קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הרוג מלכות: 1. המנוח ז"ל (להלן:"המנוח") נעצר בשנת 1960 על ידי שלטונות הצבא הסורי בטענה כי הוא שיתף פעולה עם הצבא הישראלי. לטענת בנו ואלמנתו של המנוח, שהגישו יחדיו תביעה זו, הוצא המנוח להורג בסוריה בשנת 1960 בהיותו בן 24, ומשכך יש להכיר בו כהרוג מלכות על פי חוק התגמולים לאסירי ציון ולבני משפחותיהם, התשנ"ב-1992 (להלן: "החוק"). בחודש נובמבר 2007 פנו בנו ואלמנתו של המנוח לנתבעת, הרשות לקביעת זכאות לתגמולים לאסירי ציון (להלן:"הרשות") ונענו כי המנוח אינו עונה על תנאי הזכאות שבחוק. מכאן התביעה שבפנינו. 2. הרשות הגישה כתב הגנה ובו העלתה שורה של טענות שבגינן יש לדחות את התביעה, ובכללן טענה לפיה המנוח ויורשיו לא היו אזרחי ישראל, ועל כן אין מתקיים לגביהם תנאי בסיסי בחוק לפיו הזכאים מכוחו הינם רק מי שהינם אזרחי ישראל. 3. במהלך הדיון שהתקיים בפני בית הדין, הסכים ב"כ התובעים לכך שעל פי ההגדרות המופיעות בחוק אין מקום להותיר כתובעים את עיזבון המנוח ואת בנו , ולכך שתיוותר אך ורק אלמנתו, הגב' תישעייא בריק (להלן:"האלמנה") כתובעת . יוער כי אין חולק שהאלמנה לא הייתה אזרחית ישראל אלא רק תושבת ישראל, אולם לטענת בא כוחה יש להחיל במקרים מעין אלה הנדונים בתביעה זו את מבחן האזרחות במובנו הרחב ולהכיר באלמנה של הרוג מלכות שהיא תושבת ישראל כזכאית לתנאים המפורטים בחוק, למרות הדרישה לתושבות ולאזרחות. 4. במהלך הדיון השני שהתקיים בתובענה, הודיע ב"כ התובעים כי אלמנת המנוח, התובעת היחידה שנותרה, נפטרה לבית עולמה ביום 20.11.10 והותירה אחריה צוואה. הרשות ביקשה לעכב את המשך הדיון לגופו של עניין כדי לבחון אם קיימת נפקות לשאלת פטירתה של אלמנת המנוח ולמעשה אם קיימת זכות הורשה של זכאות מכוח החוק, באופן שאם יימצא שאין זכות שכזאת, לא יהיה טעם לדון בתביעה לגופה. ואכן, לאחר ששקלה בדבר הודיעה ב"כ הרשות לבית הדין כי על פי עמדתה לא קיימת זכות הורשה של זכויות מכוח החוק ומשכך ביקשה לדחות את התביעה. בקשתה הועברה לתגובת ב"כ התובעים שחלק על האמור בה. 5. טענות הצדדים בנוגע לשאלה המצומצמת שהוגדרה לעיל הן בתמצית אלו: לטענת הרשות הרי שבסעיף 23 לחוק, החיל המחוקק מספר סעיפים מחוק הביטוח הלאומי, ובכללם את סעיף 303, בו נקבע כי: (א) זכות לגמלת כסף אינה ניתנת להעברה, לערבות או לעיקול בכל דרך שהיא... (ב) ... (ג) זכות לגמלת כסף לפי חוק זה אינה עוברת בירושה. הרשות ביקשה ללמוד כי רק בהתגבש התנאי היסודי שלפיו קיימת אפשרות לקבוע שהתובע זכאי לגמלה, ניתן יהיה להכיר ביורשיו כמי שזכאים לרשת את זכותו. הפסיקה קבעה כי יורשיו של מבוטח שתביעתו להכיר בו כנכה טרם התבררה ולא נקבע כי הוא חלה במחלה הקבועה בחוק או שנקבעו לו אחוזי נכות, לא יוכלו לרשת את גמלתו (וראו ההפניות בסעיפים 5-6 להודעת ב"כ הרשות). משלא ניתן לקבוע שהתקיים התנאי היסודי ולפיו הוכרה אלמנת המנוח כאלמנתו של הרוג מלכות, אין מקום לדון בזכאות יורשיה לגמלה. ב"כ התובעים חלק על עמדת הרשות וטען כי פסקי הדין אליהם הפנתה הרשות בסיכומיה רלבנטיים לחוקים הספציפיים שבדידם ניתנו. כך למשל הביאה הרשות דוגמא מחוק הגזזת (בג"צ 1861/06 העמותה לקידום מוקרני הגזזת - מדינת ישראל, תק-על 2009(3) 1900), וכך גם מחוק הביטוח הלאומי, אך לא הפנתה לכל מקור אחר העוסק בעניין חוק אסירי ציון ותכליתו הייחודית. הואיל ובחוק אסירי ציון מדובר על הכרה מיוחדת בפועלו של אסיר הציון או של הרוג המלכות למענה של המדינה, יש מקום להיטיב עם בני משפחותיהם גם לאחר מותם. 6. הדין החל - המחוקק הגדיר הרוג מלכות כאחד מאלה: (1) מי שלאחר קום המדינה הוצא להורג או הומת בידי שלטונות מדינה זרה בגלל פעילותו הציונית; (2) מי שלאחר קום המדינה הוצא להורג או הומת בארץ אויב, בידי שלטונות אותה ארץ או בידי ארגון עוין בגלל זיקתו לישראל או בגלל יהדותו או בגלל יחסי האיבה של אותה ארץ כלפי ישראל; בסעיף 1 לחוק הוגדר "בן משפחה" כך: "בן משפחה כמשמעותו בסעיף 1 לחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י-1950 (להלן - "חוק משפחות החיילים") שהוא אזרח ישראלי ותושב ישראל" (ההדגשה אינה במקור). בחוק משפחות החיילים הוגדר בן משפחה על פי מספר הגדרות, ולענייננו: "(א) מי שהייתה אשתו של הנספה ביום מותו, ובכלל זה אשה שלפני מות הנספה גרה יחד עמו וביום מותו הייתה ידועה בציבור כאשתו - אף אם נישאה לאחר (להלן - אלמנה)". החוק מנה גם את ילדו של החייל או הרוג המלכות כמי שלא מלאו לו 21 שנים וכן את הוריו או אחיו בתנאים שונים, שאינם שייכים למקרה מושא התובענה. הנה כי כן, בן משפחה של הרוג מלכות הוא שילוב של הגדרת בן משפחה על פי חוק משפחות חיילים עם הדרישה החד משמעית שיהיה אזרח ותושב ישראל. בסעיף 14 לחוק קבע המחוקק את זכאותם של בני משפחה של הרוג מלכות: "בני משפחה של המפורטים להלן יהיו זכאים לתגמולים בשיעורים ובתנאים שנקבעו בחוק משפחות חיילים בשינויים המחויבים: (1) הרוג מלכות ...". התנאים שנקבעו בחוק משפחות חיילים לעניין זכאות של יורשים הם אלה: "32א. נפטר בן-משפחה ובשעת מותו הגיעו לו תשלומים מכוח חוק זה, ישולמו הסכומים על אף האמור בדיני הירושה, לידי מי שבן-המשפחה הורה בכתב לקצין תגמולים; לא הורה - ישולמו לבן-זוגו ובאין בן-זוג - ליורשיו". הוראת חוק זו עולה בקנה אחד עם סעיף 20 לחוק תגמולים לאסירי ציון שבו נאמר כי: "(א) נפטר זכאי לתגמול בלי שגבה את מלוא התגמול המגיע לו, ישולם חוב התגמול לבן זוגו של הזכאי לתגמול ובאין בן זוג - ליורשיו על פי דין". דיון והכרעה 7. מעיון בהצעת החוק (חוברת 2118, כ"ז באדר א' התשנ"ב, 2.3.92) עולה כי המחוקק ביקש להבחין בין שני מצבים שונים. בסעיף 20(א) הציע מציע החוק כי יאמר "נפטר זכאי לתגמול בלי שגבה את מלוא התגמול המגיע לו", ישולם חוב התגמול לבן הזוג או ליורשים. בסעיף 20(ב) הציע מציע החוק להתייחס גם למקרה שבו "הגיש אדם בקשה ונפטר לפני סיום הליכי הטיפול בה, יאושר התגמול, אם היה זכאי לו בחייו, לפי סעיף 10 ובשיעור שנקבע לנכה שדרגת נכותו 100% והוראת סעיף קטן (א) וסעיף 19 יחולו". המעיין בחוק כפי שהתקבל למד כי ועדת העלייה והקליטה של הכנסת, בדיוניה לקראת הגשת הצעת החוק לקריאה שנייה ושלישית מיום ה' באדר ב' התשנ"ב, 10.3.92 (פרוטוקול מס' 208), השמיטה את סעיף 20(ב) ולמעשה חילקה בין שני מצבים שונים: האחד - מצב בו הוכר אסיר כנכה, קיבל דרגת נכות ונפטר לפני שהספיקו לשלם. במקרה זה יש להחיל את סעיף 20(א) - חוב של תגמול - ולשלם את החוב במלואו למי שצריך. לעומת זאת, מי שטרם הספיק לעבור את הוועדה הרפואית ולא קיבל דרגת נכות קודם לפטירתו ולא ידוע איזו דרגת נכות היה מקבל, או אז יש להחיל לגביו את סעיף 17 (בנוסחו לפני תיקון מס' 3) ולהעניק למשפחתו מענק פטירה בשיעור גודל השכר הממוצע. הוועדה בישיבתה התייחסה בעיקר לקושי שקיים אצל אסיר ציון שתובע את הגמלה עוד בחייו והיה ניתן לקבוע לגביו אחוזי נכות אלמלא נפטר במהלך בירור התובענה. הוועדה כלל לא דנה במקרה דומה אצל בן משפחה של הרוג מלכות, כבמקרה דידן, ההולך לבית עולמו קודם שנקבעה זכאותו לתגמול בהיותו בן משפחה להרוג מלכות. סעיף 14 לחוק במתכונתו המקורית, הדן בזכאות של בן משפחה של הרוג מלכות לתגמול, התקבל כמות שהוא ונקבע בו על דעת כלל חברי הוועדה כי בני משפחה של הרוג מלכות יהיו זכאים לתגמול על פי חוק משפחות חיילים. גם תיקון מס' 3 שהתקבל בכנסת (ה"ח 2540, כ"ב באדר התשנ"ו, 13.3.96; ס"ח תשנ"ח 1684 מיום י"ד באב התשנ"ח, 6.8.98) עסק באסיר ציון בלבד והרחיב את ההכרה במי שהיה אסיר ציון ללא שהוכר כנכה, ובעקבות זאת אף הוכרו שאריו לצורך קבלת מענק פטירה ותגמולים, אך אין בכך כל קביעה לגבי הרוג מלכות, שאת דינו יש לגזור כאמור בחוק עצמו על פי חוק משפחות חיילים. משכך, אין לקבל את עמדת הרשות כי יש לגזור גזירה שווה דווקא מההלכה הפסוקה בעניין סעיף 303 לחוק הביטוח הלאומי ולשלול את זכות ההורשה כפי שנקבע לגבי מבוטחים בתביעות נכות או גזזת. לצורך הדיון בזכות לרשת תגמולים - ההקשר המשפטי הנכון שיש לעסוק בו וממנו להסיק את המסקנות לגבי זכאות בן משפחה של הרוג מלכות היא הזכויות של בן משפחה של חיל שנספה. 8. כאמור לעיל, סעיף 32א לחוק משפחות חיילים קובע את זכאותם של יורשי בן המשפחה ש"בשעת מותו הגיעו לו תשלומים מכוח חוק זה". בדברי ההסבר להצעת החוק (ה"ח 511, ד' בניסן תשכ"ב, 8.4.1962) נכתב כך: "בני משפחה שנפטרו ומגיעה להם יתרה על חשבון תגמולים שהיו משתלמים להם - והיתרה היא לרוב סכום קטן - אין שאריהם של בני המשפחה יכולים לקבלה אלא לאחר כל הצעדים הפורמאליים, המסובכים והכרוכים בהוצאות גדולות של צווי הכרזת ירושה וחלוקת הירושה. מוצע להקל את הדין בדבר חלוקת היתרות בים שאירי בן המשפחה לפי המתכונת הקיימת לגבי יתרות שכר עבודה בהוראות חוק הגנת השכר, התשי"ח-1958". סבורים אנו, אם כן, כי המטרה העומדת בבסיס הוספת סעיף 32א לחוק משפחות החיילים לא הייתה להעניק זכות של גמלה שהגיעה ליורשי בן משפחה, אלא להעניק את הזכות לקבל את הסכומים הפעוטים שלא הספיקו להגיע לבן המשפחה הזכאי ושהוכר ככזה, קודם שנפטר. ברור אם כן כי על פי חוק משפחות החיילים, שהוא המנחה על פי החוק לעניין זכאות בני משפחת הרוג מלכות, אין הוראת חוק המאפשרת להעביר כספים ליורשי בן משפחה שנפטר, אלא אם כן "בשעת מותו הגיעו לו תשלומים מכוח חוק זה", וגם אם כן - מדובר ביתרות ובמגמה להקל על ההוצאות הכרוכות בהוצאת צו ירושה ולא על זכאות להמשך קבלת תגמולים. 9. אמנם לשון המחוקק בעניין מותירה לכאורה מקום לספק בעניין והיא יכולה לכאורה להיות מיוחסת גם לזכאות לתשלומים אחרים ומשמעותיים שהגיעו לבן המשפחה מכוח החוק, אם יימצא כי הוא זכאי להם, שכן המחוקק דיבר על "תשלומים" ולא על "יתרות תשלומים". נדמה כי כשהמחוקק ביקש לתקן את החוק המקורי ולהוסיף סעיף חדש שהתקבל כמות שהוצע בהצעת החוק, יהא זה נכון ללמוד מהדברים שנאמרו בהצעה אודות התכלית שאליה כיוון המחוקק בהוסיפו סעיף זה, ומהם לצאת לפרשנות הנכונה ולתכלית דבר החקיקה. תכלית התיקון לחוק כפי שהובאה לעיל הייתה נעוצה בהקלה על ההליכים הבירוקרטיים שעל היורשים לעבור כדי לזכות במעט הייתרות שנותרו לבן משפחתם שנפטר, והוספת סעיף 32א לא נועדה ליצור זכות הורשה יש מאין. 10. למעלה מן הצריך נוסיף, כי גם לו היינו קובעים כי קיימת זכות הורשה, הרי שמכל מקום דינה של התביעה היה להידחות כבר בשלב זה. אלמנת המנוח לא הייתה אזרחית ישראל וככזו לא הייתה זכאית לקבל את התגמול. ב"כ התובעים ביקש להרחיב את מבחן האזרחות לאור תכלית החוק הבא להעניק כבוד ויקר למי שנהרג בשל זיקתו לישראל או בשל יחסי האיבה של אותה ארץ עם ישראל, ואף ביקש טען כי יש לבטל את ההתניה באזרחות שמצויה בחוק, לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ברם - המעיין בחוק למד בבירור כי המחוקק לא הסתפק בקובעו כי בן משפחתו של הרוג מלכות יהיה זכאי לקבל תגמול על פי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה, אלא דרש מפורשות כי הוא יהיה אזרח ותושב ישראלי. בעוד שבני משפחה לפי חוק משפחות החיילים אינם נדרשים להיות תושבים או אזרחים, בא המחוקק בחוק אסירי ציון, שחוקק שנות דור לאחר חוק החיילים, והגביל את הזכאות לבן משפחה שהוא "אזרח ישראלי ותושב ישראל". יצוין, כי החוק בוסס על ההסכם בין הנהלת הסוכנות היהודית לארץ ישראל עם המוסד לביטוח לאומי (י"פ 2151, ל' בתשרי תשל"ז, 5.10.1975), שם הוגדר "הרוג מלכות" כמי "שחוק השבות היה חל עליו אילו עלה לישראל...ובני משפחתו הם אזרחי ותושבי ישראל והוא הוכר ע"י הרשות כהרוג מלכות". אין מקום לספק כלשהו באשר לקיומה של דרישה דווקנית ומצמצמת זו של המחוקק, שבהתקיימו ניתן היה ליתן פרשנות מרחיבה למונח אזרח. משאין חולק כי האלמנה המנוחה לא הייתה אזרחית ישראל, אין מקום לקבל את התביעה ודינה היה להידחות מעיקרא. 11. טרם סיום, ורק למען הסדר, נבהיר כי לא נעלמה מעיננו טענתם החוזרת ונשנית של התובעים ולפיה הכירה המדינה בזכותו של בן דודו של המנוח, אשר נסיבות פטירתו במאסר היו, על פי הנטען, זהות לאלה של המנוח והוא נתפס ונאסר יחד עימו, ואף שילמה למשפחתו תגמול כלשהו לכאורה בגין היותו הרוג מלכות, ועל כן על פי הנטען קיימת הפליה בניהם. הרשות שללה טענה זו ואמרה כי ייתכן ובן דודו של המנוח קיבל תשלום אולם לא היה זה בדין הרוג מלכות ומכוח החוק אלא מכוח החלטה של משרד הביטחון שאינה קשורה לתביעה שבפנינו. בזמנו, הציע בית הדין, לפנים משורת הדין, כי יוגש תע"צ לעיונו בלבד בעניין הנסיבות שבהן שולם התשלום הנטען למשפחת בן הדוד. עמדת המדינה באשר להצעה זו לא נמסרה נוכח הטענה לפיה עם פטירת האלמנה אין עוד מקום לדיון בתביעה. מכל מקום, יוזכר לתובעים כי סמכות בית דין זה קמה רק ביחס לתביעות מכוח החוק, בעוד שטענה אחרונה זו איננה נוגעת ליישומו של החוק אלא לפעולות של רשות אשר הפיקוח עליה איננו מצוי, בהקשר בו עסקינן, בתחום סמכותו של בית הדין. 12. לאור כל האמור לעיל אנו קובעים כי דין התביעה להידחות. בנסיבות העניין איננו עושים צו להוצאות. 13. במידה ומי מהצדדים יבקש לערער על פסק דין זה עליו להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, וזאת בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין. בית סוהר / כלאאסיריםצבאמקרי מוותאסירי ציון