קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה על הפחתת שכר: בתיק זה אוחדו תביעותיהן של 5 תובעות כנגד הנתבעת, אשר תבעו כולן רכיבים דומים, לרבות פיצויי פיטורים ודמי הבראה בהתבסס על אותה מערכת עובדתית. בתיק התנהלו מספר דיונים מוקדמים ולבסוף, בסביבות מרץ 2010, הודיעה הנתבעת כי גובש ונחתם הסכם הבראה שאושר על ידי המדינה וזמן קצר לאחר מכן, מתוקף אותו הסכם, שולמו לתובעות פיצויי פיטורים. כמו כן, ניתנו על ידי בית הדין פסקי דין חלקיים לענין דמי הבראה ועל כן, נותרה בפנינו מחלוקת לעניין רכיב אחד בלבד והוא - החזר שכר בגין הפחתה שבוצעה בשכרן של התובעות מאז שנת 2003 ועד סיום עבודתן בגובה 10% מהשכר. מתוך 5 התובעות אשר עניינן נשמע בתיק זה בהתחלה, נותרו 3 תובעות, כאשר יתר התובעות וויתרו על טענותיהן לעניין הפחתת השכר. בהקשר זה יצויין, כי התובעת ברנס זהבה שלחה הודעה לבית הדין במסגרת הדיון האחרון שהתקיים ביום 16.5.11 ממנה ניתן להבין, כי גם היא מוותרת על תביעתה לענין רכיב הפחתת השכר. העובדות הדרושות לענייננו, כפי שהן עולות מכלל החומר שהונח בפנינו הינן כדלקמן:- התובעות הינן גננות/סייעות אשר היו מועסקות בתקופה הרלוונטית אצל הנתבעת. בהתאם לנהוג בנתבעת, מדי שנה חתמו התובעות על הסכם עבודה בו נרשם, כי "המשכורת תשולם על פי טבלת השכר והתנאים הסוציאליים הנהוגים ב"רשת הגנים של אגודת ישראל כאשר טבלת השכר והסוציאליות ניתנת לעיון במשרד רשת הגנים". הנתבעת הינה עמותה רשומה המעניקה שירותי חינוך לילדי גנים ומעונות יום בחינוך החרדי. היחסים בין המדינה לנתבעת נקבעו על פי פקודת החינוך כבית ספר נתמך ועל פי המפורט בכתב ההגנה - הנתבעת זוכה לתקצוב חלקי ממשרד החינוך. על פי הסברי ב"כ הנתבעת בפנינו - בעת הגשת התביעות היתה הנתבעת במעמד של גוף בכינוס או בפירוק וולנטרי בחסות משרד החינוך, אשר מינה מנהל מיוחד לנתבעת. על פי תצהירו של הרב רייך מטעם הנתבעת אשר העיד בפני בית הדין, במהלך השנים 2000 - 2006 ננקטו בנתבעת צעדי הבראה אשר נועדו לצמצם את הגרעון השוטף של הנתבעת ולנסות להביא את הרשת לאיזון תקציבי. לאור האמור, נבחנו מספר חלופות והתקבלה החלטה שהוצאה לפועל באפריל 2003 בדבר קיצוץ של 10% בשכרם של כלל עובדי הנתבעת, לרבות התובעות, בנוסף להליכי הבראה נוספים. אין מחלוקת בין הצדדים, כי בשנת 2003, כאשר הנתבעת החלה בהפחתת השכר נמסר לכל העובדות, לרבות לתובעות, כי שכרן יקוצץ בשיעור של 10% וזאת למשך שנה וחצי. כמו כן, אין מחלוקת, כי התובעות, במסגרת הסתדרות המורים של אגודת ישראל אשר ייצגה אותן (להלן: ההסתדרות) הסכימו לעניין זה. עם זאת, הקיצוץ בשכר נמשך מעבר לשנה וחצי - עד מועד סיום עבודתן של התובעות ביולי/אוגוסט 2007. יצויין, כי עבודתן של התובעות זהבה ברנס וילנה סולומונוב הסתיימה בפיטורים לאחר שהגן שבו עבדו נסגר ועבודתה של הגב' נעמי שושן הסתיימה בהתפטרות, לאחר שהוצע לה להמשיך לעבוד תוך הפחתה נוספת בשכרה והיא סרבה לכך. עדותה של גב' נעמי שושן במסגרת עדותה של הגב' שושן היא העידה, כי נמסר לעובדות שהרשת נמצאת במצב כלכלי קשה כבר בשנת 2003 והוסבר להן שתהייה הפחתה רוחבית בסך של 10% מהשכר. נאמר להן, שמי שאינה מסכימה לעבוד בתנאי שכר אלו - אינה יכולה להמשיך לעבוד ברשת. הגב' שושן העידה כי היא פנתה טלפונית כ-50 פעם בעניין ההפחתה ודיברה בענין זה עם הגב' פרידה שישבה בהנהלה (ושהיא אינה יודעת מה תפקידה). הגב' שושן לא זכרה האם שלחה מכתב לעניין ההפחתה בשכר בשיעור של 10% ואולם, בכל מקרה, לא היה לה עותק של מכתב להציג לבית הדין. על פי עדותה של הגב' שושן, ב-29.5.2007, כאשר התקבלה החלטה ברשת להפחית עוד את שכר העובדים לגובה של שכר מינימום היא הוזמנה לשימוע לעניין הפחתת השכר ובשימוע היא הודיעה כי אינה מסכימה להפחתה, ובעקבות הודעתה כאמור, הסתיימה עבודתה בנתבעת. עדותה של גב' ברנס זהבה במסגרת עדותה, העידה הגב' ברנס, כי היא הסכימה לקיצוץ של 10% בשכרה שכן היא חשבה שבאופן זה היא תוכל להמשיך לעבוד בנתבעת עד הגיעה לגיל פנסיה. ואולם, לגרסתה, מאחר ופיטרו אותה בסופו של דבר, הרי שהסכמתה לעבוד בהפחתת שכר אינה תקפה. עדותה של הגב' סולומונוב גב' סולומונוב לא היתה מיוצגת ועל כן לא הגישה תצהיר. מעדותה לפנינו ניתן היה להבין שהיא היתה מודעת להחלטה להפחית 10% מהשכר למשך שנה וחצי. כשראתה שממשיכים להפחית משכרה, היא פנתה למחלקת משכורות ושם נאמר לה, כי ברשת מקווים שהמצב ישתפר ואם המצב אכן ישתפר אזי יחזירו לה את הסכומים שקיזזו משכרה. כן נאמר לה, כי אם היא רוצה היא יכולה לעזוב את העבודה תוך קבלת פיצויים ואולם היא בחרה להמשיך בעבודתה. עדותו של הרב רייך מאחר והרב רייך החל עבודתו ברשת רק באוקטובר 2009 (כשנתיים לאחר סיום עבודתן של התובעות), הרי שהוא לא יכל להעיד על ההתרחשויות בזמן אמת ועיקר עדותו נועדה להגיש מסמכים שונים שהרשת ביקשה להגיש לבית הדין. בכל מקרה, גרסתו העיקרית של הרב רייך הייתה כי ההסתדרות הסכימה להפחתת 10% מהשכר למשך תקופה של 5 שנים (דהיינו - 3.5 שנים נוספות לאחר ההסכמה הראשונה שהתייחסה לשנה וחצי). עיקר טענות התובעות (יצויין, שככל שהטענות נובעות מהסיכומים - הרי שרק בא כוחה של הגב' שושן סיכם בתיק) - התובעות הסכימו לקיצוץ 10% משכרן למשך תקופה של שנה וחצי בלבד (בתצהירה של הגב' ברנס היא מתייחסת לשנה בלבד), כאשר הקיצוץ נמשך בפועל במשך 4 שנים. התובעות לא היו מודעות לזכותן להתפטר בזכאות לפיצויי פיטורים לאור הקיצוץ בשכרן ועל כן המשיכו לעבוד בנתבעת למרות שלא הסכימו לקיצוץ בשכרן. לאור האמור - על הנתבעת להשיב לתובעות את הסכומים אשר קוצצו משכרן שלא כדין, כאשר הגב' ברנס כימתה את הקיצוץ בשכרה בסך של 12,000 ₪; הגב' שושן כימתה את הקיצוץ בשכרה בסך של 36,890 ₪; והגב' סולומונוב כימתה את הקיצוץ בשכרה בסך של 10,745 ₪. הנתבעת לא הביאה את העדים הרלוונטיים בתיק, שכן הרב רייך כלל לא עבד בנתבעת בתקופה הרלוונטית. הנתבעת לא הציגה כל מסמך המלמד על הסכמת העובדים להמשיך בקיצוץ לאחר תום שנה וחצי. הנתבעת לא הביאה ראיות המלמדות על כך שההסתדרות הסכימה להמשך קיצוץ השכר לאחר שנה וחצי. מפנה לפסקי הדין - פרי שר אסייג, יהודה סולימני, אדרי זוהר. עיקר טענות הנתבעת - לגרסת הנתבעת - התובעות הסכימו לקיצוץ בשכרן בין על דרך של הסכמה בהתנהגות ובין אם בדרך של הסדר דו צדדי שנעשה על ידי ההסתדרות אשר ייצגה אותן. הנתבעת הוכיחה כי הסתדרות המורים של אגודת ישראל הסכימה לקיצוץ, וזאת במסגרת המסמכים שצורפו לתצהירו של הרב רייך. הנתבעת מפנה לפסקי דין שונים שניתנו על ידי בתי דין שונים בתיקים נגד הנתבעת - לרבות בענין אדרי זוהרה (שלגרסתה ניתן בטרם העידו אנשי ההסתדרות), בענין אוזן מזל יהודית, ממן דבורה, רות גרז ו-ז'קלין הורוביץ. כן הפנתה הנתבעת למספר פסקי דין שניתנו על ידי בית הדין הארצי בענין של הסכמה בהתנהגות. דיון והכרעה במסגרת הדיון בפנינו עולות שתי סוגיות. הראשונה - האם התובעות הסכימו בהתנהגותן להפחתת 10% משכרן מעבר לתקופה של שנה וחצי והשניה - האם קיים הסדר דו צדדי בין הנתבעת להסתדרות בעניין המשך הפחתת השכר, לאחר תום שנה וחצי. הסכמה לענין התנהגות כפי שעולה מפרק העובדות, משנת 2003 ועד מועד סיום עבודתן (יולי - אוגוסט 2007) ביצעה הנתבעת הפחתת שכר כללית רוחבית אצל כל עובדיה, לרבות התובעות, בגובה של 10% מהשכר וזאת במסגרת הליך הבראה. כפי שעולה מחקירתן הנגדית של התובעות וכפי שפורט לעיל - התובעות חתמו מידי שנה על הסכם עבודה בו נרשם, כי "המשכורת תשולם על פי טבלת השכר והתנאים הסוציאליים הנהוגים ב"רשת הגנים של אגודת ישראל כאשר טבלת השכר והסוציאליות ניתנת לעיון במשרד רשת הגנים". אף אחת מהתובעות לא פנתה לבית הדין לפני סיום עבודתה עקב התנגדותה לקיצוץ בשכר או בדרישה להחזר השכר, אף אחת מהתובעות לא התפטרה כתוצאה מהפחתת השכר ולמיטב הבנת בית הדין - אף אחת מהתובעות גם לא כתבה לנתבעת מכתב בעניין זה בזמן אמת. לגרסת התובעות שושן וסולומונוב, הן פנו להנהלת הנתבעת טלפונית בענין ההפחתה על מנת לבדוק עד מתי זה ימשך ולהביע התנגדותן, בעוד שלגרסת ברנס, הרי שהיא הסכימה לקיצוץ בשכר בתקווה כי כך ימנעו מלפטרה. בכל מקרה, איננו מקבלים את טענת התובעות כי הן לא הסכימו להפחתת השכר. אנו סבורים, שעל אף שהיה על הנתבעת לעדכן את התובעות לגבי המשך קיצוץ השכר (כפי שעודכנו בהתחלה על כך שיפחיתו משכרן למשך שנה וחצי), הרי שבפועל - התובעות ידעו כי ממשיכים להפחית משכרן והסכימו בהתנהגותן להפחתת השכר וכי הסכמתן מחייבת אותן ללא כל קשר להתנהלות הנתבעת. בפסיקה נקבע כי עובד המשלים עם שינוי בתנאי עבודתו ואינו נוקט בצעדים תוך זמן סביר, מסכים בהתנהגותו לשינוי בתנאי העבודה. וכפי שנקבע בעניין גולן: "כלל הוא, כי עיכוב של מספר חדשים בין הפרה יסודית של חוזה (ההורדה בשכר) לבין הגשת תביעה אינו מנתק את הקשר שביניהם, משום שטרם נקיטת צעד כזה יש לצפות מהעובד לבדוק את זכויותיו ולשוחח עם הממונים עליו. על כן, עיכוב סביר בהגשת התביעה אינו מהווה ויתור של העובד על זכויותיו או כריתת חוזה עבודה חדש. עם זאת, עיכוב ארוך ובלתי סביר מצביע על השלמת העובד עם תנאי השכר החדשים.... לאור האמור לעיל הגענו למסקנה, כי העובד הסכים לשינוי החד-צדדי בתנאי שכרו, וזאת מן הטעמים הבאים: (א) העובד ידע מיד על הפרת החוזה (עם קבלת שכרו בחודש נובמבר 1988); (ב) מדובר בעובד בעל השכלה; (ג) הגשת התביעה היא תגובה על פיטוריו (ולא רק על מנת לקבל הפרשי שכר) (ד) עברו שמונה חדשים מהמועד בו ידע העובד על ההפרה, ועד הגשת התביעה (וזאת רק לאחר פיטוריו), והדבר מצביע על השלמת המערער עם תנאי החוזה החדש. לפיכך, אנו מקבלים את הערעור בנושא זה ודוחים את התביעה להפרשי שכר". (כן ראה פסקי הדין בעניין אגודת קרית נוער והחברה ובעניין החברה המרכזית ואוטומציה בע"מ). אף בענייננו הנסיבות מצביעות על כך כי התובעות השלימו והסכימו להפחתת השכר, כמו יתר עובדי הנתבעת וכי ידעו על כך כי הנתבעת ממשיכה להפחית את שכרן גם לאחר שנה וחצי. התובעות היו מודעות לקיצוץ בשכר ואף נמסר להן לגביו. בהתחלה נמסר לתובעות כי הקיצוץ ימשך שנה וחצי, ואולם גם לאחר תום השנה וחצי המשיכו לקזז משכרן, והתובעות ידעו על כך. כפי שפורט לעיל, התובעות חתמו על הסכמי העבודה גם לאחר ההפחתה בשכר. הגם שהניסוח של הסכם העבודה עליו חתמו התובעות מדי שנה היה לאקוני ולדעתנו היה מקום לרשום בו במפורש לענין הפחתת השכר - הרי שבכל מקרה, התובעות אינן יכולות לטעון כי לא ידעו או כי לא הסכימו בהתנהגותן להפחתה. מכל המפורט לעיל - אנו דוחים את תביעת התובעות להחזר השכר שקוזז, שכן התובעות הסכימו בפועל להפחתה בשכרן וזאת על ידי התנהגותן ולא ניתן לקבל את תביעתן אשר הוגשה שנים רבות לאחר ההפחתה בשכרן ולאחר שעבודתן בנתבעת הסתיימה. התייחסות לסיכומי ב"כ התובעת הגב' שושן ב"כ הגב' שושן הזכיר בסיכומיו מספר פסקי דין שנועדו לתמוך בטענותיו, אך למעשה, פסקי הדין תמכו בגישת הנתבעת. פס"ד פרי שר אסייג אינו רלוונטי לענייננו, כי הסוגיה שנידונה במסגרת תיק זה היתה הזכאות של עובד להתפטר בדין מפוטר עקב הרעת תנאי עבודה. בית הדין הארצי קבע באותו מקרה, כי מעביד אינו רשאי לשנות את תנאי העבודה של עובד ללא הסכמתו, ואם הוא עושה זאת, זכאי העובד להתפטר תוך קבלת פיצויי פיטורים. יוזכר, כי בענייננו התובעות היו רשאיות להתפטר תוך קבלת פיצויי פיטורים אך בחרו שלא לעשות כן. גם בעניין יהודה סולימני ציין בית הדין הארצי, כי עובד אשר מפחיתים את שכרו יכול להתפטר בזכאות לפיצויי פיטורים או לפנות בצו עשה לבית הדין. כן צוין באותו פסק דין, כי ניתן ללמוד על הסכמת העובד להפחתת שכרו גם על ידי התנהגותו, אם לא התפטר או לא פנה לבית הדין. באשר לטענת התובעות כי לא היו מודעות לכך שעל פי דין היו רשאיות להתפטר בזכאות לפיצויי פיטורים - לא ניתן לקבל טענה זו. אנו חיים היום בעידן שהמידע נמצא ב"קצות האצבעות" וכפי שהגב' שושן ידעה בשנת 2007, עת ביקשו להפחית את שכרה עד לגובה שכר מינימום כי היא רשאית להתפטר בזכאות לפיצויי פיטורים, כך, מן הסתם, יכלה לדעת מהן זכויותיה עוד בשנת 2003, בעת שקיזזו בשכרה. בכל מקרה, גם אם היא לא היתה מודעת לזכותה להתפטר, אין בכך כדי לסייע לה לאור קביעתנו המפורטת לעיל. הסדר דו צדדי שנעשה על ידי ההסתדרות והתייחסות לפסקי דין נוספים בענין הנתבעת לאור קביעתנו כמפורט לעיל לענין הסכמת התובעות להפחתה בשכרן, אין אנו נדרשים להתייחס לטענת הנתבעת לענין הסדר דו צדדי, ואולם למען הסדר הטוב - נתייחס גם לטענה זו. במקרה דנן, אנו סבורים כי הנתבעת לא הוכיחה טענתה כי קיים הסדר דו צדדי עם ההסתדרות בענין הפחתת השכר. על מנת להוכיח טענה זו, היה על הנתבעת להביא לעדות את אנשי ההסתדרות ולא להסתפק במסמכים שונים שהוצגו על ידי עד שכלל לא נמנה על עובדי הנתבעת בתקופת חתימתם. יצויין עוד, כי על מנת להוכיח טענתה לענין ההסדר הדו צדדי, הפנתה הנתבעת בעיקר לפסקי דין של מותבים אחרים בבתי הדין השונים. פסקי דין אלו ניתנו על ידי בתי דין שונים, אשר הוצגו בפניהם ראיות שונות מהראיות שהוצגו בפנינו. מאחר ובפנינו לא הוצגו ראיות לענין הסכמת ההסתדרות להפחתת השכר אין אנו יכולים לאמץ את הקביעות העובדתיות של אותם בתי הדין. בעניין זה יצויין, כי כל פסקי הדין אשר הוזכרו על ידי הצדדים הינם פסקי דין של בתי הדין האזוריים לעבודה אשר אינם מחייבים בית דין זה. סוף דבר מכל המפורט לעיל, תביעת התובעות להחזרת כספים אשר הופחתו משכרן במסגרת הקיצוץ הרוחבי של 10% משכר העובדים - נדחית. בנסיבות הענין ולאור התנהלות הנתבעת בתביעת התובעות לעניין פיצויי פיטורים ודמי הבראה, והעובדה כי לא שולמו לאלתר כספים אשר היה מוסכם שהתובעות זכאיות להם, אין אנו מוצאים מקום לפסוק הוצאות. הצדדים רשאים לפנות בערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה. הפחתת שכר / ירידה בשכר