קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דמי פגיעה 3 שנים לאחר התאונה: 1. הנתבע הכיר בתאונה שאירעה לתובע ביום 25/7/06 כתאונת עבודה, אולם דחה תביעתו לתשלום דמי פגיעה לתקופה מיום 25/7/06 עד 25/8/06, מאחר וזו הוגשה רק ביום 29/9/09, היינו יותר מ-3 שנים לאחר התאונה. החלטת הנתבע כאמור, התבססה על הוראות סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן: "החוק"). כנגד החלטה זו, הוגשה התביעה שבפנינו. 2. הואיל והמחלוקת בהליך הינה משפטית בלבד, הסכימו הצדדים כי בית הדין יכריע בתביעה ללא שמיעת עדויות, אלא על סמך מסמכים וסיכומים בלבד. העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת 3. התובע נפגע בעבודתו ביום 25/07/06. 4. ביום 24/08/06 הגיש התובע לנתבע תביעה להכיר באירוע הנ"ל כתאונת עבודה (להלן: "התביעה הראשונה"). הנתבע דחה את התביעה הראשונה לנוכח העדר פרטים שנדרשו (אישור משטרה), כמפורט בהחלטת פקיד התביעות יום 07/11/06 (נ/4). 5. ביום 29/09/09 הגיש התובע תביעה חדשה (להלן: "התביעה השנייה"), אליה צירף את המסמכים הנדרשים. 6. ביום 12/11/09, הודיע הנתבע לתובע, כי החליט להכיר בתאונה מיום 25/07/06 כפגיעה בעבודה, אולם דחה את תביעתו לתשלום דמי פגיעה, לנוכח העובדה כי הוגשה יותר מ-3 שנים לאחר התאונה. תמצית טענות התובע 7. התובע טען כי הטיפול בהכנת התביעה הראשונה נעשה על ידי מעבידו, והוא לא עודכן במאומה בהמשך. עוד טען התובע, כי החלטת פקיד התביעות מיום 07/11/06, בה נדחתה תביעתו הראשונה מהטעם שלא הומצא אישור משטרה, לא הומצאה לו והוא לא ידע על קיומה. עוד הוסיף התובע, כי בתקופה הנ"ל הוא החל את לימודיו ונאלץ לצאת את הארץ לסירוגין ולתקופות ארוכות. בחודש 6/09 פנה התובע לבא כוחו לטפל בתביעתו לקבלת פיצויים בשל נזקי גוף, מאחר והתובע לא ידע מה עלה בגורל תביעתו; פנה בא-כוחו לנתבע ורק אז, עם קבלת תשובת הנתבע, נודע לתובע לראשונה על כך שתביעתו נדחתה בשל אי המצאת אישור משטרה. 8. אליבא דהתובע, הפסיקה השאירה פתח, שלא לפגוע בזכויותיו של נפגע ולא להיתלות בטענת שיהוי המעוגנת בסעיף 296, באופן גורף, אלא לבחון כל מקרה לגופו. 9. התובע טען כי הגיש תביעתו במועד, לא קיבל את מכתבי המל"ל בעניין המצאת אישור משטרה ולא את המכתב בדבר דחיית תביעתו, ואילו היה מקבל מכתבים אלה היה דואג לטפל בהם. תמצית טענות הנתבע 10. הוראות סעיף 296(ב) לחוק, מציבות מחסום בן 12 חודשים, אשר מגביל את הנתבע ומונע ממנו האפשרות להפעיל את שיקול הדעת. 11. לפיכך, פעל הנתבע בהתאם להוראות החוק, באשר הינו מנוע מלשלם לתובע דמי פגיעה. הכרעה 12. סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה - 1995, קובע כדלקמן: "(א) כל תביעה לגמלת כסף תוגש למוסד תוך שנים עשר חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה. (ב) הוגשה התביעה אחרי המועד האמור בסעיף קטן (א), וקבע המוסד כי התובע זכאי לגמלה בעד תקופה שקדמה להגשת התביעה, תשולם לו הגמלה שהוא זכאי לה, ובלבד שלא תשולם גמלה בעד תקופה העולה על 12 חודשים שקדמו בתכוף לפני החודש שבו הוגשה התביעה כאמור; היתה התביעה שהוגשה כאמור, למענק או לגמלה אחרת שאינה משתלמת בעד תקופה מסויימת, ישולמו המענק או הגמלה האמורים, בתנאי שבחודש שבו הוגשה התביעה למוסד טרם חלפו 18 חודשים מהחודש שבו נוצרו התנאים המזכים בגמלה." 13. "עילת התביעה" בהקשרו של סעיף א' לעיל, היא מסכת העובדות הדרושות כדי להראות כי התובע זכאי לזכות עפ"י חוק זה. (דב"ע נה/198-0 נעים עמרי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ל 9). 14. התובע שקט על שמריו תקופה ארוכה בין הגשת התביעה הראשונה (24.08.06) עד אשר פנה לראשונה לברר מה עלה בגורל תביעתו זו, בחודש 6/09, ואין לו אלא להלין על עצמו. אין זה סביר כי לאחר תקופה של שלוש שנים מיום הגשת התביעה הראשונה לגימלה, יבקש המבוטח בכל עת שיחפוץ "לפתוח" מחדש את תביעתו בעוד הוא עצמו זנח אותה ולא התעניין בהחלטה שהתקבלה בעניינו. 15. במקרה שלפנינו, מדובר על תאונה שאירעה ביום 15/07/06 ותביעה לדמי פגיעה בגין תקופה בת חודש לאחר מועד זה, כאשר בפועל התביעה הוגשה כשלוש שנים לאחר שנוצרה עילת התביעה, והוגשה זמן רב לאחר חלוף 12 החודשים שבסעיף 296(א) לעיל. 16. משכך, על פי סעיף 296(ב) לחוק, אין זכאי התובע לדמי הפגיעה הנתבעים, באשר מדובר על תקופה העולה על 12 חודשים שקדמו לחודש שבו הוגשה התביעה. 17. באשר לטענות התובע, המסתמכות על פסקי הדין אותם הוא מזכיר בסיכומיו (סעיף 15 לסיכומים), הרי שמדובר על פסיקה הנוגעת לנושא ההכרה באירוע כבתאונת עבודה, אולם במקרה דנן הנתבע הכיר באירוע מיום 25/07/06 כבתאונת עבודה ולא טען לשיהוי לצורך בחינת התביעה להכרה בתאונת העבודה גופה, כאשר הנתבע בחן את התביעה למרות חלוף הזמן, והכיר באירוע כתאונת עבודה. יחד עם זאת, טען הנתבע, כי הנתבע מנוע מלשלם לתובע דמי פגיעה, וזאת לאור הוראות סעיף 296(ב) לחוק, המציבות מחסום בן 12 חודשים, המגביל את הנתבע ומונע ממנו האפשרות להפעיל את שיקול הדעת. 18. אכן, בעבר היה לנתבע שיקול דעת אם לשלם גמלת כסף בעד תביעה שהוגשה באיחור, כאשר ניתן לכאורה להוכיח באמצעות מסמכים את עצם קיום הזכאות. המחוקק סבר, כי הלכה זו יוצרת תמריץ שלילי להגשת תביעה לגמלה במועד ולכן תוקן סע' 296 לחוק, במסגרת תיקון מס' 19 - תשנ"ח - 1998. (ראה לעניין זה: עב"ל 96/2003 דוד פריג' - המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם). מאוחר יותר, תוקן הסעיף שוב (תיקון מס' 60, תשס"ג 2002) אשר החליף בסעיף זה "48 חודשים" ב-"12" ו-"18" והוא חל על תביעות שהוגשו ביום 1/7/03 ואילך. כאמור, בהתאם לנוסח הנוכחי, כפי שהובא לעיל, אין לנתבע כל שיקול דעת לצורך חריגה מהוראותיו. 19. בעניין זה, כבר קבע בית הדין הארצי לעבודה, כי בהוראת סע' 296(ב) הציב המחוקק "מחסום קשיח" בפני המבוטח המתמהמה בהגשת תביעתו למוסד לביטוח לאומי. לפיכך, קבע בית הדין הארצי כי המוסד והמבוטח כבולים יחדיו בהוראות השיהוי שבסעיף זה, תוך שניטל מן המוסד שיקול הדעת בקביעת פרק הזמן של תקופת השיהוי. (עב"ל 1218/00 אחמד אבו ג'אמע - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לח 853). 20. עולה מן האמור, כי הטעמים אותם העלה התובע במטרה להסביר את פשר השיהוי בבירור גורל התביעה הראשונה עד להגשת התביעה השנייה, אינם רלוונטיים, כאשר אין עוד בידי הנתבע שיקול דעת בעניין, כפי שהיה בעבר, טרם תוקן החוק. סוף דבר 21. אנו דוחים את תביעת התובע לתשלום דמי פגיעה. 22. הואיל ועסקינן בתובענה מתחום הביטחון הסוציאלי, אין צו להוצאות. 23. הצדדים רשאים לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים ממועד קבלתו. דמי פגיעה