתחייבות להתבטל הואיל והמבקש 1 חתם עליו תחת כפייה, לחץ ואיומים, שהופעלו כלפיו על ידי המשיב ואחרים שהתלוו אליו לשם כך. לטענת המבקש 1, משעה שחתם על מסמך ההתחייבות בכפיה ותחת איומים מתוך הפעלת לחץ פיזי ואיומים, המסמך בטל. מסמך ההתחייבות בטל גם מחמת היותו בלתי חוקי, בלתי מוסרי ומנוגד לתקנת הציבור, וזאת בהתאם להוראות סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 (להלן - חוק החוזים). המבקש טוען, כי מסמך ההתחייבות אינו עומד בתנאי חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, תשנ"ג-1993 (להלן - חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות). לטענתו, המשיב אינו תאגיד בנקאי, לא נערך חוזה הלוואה בכתב והוא אולץ לחתום על מסמך ההתחייבות ממנו נעדרים פרטים, המתחייבים על פי החוק דוגמת שיעור הריבית.   אשר להסכם הפשרה, המבקשים טוענים, כי גם דינו של זה להתבטל, הואיל ונחתם על ידי המבקש 1 באולם בית המשפט מתוך טעות ,מבלי שהמבקש 1 ידע אותה עת, כי הוגשה נגדו תביעה אישית וכי ניתן נגדו פסק דין בהעדר הגנה. לטענתם של המבקשים חתם המבקש 1 על הסכם הפשרה תוך שמופעל עליו לחץ נפשי עצום מצד כל הגורמים המעורבים, לרבות המשיב, וזאת מבלי שהבין את משמעותו של הסכם הפשרה. כן טוענים המבקשים, כי הסכם הפשרה ניתן לביטול גם מן הטעם, שהמשיב מתעשר על פיו שלא כדין, הואיל והמבקש 1 כבר פרע קודם לחתימה על הסכם הפשרה חלק גדול מסכום החוב. בנוסף, המבקשים טוענים, שהחלטת כב' הרשם סעדון, אשר בה ניתן תוקף של החלטה להסכם הפשרה, ניתנה בחוסר סמכות, הואיל וההחלטה אינה יכולה להתייחס לתיקים אחרים, שלא נדונו באותו מועד אצל הרשם.   ביחס להתנהלות המשיב, טוענים המבקשים, כי המשיב נהג בחוסר תום לב, משעה שנקט בהליכים שונים ונפרדים לשם גביית אותו סכום חוב מקורי.   טענות המשיב מנגד, המשיב טוען, כי חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות קובע מנגנון ברור לתקיפת חיובים על פיו, ולא ניתן לעקוף מנגנון זה באמצעות הגשת בקשה לסעד הצהרתי. מכל מקום, לטענת המשיב, הואיל והמבקשים טוענים בתובענה לביטולו של הסכם הפשרה, אין כל רלוונטיות לטענותיו בהקשר לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, המתייחסות למסמך ההתחייבות.   אשר להסכם הפשרה, טוען המשיב, כי על החלטת הרשם אשר נתנה תוקף להסכמת הצדדים, לא הוגש כל ערעור על ידי מי מהמבקשים. לכן החלטה זו הפכה לחלוטה והיא יצרה מעשה בית דין. עוד לטענתו של המשיב, המבקשים לא תמכו טענותיהם לאילוץ וכפייה בכל ראיה, ולפיכך דינן של טענות אלו להידחות.   עוד טוען המשיב, כי אחד משלושת תיקי ההוצאה לפועל, שאליהם התייחס הסכם הפשרה, נפתח לשם ביצוע פסק דין אשר ניתן נגד המבקש 1 במסגרת התביעה הכספית שהוגשה נגדו, כאמור לעיל. הואיל והמועד להגשת ערעור על פסק דין זה, הדרך היחידה בה ניתן לבטלו היא באמצעות הגשת בקשה בטענת פרעתי במסגרת תיק ההוצאה לפועל בלבד.   דיון והכרעה הסעד המבוקש על ידי המבקשים בפרק המבוא לכתב התובענה הינו מתן פסק דין הצהרתי, ולפיו, "הסכם הפשרה שנחתם, בין היתר, בין המבקשים ובין המשיב בטל ומבוטל, בין היתר מחמת טעות והואיל ותוכנו מנוגד לתקנת הציבור". אף בסופו של כתב התובענה (סעיף 39) מתבקש בית המשפט להצהיר, כי "הסכם הפשרה הינו בטל ומבוטל וחסר כל תוקף משפטי". נוכח זאת, מקובלת עלי טענת ב"כ המשיב, כי כל טענות המבקשים אשר מטרתן לתקוף את חוקיות מסמך ההתחייבות, וזאת להבדיל מהסכם הפשרה, בהיותו מנוגד לכאורה לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, אינן רלוונטיות. הסעד המבוקש על ידי המבקשים מתייחס אך ורק לחוקיותו של הסכם הפשרה ולפיכך, יש מקום לבחינת טענות המשיב ביחס להסכם זה בלבד. לא מבוקשת הצהרה על בטלותו של מסמך ההתחייבות. לפיכך מסמך זה עומד בתוקפו, ואין כל מקום לדון בטענה הנוגעת אליו, משלא התבקשה הצהרה על בטלותו.   המבקשים טוענים לפגמים שנפלו בכריתתו של הסכם הפשרה שעניינם לחץ וכפייה, אשר בגינם דינו של הסכם הפשרה להתבטל. אכן, צד להסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין, יכול להגיש תביעה לבית המשפט לשם ביטולו, מחמת פגמים בכריתתו. כפי שכבר נפסק בענין זה ברע"פ 7148/98, עזרא נ' זלזניאק, פד"י נג (3) 337, 344-345:   " הילכת בית משפט זה בכל הנוגע למהותו, לאופיו ולתוקפו של פסק דין שניתן בהסכמת הצדדים, הלכה סדורה ובהירה היא. תמצית ההלכה מובאת בספרו של י' זוסמן סדרי הדין האזרחי , בעמ' 549: 'פסק דין שבהסכמה ממוזגות בו שתי תכונות, של הסכם ושל פסק דין ...' להבחנה זו בין הפן ה'הסכמי' לפן ה'שיפוטי' של פסק הדין, חשיבות הן לענין יכולת תקיפתו של פסק דין על ידי בעל הדין המבקש לשלול ממנו את נפקותו והן לעניין אכיפתו של הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין. באותם מקרים שבהם צד להסכם הפשרה מבקש לבטל את פסק הדין שנתן תוקף להסכם, נקבעו שני מסלולי ביטול בהתאם לסוג העילה שבגינה מתבקש הביטול ואפיונה כ'הסכמית', או 'שיפוטית'. כאשר צד להסכם מבקש לבטל את פסק הדין מחמת פגם הקשור להסכם עצמו (כגון: טעות, הטעיה, אי חוקיות, הפרה או שינוי מהותי בנסיבות), הפן ה'הסכמי' מאפשר לו להגיש תביעה חדשה שעילתה הפגם שנתגלה בהסכם. על ידי הגשת תביעה כזו, ממילא מתבקש ביטול פסק הדין (ההדגשה איננה במקור - נ"ש). הגשת תביעה לבית משפט לביטולם של הסכם פשרה ושל פסק דין שאישר אותו, דרושה לשם השגת הביטול ולא ניתן להשיג אותה תכלית בדרך אינצידנטלית, כגון: על ידי הגנה מפני תביעה אחרת".   יחד עם זאת, הלכה פסוקה ומושרשת היטב הינה, כי לא בנקל יבטל בית משפט הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין. בע"א 11750/05, שמר נ' בנק הפועלים (לא פורסם) נפסק בהקשר זה:   "הטענות הנוספות שהעלו המערערים לעניין הפגמים שנפלו בכריתתו של הסכם הפשרה בדין נדחו אף הן על ידי בית משפט קמא. בית המשפט נסמך בהקשר זה על ההלכה הפסוקה הקובעת כי אף שניתן לבטל הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין אם נפל פגם בכריתתו, על בית המשפט לנהוג משנה זהירות בעניין זה ולהשתכנע כי קיימים טעמים כבדי משקל המצדיקים את הביטול. זאת בשל החשיבות הרבה שיש לייחס לערך של סופיות הסכם הפשרה כהסדר המסיים את הסכסוך בין הצדדים ... אכן, גישה אחרת, גמישה יותר, שתאפשר ביטול הסכם פשרה כל אימת שמי מן הצדדים יסבור בדיעבד שהפשרה לא הייתה מוצלחת או כדאית מבחינתו, אינה מתיישבת עם דיני החוזים הכלליים לפיהם טעות בכדאיות העיסקה איננה עולה כדי פגם בכריתת החוזה ואינה מזכה את הצד שטעה בביטולו (סעיף 14(ד) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). גישה כזו אף חותרת תחת יסודותיו של מוסד הפשרה. היא מערערת את הוודאות ואת הסופיות שהן מסימניו המובהקים של המוסד ועלולה להרתיע מתדיינים מלסיים בדרך זו את המחלוקות שביניהם. בכך יצא נפסד האינטרס הציבורי המחייב לפעול, ככל שהדבר ניתן, לקידום ולעידוד פשרות בהליכים משפטיים ... ייתכן שהמערערים התקשרו בהסכם הפשרה לאחר התלבטות וכי עשו זאת לא בלב קל, כפי שהעידה המערערת, אך זה טיבן של פשרות ועל אחת כמה וכמה פשרות שבהן נוטל על עצמו בעל דין התחייבויות לא פשוטות. בכך בלבד אין כדי לבסס עילה לביטול הסכם בכלל והסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין בפרט, בשל עושק, כפיה או הטעיה".    בנסיבות המקרה שבפני, באתי לכלל מסקנה כי גירסתו של המבקש 1בדבר הלחץ הרב שהופעל עליו לחתום על הסכם הפשרה, לא הוכחה כדבעי.   המבקש העיד כי בהיותו באולם בית המשפט נלחץ (עמ' 6 לפרוטוקול שורה 5), כי עורכי הדין הלחיצו אותו, באומרם שלו לא יחתום, החוב יקפוץ פי כמה (שם, בשורה 6; שורות 31-32). כך גם העיד המבקש 1, כי גם מר בנימין הלחיץ אותו לסגור את הפרשה (שם, שורות 7-8). לדבריו של המבקש 1, היה אותה עת בסך הכל "ילד" בן 22, ולנוכח הלחץ שהופעל עליו, לא נותר לו מה לעשות ( עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 13-15). אולם, המבקש 1 לא הביא כל ראיה לתמיכה בגירסתו. המבקשים לא הביאו לעדות אף לא אחד מהנוכחים באותו מועד באולמו של כב' הרשם סעדון, דוגמת מר בנימין או מי מעורכי הדין אשר לטענתו הלחיצו אותו, על מנת לתמוך בגירסת המבקש 1. כשנשאל המבקש מדוע לא הביא את מר בנימין לעדות השיב: "כי יהודה (מר בנימין-נ"ש) הוא לא בסדר. היום אני לא בקשר איתו. אני לא יודע איפה הוא נמצא. אני לא יודע אם הוא גר בלוד, אין לי קשר איתו" (עמ' 7 לפרוטוקול, שורה 1-2). הסברו זה של המבקש אינו משכנע. המבקש 1 לא טען כלל, כי ניסה לאתר את מר בנימין, והדבר לא עלה בידו.   בענין זה כבר נפסק כי:   "...מעמידים בעל דין בחזקתו ,שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו , ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט, להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" (ע"א 548/78 פלונית נ. פלוני פד"י לה (1) 736, 760).   במקרה שבפני, לא מצאתי כל טעם מיוחד להסתפק בעדותו היחידה של המבקש 1. עדותו של המבקש 1 בענין זה לקונית וסתמית ומתמצה באמירות לפיהן היה נתון בלחץ. המבקש יכול היה להביא עדויות לתמיכה בגירסתו ונמנע מלעשות כן. יתירה מכך, המבקשים לא טרחו לפרט מהותו של לחץ נטען זה, והעלו טענתם בסתמיות. עצם היותו של המבקש 1 בחור בגיל 22 בעת שנחתם הסכם הפשרה אין בה כדי להביא לקבלת הטענה בדבר פגם של כפיה או עושק, שנפל בכריתת הסכם הפשרה. בעניין זה נאמר בע"א 403/80, סאסי נ' קיקאון, פד"י לו(1)762, 767: "לפיכך חייבים המצוקה, החולשה השכלית או הגופנית וחוסר הניסיון להיות כבדי משקל, ועל בית המשפט להשתכנע, שפעלו את פעולתם על העשוק והסיטו את שיקול-דעתו סטייה של ממש מנתיבו הנכון. גורמים קלי ערך מסוג 'הרבה יין עושה, הרבה שחוק עושה, הרבה ילדות עושה, הרבה שכנים הרעים עושים' (סוטה, ז, א [א]) לא די בהם. גם שיקולים של מדיניות משפטית מחייבים הגנה על ביטחון המסחר, שאל לנו לערערו על-ידי כל רוח מצויה". בנסיבות אלו, אין בידי כל טעם מיוחד לקבלת גירסתם של המבקשים לעניין אותו לחץ נטען, מה גם שעצם מהותו של אותו לחץ נטען אינה מגיעה לכדי עילה לביטולו של הסכם הפשרה.   למעלה מן הצורך יוער, כי חרף העובדה, שעסקינן בפסק דין משנת 2004, המבקשים לא הגישו כל בקשה לביטול פסק הדין ו/או תובענה בגין הפגם הנטען בכריתת הסכם הפשרה, וזאת עד למועד הגשת התובענה בתיק זה בדצמבר 2009 (עמ' 6 לפרוטוקול שורות 20-21 ושורה 23). סבורני כי שיהוי זה הינו בעוכריהם של המבקשים, שאם אכן נכונה טענתם בדבר כפיה או עושק, מדוע השתהו זמן כה רב בהגשת תובענה לביטול הסכם הפשרה?! למבקשים הפתרונים.   המבקש 1 הלין עוד בעדותו בפני, כי לא קרא ולא ידע על מה הוא חותם (עמ' 6 לפרוטוקול שורות 13-14 ושורה 29). הלכה פסוקה בענין זה בע"א 121/70, דב גלעדי נ' אוריון חברה לביטוח, פד"י כה(1)648, 661:   "בין כה וכה אינה נשמעת הטענה מפי החותם על מסמך ,שהוא חתם מבלי לקראו תחילה ומבלי לדעת את תכנו: אם לא ניתנה לו הזדמנות לקראו תחילה ,צריך היה להימנע מלחתום; ואם לא קראו מסיבה אחרת או ללא כל סיבה, אין לו להלין אלא על עצמו בלבד ורואים אותו כאילו לקח על עצמו מרצון את הסיכון הכרוך בחתימתו על מסמך סתם".   עיון בהסכם הפשרה מעלה, כי עסקינן בהסכמה שאינה ארוכה במיוחד, הכתובה באופן ברור וקריא. על פי ההלכה האמורה לעיל, משעה שהמבקש חתם על ההסכם מבלי לקראו ומבלי לברר את העובדות העולות ממנו לאשורן, הוא אינו יכול לבוא על כך בטרוניה, ואין לו להלין בענין זה אלא על עצמו.   אשר לטענת המבקש כי פסק דינו של כב' הרשם סעדון ניתן בחוסר סמכות, מן הטעם כי פסק הדין מתייחס גם לתיקים שלא נדונו על ידי הרשם באותו מועד, הרי שמקומה של טענה כגון זו, בערעור על פסק הדין, ולא במסגרת ההליכים בתיק זה. בענין זה כבר נפסק ברע"פ 7148/98 אשר צויין לעיל, בעמ' 345 :   "...מהיבט הפן ה'שיפוטי' - היינו, האישור שניתן להסכם על ידי שופט - כאשר צד מבקש לבטל את פסק הדין מחמת שנפל פגם בהליכי המשפט, לרבות בסדרי הדין, פתוחה בפניו הדרך לנקוט הליכי ערעור רגילים".   לפיכך, הנני דוחה את טענת המבקש בענין זה.   סוף דבר סיכומם של דברים, דין התובענה להידחות. המבקשים ישאו בהוצאות המשיב ובשכר טרחת עורך דינו בסך 3,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. ביטול הסכם פשרהחוזהדיוןביטול חוזההסכם פשרהפשרה