קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הסתרת מצב רפואי ביטוח קרן פנסיה: התובע, מתווך במקצועו, יליד שנת 1949, בוטח בתכנית פנסיה מקיפה (הכוללת פנסיית נכות בגין אובדן כושר עבודה) של קרן הפנסיה "עתידית אישית" (להלן - "הקרן") המנוהלת על ידי הנתבעת. הנתבעת דחתה את תביעת התובע לקבל מהקרן פנסיית נכות, ובשל כך הוגשה התביעה שבפנינו. התובע עותר לחייב את הנתבעת לשלם לו פנסיית נכות מיום 15.3.2003 ועד ליום הגשת התביעה וכן ליתן סעד הצהרתי המורה לנתבעת להוסיף ולשלם לתובע את פנסיית הנכות עד לתום התקופה הקבועה בתקנון הקרן. נוסף על כך, נתבקש סעד הצהרתי ולפיו על אף הפסקת תשלום דמי גמולים מצד התובע אין לראות בו כמי שחברותו בקרן הופסקה וכי זכויותיו הן כשל עמית פעיל. כן נתבקשו פיצויי הלנה. לבסוף, עותר התובע לפיצוי בגין עוגמת נפש ונזקים תוצאתיים שנגרמו לו (נתבקשו בגין רכיב זה 10,000 ₪). המסגרת העובדתית ההצטרפות של התובע לקרן: ביום 25.10.1999 ביקר סוכן הקרן מר אבי בטיטו (להלן - "הסוכן") במקום העבודה של התובע, ושם, בנוכחות הגב' עופרה קונס מעסיקתו של התובע, חתם התובע על טופס בקשת הצטרפות לקרן (להלן - "הטופס"). בטופס נכללו שלושה חלקים: הראשון, חלק בו מפורטים פרטים אישיים ואחרים (סעיפים 1 - 8 לטופס); השני, חלק של "הצהרה על מצב בריאות/ויתור על סודיות רפואית" (סעיף 9 לטופס); והשלישי, "בקשה להצטרף כעמית בקרן, הצהרה על אמיתות הפרטים". תחת שני החלקים אחרונים חתם התובע. חלקו השני של הטופס ("הצהרה על מצב בריאות/וויתור על סודיות רפואית") נוסח כדלקמן: "אני מצהיר/ה כי אינני סובל/ת ולא סבלתי ממחלה כלשהי. אני בכושר מלא לעבודה ולא הייתי בלתי כשיר/ה לעבודה במשך 12 החודשים האחרונים. (ואם אינך יכול /ה לחתום על הצהרת בריאות הנ"ל, אנא מלא/י הצהרת בריאות מפורטת). אני מוותר/ת על הסודיות הרפואית...." הצדדים חלוקים בדבר חילופי הדברים בין הסוכן לבין התובע שקדמו לחתימה באשר למצבו הרפואי של התובע. התובע טוען כי אמר לסוכן כי "בעברי היו לי תופעות של לחץ דם" והלה השיב לו כי "לחצי מדינה יש מעת לעת תופעות של לחץ דם ואין לכך כך חשיבות". הסוכן גרס מנגד כי הלה לא ציין בפניו דבר אודות מצבו הרפואי עובר להצטרפותו לקרן הפנסיה, וכי לו היה עושה כן, היה הסוכן ממלא יחד איתו הצהרת מפורטת. ביום 15.3.2003 אושפז התובע עקב לחצים בחזה וסימפטומים רפואיים נוספים, ועבר צינתור. בהמשך אותו חודש, ביום 30.3.2003, עבר התובע ניתוח מעקפים. לפי תיאורו, בשלב זה חלה הידרדרות במצבו הרפואי, הוא החל במעקב ובטיפול תרופתי וסבל מסחרחורות, מתח נפשי רב, כאבים קוצר נשימה ועייפות. אין בכוונתנו לעמוד על מלוא מצבו הרפואי של התובע, משאיננו נזקקים לכך בשלב זה של המחלוקת בין הצדדים. התובע נבדק על ידי המוסד לביטוח לאומי וביום 5.4.2005 הודע לתובע כי המוסד לביטוח לאומי קבע לו נכות רפואית צמיתה משוקללת בשיעור של 78% ודרגת אי-כושר בשיעור 74%. לטענת התובע, החל מיום 15.3.2003 (להלן - "יום האירוע") איבד את כושר העבודה בהתאם להגדרתו בקרן הפנסיה והוא אינו יכול להמשיך בעבודתו כמנהל משרד תיווך, הכרוכה במאמץ ובלחץ רב, או בכל עבודה אחרת. לפיכך, פנה התובע לקרן בסמוך למועד זה (ובטרם ניתנה החלטת המוסד לביטוח לאומי הנזכרת לעיל) בתביעה לתגמולי נכות בגין אי-כושר. לאור מצבו של התובע, הוא פנה לקרן בתביעה לקבל פנסיית נכות. בקשתו נדחתה. ואלה העובדות הרלוונטיות לעניננו: טרם שהנתבעת השיבה לתובע היא נועצה בחתם הרפואי פרופ' ארדון רובינשטיין. הלה קבע כדלקמן: "מר מושקטל היה עמית ב"עתידית אישית" קרן פנסיה מ-10/1999. בהצהרת בריאות ל"עתידית אישית" מתאריך 25.10.99 הצהיר כי אינו סובל ולא סבל ממחלה כלשהיא. ידוע 13 שנה על יתר לחץ דם. ב-97 בבדיקות תקופתיות נמצאה אוושה ססטולית ודיאסטולית, נשלח לבדיקת אקו לב, שלא ברור שבוצעה. לאור הסתרת המידע על יתר לחץ דם בהצהרת הבריאות והאוושה בלב הפתולוגית, טרם הצטרפותו לביטוח, יש לדחות תביעתו לפנסיית נכות". (הדגשות הוספו - א.א.) מכתבו של פרופ' רובינשטיין התבסס, כאמור, על בדיקה תקופתית שעבר התובע במסגרת העבודה ביום 27.10.1997. בבדיקה זו צויין תחת הכותרת "בעיות רפואיות בהווה": "יתר לחץ דם מ-1972 (190/130). עבר בירור. מטופל". עוד צויין תחת הכותרת "מחלות במשפחה שיש לציין", כי במשפחתו של התובע עבר של "יתר לחץ דם, מחלב לב איסכמית, שומני דם מוגברים...". לבסוף, בבדיקת לבו של התובע צויינו הממצאים הבאים: "ב.מ.פ. (בלי ממצא פתולוגי - א.א.) קולות: סדירים. אוושות: סיסטולית 0.5/6 ודיאסטולית גבולית". בבדיקת הארגומטריה, במסגרת אותה בדיקה מקיפה, צויין "צניחות ST: נצפו צניחות ST עד 0.8 מ"מ בקטע קצר בהתאוששות ... נטל תרופה להורדת לחץ הדם בבוקר הבדיקה. מסקנות בדיקת הארגומטריה: הבדיקה תקינה". בסיכום הבדיקה הומלץ לתובע, בין היתר, לבצע אקו דופלר לב בשל האוושות שאותרו בבדיקה בלבו, וכן הומלץ לו לחזור על הארגומטריה תוך חצי שנה. במכתב מיום 16.12.2003 דחתה הנתבעת את תביעתו של התובע וסירבה לשלם לו תגמולי פנסיית נכות. הנתבעת נימקה דחיית התביעה כדלקמן: "בנוגע לתביעתך לקבל פנסיית נכון בגין אי כושרך לעבוד מכח תכנית הפנסיה שלך ב"עתידית אישית" (להלן: "הקרן") הריני להודיעך כי בהסתמך על הממצאים והנתונים שבידינו הנוגעים לתביעה זו, ועל-פי הוראות תקנות הקרן (להלן: "התקנון"), אינך זכאי לקבל מהקרן פנסיית נכות, וזאת מהנימוקים הבאים: ב-13 שנים אחרונות סבלת מיתר לחץ דם, בשנת 1997 בבדיקה תקופתית נמצאה אוושה ססטולית ודיאסטולית ובעקבות גילויים אלו נשלחת לבדיקת אקו לב, כל האירועים הנ"ל התרחשו טרם הצטרפותך לקרן (מועד הצטרפותך לקרן הינו: 10/1997). בהצהרת הבריאות עליה חתמת בעת הצטרפותך לקרן, ואשר על פיה התקבלת לקרן, הצהרת כי אינך סובל ולא סבלת ממחלה כלשהי, וכי הנך בכושר מלא לעבודה וכי לא היית בלתי כשיר לעבודה במשך 12 החודשים האחרונים. הנתונים והממצאים שבידינו מצביעים, כמפורט בסעיף 1 לעיל, כי מצבך הבריאותי לא היה, הלכה למעשה, כפי שהצהרת בעת שביקשת להצטרף לקרן. עניין זה, של אי גילוי נאות מצד עמית באשר למצב בריאותו בעת שביקש להצטרף לקרן, מצדיק, את דחיית התביעה. ... כל האמור לעיל הינו בכפוף לתקנון הקרן ולהנחיות משרד האוצר ולהוראות ההסדר התחיקתי.". בהחלטתה כאמור, התבססה הנתבעת על הוראת סעיף 26 לתקנון הקרן ולפיו: "א. עמית ו/או שאיריו ו/או זכאים אחרים יהיו חייבים במסירת עובדות נכונות ועדכונן מעת לעת. ב. נמסרו עובדות לא נכונות כנ"ל או שלא נמסרו עובדות מהותיות לקרן, לרבות עדכונן, רשאית הקרן לבטל זכויות או להקטינן על פי שיקול דעתה". לטענת התובע, בשלב כלשהו - לפני או אחרי הדחיה, נפגשו התובע, הגב' קונס והסוכן. לטענת התובע בתצהירו, "לאחר שהנתבעת דחתה את תביעתי לתשלום פנסיית הנכות, המעבידה שלי הזמינה את סוכן קרן הפנסיה לשיחה בנוכחותי. אף בפגישה זו חזר סוכן קרן הפנסיה על עמדתו, לפיה לא ברור לו כלל מדוע הנתבעת לא משלמת את הפנסיה, שכן חצי מדינה סובלת מתופעות של לחץ דם". אף גב' קונס הצהירה כי "למיטב זכרוני, בשלהי שנת 2003 יזמתי פגישה במשרדי בנוכחות מר אבי בטיטו ומר יצחק מושקטל. זאת לאחר שנודע לי על ידי מר מושקטל, כי הנתבעת מסרבת לשלם לו את פנסיית הנכות. במהלך פגישה זו ציין מר בטיטו, כי לא ברור לו כלל מדוע הנתבעת אינה משלמת למר מושקטל את פנסיית הנכות. מר בטיטו ציין, כי אין כל חשיבות למידע לפיו מר מושקטל סבל בעברו טרם קבלתו לתכנית הפנסיה מתופעות של לחץ דם, ואין בכך כדי לשלול את תשלום פנסיית הנכות". הסוכן לא הכחיש בתצהירו מפורשות כי פגישה כאמור התקיימה, אולם בעדותו בפנינו ציין כי לא זכורה לו פגישה כאמור עם התובע ועם הגב' קונס. באשר לדברים המיוחסים לו הצהיר הסוכן כי "הנטען לגבי בתצהיר התובע והשותפה שלו הינו שקרי. אין לי סמכות לקבוע את אשר נטען ואני לא אמרתי כי אין חשיבות לעברו הרפואי של מר מושקטל. לא בפניו ולא בפגישה המאוחרת כנטען". ההליך וטענות הצדדים לאור דחיית פניית התובע הוגשה כאמור התובענה שבפנינו. נוכח המחלוקות בתיק קבעה כב' השופטת הדס יהלום, בהחלטה מיום 11.12.2008, כי הדיון יחולק לשני שלבים כדלקמן: "2. הפלוגתאות בכתב התביעה עותר התובע כי בית הדין יקבע שהוא נכה כהגדרתו בתקנון הקרן, וכי הוא זכאי לקצבת נכות רטרואקטיבית והן ממועד הגשת התביעה וכן להבא. 3. בכתב ההגנה נטען כי השאלה אם התובע נכה או לא, לא נבחנה כלל, וכי התביעה נדחתה פרלימינרית בשל אי מסירת מידע על ידי התובע בעת ההצטרפות לפוליסה. 4. שעה שזו טענת הנתבעת, אני סבורה כי יש מקום לפצל את הדיון בתביעה באופן שיפורט להלן. 5. בשלב ראשון, ידון בית הדין בכל הנוגע להצטרפות התובע לקרן. במסגרת זו תבחן החתימה על הנספח לכתב ההגנה וכל טענות הצדדים המתייחסות לאותו מסמך.       כמו כן, תידון טענת התובע למצג שהוצג לו על ידי סוכן הביטוח. 6. ככל שטענות הנתבעת יתקבלו, המשמעות תהיה שהתובע אינו זכאי לקצבת נכות ותביעתו תדחה. ככל שטענות הנתבעת יידחו, יעבור ההליך לשלב השני. 7. לפני השלב השני, יועמד התובע לבדיקת רופא הקרן על מנת לבדוק האם יש להגדירו כ"נכה" על פי תקנות הקרן.        ככל שיוגדר "נכה" , תשלם לו הקרן את קצבת הנכות בהתאם. ככל שלא יוגדר "נכה" על פי החלטת הקרן, או ככל שתיוותר מחלוקת אחרת בסוגיה זו, יימשך השלב השני של ההליך. 8. בשלב השני תידון זכאות התובע לקצבת נכות, כמו גם שיעורה. 9. במסגרת הדיון בשלב א', יתן בית הדין דעתו למרבית הסוגיות שהעלה ב"כ התובע ברשימת הפלוגתאות מטעמו, וודאי לאלה המפורטות בסעיפים 4 עד 22. ..."   במסגרת ההחלטה הנ"ל נקבע כי במסגרת שלב א' תידון אף טענת הנתבעת לפיה "לו היתה הנתבעת יודעת מה מצבו של התובע, לא היה מתקבל להיות חבר בקרן". כן תעמוד לדיון בהקשר זה חוות הדעת של פרופ' רובינשטיין. לאור החלטת כב' השופטת יהלום, עלינו להכריע בשלב זה של הדיון בשאלות כדלקמן: בשאלות העובדתיות - התובע טוען כי בעת ההצטרפות לקרן הפנסיה דיווח על מצבו כפי שהיה ידוע לו למיטב הבנתו וכי בשנים שקדמו להצטרפותו לקרן היה בכושר עבודה ובתפקוד מלא. לפיכך, עלינו להכריע בדבר שאלת המידע הרפואי שמסר התובע בעת ההצטרפות לקרן והשאלה האם התובע הסתיר מידע בדבר מחלותיו או מצבו הרפואי. המחלוקת בדבר אמרתו של הסוכן ('חצי מדינה סובלת מלחץ דם') בפגישה באוקטובר 1999 בה הוחתם התובע על הצטרפות לקרן ונפקותה; וכן המחלוקת בדבר אמרה דומה של הסוכן בפגישה נוספת שנתקיימה בשנת 2003, לאחר או בסמוך לפני דחיית התביעה שהוגשה על ידי התובע לקרן. בטענת אי-הגילוי: התובע טוען כי הוחתם על טופס הצטרפות הכולל הצהרת בריאות לקונית ובלתי מפורטת ומשכך, יש לדחות את טענת הנתבעת לאי-גילוי. לטענתו, קבלת עמדת הנתבעת תוביל למסקנה כי הנתבעת גובה דמי חבר בעוד שברור לה כי אין מאחורי הביטוח בפנסיה ולא כלום וכי בזמן אמת תידחה התביעה מחמת אי גילוי. התובע טוען כי הוחתם על ויתור על סודיות רפואית (וס"ר), אשר הנתבעת לא עשתה בו שימוש עובר לקבלתו לקרן. לטענתו, בעובדה כי לא נעשה שימוש בויתור על סודיות רפואית יש משום ויתור מצידה על טענת אי-גילוי. כך גם בויתור על הפנייתו לבדיקה רפואית מטעמה. לטענתו, בשימוש במידע הרפואי ובוס"ר רק בשלב הגשת התביעה, יש משום "חיתום בדיעבד" אשר אין לקבלו. לטענת התובע, תקנון הקרן אינו כולל הוראה בדבר אי גילוי והנתבעת מנסה לצקת אליו תנאי שלא נכלל בו. לאור הוראת סעיף 26 לתקנון הקרן, נדחית כבר בשלב זה טענת התובע בהקשר להיעדר סעיף רלוונטי בתקנון. עם זאת, לטענת התובע, אין להחיל הסעיף הנ"ל מן התקנון בשים לב לחוק חוזה ביטוח, תשמ"א-1981 (להלן - "חוק חוזה ביטוח"), והעקרונות הנובעים ממנו, לפיהם, הקרן מנועה מלטעון ולהתבסס על תנייה בחוזה הפוטרת אותה מחבות כלפי חבר בה, מפאת אי גילוי התניה לחבר טרם הצטרפותו לקרן. התובע טוען כי לא הובא לידיעתו במעמד החתימה על הצטרפות לקרן, המידע כי זכויותיו עלולות להיפגע במקרה של אי-גילוי ולפיכך, אין להתבסס על תניה זו. הנתבעת טענה בהקשר זה כי לחוק חוזה ביטוח אין תחולה כאשר עסקינן בקרן פנסיה. לבסוף, יש לדון בטענת הנתבעת לפיה התובע לא היה מתקבל כחבר בקרן, לו היתה הקרן יודעת מה מצבו הרפואי בשעת חתימתו על טופס ההצטרפות. בהקשר זה, נדון בחוות דעתו של פרופ' רובינשטיין אשר הוגשה מטעם הנתבעת ואשר העיד בפנינו בקשר אליה. בטרם ניגש להכרעה, נזכיר טענה נוספת של התובע, שהועלתה גם על ידי הנתבעת, ושמורה לחלק ב' של ההכרעה כפי שנקבע על ידי כב' השופטת יהלום: ס' 18 א' (3) לתקנון הקרן קובע כי "הפך העמית לנכה כתוצאה ממחלה, תאונה או מום שאירעו לפני הצטרפותו לקרן או לפני חידוש הצטרפותו לקרן (להלן: "מחלה קודמת"), תשולם לו פנסיית נכות אך ורק אם שולמו בגינו לקרן, לפני קרות אירוע הנכות, לפחות 60 תשלומים חודשיים רצופים. הקביעה לעניין מחלה קודמת תיעשה על ידי הועדה הרפואית, באופן המוגדר בסעיפים 21 - 20 לתקנון". הנתבעת ביקשה להסתמך על סעיף זה, בטענה כי התובע לא עומד בתקופת האכשרה. התובע בסיכומיו מצביע על הצורך בהוכחת קשר סיבתי בין הפיכת העמית לנכה לבין מחלה, תאונה או מום שאירעו, וכן טוען כי בכל מקרה תופעה של יתר לחץ דם אינה מחלה, תאונה או מום. בכפוף להכרעתנו בשלב א', טענות אלה יעמדו לפתחה של הוועדה הרפואית של הקרן, ובמקרה הצורך במסגרת שלב ב'. בסיום דיון ההוכחות הוצע לצדדים כי ימונה מומחה רפואי מטעם בית הדין על מנת לבחון האם התובע עומד בתקופת האכשרה הקבועה בסעיף 18 א' 3 לתקנון הקרן, וכי ככל שיקבע שהתובע לא עומד בתקופת האכשרה תידחה התביעה מבלי צורך להכריע בשלב א'. משהנתבעת סירבה להצעה, ניתן צו לסיכומים. השאלות העובדתיות (א) שאלת המידע שנמסר לסוכן כאמור, התובע טוען כי במעמד החתימה מסר לסוכן כי סבל בעבר מתופעה של יתר לחץ דם. לטענתו, דיווח על מצבו הרפואי כפי שהיה ידוע לו למיטב הבנתו, ובשים לב להיותו בכושר עבודה ובתפקוד מלא. וכך העיד לפנינו התובע בעניין זה: "ת. הוא (הסוכן - א.א.) שאל אותי אם אני בריא. אמרתי לו שאני בריא אבל היה לי תופעות של לחץ דם. ש. אבל זה עבר וזה בריא, למה צריך לציין? ת. כי צריך לציין. כך חשבתי. ש. למה לא חשבת לציין באותה מידה שבדיקה מצאה צניחות ואיוושות בלב? ת. כי הבדיקות בלב היו טובות והצניחות שהיו זה דברים שלא הגיעו לדרגה של טיפול וכל אדם נורמאלי שיעשה בדיקות זה יכול להימצא אצלו. ש. אמרת לאבי שהמליצו לך לעשות בדיקת אקו של הלב בעקבות הממצאים הללו ושעשית וזה היה בסדר? ת. לא. הוא אלא (צ"ל לא - א.א.) שאל ולא התעניין. זה לקח שתי שניות הוא לא חקר". (עמ' 7 לפרו' ש' 5- 14). כאמור, הסוכן גרס כי התובע לא ציין בפניו דבר אודות מצבו הרפואי. וכך העיד: "ש. מה אתה שואל את הלקוח הפוטנציאלי מבחינת השאלות. ת. מה מצבך הרפואי והאם אתה סובל ממחלות כל שהן. ש. ואז הוא מספר לך עברתי למשל ניתוח כזה בשקדים, בעיות שמיעה, איך אתה בורר מה חשוב? ת. אני לא בורר, אלא ממלא הצהרת בריאות מלאה עם כל מה שהוא מצהיר, אני ממלא בטופס הצהרת בריאות שיש בתיק. ש. יש סיבה למה לא מילאת טופס כזה לתצהירך? ת. כמובן. הוא אמר שלא. ברגע שהוא אומר שאין לו בעיות בריאות מחתימים וממשיכים הלאה. אני לא שואל על מחלות ספציפיות אלא אם כן הוא מציין שיש לו בעיות ואז ממלאים טופס הצהרת בריאות". (עמ' 22 לפרו', ש28- 29, עמ' 23 לפרו', ש' 1- 8). בהמשך העיד בפנינו הסוכן כי התובע "לא הצהיר בפני שיש לו בעייה. אני לא ראיתי שיש לו בעייה" (עמ' 25 לפרו', ש' 14). יוער כי בחקירתו של הסוכן, עלה כי זכר היטב את הפגישה עם התובע בה הוחתם התובע על טופס ההצטרפות. זאת, בשים לב לכך שזכר כי הפגישה נתקיימה בנוכחות גב' קונס. התברר, איפוא, כי גב' קונס נכחה בפגישה זו. למרבה הפלא, בתצהירה של גב' קונס אין כל איזכור כי נכחה בפגישה האמורה והדבר מעלה תמיהות. כשנשאלה על פגישה זו בחקירתה שלה השיבה גב' קונס: "למיטב זכרוני איציק ציין שהיו לו בעיות של לחץ דם וזהו" (עמ' 12 לפרו', ש' 7- 8). זאת ועוד, טענתו של התובע בדבר הגילוי שנעשה בפני הסוכן לא הועלתה בכתב התביעה המקורי, אלא רק בכתב התשובה ובהמשך בכתב תביעה מתוקן. אף כי אושר תיקון כתב התביעה, יש בכך כדי להטיל צל על גרסתו של התובע לכל הפחות לעניין משקל הטענות בדבר גילוי המצב הרפואי בפני הסוכן, במיוחד משטענות הנתבעת לענין אי הגילוי היו ידועות לו זה מזמן. ממכלול הראיות שבפנינו עולה ספק רב באשר לשאלה האם אמנם נעשה גילוי בדבר סוגיית לחץ הדם והעבר הרפואי בפגישת התובע עם הסוכן באוקטובר 1999. עדותה של גב' קונס בהקשר זה מעלה תמיהות, בפרט כאשר הועלתה רק בחקירתה ולא בתצהיר המוקדם. לפיכך, אנו נותרים עם עדותו של התובע אשר הינה עדות בעל דין שאנו מתקשים לקבלה בלא חיזוק ראייתי נוסף כלשהו. מנגד, עומדת עדותו של הסוכן, שנמצא כי זכר היטב את הפגישה אך לא זכר כי נאמר בה דבר וחצי דבר על ידי התובע באשר לעברו הרפואי. לפיכך, באנו לכלל כי לא הוכח שהתובע גילה את מצבו הרפואי בפני הסוכן. (ב) אמרתו של הסוכן כזכור, בין הצדדים מחלוקת גם באשר לקיומה של פגישה נוספת עם הסוכן. כאמור, לטענת התובע בתצהירו (וגם בתצהיר הגב' קונס) פגישה כאמור קויימה לאחר הדחיה. בחקירה הנגדית טען כי הסוכן הוזמן לפגישה השנייה עוד בטרם נתקבלה החלטה על דחיית התביעה (ולאחר התמהמהות הקרן ואמירות שהנושא עדיין בטיפול). כשעומת התובע עם גרסתו בתצהיר ונשאל מפורשות אם הסוכן הוזמן לפני או אחרי שנדחתה התביעה השיב: "אינני זוכר את התאריכים. הזמנתי אותו כי זה היה נחוץ להזמינו. משכו אותנו בקש" (עמ' 7 לפרו', ש' 24- 25). למעשה למועד בו נערכה הפגישה אין חשיבות של ממש. חשיבותה העובדתית של הפגישה נוגעת לתוכנה שכן על פי הנטען, אף בפגישה זו אמר הסוכן לתובע אמרה דומה לפיה אין חשיבות לסוגיית לחץ הדם. לטעמנו, בשים לב לסתירות בנוגע למועדים ובשים לב לדחיית הגרסה לגבי המפגש הראשון, לא שוכנענו לגבי את גרסת התובע גם בענין זה. שאלת אי-הגילוי כאמור, הנתבעת דחתה תביעתו של התובע בטענה כי פעל ביודעין להסתרת מצבו הרפואי עת הצטרף לקרן. הנתבעת התייחסה לשני ענינים רפואיים: האחד, ענין יתר לחץ הדם מ- 1972; והשני, ענין האיוושה הסיסטולית והדיאסטולית. יאמר כבר עתה כי לגבי הענין השני כלל לא הוכח כי בנסיבות הענין היה בהן כדי להצביע על בעיה רפואית זאת בשים לב לכך שצויין בצד גבוליות האיוושה "ב.מ.פ." וכן בהתחשב בעדותו של פרופ' ארדן ולפיה הדרגה הראשונה היא 1 (ובמקרה של איוושה סיסטולית היא "לא מרשימה", ואילו במקרה של דיאסטולית, על מנת לדעת משמעותה, יש לברר אם היא מחוד הלב או ממרכז הלב - בירור שכלל לא נערך) וכי ל- 10% - 15% מהאוכלוסיה יש איוושה. לא בכדי עיקר המאמץ מצד הנתבעת הושם בקשר ליתר לחץ הדם. טענות הצדדים בהקשר זה הן כדלקמן: התובע הוחתם על טופס הצטרפות שנוסחו: "אני מצהיר/ה כי אינני סובל/ת ולא סבלתי ממחלה כלשהי. אני בכושר מלא לעבודה ולא הייתי בלתי כשיר/ה לעבודה במשך 12 החודשים האחרונים". לטענת התובע, מדובר בהצהרת בריאות לקונית ובלתי מפורטת ולא מצופה כי כל אדם שסבל בעבר ממחלה כלשהי ישיב ב'לאו'. התובע טוען כי לשיטתה של הנתבעת, יוחזק כל עמית של הקרן שחתם על הצהרה זו כמי שפעל תוך אי-גילוי והסתרה שכן אין אדם שלא לקה במחלה זו או אחרת בחייו (לדוגמא הביא התובע את מחלת השפעת). הנתבעת טענה כי הטופס שצורף, המבקש הצהרה של העמית בחתימתו כי אין לו כל בעיה רפואית מכל סוג, נועד להגן על זכויות כלל העמיתים בקרן, שהינה קרן ביטוח הדדי המהווה "קופה משותפת" עבור העמיתים, וקבלת החברים יכול ותיעשה רק על סמך הצהרת המבקש להצטרף לקרן. התובע טוען כי הוחתם על ויתור על סודיות רפואית (וס"ר), אשר הנתבעת לא עשתה בו שימוש עובר לקבלתו לקרן. לטענתו, בעובדה כי לא נעשה שימוש בויתור על סודיות רפואית כמו גם בויתור על הפנייתו לבדיקה רפואית מטעמה, יש משום ויתור מצד הנתבעת על טענת אי-גילוי. לטענת התובע, על הנתבעת מוטלת האחריות לוודא כי מבוטחה או מי שעתיד להיות מבוטחה יודע את מלוא תנאי הקרן והתקנון טרם הצטרפותו כחבר ומשלא עשתה כן עליה להלין על עצמה ולא להתנער מחבותה. לדבריו, כלל לא היה מודע לתנאי הפטור הנזכר. התובע טוען עוד כי אין להחיל את סעיף הפטור התקנוני (ס' 26) בשים לב לחוק חוזה ביטוח והעקרונות הנובעים ממנו, לפיהם, הקרן מנועה מלטעון ולהתבסס על תנייה בחוזה הפוטרת אותה מחבות כלפי חבר בה, כאשר התניה לא גולתה לחבר טרם הצטרפותו לקרן. התובע טוען כי חלה על הנתבעת חובת גילוי מוגברת וכי לא הובא לידיעתו במעמד החתימה על הצטרפות לקרן המידע כי זכויותיו עלולות להיפגע במקרה של אי-גילוי ולפיכך, אין להתבסס על תניה זו. הנתבעת טענה בהקשר זה כי לחוק חוזה ביטוח אין תחולה כאשר עסקינן בקרן פנסיה, וזאת בשים לב לצו חוזה הביטוח (קביעת סוגי עסקאות עליהן לא יחול החוק), התשמ"ו-1986, אשר קבע כי חוק חוזה ביטוח לא חל על קרנות הפנסיה. לבסוף, יש לדון בטענת הנתבעת לפיה התובע לא היה מתקבל כחבר בקרן, לו היתה הקרן יודעת מה מצבו הרפואי בשעת חתימתו על טופס ההצטרפות. בהקשר זה, הוגשה חוות דעתו של פרופ' רובינשטיין מטעם הנתבעת והלה העיד בפנינו בקשר אליה. נזכיר כי התובע טען שחוות דעתו של פרופ' רובינשטיין הינה "חיתום בדיעבד", אשר אין ליתן לו תוקף. המסגרת המשפטית קרן פנסיה הינה בעלת שלושה מאפיינים עיקריים. האחד, לקרן תכלית סוציאלית באשר היא נוסדה על מנת שעמית יקבל לאחר פרישתו מעבודה קצבה שתאפשר לו לחיות ברמת חיים שאינה נופלת מרמת החיים בה חי בטרם פרש מעבודתו. השני, הקרן פועלת על פי עקרון השוויון ולפיו כל חבר יהא זכאי בהתרחש האירוע המזכה לקבל גמלה בהתאם להוראות התקנון שיהיה בתוקף באותו מועד. השלישי, בקרן קיימת ערבות הדדית בין חבריה, שכן כל החברים מפרישים יחדיו כספים לקרן במהלך תקופת עבודתם מתוך מטרה שכל אחד מהם יזכה בעתיד לקבל גמלה מאותם הכספים שנצברו. פעילותה של קרן פנסיה מוסדרת בתקנון של הקרן. תקנון הקרן הוא מסמך היסוד של הקרן ומהווה "מעין חוקה", בה נקבעים בין היתר מדיניותה של הקרן, סמכותה, זכויות חבריה וחובותיהם. אין חולק כי על הקרן ועל המבוטח חלות חובות גילוי הנובעות מעקרון תום הלב. על חובה זו בין קרן הפנסיה לבין העמית החבר בה, עמד בית הדין הארצי בפרשת רפפורט: "ישנם חוזים בם דרישת תום הלב מוגברת, על צד לחוזה להיות בבחינת "מלאך" לזולתו, לדאוג גם לאינטרסים של זולתו. תום הלב המוגבר דורש גילוי מוגבר של פרטים רלוונטיים הידועים לצד אחד. במסגרת עובדות אלו לא מדובר רק בעובדות העולות מתוך החוזה. כאלו הם חוזי היחס דוגמת יחסי העבודה. כאלו הם החוזים בם לצד אחד יש מידע רלוונטי שאי ידיעתו עלולה לפגוע בצד השני. כאלו הם חוזים בין חברות שתפקידן הוא לספק שרות פיננסי לאדם, דוגמת בנקים, חברות ביטוח, קרנות פנסיה. יחסים ממין זה דורשים אמון מיוחד מכל אחד מהצדדים. אלו יחסי אמון מיוחדים... למבוטח היה ידע רב על מצבו ואי גילוי מלא של מצבו למבטח עלול היה לפגוע במבטח מבלי שיוכל להכין את עצמו לכך. המבטח בבטחו את המבוטח מקבל על עצמו סיכון שיצטרך לשלם למבוטח כסף בעת קרות אירוע ביטוחי. לימים צורפה חובה זו של חובת גילוי מוגברת גם למבטח ואף הוגברה באשר למבטח. המבטח הוא בעל העצמה, הוא בעל הידע באשר לתנאים העלולים לפגוע במבוטח. המבטח אחראי לכך שהמבוטח ידע באילו נסיבות הוא עלול להיפגע ולהפסיד את תשלומי הביטוח בקרות אירוע ביטוחי. חובת הגילוי המוגבר ביחסי מבטח-מבוטח חלה על שני הצדדים, ובעיקר על המבטח. המבטח יודע את הכללים. הוא יוצר אותם..." (ההדגשות הוספו - א.א.) אכן, חובות תום הלב חלות על שני הצדדים, אולם, כפי שהובהר בפרשת רפפורט, עיקר החובה מוטל על כתפי המבטח - ובמקרה דנן, הקרן הנתבעת. בפרשת שאול עמד בית דין זה על העובדה כי מן הבחינה המהותית תקנון קרן הפנסיה הוא במהותו 'חוזה ביטוח'. לא נחזור על מכלול הנימוקים אשר פירטנו שם ובהפניות, אולם נעמוד רק בקצרה על שנאמר בפסק הדין, ובין היתר כי 'חוזה ביטוח' כולל בתוכו כמה קשיים המיוחדים לו ללא כל קשר לשאלה האם חוק חוזה ביטוח חל עליו אם לאו. אחד הקשיים הינו שאין מדובר בממכר מוחשי ולפיכך, בשל חוסר המקצועיות של המבוטח באשר למוצר הביטוחי, נוצרת בעיה של 'תת מידע' מצד המבוטח. מדיניות משפטית מפוכחת באשר לכשל המיוחד לחוזי הביטוח, הובילה לפיתוח ההלכות בתחום חוזה הביטוח ולפיהן חרף נטל הקריאה של הפוליסה המוטל על המבוטח - ונוסיף גם לענין קרנות הפנסיה: חרף היותו של המובטח מוחזק כמי שיודע קונסטרוקטיבית את תוכן התקנון, מוטלת על המבטח החובה לא רק לגלות את כל הפרטים המהותיים לביטוח, אלא אף לודא את עירנותו של מבוטח לתנאים המוקדמים ולסייגים של הכיסוי הביטוחי. וכפי שקבענו בפרשת שאול, אין הקרן צריכה לייעץ לעמית, אך עליה לדאוג להביא בפניו את עובדות היסוד המהותיות לישום תכלית ההתקשרות הפנסיונית, ולכל הפחות להתריע בפניו על הצורך לבדוק את אותן עובדות. אך כאמור, גם על החבר יש חובות גילוי כלפי הקרן. המקרה שלפנינו מעורר את שאלת היקף חובת הגילוי המוטלת על מי שמבקש להצטרף לקרן פנסיה ואת שאלת נפקות מחדלו של מצטרף כאמור מלגלות את הדברים להווייתם, ודאי כאשר 'אי הגילוי' הוא פרי טעות שבתום לב. לענין זה הגם שחוק חוזה ביטוח אינו חל על מי שמבקש להצטרף לקרן פנסיה, נראה סביר בנסיבות הענין להיות מודרכים בהוראותיו. סעיף 6 לחוק חוזה ביטוח קובע כי: "(א) הציג המבטח למבוטח לפני כריתת החוזה, אם בטופס של הצעת ביטוח ואם בדרך אחרת שבכתב, שאלה בענין שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה בכלל או לכרותו בתנאים שבו (להלן - ענין מהותי), על המבוטח להשיב עליה בכתב תשובה מלאה וכנה. (ב) שאלה גורפת הכורכת ענינים שונים, ללא אבחנה ביניהם, אינה מחייבת תשובה כאמור אלא אם היתה סבירה בעת כריתת החוזה. (ג) הסתרה בכוונת מרמה מצד המבוטח של ענין שהוא ידע כי הוא ענין מהותי, דינה כדין מתן תשובה שאינה מלאה וכנה." באשר ל'תוצאות אי הגילוי' קובע חוק חוזה ביטוח בסעיף 7 כי: "(א) ניתנה לשאלה בענין מהותי תשובה שלא היתה מלאה וכנה, רשאי המבטח, תוך שלושים ימים מהיום שנודע לו על כך וכל עוד לא קרה מקרה הביטוח, לבטל את החוזה בהודעה בכתב למבוטח. (ב) ביטל המבטח את החוזה מכוח סעיף זה, זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר הביטול, בניכוי הוצאות המבטח, זולת אם פעל המבוטח בכוונת מרמה. (ג) קרה מקרה הביטוח לפני שנתבטל החוזה מכוח סעיף זה, אין המבטח חייב אלא בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים כמקובל אצלו לפי המצב לאמיתו לבין דמי הביטוח המוסכמים, והוא פטור כליל בכל אחת מאלה: (1) התשובה ניתנה בכוונת מרמה; (2) מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע את המצב שלאחר קרות מקרהלאמיתו; במקרה זה זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה הביטוח, בניכוי הוצאות המבטח." סעיף 8 לחוק חוזה ביטוח מסייג התרופות למקרה של אי גילוי וקובע כי: "המבטח אינו זכאי לתרופות האמורות בסעיף 7 בכל אחת מאלה, אלא אם התשובה שלא היתה מלאה וכנה ניתנה בכוונת מרמה: (1) הוא ידע או היה עליו לדעת את המצב לאמיתו בשעת כריתת החוזה או שהוא גרם לכך שהתשובה לא היתה מלאה וכנה; (2) העובדה שעליה ניתנה תשובה שלא היתה מלאה וכנה חדלה להתקיים לפני שקרה מקרה הביטוח, או שלא השפיעה על מקרהו, על חבות המבטח או על היקפה." אין חולק כי חובת הגילוי חלה על 'ענין מהותי' ואין חולק כי מצב רפואי אשר יש בו כדי להשפיע על קבלת חבר לקרן הפנסיה הוא ענין מהותי. בכל אופן אין בפנינו טענה שאין הדבר כך. לגבי ענין מהותי מחוייב המבוטח במתן תשובה 'מלאה וכנה', כאשר אופן התשובה נבחן גם במבחנים של סבירות. זאת ועוד, על מבוטח מוטלת בנסיבות מסויימות החובה ליזום את גילוי העובדה. אי עמידה בחובת הגילוי הייזום כמוה כהפרת חובות תום הלב. משנקבע כי הופרה חובת הגילוי שמצד מבוטח אז צפה ועולה שאלת התרופות של המבטח במיוחד מקום בו - כמו במקרה שלפנינו, כבר ארע הארוע המזכה. לענין זה ישנה אבחנה בין מבוטח שפעל מתוך כוונת מרמה לבין מי שפעל בתום לב. במקרה הראשון, המבטח לא חייב בתגמולי ביטוח. במקרה השני, המבטח חייב בתגמולי ביטוח מופחתים, אלא אם המבטח ידע או היה צריך לדעת על המצב לאמיתו בעת כריתת החוזה. מן הכלל אל הפרט הנתבעת סבורה שהתובע פעל בזדון (ובהיקש מלשון חוק חוזה ביטוח - ב'כוונת מרמה') להסתרת המידע הרפואי אודותיו. טענה זו לא הוכחה ולא שוכנענו בה. התובע חתם בעבור הנתבעת על ויתור על סודיות רפואית והיה נכון להעמיד עברו הרפואי לבדיקתה. נראה, כי אי-הגילוי בדבר מצבו הרפואי לא היה נעוץ בניסיון להסתירו בזדון ונעשה בתום לב. זאת אנו מסיקים מדבריו של התובע בעדותו בפנינו: "ש. למה לא חשבת לציין באותה מידה שבדיקה מצאה צניחות ואיוושות בלב? ת. כי הבדיקות בלב היו טובות והצניחות שהיו זה דברים שלא הגיעו לדרגה של טיפול וכל אדם נורמאלי שיעשה בדיקות זה יכול להימצא אצלו. ש. אמרת לאבי שהמליצו לך לעשות בדיקת אקו של הלב בעקבות הממצאים הללו ושעשית וזה היה בסדר? ת. לא. הוא אלא (צ"ל לא - א.א.) שאל ולא התעניין. זה לקח שתי שניות הוא לא חקר". (עמ' 7 לפרו' ש' 9- 14). חיזוק למסקנתנו ניתן למצוא בוס"ר עליו חתם התובע ובגילוי גם של הבדיקות הפרטיות. מששללנו את טענת 'הזדון', יש לבחון האם 'הפר' התובע את חובת הגילוי - ואם כן, האם יש בכך כדי לפטור את הנתבעת מאחריות. לטעמינו התשובה לכך שלילית, וזאת מכמה טעמים: השאלה הראשונה שעלינו לתת את הדעת אליה היא האם היתה השאלה עליה התבקש התובע להשיב בבחינת שאלה 'סבירה'. לטעמינו, ההצהרה עליה התבקש התובע לחתום כי לא סבל ואינו סובל "ממחלה כלשהי" היתה גורפת ולא סבירה בנסיבות הענין מבחינת רמת ההכללה שלה. מדובר בשאלה לקונית, כללית מאד ובלתי מפורטת. הטופס אינו מבהיר לאיזו מידה של פירוט נדרש העמית המצטרף בהצהרתו; הוא אינו נותן דוגמאות למחלות אשר ראוי לציינן בטופס; אינו מתייחס לשאלה האם יש הכוונה גם למחלות עבר מהן כבר החלים המבוטח או שהן במצב פסיבי וכיוצ"ב. קריאת ההצהרה ביחס למצב המחלות כפשוטה, מובילה למסקנה שכל מבוטח שהיה משיב עליה בשלילה היה 'נכשל' באי גילוי. שכן, סביר שכל אדם חלה מתי שהוא. אלא שגם הנתבעת מסכימה שאין הכוונה לכל מחלה כפשוטה של לשון (כגון: מחלת השפעת), אלא למחלה שהיא מהותית לעצם ביטוחו של התובע. אלא שענין זה לא הוסבר לתובע ולא ברור כלל שהיה מודע לו. יתרה מזאת, הצמדת הצהרה זו ביחס למצב הרפואי להצהרה ביחס לכושר העבודה יכולה להתפרש כמכוונת רק למצב בריאותי (מחלות) המשפיע על כושר העבודה. באותה תקופה לא הובאה כל ראיה כי לתובע היה קושי במצב כושרו לעבוד. קושי נוסף במענה לשאלה ניתן למצוא בהתייחסות למונח 'סובל' או 'סבל'. לא ברור למה הכוונה. למשל, לא ברור כי התובע 'סבל' באותה עת מיתר לחץ הדם (או מהאיוושה). לא הוכח כי הוא היה בטיפול רפואי בענין זה באותו מועד. והרי, לצורך בחינת המענה הכן והמלא יש צורך לבחון את הבנתו הסובייקטיבית של התובע לגבי מה שנשאל. כל הספיקות הללו פועלים לרעת הנתבעת אשר היא זו אשר ניסחה את ההצהרה והיה שבידה היה להציג שאלון מפורט וסביר כמקובל בתחום. לכאורה, יטען הטוען כי העובדה שהתובע מציין כעת כי בזמן אמת סיפר על יתר לחץ הדם מלמדת על מודעותו לצורך בגילוי יתר לחץ הדם. אך טענה זו נדחה. שכן, לא קיבלנו את גרסתו של התובע כי אמר את הדברים בזמן אמת ולמעשה מדובר בגרסה שעלתה בדיעבד. אין בפנינו ראיות למצב הבנתו של התובע במועד החתימה על הטופס. יתרה מזאת, העדר ראיה לכך שהתובע היה מטופל רפואית באותו זמן יכולה להעיד על חוסר מודעתו לנפקותו של יתר לחץ הדם בעבר. עולה השאלה, האם אין להטיל על המבוטח את חובת הגילוי הייזום ביחס ליתר לחץ הדם. אנו סבורים כי בנסיבות הקיימות יש התשובה שלילית. שכן, לתובע היה יסוד להניח כי די לנתבעת במידע הרפואי עליו התבקש להשיב. הנתבעת טענה כי 'הצהרת הבריאות' נדרשה לצורך 'סינון' מבוטחים. יאמר שכלל 'סינון' שכזה אינו דרך המלך בהצטרפות לקרנות פנסיה, אם כי לא נטען כי הינו בלתי חוקי. ככל שהנתבעת חפצה לעשות כן, היה עליה להתכבד ולהכין הצהרת בריאות מפורטת ומסודרת, ולחלופין לעשות שימוש בוס"ר שהועמד לרשותה ולא לגלגל את האחריות לביצוע טעות בדיווח על מצב בריאותי לפתחו של המבוטח. לטעמינו, במקרה של קרן פנסיה אשר אינה יכולה לשלם תגמולים מופחתים - מוטל עליה נטל מוגבר, גם ביחס לחברת ביטוח, לפעול לכך שהמבוטח ידע אל נכון ובמדוייק מהי רמת הפירוט לה נדרש. הצהרת בריאות גורפת כפי זו שהוצגה לתובע אינה עומדת בדרישה זו. לא זאת אף זאת, הטופס אינו מבהיר את השלכות אי-הגילוי ואת תניית הפטור. אכן כן, הסוכן המשווק את הקרן יכול ללוות את החתימה על הטופס בהסברים בעל-פה ואף מוטב כי יעשה כן, אולם בענייננו, לא נטען כי הסוכן פעל כאמור. לפיכך, אין בידינו לקבוע כי התובע הפר את חובת הגילוי וחובת תום הלב המוגברת בסוג היחסים ממין זה. כאמור, ברמה מושגית, דומה שאין חולק כי בשל מהות היחסים שבין הקרן לבין עמיתיה (מבוטחיה) מוטלת על הקרן חובה מושגית מוגברת לגלות לציבור העמיתים 'גילוי נאות'. חובה זו נובעת הן מכוח הוראות סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן - "חוק החוזים"), (הקובע כי "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה, 'הטעיה' - לרבות אי-גילויין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותם") והן מהוראותיו של סעיף 39 לחוק החוזים (הקובע כי "בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום-לב; והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה"). כך, כאמור, קבע גם בין הדין הארצי בפרשת רפפורט בציינו כי "...לא די בכך שתניות פטור תהיינה קיימות בפוליסת ביטוח. מכוח עקרון תום הלב חייב המבטח לגלות למבוטח כל תנייה העלולה לפגוע במבוטח הן בעת המשא ומתן והן בזמן הקיום היחסים בין המבוטח למבטח". ובהמשך מציין בצטטו מפרשה אחרת, כי מבטח לא יוכל להסתמך על תניית פטור שהובלעה בין מגוון תנאיה של הפוליסה. ברמה הקונקרטית אנו סבורים כי הנתבעת לא עמדה בחובת האמון המוגברת וחובת הגילוי הנאות בדבר תנאי הפטור, שעה שלא הובהר לתובע התנאי הקבוע בסעיף 26 לתקנון, ואף לא נטען כי נעשה כדבר הזה. בנסיבות שכאלה בהן לא הוכח כי אי הגילוי נובע מכוונת מרמה ולכל היותר הוא פרי טעות של התובע - טעות שלנתבעת יש אחריות לא מבוטלת בקיומה זאת לאור הצהרת הבריאות הגורפת, ספק בעיננו אם תוצאת הפעלת שיקול הדעת של הנתבעת לפי סעיף 26 לתקנון - והיא ביטול הכיסוי הביטוחי של התובע, עולה בקנה אחד עם תום לב והגינות ועם התכלית של הביטוח הסוציאלי עליו אמונה הנתבעת. סוף דבר, לא שוכנענו כי התובע לוקה באי גילוי המצדיק את ביטול ביטוחו. מצאנו כי הנתבעת לא עמדה כלפי התובע בחובת גילוי תנאי הפטור הקבוע בסעיף 26 לתקנונה, ומשכך, אין היא פטורה בשל אי-הגילוי של התובע, אשר נעשה כאמור בתום לב. שאלת החיתום טוענת הנתבעת כי התובע לא היה מתקבל כחבר בקרן, לו היתה הקרן יודעת מה מצבו הרפואי בשעת חתימתו על טופס ההצטרפות. בהקשר זה צירפה חוות דעתו של פרופ' רובינשטיין והלה העיד בפנינו בקשר אליה. התובע טוען כי אין ליתן תוקף לחוות הדעת של פרופ' רובינשטיין (שכזכור, בהסתמך על עמדתו כחתם הקרן נדחתה תביעתו של התובע), שכן מדובר ב"חיתום בדיעבד". למעשה, משלא שוכנענו כי התובע הפר את חובת הגילוי אין לנו צורך להדרש לטענה זו. סוף דבר סוף דבר, כאמור בהחלטת השופטת יהלום, יחזור עניינו של התובע לוועדה הרפואית של הנתבעת, אשר תדון בתביעתו לגופו של עניין. הצדדים ידווחו לבית הדין עד ליום 20.7.11 על תוצאת הפניה לוועדה הרפואית. לעיון בהתאם. אי גילוי / הסתרת מידע / כוונת מרמה (ביטוח)רפואהפנסיהקרן פנסיה