קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיטורים עקב חשד לגניבה: פתח דבר התובעים שבפנינו פוטרו על אתר בגין חשד לגניבה מהנתבעת (להלן גם - טובזון), בעת שהועסקו על ידה. השאלה העיקרית הדורשת הכרעה בתביעתם בפנינו, הינה שאלת זכאותם לפיצויי פיטורים ולזכויות שונות לעת סיום עבודתם בנתבעת. מנגד, מונחת בפנינו תביעת טובזון כנגד התובעים, לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לה במעשי גניבה שהיא מייחסת להם. מטעמי נוחות ומכיוון שנדון תחילה בתביעות העובדים, יכונו הם התובעים וטובזון תכונה הנתבעת. התובעים הגישו את תביעותיהם בנפרד, אולם משמדובר במסכת עובדתית אחת הוחלט על איחוד התביעות (החלטה מיום 7/12/08). יש לציין כי בתחילה התובעים 1-2 בלבד הגישו תביעתם ואילו התובע 3 הגיש תביעתו רק לאחר שהוגשה כנגדו התביעה של טובזון. נשמעו בפנינו עדויות התובעים וכן אחד המנהלים בנתבעת, מר טל ליברנט (להלן - טל), אשר מסרו עדויותיהם הראשיות בתצהירים ונחקרו בפנינו בחקירה נגדית. העובדות הנתבעת היא חברה פרטית, המספקת מוצרי מזון וניקיון לקיבוצים ולקמעונאים פרטיים באזור הצפון החל משנת 1998 לערך. עובר לשנה זו פעלה הנתבעת תחת השם "חברת "טובזון" סוכנים מפיצי תעשיות כימיקלים ומזון בע"מ" (להלן - החברה הקודמת). התובע 1 (להלן גם - אהלל) הועסק בנתבעת כנהג משאית ומחלק סחורה משך 13 שנה ברצף, תחילה בחברה הקודמת, מחודש 03/1995 ועד ליום 31/12/97, ולאחר מכן בנתבעת מתאריך 1/1/98 ועד למועד פיטוריו לאלתר בתאריך 21/2/08. התובע 2 (להלן גם - עבדאללה) הועסק בנתבעת כמחסנאי האחראי על סידור הזמנות והעמסתן למשאיות הנתבעת, מחודש 03/05 ועד לפיטוריו במועד השנוי במחלוקת בין הצדדים. לטענת עבדאללה, פיטוריו אירעו באמצע חודש 03/08, והנתבעת מצידה טוענת כי פוטר יחד עם התובעים האחרים, קרי ביום 21/2/08. התובע 3 (להלן גם - סחאקה) הועסק אף הוא בנתבעת בסידור סחורה והעמסתה, וזאת מחודש 09/04 ועד לפיטוריו, בנסיבות דומות לפיטורי יתר התובעים, ביום 21/2/08. בנתבעת מועסקים מספר צוותי העמסה ונהגי חלוקה, אשר נוהגים על 6-8 משאיות. בתאריך 13/3/08 הגישה הנתבעת תלונה במשטרה כנגד התובעים בחשד לגניבה ולהלן תוצאות החקירה: א. התיק כנגד אהלל נסגר מחמת חוסר ראיות (ר' מוצג נת/1). ב. לטענת עבדאללה בסיכומיו (סע' 5), התיק נגדו נסגר מחמת "חוסר ראיות ו/או חוסר עניין לציבור", אולם לא הוצגה בפנינו כל ראיה בנוגע לממצאי החקירה. ג. סחאקה הודה בגניבה מהנתבעת, נשפט והורשע על סמך הודאתו בקשירת קשר לפשע וגניבה בידי עובד ממעבידו לפי ס' 499 (1) ו- 391 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977. סחאקה ערער על ההרשעה והעונש וערעורו נדחה על ידי בית המשפט המחוזי. דיון והכרעה בטרם נדרש לדיון ברכיבים השונים של התביעות, נפנה תחילה לבחון את המחלוקת העיקרית בין הצדדים, קרי זכאות התובעים לפיצויי פיטורים. בעוד התובעים טוענים כי עם פיטוריהם זכאים הם לפיצויי פיטורים, טוענת הנתבעת שיש לשללם נוכח נסיבות סיום העסקתם. למען הסדר, נפנה לבחינת זכאות כל אחד מהתובעים בנפרד, תחילה התובע 3. זכאות התובע 3 , סחאקה, לפיצויי פיטורים ולחלף הודעה מוקדמת האם נוכח הרשעתו של סחאקה בעבירות שעניינן קשירת קשר לפשע וגניבה בידי עובד ממעבידו יש לשלול או להפחית את פיצויי הפיטורים בגין תקופת עבודתו בנתבעת? נוכח פסק הדין הפלילי בעניינו, יש לבחון תחילה את קבילותו בהליך אשר בפנינו. בהתאם להוראת סע' 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א- 1971 (להלן - פקודת הראיות), על מנת שפסק-דין פלילי יהיה קביל כראיה במשפט אזרחי, 3 תנאים צריכים להתקיים: פסק הדין הפלילי צריך להיות חלוט; פסק הדין צריך להרשיע; המורשע הוא בעל דין במשפט אזרחי. לטענת הנתבעת אין חולק כי שלושת התנאים התקיימו, שכן סחאקה, שהינו בעל דין בהליך בפנינו, הורשע ביום 1/11/09 בבית משפט השלום על סמך הודאתו בעבירות שיוחסו לו, לאחר מכן נדחתה בקשתו לביטול ההרשעה ביום 1/2/10, ואף ערעורו לבית המשפט המחוזי על חומרת העונש ועל עצם ההרשעה נדחה. מנגד, סחאקה העלה בסיכומיו שתי טענות בעניין קבילות הרשעתו: האחת, עניינה קבילות פסק הדין הפלילי בהליך שלפנינו; והשנייה, עניינה טענות הנוגעות לעצם הודאתו. לטעמינו דין טענות אלו להידחות, כפי שיפורט להלן. באשר לטענה הראשונה - סחאקה טוען כי הנתבעת לא הגישה את פסק הדין המרשיע בשלב ההוכחות והסתפקה בצירופו לסיכומיה, אך לא כך הדבר. בדיון ההוכחות בפנינו ביום 15/6/10 התרנו את הגשת המסמכים שצורפו לתצהירו המשלים של טל, שכללו בין היתר את כתב האישום והרשעת התובע 3 (עמ' 4). עוד מוסיף סחאקה בעניין זה, כי בשלב הבאת הראיות, פסק הדין לא היה חלוט, שכן ערעורו נדון רק בחודש 07/10. אמת היא כי ההרשעה הפכה לחלוטה בשלב מאוחר יותר, אולם מבחינה מהותית סחאקה לא ערער על עצם ההודאה. לעניין זה כבר נפסק "...שלעניין סעיף 42א(א)... אין הבדל בין פסק דין מרשיע ממש ופסק דין שבו נקבעו ממצאים ומסקנות מרשיעים אך מנימוקים טיפוליים הוא לא הסתיים בהרשעה" [ע"א 19/89 שלג גליל נ' כלפה מוטי, (פס"ד מיום 13/6/91); ע"א 269/82 כרמי נ' הילמן, פ"ד מא(4) 1]. מכיוון שסחאקה לא חזר בו בערעור מהודאתו, הקביעה כי הוא ביצע את המעשה הפכה לחלוטה במועד הגשת הערעור. ממילא שאף הערעור של סחאקה נדחה והרשעתו נותרה על כנה, כאמור בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי מיום 15/7/10. מכאן, שבמועד הגשת סיכומי הנתבעת, פסק הדין המרשיע בעניינו של סחאקה אכן היה חלוט. באשר לטענת סחאקה כי במועד הגשת סיכומי הנתבעת, פסק הדין טרם הפך לחלוט, מכיוון שטרם חלף המועד להגשת בקשת רשות ערעור נוספת, אף דינה להידחות, שכן במועד הגשת סיכומיו של סחאקה, בחודש 11/10 (כאשר אין חולק שמועד הגשת בר"ע עבר), כלל לא נטען כי הוגשה בקשת רשות ערעור. משכך ניתן לקבל את פסק-הדין הפלילי בעניין סחאקה כראיה בהליך האזרחי המתנהל בפנינו. באשר לטענה השנייה - סחאקה הכחיש בתצהירו כי גנב מהנתבעת, ולא סיפק כל הסבר לסתירה בין הודאתו בהליך הפלילי לבין גרסתו בהליך שלפנינו. רק בחקירתו הנגדית טען לראשונה, כי הודה במעשים משום שפחד מהמשטרה ולאור המלצת סניגורו והחוקר להודות בכדי להקל בעונשו (עמ' 43). בהתאם לסע' 42ג לפקודת הראיות, לא ניתן להביא ראיות לסתור את הממצאים והמסקנות שנקבעו בפסק-הדין הפלילי, אלא ברשות בית הדין, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין. יצוין, כי לא הוגשה בפנינו כל בקשה להתיר לסחאקה להביא ראיות לסתור את הכרעת הדין נגדו, ומשכך דין טענתו להידחות. סיבה נוספת לדחיית טענות סחאקה בעניין זה נעוצה בעובדה שמדובר בטענות שלא נתמכו בתצהירו של סחאקה. כללו של דבר, פסק הדין המרשיע את סחאקה בעבירת גניבה ממעביד וקשירת קשר לפשע, קביל כראיה בהליך שלפנינו, והוא יעמוד בפנינו בהכרעה בשאלת שלילת פיצויי הפיטורים מסחאקה או הפחתתם. בית המשפט העליון קבע בעניין ע"א 71/85 "אריה" חברה לביטוח בע"מ נ' בוחבוט (פ"ד מא(4) 327), שבנסיבות בהן פסק הדין מבוסס על הודאת הנאשם "ניתן לקרוא לתוך הכרעת הדין את עובדות כתב האישום שבהן הודה הנאשם, ואשר הפכו, לאחר ההודאה בעובדות, בדרך של הבלעה, לחלק מהכרעת הדין. עובדות אלה הן ה'ממצאים' שבפסק הדין". בהתאם לכתב האישום, בתאריך 20/2/08 העמיס סחאקה סחורה עודפת מתוך המפעל למשאית חלוקה בשווי כולל של 14,688 ₪ והוא אמור היה בסוף יום החלוקה, לכשתימכר הסחורה העודפת, לקבל כסף עבור מעשה זה. כחודש קודם לכן, לפחות ב - 5 מקרים, ובאותה שיטה, גנב סחאקה סחורה מן המפעל וקיבל עבור כל גניבה כזו בין 200 ל - 600 ₪. שלילת פיצויי פיטורים או הפחתתם החובה לשלם פיצויי פיטורים היא חובה שבחוק, וניתן לשללם רק אם התמלאו לכך הנסיבות שבחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג- 1963 (להלן - חוק פיצויי פיטורים). משלא נטען ולא הוכח בפנינו, כי בענף אליו שייכת טובזון, קיים הסכם קיבוצי הקובע באילו נסיבות מוצדק לפטר בלא פיצויים, או בתשלום פיצויים חלקיים בלבד, נפנה לכללים שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים, הוא תקנון העבודה בתעשייה (סע' 17 לחוק פיצויי פיטורים). בהתאם לתקנון העבודה בתעשייה, העבירה בה הורשע סחאקה, גניבה ממעביד, היא מהעבירות החמורות (סע' 53) והעונש המרבי בגינה הוא - פיטורים תוך שלילה מוחלטת של פיצויי פיטורים. רבות נפסק בסוגיה של שלילת פיצויי פיטורים בגין גניבה ממעביד [ראה: ע"ע (ארצי) 300320/98 סווירי אריה - רם חן חניונים בע"מ, עבודה ארצי לג (59), 32, ניתן ביום 23/6/02; דב"ע מג/32-3 סמי מזרוב ואח' - ארנולד ליבליך, פד"ע יד 258]. גניבה ממעביד נחשבת כעבירה חמורה הפוגעת ביחסי האמון המיוחדים בין העובד למעסיקו [ראה דברי כב' השופט צור בע"ע (ארצי) 272/06 משה אוחנון - קליניק שיווק מזון (1986) בע"מ, מיום 23/7/07, פסקה 10 לפסק-דינו; ע"ע 300075/96 אבלין (מימון) אליה - קליין בן ציון, עבודה ארצי לג (7), 28, מיום 2/7/01 (להלן - עניין אבלין)]. עם זאת, שעה שבית הדין נדרש להכריע בסנקציה המתבקשת לנוכח עבירה זו "יש לבחון את נסיבות המקרה בכללותן, ובתוך כך גם את ההקשר התעשייתי על מכלול פניו ובין היתר חומרת הנזק שנגרם למעסיק וההרתעה הנדרשת כלפי עובדים אחרים במפעל, את משך תקופת העבודה, את טיב היחסים בין הצדדים במהלך השנים, את מידת האמון והאמינות ששררה בין הצדדים במשך תקופת העבודה ואת תרומתו של העובד למפעל. בצד כל אלה, יש לתת את הדעת ומשקל מיוחד לכך שהפיטורים כשלעצמם הם עונש חמור" [ראה עניין אבלין הנ"ל, פסקה 7; וכן ראה במסגרת השיקולים הללו גם ע"ע 214/06 אלוניאל בע"מ - אלכסנדר צ'רניאקוב, תק-אר (2), 309, עמ' 313, (מיום 31/5/07)]. כל גניבה יש לגנות ולהוקיע, וגניבה ממעסיק - ביתר שאת, נוכח יחסי האמון ששוררים בין הצדדים. המעסיק מפקיד בידי עובדיו את רכושו היקר ביותר, מקור פרנסתו, וסומך עליהם שיבצעו עבודתם עבורו בנאמנות ותוך שמירה על קניינו. גם לגניבה ממעסיק יש דרגות חומרה שונות ואנו סבורות כי המקרה הנדון ממחיש את אחת הדרגות החמורות ביותר, שכן מדובר בגניבה לשם חתירה תחת מהותו וקיומו של המעסיק. לאחר ששקלנו את מכלול השיקולים שנקבעו בפסיקה, החלטנו שמעשיו החמורים של סחאקה, אשר חזרו על עצמם לפי פסק הדין המרשיע מספר פעמים, מצדיקים שלילה מוחלטת של זכאותו לפיצויי פיטורים ולהודעה מוקדמת. קביעה זו לדעתנו, יש בה כדי להטמיע את המסר בקרב כלל העובדים באשר לחובת הנאמנות ההדדית הנדרשת ביחסי עבודה ולבטא את החומרה הרבה שאנו מייחסות למעשיו של סחאקה. זכאות התובע 1 , אהלל, לפיצויי פיטורים ולחלף הודעה מוקדמת אהלל הועסק כאמור כנהג משאית אצל הנתבעת משך 13 שנה עד למועד פיטוריו לאלתר בתאריך 21/2/08, בחשד למעורבות במעשי הגניבה מהנתבעת, תוך שלילת זכאותו לפיצויי פיטורים ולהודעה מוקדמת. אהלל דחה את טענות הגניבה המיוחסות לו מכל וכל, והצביע על כך שתיק החקירה כנגדו נסגר מחוסר ראיות. (מוצג נת/1). נקדים ונאמר, כי הנתבעת לא הוכיחה בפנינו ברמת ההוכחה הנדרשת את טענתה בדבר מעורבות התובע 1 במעשי הגניבה. הנטל להוכיח, כי עובד ביצע גניבה מונח על כתפי המעביד, כך נקבע בפסק דין ע"ע 1079/04 מרכולית כוכב בע"מ - עיזבון המנוח לב רובינשטיין ז"ל, תק-אר (2), 156, מיום 25/4/06 (להלן -עניין מרכולית): "אלא שנטל ההוכחה להוכיח שעובד גנב או מעל בתפקידו, מוטל על כתפי המעביד הטוען למעילה או לגניבה. על כן יש לפנות לראיות שהובאו מטעם המעביד ולבחון האם די בהם כדי לשכנע את בית הדין כי העובד אכן גנב." ובאשר למידת ההוכחה נקבע שם: "...כשמדובר בגניבה ממעביד יש צורך במידת הוכחה מוגברת, מעבר לזו הדרושה במשפט אזרחי רגיל, היינו, מעבר למאזן ההסתברות." כאמור לעיל נדרשות ראיות נאותות להוכחת טענת הנתבעת שאהלל גנב ממנה. נפנה אפוא לבחינת הראיות שהציגה בפנינו הנתבעת להוכחת טענתה זו. לטענת הנתבעת, התובעים חברו יחדיו על מנת לבצע את מעשה הגניבה: חלקם של התובעים 2-3 היה בהעמסת סחורה שלא הוזמנה על ידי לקוחות (להלן - סחורה עודפת) על משאיתו של אהלל, אשר נסע עם המשאית, מכר את הסחורה העודפת לקמעונאים שונים, תוך שהוא מחלק את התמורה שקיבל בין שלושת השותפים למעשה. אלא שכאן יש מקום להרחיב על גרסתה המשתנה של הנתבעת. גרסת הנתבעת נתמכה בעדותו היחידה של טל, אשר פירט את מעשה הגניבה בסע' 13-14 לתצהירו באופן לקוני, אף כי חד משמעי. לדידו, התובעים 2-3 "ידעו אילו סחורות להעמיס... שלא בהתאם להזמנות הרשמיות..." וכי התובע 1, היה זה שהביא להם את ההזמנות הלא רשמיות "וכולם יחד היו בבחינת מנהלים עסק בתוך עסק". משכך העיד טל כי זימן את כל התובעים למשרדו ופיטר את כולם ביום 21/2/08. לעומת זאת, בחקירתו הנגדית התברר שלטל אין כל ידיעה אישית אודות הטענות שפירט בתצהירו (עמ' 8, ש' 11-20 וכן עמ' 9, ש' 27-28). כן העיד טל כי כעולה מאישור המשטרה, אירוע הגניבה אירע ביום 27/2/08 כאשר פיטורי התובעים בוצעו ביום 21/2/08 (עמ' 10, ש' 1-7). יתרה מכך, בחקירתו הנגדית העלה טל לראשונה גרסה חדשה, לפיה ביום 20/2/08 (יום לפני פיטורי התובעים), לאחר שעות העבודה של התובעים, תוך כדי שעיין בהזמנות ליום המחרת, הבחין בכמות חריגה של סחורה ממתינה להעמסה. לפיכך ערך בדיקה, ממנה התחוור לו, כי על גבי משטחי ההעמסה המיועדים למשאית של אהלל ישנם קרטונים רבים של סחורה שלא הוזמנה. בדיקתו זו בוצעה לטענתו בין השעות 18:00 ל-21:00 (עמ' 12-13. להלן גם - הגרסה הכבושה). לא זו בלבד שאין לגרסה זו זכר בתצהירו של טל, הנתבעת גם בחרה שלא להעיד אף אחד מאחיו של טל, אשר לטענתו היו נוכחים בבדיקה הנטענת. עוד בחרה הנתבעת שלא להציג בפנינו את ההזמנות לאותו יום אל מול הסחורה שהועמסה על המשטחים, כך שאין בידינו אפילו יכולת לקבוע עובדתית שהמשאית בה נהג אהלל ביום 21/2/08, כלל הועמסה או היתה אמורה להיות מועמסת, ערב קודם, בסחורה עודפת. בהמשך, התברר שבהודעתו במשטרה מסר טל שהחשד לגניבה עלה בליבו לאחר ששמע "לחשושים" מהעובדים. כאשר נתבקש טל להסביר כיצד זה גרסתו במשטרה שונה מהגרסה הכבושה, השיב שהוא לא זוכר מה אמר למשטרה (עמ' 23). יתרה מכך, בהתאם לגרסה הכבושה, סביר היה להניח שתהיה בפני טל רשימה מסודרת של סחורה עודפת, שהעובדים התכוונו לכאורה לגנוב. אלא שטל לא מצא לנכון להעיד על קיומה של רשימה כזו, אף לא לצרפה לתצהירו. לא נסתרה מעינינו הרשימה - ללא תאריך - ששלח שמעון ליברנט ז"ל (אביו של טל, אשר נפטר בטרם מועד ההוכחות, ביום 28/12/09) למשטרה ביום 24/8/08 (6 חודשים לאחר הגניבה הנטענת), ולגביה טען, במכתב למשטרה, כי זהו "פירוט מדויק של מוצרי וערך כספי של הגניבה של אותו יום". אלא שהנתבעת צירפה את המסמך לכתב הגנתה, אך לא הגישה אותו באמצעות טל, למרות שלגרסתו הוא היה זה שספר את הסחורה העודפת. לפיכך, מאחר ומדובר בגרסה שלא נמסרה למשטרה, שלא פורטה בתצהיר ושלא נתמכה בראיות אחרות - הרי שלא הוכחה בפנינו ועל כן אין בידינו לקבלה. מהאמור לעיל עולה, כי למעשה פרט ל"תחושת בטן" של טל ולהודעת סחאקה במשטרה, אין בידיו כל ראיה ממשית הקושרת את אהלל ו/או עבדאללה למעשי הגניבה המיוחסים להם. בסיכומיה, סמכה הנתבעת את טענותיה בדבר מעורבות אהלל במעשי הגניבה על הודעת סחאקה במשטרה, שם הודה בגניבה מהנתבעת ואף טען כי התובעים 1 ו- 2 כמו גם עובד נוסף בשם סעיד, היו שותפים עימו למעשה הגניבה. אלא שקבלת ממצאי ההליך הפלילי כתקפים בהליך שבפנינו, אין בה כדי לקבוע שההודעה שמסר סחאקה במשטרה נכונה. כל שידוע לנו לעת הזו, הוא שסחאקה הודה והורשע בגניבה, בשיתוף "אחרים", מהנתבעת. ככל שהנתבעת מבקשת שנקבע מי הם אותם אחרים, ברמת ודאות המצדיקה שלילת פיצויי הפיטורים להם הם זכאים, היה עליה להציג בפנינו ראיות טובות לכך, אך היא לא עשתה כן. בשונה מהודאתו במעשה הגניבה, אשר הפכה להרשעה בפסק דין חלוט, הרי שחלקם של התובעים 1-2 לא צוין בפסק הדין המרשיע. יתרה מכך, למרות שסחאקה קשר בין התובעים 1-2 למעשה הגניבה, נסגר התיק כנגד התובע 1 מחוסר ראיות (נת/1) ובאשר לחקירה כנגד התובע 2 לא הוצגו בפנינו נתונים אודות ממצאיה. כאמור, בחקירתו בפנינו, חזר בו סחאקה מהודעתו במשטרה, הכחיש את דבר הגניבה וטען כי אינו זוכר כלל שהעמיס את משאיתו של אהלל ביום הגניבה (עמ' 44 ש' 11- 16, עמ' 45 שורה 27-26). כאשר נשאל סחאקה האם היה המעמיס של המשאית בה נהג אהלל, השיב (עמ' 46 שורות 22-17): "ת. לא תמיד אני מעמיס רק את המשאית שלו, יש עוד משאיות שאני מעמיס ויש עוד מעמיסים שמעמיסים את המשאית של הילאל. (התובע 1, מ.נ.ד) ש. ביום שמיוחס לגניבה אתה העמסת את המשאית של הילאל? ת. לא זוכר." הנתבעת לא הוכיחה שבערב ה-20.1.08 העמיס סחאקה את משאיתו של אהלל. הנתבעת טוענת, כי בנוסף להודעת סחאקה, נסיבות הגניבה קושרות את אהלל לביצוע הגניבה. לטענתה, הוא היה חוליה הכרחית לביצוע הגניבה, כיוון שהוא היה אחראי על קו החלוקה הרלוונטי, הכיר את הלקוחות ויכול היה להציע ולמכור להם את הסחורה העודפת, מה גם שהוא היחיד שיצא את שערי מחסני החברה עם סחורה. אלא שנקבע, כי ראיות נסיבתיות באשר לביצוע גניבה, מן הדין לבסס כדבעי: "...ראיות נסיבתיות שעל אדניהן מן הראוי לבסס ממצא עובדתי - צריך שתובלנה בעליל למסקנה בדבר קיום העובדה השנויה במחלוקת, ובענייננו למסקנת הגניבה, ממילא צריך שתשלולנה, ברמת הסתברות גבוהה, מסקנה שונה, דהיינו, אי קיום העובדה השנויה במחלוקת ולבל תותרנה ספק מי משתי המסקנות היא הנכונה. לשון אחר: אם מאותן ראיות נסיבתיות מתאפשרת, במידת סבירות משמעותית גם הסקת מסקנה אחרת - כי אז אין להשתית על הראיות הנסיבתיות את הממצא העובדתי הנטען". [דב"ע נג/79-3 לובה יונייב - חברת וייסמן תמרוקים בע"מ, דינים ארצי 1993 (2) 349]. אין בראיות הנתבעת כל תשתית עובדתית ל"קו החלוקה" הנטען, להשתייכות מי מהעובדים לקו חלוקה זה וכיו"ב. למעשה, בדיון שהתקיים בפנינו, שמענו שאין צוותים קבועים לקווי החלוקה השונים וכי אותו עובד יכול להעמיס פעם משאית אחת ופעם - אחרת. משכך, לא הוצגו בפנינו די ראיות שיקשרו באופן ברור וחד משמעי בין העמסת סחורה עודפת על ידי סחאקה לבין מי מהתובעים האחרים דווקא. יוצא אפוא, שאין ביכולתנו לקבוע ברמת ודאות גבוהה, אם סחאקה אכן הצביע על שותפיו לעבירה או ניסה דווקא לגונן על שותפיו האמיתיים, תוך שהוא מצביע על חפים מפשע. גם את נתייחס לגרסתו הכבושה של טל, אשר דחינו - הרי שטל בחר לא להתלונן במשטרה בסמוך לאחר שגילה את הסחורה העודפת, שלסברתו העידה על כוונה לגניבה (ר': עמ' 14 ש' 21). לו היה עושה כן, יכולה היתה המשטרה לוודא באמצעים העומדים לרשותה, כי אכן מתבצעת גניבה מהנתבעת. טל בחר להוריד את הסחורה העודפת מהמשטחים, כך שלמעשה, הגניבה שהוא טוען לה לא בוצעה בפועל ולא ניתן לדעת אם הסחורה העודפת, שלטענתו (הכבושה) מצא על גבי המשטחים, אכן יועדה להיגנב על ידי אהלל. בהקשר זה חשוב לציין שאהלל העיד בתצהירו (סע' 7ב) ובעדותו בפנינו (עמ' 42), שביום עבודתו האחרון חזר מקו החלוקה כאשר על משאיתו סחורה עודפת, עליה הזדכה. עדות זו, שלא הוכחשה על ידי הנתבעת, אינה מתיישבת עם גרסת הנתבעת שהתכוון למכור שלא כדין סחורה עודפת. למרות שלגרסתו הכבושה של טל, הוא גילה את הסחורה העודפת ערב לפני שפיטר את אהלל, הוא לא מצא לנכון לברר את החשד מיד בבוקר יום העבודה ואף לא מנע מאהלל לצאת כרגיל ליום עבודתו (לאחר שהסחורה העודפת הוסרה לכאורה מהמשטחים). ניתן היה לצפות, ממעסיק סביר, שבבוקר יום העבודה יקרא לעובד ויפרוס בפניו את הממצאים שגילה ערב קודם, על מנת לאפשר לו להתגונן בפני החשדות שעלו כנגדו ולא יאפשר לעובד החשוד בגניבה להמשיך ולעבוד כרגיל. יצוין, כי למרות שהנתבעת בחרה להסתמך על הודאת סחאקה לצורך הפניית אצבע מאשימה אל עברו של אהלל, בחרה היא שלא לעשות כן ביחס לסעיד, שאף הוא נקשר על ידי סחאקה במעשי הגניבה. בחקירתו הנגדית, על מנת להסביר מה מוֹתר סעיד מאהלל, טען טל שלא מצא סחורה עודפת על המשאית שהעמיס סעיד ביום 20/2/08 (עמ' 21). זו היתה הפעם הראשונה ששמענו שמשאית נוספת נבדקה באותו ערב, מלבד משאיתו של אהלל. ועוד - הוצאת סעיד מהקשר שלטענת הנתבעת נקשר לשם גניבה ממנה, מותירה את הקשר פרום ושאלות רבות נותרות ללא מענה: אם לא היה זה סעיד שאמר לסחאקה להעמיס סחורה עודפת - מי עשה כן? ומי היה איש הקשר בין סחאקה ללקוחות שהזמינו סחורה גנובה? וכיצד ידע סחאקה איזו סחורה עודפת להעמיס, אם סעיד יצא מהמשוואה? יוצא אפוא, שבהחלטתה של הנתבעת להמשיך להעסיק את סעיד, קבעה למעשה הנתבעת עצמה שהיא אינה מאמינה לכל הדברים שמסר סחאקה בהודעתו למשטרה. ואם כך - על סמך מה החליטה לאילו מדבריו להאמין? ואילו בדיקות ערכה לשם כך? שאלות אלו לא קיבלו מענה בראיות שהוצגו בפנינו. נותרנו אפוא עם שלל טענות נסיבתיות, המעלות יותר תמיהות מאשר מסקנות, ואף לא ראיה מוצקה אחת שתקשור בין אהלל לגניבה מהנתבעת. גם אם היינו מקבלים את טענת הנתבעת, הנתמכת בהודעת סחאקה במשטרה, שבערב הפיטורים הועמסה סחורה עודפת על משאיתו של אהלל (וכאמור לעיל - לא הוצגו בפנינו כלל ראיות לכך), אין בידינו לקבוע כי לאהלל היה כל קשר לכך או כי הדבר נועד למטרות גניבה. לוּ היתה הנתבעת מציגה לתובע 1 את העובדות בזמן אמת, מאפשרת לו להסביר את הדברים ומציגה בפנינו את התמונה במלואה, ייתכן שהיינו יכולים להגיע למסקנה אחרת. דבריו של טל, לאחר שבעניינים עובדתיים רבים כשל מלתת הסבר מניח את הדעת, הולמים את התרשמותנו וכך אמר: "אני לא יודע שום דבר. אני יודע שגנבו ממני סחורה. זה מה שאני יודע" (עמ' 18, ש' 23). נוכח המפורט לעיל, אנו סבורות שהנתבעת לא הרימה את הנטל הנדרש להוכיח, כי התובע 1 ביצע את הגניבה המיוחסת לו; לפיכך נדחית טענת הנתבעת לשלילת פיצויי הפיטורים מאהלל. התובע 1 הועסק כאמור מחודש 3/95 ועד ליום 31/12/97 בחברה הקודמת (להלן - התקופה הראשונה). בשונה מכתב תביעתו, הרי שבתצהירו הודה אהלל כי עבור התקופה הראשונה שולמו לו פיצויי הפיטורים שהיה זכאי להם וכי יתרת הפיצויים שהוא זכאי לה בגין התקופה הראשונה נותרה במבטחים (סע' 4 לתצהירו). מכיוון שבדיון מיום 24/6/09 הסכימו הצדדים כי הנתבעת תמסור בידי אהלל מכתב לשחרור כל הכספים שנצברו לזכותו בגין תקופת עבודתו הראשונה (24/6/09, עמ' 3), הרי שלא נותרה בפנינו עוד תביעה לפיצויי פיטורים בגין התקופה הראשונה. ביחס לתקופת העבודה שמיום 1/1/98 ועד מועד סיום עבודתו, ומכיוון שהנתבעת לא הסכימה לשחרר את כספי הפיצויים שנצברו לזכותו, תבע אהלל את מלוא פיצויי הפיטורים, כאשר בדיון המוקדם (24/6/09) הודיע ב"כ התובע 1 כי הוא מתקן את הסכום הנתבע בגין פיצויי פיטורים לתקופה השנייה ומעמידו על סך של 49,959 ₪ (שמשקפים שכר קובע בסך 4,914 ₪ לתקופה של 122 חודשים). ב"כ הנתבעת הסכים לתיקון, בכפוף לבדיקת נכונות השכר הקובע לפיצויי פיטורים (פרוטוקול מיום 24/6/09, עמ' 1). אף שהנתבעת לא טרחה לטעון מהו השכר הקובע של התובע 1, ניתן לראות בנקל, לפי תלושי השכר שצורפו, שאין מדובר בשכר קובע בסכום הנתבע על ידו. השכר הקובע לו טוען אהלל אינו אלא השכר שקיבל בחודש עבודתו האחרון, עבור 27 ימי עבודה. אלא שאהלל, אשר השתכר על בסיס יומי, בסך של 182 ₪ ליום, לא עבד בהיקף דומה בכל חודש ולפיכך על מנת לקבוע את שכרו הקובע לעניין פיצויי הפיטורים יש לחשב את ממוצע הימים ב-12 החודשים האחרונים לעבודתו ולהכפילם בתעריף היומי האחרון. [ראה: דב"ע (ארצי) נז/3-57 סנונית הדגמות וקידום מכירות 1989 בע"מ - שולמית פרץ, פד"ע ל, 364]. בהתאם, לפי תחשיבנו, השכר הקובע האחרון של אהלל הינו 4,583 ₪. לפיכך, בהתאם לקביעתנו כי לא הוכחו נסיבות השוללות ממנו את הזכות לפיצויי פיטורים, זכאי אהלל לתשלום פיצויי פיטורים בסך של 46,594 ₪. בנוסף, זכאי אהלל לפיצוי בגין אי קבלת הודעה מוקדמת לפיטורים, בסך של 4,583 ₪. זכאות התובע 2 , עבדאללה, לפיצויי פיטורים ולחלף הודעה מוקדמת חלק ניכר מהדברים שפירטנו לעיל ביחס לתובע 1, נכונים גם ביחס לתובע 2 ולא נחזור עליהם. נוסיף רק מספר הערות, כדלקמן. לטענת הנתבעת, עיקר עבודתו של עבדאללה הייתה להכין את הסחורות להפצה בקרב לקוחות החברה. לטענתה, עבדאללה העמיס סחורה עודפת, שנמכרה על ידי אהלל. בסיכומיה טוענת הנתבעת, כי בדבריו הבאים, הודה עבדאללה בשיתוף פעולה עם סחאקה (עמ' 39 שורות 20-18): "ש. אחמד הורשע בבית משפט שלום, אתה חושב שהוא יכול היה להיות מורשע אם לא היה שיתוף פעולה ממך? ת. יכול להיות." תשובה זו אינה מלמדת על הודאה בקשירת קשר לפשע ושיתוף פעולה עם סחאקה, אלא רק שיכול להיות שסחאקה היה מורשע גם ללא שיתוף פעולה מצידו והדברים עולים גם מהמשך עדותו (עמ' 41 שורות 5-4) : "ש. מה אתה אומר על הסיפור של טובזון שמאשימה אתכם בגניבה? ת. זה סיפור שלא היה ולא נברא." ובהמשך, ביחס לסחורה שהעמיס על גבי המשטחים (עמ' 39, ש' 5-15): "מה שאני הבאתי הוא (התובע 3, מ.נ.ד) שם על המשטח אבל הבאתי מה שכתוב בהזמנה" הנה כי כן, מסר עבדאללה, כי הביא רק סחורה שכתובה בהזמנה. אין בעדותו בכדי לשלול את האפשרות שסחאקה העמיס סחורה בלא ידיעתו, או שעובד אחר סייע לו לעשות כן. לאור הסתירות בעדויותיו השונות וחזרתו של סחאקה מהודאתו במשטרה, וכשאין ראיות עובדתיות נוספות הקושרות את עבדאללה לאירועי הגניבה, ובהצטרף לדברים שפירטנו באריכות ביחס לאהלל, לא ניתן לבסס קביעה ברמת הוכחה מוגברת כנדרש לפיה עבדאללה גנב מהנתבעת; משכך נדחית טענת הנתבעת לשלילת פיצויי הפיטורים ממנו. עבדאללה הועסק בנתבעת מחודש 3/2005 וטוען, כי שכרו הקובע לפיצויי פיטורים הינו 4,700 ₪, ללא אסמכתא. כל שהוצג בפנינו - על ידי הנתבעת - הינם 5 תלושי שכר משנת עבודתו האחרונה של עבדאללה (צורפו לכתב ההגנה). בהתאם לתלושים אלו ממוצע ימי העבודה של עבדאללה (כולל חופש, חג ומחלה) עמד על סך של 24 ימים בשכר יומי אחרון בסך 161 ₪. לפיכך, שכרו הקובע של התובע 2 הינו 3,864 ₪. אף כי לא הוכח בפנינו במדויק מועד סיום עבודתו של התובע 2 - האם במועד בו פוטרו שאר התובעים, שמא ב"אמצע מרץ" כטענתו (וכפי שטענה הנתבעת בכתב תביעתה), לא מצאנו לנכון להתעכב על סוגיה זו, שכן ממילא התביעה הינה בגין 3 שנות עבודה וההבדלים זניחים. לפיכך, אנו קובעים שהתובע 2 זכאי לפיצויי פיטורים בסך של 11,592 ₪. בנוסף, זכאי התובע 2 לפיצוי בגין אי קבלת הודעה מוקדמת לפיטורים, בסך של 3,864 ₪. ליתר תביעות התובעים חפצים אישיים תובע 1 טוען, כי לאחר פיטוריו שנעשו לאלתר, חזר הביתה ללא הרכב שהיה צמוד אליו ולכן נשארו ברכבה של הנתבעת חפציו האישיים, כיסא ילד ורדיו טייפ אותם לא החזירה לרשותו. התובע 1 טוען כי ערכם הוא בסך 1,460 ₪, לפי פירוט שמסר בתצהירו, ועל כן על הנתבעת לפצותו בסכום זה. הנתבעת טענה בכתב הגנתה, כי למעט הרדיו אשר הבטיחה כי יוחזר לאהלל ביום הדיון הראשון, שאר החפצים האישיים הוחזרו אליו. הנתבעת לא הציגה כל ראיה לכך, אף לא בתצהירו של טל. בחקירתו בבית הדין מסר טל כי אכן שילח את אהלל לביתו ללא החפצים אשר השאיר ברכב, אך טען כי את חפציו של אהלל, לרבות הרדיו טייפ, נתן לבן דודו על מנת שזה יחזיר לו אותם בכפר (עמ' 9 ש' 12-8). לטעמנו, מרגע שהנתבעת הודתה שחפצי התובע 1 נותרו בידיה, היה עליה להוכיח כי החזירה אותם לבעליהם. משלא עשתה כן, ולא סתרה את הסכום אותו תבע, תשלם הנתבעת סך של 1,460 ₪ לתובע 1 בגין אי החזרת חפציו האישיים. פדיון חופשה שנתית בפרוטוקול הדיון מיום 24/6/09 (עמוד 2 - 3) ביקשו התובעים 1 ו-2 למחוק את תביעתם לחופשה ועל כן מתייתר הדיון ברכיב זה לעניינם. באשר לתובע 3: תקופת עבודתו היתה 3.25 שנים. בהנחה שהיה זכאי ל-12 ימי חופשה לשנה בתשלום (14 ימים קלנדריים), הרי שכל תקופת עבודתו מזכה אותו ב-39 ימי חופשה בתשלום. כעולה מתלושי שכרו, מימש במהלך תקופת עבודתו 27 ימים ובסיום עבודתו קיבל פדיון של 9 ימים. אין בידינו לקבל את טענות התובע 3 בסיכומיו, לפיהן הנתבעת פדתה את ימי חופשתו, במהלך תקופת עבודתו אצלה, ולו מן הטעם שנטענה לראשונה בסיכומיו. לאור האמור לעיל, נותר סחאקה זכאי לפדיון 3 ימי חופשה נוספים. אשר על כן ועל יסוד שכר יומי בסך של 176 ₪, על הנתבעת לשלם לסחאקה פדיון ימי חופשה בסך של 528 ₪. דמי הבראה בפרוטוקול הדיון מיום 24/6/09 (עמוד 2 - 3) הוסכם כי התובעים 1 ו-3 קיבלו את מלוא דמי ההבראה להם הם זכאים ועל כן מתייתר הדיון ברכיב זה לעניינם. התובע 2 טוען, כי לא קיבל דמי הבראה עבור שנת עבודתו האחרונה, היינו שנתו השלישית לעבודה. בעוד שצו ההרחבה הכללי קובע זכות ל-6 ימי הבראה בגין שנת העבודה השלישית, התובע לא הצביע על מקור חוקי אחר לזכותו הנטענת ל-8 ימי הבראה. לצורך זה, הנתבעת הפנתה לתלושי השכר המעידים על תשלום שבוצע בחודש 12/07 (6 ימים) ובחודש 2/08 (1.16 - חלק יחסי בגין שנת 2008). אמנם בחודש 2/08 קוזזו כנגד שכרו של התובע 2, סכומים שונים בגין מפרעה, הלוואה וקניות, אך התובע 2 אישר את זכותה של הנתבעת לקיזוזים אלו (24/6/09, עמ' 3, ש' 12-13). לפיכך, אנו דוחות את תביעתו ברכיב זה. דמי חגים התובע 2 טוען, כי לא קיבל דמי חגים בגין 5 ימים בסך 805 ₪. הנתבעת הפנתה בכתב הגנתה לתלושי השכר של התובע 2 המעידים על קבלת 10 ימי חג בשנת 2007. מכיוון שהתובע 2 לא פירט כמתחייב את תאריכי החגים שהוא מבקש עבורם שכר ומנגד נוכחנו ללמוד מתלושי השכר כי שולמו לו תשלומים בגין חגים, אין בידינו לקבל תביעתו ברכיב זה. הפרשות לפנסיה בפרוטוקול הדיון מיום 24/6/09 הוסכם בין התובעים 1 ו-3 לנתבעת, כי הם זכאים להפרשות בשיעור 6% מהשכר לקרן פנסיה עבור כל תקופת עבודתם. התובע 1 לא תבע בכתב תביעתו או בתצהירו כל סכום ברכיב זה, אלא אך דרש מהנתבעת לשחרר עבורו את כל הכספים שנצברו לזכותו בקרנות. לעומת זאת, בסיכומיו תבע התובע 1 סך של 35,970 ₪ בגין רכיב זה. משלא נתבע הסכום בכתב התביעה ולא שימש בסיס להוכחות, אין בידינו לפסוק לתובע 1 כל סכום בגין רכיב זה. לפיכך, אנו קובעות כי התובע 1 זכאי לקבל מכתב לשחרור מלוא הכספים שהצטברו לזכותו בקרן הפנסיה. התובע 3 תבע סך של 11,088 לפי 6% משכר קובע של 4,400 ₪ למשך 42 חודשים. תלושי השכר של התובע 3 אינם מלמדים על ניכויי עובד שבוצעו לקרן פנסיה, לפני חודש 1/08. הנתבעת אף לא הציגה כל ראיה להפרשות מעסיק. משכך, לתקופת עבודה של 3.5 שנים ועל יסוד השכר הקובע שצוין לעיל (4,312 ₪) על הנתבעת לפצות את התובע 3 בסך של 10,866 ₪. מכיוון שאנו בספק אם הנתבעת לא הפרישה את הכספים לקרן הפנסיה, שמא מפאת התרשלות לא הציגה בפנינו את הנתונים, אנו קובעים שככל שהנתבעת תפקיד בידי התובע 3 מכתב לשחרור הכספים שהצטברו לזכותו בקרן הפנסיה, תוכל להפחית את הסכומים שנצברו לזכות העובד (ונדגיש - ברכיב תגמולי מעסיק בלבד) מהסך שנפסק לחובתה ברכיב זה. באשר לתובע 2 - הרי שהוא לא הגיש כל תביעה לפיצוי בגין העדר הפרשות לפנסיה. בדיון ההוכחות ביקש להכריע בבקשתו לתקן את כתב התביעה בעניין זה, אך הובהר לו שככל שלא יציג מקור חוקי לעיגון הזכות לפנסיה, לא יותר תיקון התביעה בשלב זה. מכיוון שעד סופו של הדיון לא ידע התובע 2 להצביע על מקור חוקי לזכותו הנטענת לביטוח פנסיוני, לא הותר לו תיקון כתב התביעה. נציין, כי אף שהנתבעת הודתה בזכאותם של התובעים 1 ו-3 לביטוח פנסיוני, לא הוברר בפנינו מקור זכותם ועל כן, לא די לנו בהודאתה בזכותה של התובעים 1 ו-3, כדי להצמיח זכות דומה גם לתובע 2. אשר על כן אנו דוחים את ניסיונו של התובע 2 להעלות טענותיו בהקשר זה, במסגרת סיכומיו, לאחר שלא הוצגו כל ראיות המעגנות את זכותו לביטוח פנסיוני. תביעת טובזון בכתב תביעה שהגישה הנתבעת כנגד שלושת התובעים, טענה שיש לחייבם בתשלום פיצוי בגין הפרת הסכם העסקה בסך 89,392 ₪ בגין התנהלותם והנזקים שגרמו לתובעת (סע' 20). סכום זה משקף לגישתה את החוסרים שנתגלו בספירת מלאי שנערכה לאחר הגניבה. ברי, כי נוכח קביעתנו ביחס לתובעים 1-2, אין מקום לחייבם בכל תשלום בגין נזקים שנגרמו למעסיקה. באשר לתובע 3, הנתבעת כשלה לחלוטין מלהציג ראיות כלשהן, שיצביעו על נזק בסכום הנטען. העד היחיד מטעם הנתבעת העיד, על ספירת מלאי שבוצעה בסמוך למועד גילוי הגניבה, אך לא על קשר מתחייב בין החוסרים לבין הגניבה הנטענת. הוא אף התחמק מכל השאלות בנוגע לספירת המלאי ולגודל המלאי (עמ' 11, ש' 16-18), ובנוגע לדיווחים לרשויות המס על החוסרים בסחורה ולהיקף המלאי המוחזק של הנתבעת (עמ' 19, ש' 1-4 וכן ש' 6-17). יצוין, כי עד הנתבעת הצביע בתשובותיו המתחמקות על אביו המנוח, כאחראי על הספירה וההערכות במלאי. בתחילת חקירתו הנגדית טען טל, כי הגיע לסכום התביעה על ידי עריכת ספירת מלאי, ביום שלמחרת גילוי הגניבה ביום 20/2/08 (עמ' 7, ש' 22-23), אלא שבהמשך חקירתו שינה טל את גרסתו וטען, כי ספירת המלאי בוצעה לאחר יום או יומיים מהגניבה (עמ' 10, ש' 12-13), לאחר מכן התברר כי הנתבעת בצעה את ספירת המלאי רק ביום 31/3/08, כחודש וחצי לאחר הגניבה (עמ' 11, ש' 9-14). מכאן שספירת מלאי זו לבדה אינה יכולה ללמד על המחסור במלאי, בייחוד עבור חברה שמחזורה הוא בעשרות מיליוני שקלים בשנה (עמ' 19, ש' 1-4), ואשר תמיד התגלו בה חוסרים (עמ' 19, ש' 17). טל נשאל בחקירתו הנגדית, האם נכון שבשנה שקדמה לאירוע הגניבה דווחה הנתבעת לרשויות המס על חוסר בסך 250,000 ₪ ונמנע ממתן תשובה בנושא (עמ' 19, ש' 11-13). בסיכומיה העלתה הנתבעת גרסה חדשה, הנסמכת לכאורה על הודעת סחאקה במשטרה, ולפיה התובעים הרוויחו יחד סך של 40,500 ₪ מהגניבות מהנתבעת. לדידי הנתבעת, משהסחורה נמכרה במחיר הנמוך משמעותית משוויה (כמחצית) הרי שהתובעים גרמו לתובעת נזק ישיר המוערך על הצד הנמוך בשיעור של 81,000 ₪. יצוין, כי לגרסה זו אין כל תימוכין בראיות שהוצגו בפנינו. גם עיון בהודעת סחאקה במשטרה מיום 30/3/08 מלמד, כי לדבריו הוא קיבל תחילה 200 ₪ ולאחר מכן 600 ₪ וסכומים אלה אף נזכרו במפורש בסעיף 5 לכתב האישום. מכאן שאין כל בסיס לגרסת הנתבעת בסיכומיה. נזכיר, שלגרסת הנתבעת, האירוע המכונן, אשר בעטיו פוטרו 3 התובעים, לא היה למעשה אירוע של גניבה בפועל, אלא לכל היותר כוונה לגניבה ועל כן אין בו כדי להצמיח לתובעת זכות לפיצוי בגין נזקים בפועל. בסיכומיה, ביקשה הנתבעת לחייב את התובעים אף בנזקה העקיף הנובע, לגרסתה, מאובדן רווח על המוצרים ומאובדן מכירה, אלא שהיא הותירה לשיקול דעת בית-הדין את כימות הנזק העקיף זה לפי אומדנא דדיין (סע' 14 לסיכומים). אין בידינו להיעתר לדרישת הנתבעת, שכן הנתבעת לא הוכיחה תביעתה בגין נזק זה, ואף לא טענה טענות כלשהן לדרך חישוב שיעור נזק זה, ומשכך- תביעתה לפיצוי על הנזק העקיף נדחית. סוף דבר הנתבעת תשלם לתובע 1 את הסכומים הבאים: א. פיצויי פיטורים בסך 46,594 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק ממועד פיטוריו (21/208) ועד ליום התשלום המלא בפועל. ב. פיצוי עבור אי מתן הודעה מוקדמת בסך 4,583 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק ממועד פיטוריו (21/208) ועד ליום התשלום המלא בפועל. ג. פיצוי בגין אי החזרת חפציו של התובע 1 בסך 1,460 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה ממועד פיטוריו ועד ליום התשלום המלאה בפועל. ד. הנתבעת תמסור בידי התובע 1 מכתב לשחרור כספי התגמולים שנצברו לזכותו בקרן הפנסיה, לרבות עבור תקופת עבודתו בחברה הקודמת. הנתבעת תשלם לתובע 2 את הסכומים הבאים: א. פיצויי פיטורים בסך 11,592 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק ממועד פיטוריו (21/2/08) ועד ליום התשלום המלא בפועל. ב. פיצוי עבור אי מתן הודעה מוקדמת, בסך 3,864 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק ממועד פיטוריו (21/208) ועד ליום התשלום המלא בפועל. הנתבעת תשלם לתובע 3 את הסכומים הבאים: א. פדיון ימי חופשה בסך 528 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, ממועד פיטוריו (21/8/08) ועד ליום התשלום המלא בפועל. ב. הנתבעת תמסור בידי התובע 3 מכתב לשחרור כספי התגמולים שנצברו לזכותו בקרן הפנסיה. מעבר לתגמולי המעסיק שישוחררו לטובת התובע 3 במסגרת זו, תוסיף הנתבעת ותפצה את התובע 3 בגין חוסר בהפרשות מעסיק פיצוי בגין היעדר הפרשות לקרן פנסיה ובלבד שבסה"כ יעמוד לזכותו סך של 10,866 ₪, ברכיב זה. על כל סכום שישולם לתובע מעבר לכספים בקרן הפנסיה, תוסיף הנתבעת הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, ממחצית תקופת העבודה, 1/5/2006, ועד ליום התשלום המלא בפועל. תביעת טובזון, ס"ע 9432-11-08, נדחית ביחס לכל אחד מהתובעים. בהתחשב בתוצאה, לפיה תביעת התובעים 1 ו- 2 נתקבלה ברובה, הנתבעת תשלם לכל אחד מהם הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 6,500 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 יום, אחרת יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל. באשר לתובע 3, לאור התוצאה אליה הגענו, אשר קיבלה חלק מתביעתו ודחתה את התביעה כנגדו, תשלם לו הנתבעת בגין הוצאותיו ושכר טרחת עו"ד סך של 1,500 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 יום, אחרת יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל. זכות ערעור לבית הדין הארצי תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין. פיטוריםשלילת פיצויי פיטורים (חשד לגניבה)