קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא רשיון לפתיחת בית ספר פרטי נוצרי: כללי: ערעור מנהלי על החלטת ועדת הערר (להלן: "הועדה") על פי חוק הפיקוח על בתי הספר, התשכ"ט - 1969 (להלן: "חוק הפיקוח") מיום 13.5.11. הועדה קיבלה את הערר על החלטת מנכ"ל משרד החינוך מיום 15.8.10, וביטלה החלטה שסירבה להעניק רישיון למשיבה לפתוח בי"ס פרטי, נוצרי - אורתודוכסי, בכפר יאסיף (להלן: "הכפר" או "כפר יאסיף"). ואלה בתמצית העובדות הצריכות לעניין: המשיבה ביקשה מהמערערת רישיון לפי חוק הפיקוח, לפתוח בי"ס יסודי מוכר, שאינו רשמי, לכיתות א'-ח' בכפר שנמצא שבגליל המערבי. מנכ"לית משרד החינוך דאז, שלומית עמיחי, דחתה בקשת המשיבה לרישיון בהחלטתה מיום 18.8.08. בעקבות כך הוצא צו סגירה לביה"ס ביום 26.11.09 . המשיבה הגישה ערר לועדת הערר על פי חוק הפיקוח שמספרו 11/2008. ביום 7.9.09 החליטה הועדה לדחות את הערר בנימוק של ליקויים פדגוגיים והעדר היתר בנייה. עם זאת דחתה הועדה את הטענות בדבר קיומה של מערכת חינוך מספקת בכפר יאסיף ובדבר פגיעה באינטגרציה בכפר. בד בבד עם הערר הנ"ל שהגישה המשיבה על החלטת מנכ"לית משרד החינוך, הגישה המשיבה גם עתירה לביהמ"ש לעניינים מנהליים בירושלים לביטול צו הסגירה ולעיכוב ביצועו זמנית. ביהמ"ש בהחלטתו מיום 7.4.2010, החליט לדחות את העתירה, אך כדי לא לפגוע בתלמידים דחה ביצוע צו הסגירה ליום 30.6.2010 (עד סיום שנה"ל תש"ע). המשיבה הגישה על החלטה זו בר"ע לביהמ"ש העליון. כב' השופט חנן מלצר החליט ביום 1.7.2010, לדחות את הבר"ע, אך ציין כי על המשיבה לפעול להשגת הרישיון במהלך חופשת הקיץ. המשיבה הגישה למערערת בקשה לרישיון לשנה"ל תשע"א. מנכ"ל משרד החינוך, ד"ר שמשון שושני, בהחלטתו מיום 15.8.2010 סירב לבקשה. על החלטתו זו הוגש ערר לוועדה, בנימוק שהופעלו שיקולים זרים. ביום 7.10.2010 החליטה הועדה לעכב ביצוע צו הסגירה עד למתן החלטה סופית בערר. מאחר שהחלטה זו ניתנה כחודש לאחר פתיחת שנת הלימודים בחרה המשיבה שלא לפתוח שנת הלימודים בבית ספרה בתשע"א, והמתינה להחלטת הוועדה. החלטת ועדת הערר בהחלטה מנומקת ומפורטת החליטה הוועדה ביום 13.5.2011 לקבל את ערר המשיבה וליתן לה רישיון זמני לפתיחת ביה"ס לשנה אחת בלבד, במהלכה עליה להשיג היתר בניה ל-8 כיתות במקום ל- 6 כיתות כפי שיש בידה. ועדת הערר קבעה שאם יושג הרישיון האמור תפעל המערערת להארכת הרישיון. בתמצית ייאמר, כי ועדת הערר מצאה כי למרות שקיימים שני בתי-ספר יסודיים ותלמידי בית הספר שנסגר השתלבו בהם, עדיין החלטת מנכ"ל משרד החינוך פוגעת בזכות היסוד של ההורים לחנך ילדיהם לפי השקפת עולמם וזכותם החוקתית. כמו-כן קבעה הועדה כי ספק גדול אם מנכ"ל משרד החינוך היה מוסמך להפעיל את השיקולים הקבועים בתקנה 3(א1) לתקנות חינוך ממלכתי (מוסדות מוכרים), התשי"ד-1953 (להלן: "תקנות מוסדות מוכרים") לצורך מתן הרישיון, מאחר שתקנה זו לא תוקנה מכוח חוק הפיקוח. עוד קבעה הועדה כי המערערת לא הוכיחה מצוקה תקציבית שתגרם כתוצאה מפתיחת ביה"ס הפרטי ולא הוכחה פגיעה באינטגרציה של התלמידים. על החלטה זו של ועדת הערר הוגש הערעור דנן. טענות הצדדים המערערת טענה כי פתיחת ביה"ס הפרטי של המשיבה בכפר יאסיף תפגע במוסדות החינוך הרשמיים הקיימים בכפר, תפגע במרקם החיים העדינים בין העדות השונות בכפר בכך שתגרום לקיטוב עדתי, תגרע מתקציבי המורים ומהתלמידים בבתי הספר הרשמיים ותפגע באינטגרציה של תלמידי הכפר. שכר הלימוד בביהמ"ש הפרטי הוא כ- 4,000 ₪ לשנה, כך שילמדו בו עשירים בלבד, והעניים ומשפחות ברוכות ילדים יישארו בביה"ס הציבורי שיתרוקן ממשאבים. ביה"ס הפרטי מיועד לכיתות א'- ח' - כך שייפגע עקרון החיטוב והרצף החינוכי והלימודי שמשרד החינוך רואה בו חשיבות רבה, מאחר שבוגרי ביה"ס הפרטי יעברו לתיכון כשההכנה החטיבתית לתיכון תארך רק שנה אחת - כיתה ט' - ולא 3 שנים כפי שמעדיף משרד החינוך במדיניותו המערכתית. לדעת המערערת, פרשנות תכליתית של תקנה 3א לתקנות, מחייבת החלתה על סע' 9 לחוק הפיקוח. לצורך מתן הרישיון ניתן להחיל המבחנים של "מוסד מוכר", מאחר שאין משמעות למתן רישיון למוסד שאיננו מוכר. פרשנות תכליתית של חוק הפיקוח מצדיקה פרשנות זו, ומורה כי למנכ"ל משרד החינוך סמכות לשקול גם שיקולים רחבים אחרים. השיקול של מניעת פגיעה במוסדות החינוך הממלכתיים הוכר בפסיקת ביהמ"ש העליון כשיקול שעל משרד החינוך לקחתו בחשבון ולאחרונה ועדת הערר בהרכב אחר, קבעה שחוק הפיקוח מסמיך את מנכ"ל משרד החינוך לשקול שיקולים מערכתיים ובכללם הפגיעה במערכת החינוך הרשמית (סעיף 121 לערעור). עוד נטען כי המשיבה מלכתחילה פתחה את ביה"ס ללא רישיון ולא כיבדה צו סגירה קודם שהוצא כנגדה. עצם התייחסות ועדת הערר בהחלטתה הקודמת (בה נדחתה בקשת ערר קודמת של המשיבה על החלטה שלא להעניק לה רישיון), לטענות המערערת באשר לפגיעה במערכת החינוך הקיימת מלמדת שזה שיקול שיש לשוקלו. כיום הגידול הטבעי בכפר יאסיף הולך ופוחת כך שבשלב זה אין צורך בפתיחת בי"ס יסודי נוסף על שני בתי הספר היסודיים וחטיבת הביניים שכבר קיימים ביישוב. מאחר ששעות התקן הן לפי מספר התלמידים, פתיחת ביה"ס הפרטי תביא לסגירת כיתות קיצוץ שעות תקן בממלכתי, מה גם שכבר נסגרו 5 כיתות בביה"ס הממלכתי בכפר יאסיף וקוצצו שעות תקן רבות. משרד החינוך הוא הגוף שמופקד על תכנון החינוך ולא ועדת הערר, שאינה אמורה להיכנס בנעליו של מנכ"ל משרד החינוך, אלא רק לבדוק האם החלטתו חרגה ממתחם הסבירות ונפל בה פגם היורד לשורשו של עניין. ביה"ס הפרטי, כאשר הוא פעל, לא היה בעל צביון נוצרי מובהק מאחר שכ- 40% מתלמידיו היו מוסלמים. פתיחת ביה"ס הפרטי תרוקן את חטיבת הביניים מנוצרים, שמעמדם הסוציואקונומי בד"כ גבוה יותר, וכתוצאה מכך תהיה התחזקות של גורמים איסלאמיים קיצוניים שאולי בעתיד יבקשו גם הם להקים בי"ס פרטי משלהם. הדבר אף יכול לגרום להתגברות האלימות בבתי הספר הרשמיים. המערערת מפנה לעמדת המפקח במחוז צפון, ד"ר חאמד טרבייה, כי תלמידי ביה"ס הפרטי שנסגר התאקלמו בצורה מופתית בבתי הספר הרשמיים בהרמוניה עם התלמידים המוסלמים. ב"כ המערערת הצביעה גם על טופס שבו צויין כי נערכים מבחני סינון אסורים, לקבלה לביה"ס הפרטי וכי בפרסומים לציבור לא הציג ביה"ס שום ייחודיות. עוד הוסיפה כי היתר הבנייה מתיר רק 6 כיתות והמשיבה פתחה 8 כיתות, והיתממה שלא ידוע לה כי ההיתר הוא רק ל- 6 כיתות למרות שהדבר מופיע בבירור במסמכים. המערערת הדגישה כי אין אפליה בין אורתודכסיים לקתולים, אך לא בכל יישוב מתירים לפתוח בי"ס נוצרי. יש יישובים כמו נצרת שבהם יש בי"ס נוצרי על איזורי, שמקבל גם תלמידים שלא מנצרת, והמרחק מהכפר אליו אינו גדול במיוחד. המערערת פירטה גם מקרים אחרים של סירוב להקמת בי"ס פרטי כגון בי"ס קתולי בדבורייה ובי"ס של חב"ד בהרצליה. לטענתה, בשנים האחרונות בעקבות תופעת ריבוי בתי הספר הפרטיים, שפוגעים במערכת החינוך הממלכתית, התחזקה במשרד החינוך המדיניות של אי-מתן רישיון לכל החפץ לפתוח בי"ס פרטי וניתן דגש לחיזוק החינוך הרשמי. כמו-כן נטען, כי החלטת ועדת הערר מתייחסת רק לשנה"ל תשע"א. המשיבה לעומת זאת טענה, כי ההחלטה פוגעת בזכות היסוד של ההורים לחנך ילדיהם לפי השקפת עולמם, זכות שהוכרה בפסיקת ביהמ"ש העליון. הפסיקה קבעה כי תפקיד המדינה מצומצם לשמירה כנגד שימוש לרעה בכוח ההורים כלפי ילדיהם, ומעבר לכך חובה על המדינה לכבד את האוטונומיה ההורית. כמו כן לא הוכחה פגיעה בתקציב החינוך הרשמי ולא הוכחה פגיעה באינטגרציה. אין להחיל את תקנות החינוך הממלכתי על חוק הפיקוח כיוון שהמחוקק בחר שלא לעשות כן, ותקנות אלו תוקנו מכוח חוק אחר. המערערת דורסת ברגל גסה את החלטת ועדת הערר ועדיין מסרבת לתת רישיון לביה"ס עבור שנה"ל תשע"ב, זאת למרות שחובתה היתה לקיימה, משלא ניתנה החלטה אחרת המבטלת אותה ומשלא נתבקש עיכוב ביצועה. ועדת הערר וביהמ"ש המנהלי הכשירו בדיעבד את פעילות ביה"ס, כך שלמעשה בפועל ביה"ס לא פעל ללא רישיון. המערערת גרמה להתמהממהות במתן הרישיון והתעמרות במשיבה. חלק מטענות המערערת כעת לא הועלו על ידה לפני ועדת הערר, והיתר כבר נטען ע"י המערערת לפני ועדת הערר שדחתה את הטענות שרובן טענות עובדתיות שהמערערת לא הוכיחה אותן. לפי החוק והפסיקה מוסמכת ועדת הערר לבוא בנעלי מנכ"ל משרד החינוך ולתת כל החלטה שהיה מוסמך ליתן מנכ"ל משרד החינוך. הוסף לכך שתקנה 3(א) עוסקת בסמכות השר ואין האצלת סמכות למנכ"ל המשרד. לפי התקנה הנ"ל רק לאחר שהשיג ביה"ס רישיון יש סמכות לשר שלא להעניק הכרה למוסד החינוכי על יסוד שיקולים רחבים שכוללים פגיעה במערכת החינוך הרשמית. משרד החינוך אישר הקמת בית-ספר פרטי לעדה הנוצרית קתולית, ואף חשב לממן נסיעות לתלמידים מכפר יאסיף כדי ללמוד בבי"ס קתולי זה שמרוחק כ- 30 ק"מ מהכפר, אך משום מה סירב לתת רישיון לבי"ס לעדה הנוצרית אורתודוכסית (נספח מש/8 לעיקרי טיעון המשיבה). במעילייה אישרה המערערת בי"ס קתולי לפני 10 שנים, ואילו המשיבה מנסה לקבל היתר משנת 99 (שמאז ביה"ס כבר בנוי) והרי אין בתי ספר אורתודכסיים בכל האיזור. ביה"ס הנדון עמד בכל דרישות חוק הפיקוח. באשר לפגיעה ברצף החינוכי בגלל ביטול רוב חטיבת הביניים, ציין ב"כ המשיבה כי המשיבה מוכנה לפצל את המסגרת כך שייפתח בי"ס יסודי לכיתות א'-ו' ותיפתח בנפרד גם חטיבת ביניים נוצרית אורתודוכסית כמו שהוצע לזרם הקתולי. לחילופין טען ב"כ המשיבה כי עם השנים כשיצמח ביה"ס, הם יבקשו לפתוח גם תיכון נוצרי אורתודוכסי, כך שלא תהיה פגיעה ברצף החינוכי. עוד נטען כי ועדת הערר קבעה כי הראיה שהמערערת מפעילה שיקולים זרים היא שכל בתי הספר הפרטיים שאושרו על ידה בסופו של דבר במחוז הצפון פועלים בזכות עררים ופניות לבתי משפט. עוד ציין כי הושקע כסף רב במבנה שנתרם ע"י תושבי הכפר ותורמים מחו"ל מבלי להעמיס על הקופה הציבורית. ביה"ס לא ביקש תקציבים ולמרות זאת הרשויות דרשו את סגירתו. כי ביה"ס לא עורך סלקציה, כל החפץ ללמוד יתקבל ומי שיש לו בעיה כלכלית במימון שכר הלימוד יטופל בועדת חריגים וסיוע מהכנסייה. עוד הפנה למכתב ראש המועצה המקומית כפר יאסיף שבירך על פתיחת ביה"ס ולא חושש מקיטוב עדתי. מאחר שבכל שכבה בביה"ס יש רק כיתה אחת, אין חשש שהכיתות בבתי הספר הרשמיים יתרוקנו. המועצה מקומית בעצמה פנתה בבקשה לפתוח בי"ס נוסף, בשל המחסור בכיתות, אלא שבקשתה נדחתה ואישרו בינתיים בניית תוספות לכיתות, הבטחה אשר טרם נתממשה. באשר למבחן "הסינון" הסביר ב"כ המשיבה, כי זה מבחן פנימי ישן לקביעת רמות בתוך ביה"ס, כאשר היו בו שתי כיתות בכל שכבה. מבחינה כלכלית בית הספר הפרטי יחסוך בתקציבי משרד החינוך, כיוון שאת התלמידים שעד עכשיו הוא תקצב באופן מלא במערכת הממלכתית, הוא יתקצב אצל המשיבה ב- 55%-75%, ואם יפוטרו מורים מבתי הספר הממלכתיים בעקבות פתיחת ביה"ס הפרטי, הם יעברו ללמד בביה"ס הפרטי, כך שזו אותה עוגה רק בחלוקה אחרת. ב"כ המשיבה ביקש שביהמ"ש יבהיר שהחלטת ביהמ"ש מתייחסת לשנת הלימודים תשע"ב (2011-2012) . דיון 5. לאחר עיון בהחלטת הוועדה וטענות הצדדים, מצאתי שאין להתערב במסקנות הוועדה. החלטת המנכ"ל דר' שושני אינה מנומקת דיה ושגויה עובדתית. כל שנכתב בהחלטה היה: "לאחר בדיקת הגורמים המקצועיים עמדתי היא כי אין צורך בשלב זה בבי"ס על יסודי נוסף ביישוב. בכפר יאסיף פועלים חטיבת ביניים וחטיבה עליונה אשר נותנים מענה לחמש כתות בשכבה ביישוב. ... מחוז הצפון מתנגד לפתיחת ביה"ס מנימוקים פדגוגיים". ההחלטה הנ"ל מתייחסת לפתיחת בי"ס על יסודי, למרות שהמשיבה ביקשה לפתוח בי"ס יסודי. אין ממש בטענת המערערת כי זוהי טעות סופר, וכי הכוונה הייתה לבי"ס יסודי. מהמשך החלטתו של מנכ"ל המשרד שצוטטה לעיל עולה בבירור שהכוונה הייתה לבי"ס על יסודי, שכן הוא התייחס מייד לאחר מכן רק לחטיבת הביניים והחטיבה העליונה שקיימת בכפר יאסיף ולא הזכיר כלל את בתי הספר היסודיים שקיימים בכפר יאסיף. באשר לשיקולים הפדגוגיים שבעטיים בחרה המערערת לסרב למתן הרישיון, אין כל פירוט בהחלטת מנכ"ל המשרד מהם אותם שיקולים פדגוגיים שהצדיקו את הסירוב למתן הרישיון, ולא נאמר שרמת הלימודים או החינוך שיקבלו התלמידים בבי"ס הנדון לא תהיה ראוייה. היחס בין סעיף 9(א) לחוק הפיקוח לתקנה 13(א)(1) לתקנות מוסדות מוכרים 6. בפני ועדת הערר טענה המערערת כי השיקולים החינוכיים שהנחו אותה היו מניעת פגיעה במערכת החינוך הממלכתית (בשל זליגת מורים, תלמידים ותקציבים), ופגיעה בעיקרון האינטגרציה. דא עקא, מעיון בחוקים הרלוונטיים מכוחם פועלת המערערת בשיקוליה למתן רישיון, עולה, כפי שאכן מצאה ועדת הערר, ספק רב אם מוסמכת המערערת לקחת בחשבון גם שיקולים פדגוגים וכלכליים החורגים מהקבוע בסע' 9 לחוק הפיקוח, הקובע את התנאים למתן רישיון לפתיחת בי"ס. סע' 9 (א) לחוק הפיקוח, שכותרתו "מבחנים למתן רישיון" קובע כך: "9. (א) לא יתן המנהל הכללי רשיון אלא אם הוא סבור כי תובטח רמה נאותה בהתאם לתקן ולנהוג בסוג בית הספר שהבקשה מתייחסת אליו בענינים המפורטים להלן: (1) תכנית הלימודים, מערכת השיעורים ומשך הלימודים; (2) הכשרתם וכשרם המקצועי של סגל עובדי החינוך; (3) מבני בית הספר והגישה אליהם, החצר, מספר הכיתות וחדרי הלימוד, הספח והשירות; (4) תנאי הבטיחות בבית הספר; (5) הריהוט והציוד של בית הספר; (6) הבסיס הכספי לקיום בית הספר. לשיטת המערערת לצורך מתן רישיון, היא הייתה רשאית לשקול גם שיקולים חינוכיים וכלכליים רחבים יותר. את שיקוליה היא מבקשת לסמוך בין היתר על תקנה 3(א) לתקנות מוסדות מוכרים, שכותרתה "תנאי ההכרה": "3. (א) מוסד חינוך לא יוכרז כמוסד מוכר אלא אם נתמלאו תנאים אלה: (1) על המוסד ניתן רשיון לפי חוק פיקוח על בתי ספר, תשכ"ט-1969, או לפי פקודת החינוך, לפי הענין; ... (א1) נתקיימו התנאים בתקנת משנה (א), וראה השר כי הכרזה עלולה לפגוע במערכת החינוך הממלכתית, רשאי השר שלא להכריז על המוסד כמוסד מוכר; לצורך כך רשאי השר לשקול כל שיקול שלדעת השר נוגע לעניין, ובין השאר, שיקולים חינוכיים וכלכליים, לרבות אלה: (1) סגירה צפויה של כיתות, מוסד חינוך או מוסדות חינוך במערכת החינוך הממלכתית; (2) פגיעה צפויה במספר התלמידים או בשיעורם במערכת החינוך הממלכתית; (3) פגיעה צפויה בהרכב האינטגרטיבי של התלמידים במערכת החינוך הממלכתית; בפסקה זו, "הרכב אינטגרטיבי", משמעו הרכב התלמידים בכיתת הלימוד באופן המשלב תלמידים בעלי יכולות למידה שונות ומשכבות חברתיות-כלכליות מגוונות"; (ההדגשות שלי - י.ש.). אינני מוצאת מקום להתערב במסקנת ועדת הערר כי מלשון סע' 3(א)(1) לתקנות מוסדות מוכרים הנ"ל ניתן לראות שקיימים שני שלבים נפרדים - רישיון והכרה, וכי תנאי ל"הכרה" לפי תקנות מוסדות מוכרים הוא רישיון לפי חוק הפיקוח. בחוק זה ההתייחסות היא לדרישות מבית הספר עצמו ולא נכללים בו שיקולים מערכתיים. דהיינו רישיון הוא השלב הראשון וההכרחי לצורך קבלת הכרה, שהיא השלב השני. אכן עולה מהניסוח, כי כוונת המחוקק הייתה להפריד בין שני השלבים ולא לערב ביניהם. משכך, ספק רב אם בכלל היה מוסמך מנכ"ל משרד החינוך לקחת בחשבון במסגרת שיקוליו במתן רישיון למשיבה, שהוא השלב הקודם להכרה, גם את השיקולים הקבועים בתקנות לצורך מתן הכרה. לא זו אף זו, בתקנה 3(א)(1) הנ"ל נכתב מפורשות, כי הסמכות שלא ליתן הכרה למוסד חינוכי בשל פגיעתו הכלכלית והחינוכית במערכת החינוך הממלכתית, נתונה לשר החינוך ומכאן שאינה נתונה למנכ"ל משרדו. נראה, איפוא, שהוראות החוק והתקנות ברורות וחד-משמעיות, ואין כלל צורך בפרשנות מהסוג שמשנה את כוונת המחוקק. שינוי כזה מן הראוי שייעשה בחקיקה. האוטונומיה ההורית בבחירת חינוך הילדים 7. יתר על כן. גם אילו הייתה צולחת המערערת את המחסום המשפטי של פרשנות חוק הפיקוח ביחס לתקנות החינוך הממלכתי, והייתה מוכיחה כי כבר בשלב הרישיון היה רשאי מנכ"ל משרד החינוך לשקול שיקולים הקשורים לפגיעה במערכת החינוך הרשמית, הרי שהיה עליה גם להוכיח כי אכן פתיחת ביה"ס הפרטי תפגע פגיעה כה משמעותית במערכת החינוך הרשמית, עד שאינטרס זה יגבר על זכותם החוקתית של ההורים לחנך ילדיהם לפי השקפת עולמם. זכות זו נדונה בהרחבה והוכרה בפסיקה (ראו למשל: ע"א 2266/93 פלוני נ' פלונית, פ,ד מט(1) 221, 235). הנטל מוטל, כעולה מהפסיקה, על המערערת (ראו עת"מ (ת"א) 1294/01 בית ספר עתיד ו- 32 אח' נ' משרד החינוך ) המערערת לא עמדה בנטל זה גם בהתייחס לטיעוניה, כפי שיפורט להלן. דיותה של מערכת החינוך הממלכתית 8. אשר לקביעת מנכ"ל משרד החינוך בהחלטתו כי - "אין צורך בשלב זה בבי"ס על יסודי נוסף ביישוב". השאלה איננה רק מהם צרכי משרד החינוך, אלא גם מה זכותם ורצונם של ההורים ומה האיזון הראוי ביניהם. מפניית המשיבה למערערת מיום 17.8.2010 שהוגשה לועדת הערר (ע/13) אליה צורפו חתימותיהם של הורים ל - 126 תלמידים מכפר יאסיף, עולה חד משמעית כי ההורים מעוניינים לחנך ילדיהם בביה"ס הפרטי של המשיבה. הפסיקה התייחסה לזכות ההורים לבחור בחינוך בבי"ס פרטי עבור ילדיהם (ראו: בג"ץ 4363/00 ועד פוריה עילית ואח' נ' שר החינוך ואח' (פ"ד נו(4) 203 [221]). זכות זו נפגעה בעקבות סירוב המערערת ליתן רישיון לביה"ס. צדקה ועדת הערר כשקבעה, שעצם היקלטותם היפה של תלמידי ביה"ס הפרטי שנסגר זמנית, במוסדות החינוך הקיימים בכפר יאסיף, כפי שמתואר בחוות דעתו של המפקח ד"ר חאמד טרבייה, איננה מצדיקה סגירת ביה"ס הפרטי. הדבר נעשה בעל כורחם של התלמידים והוריהם, כיוון שההחלטה על עיכוב ביצוע צו הסגירה ניתנה רק כחודש לאחר שנת הלימודים. משניתן עיכוב הביצוע החליטה המשיבה, משיקולים של טובת התלמידים, שלא לפתוח את בית ספרה, מאחר שהתלמידים כבר החלו לימודיהם בבי"ס אחר. לפיכך ברור, שאין בהשתלבותם הטובה של התלמידים במערכת הממלכתית בכדי לשלול קיום פגיעה בלתי מידתית בזכותם החוקתית של הורי התלמידים לחינוך ילדיהם לפי השקפת עולמם. המערערת לא חולקת על העובדה שאין בכל האיזור בי"ס נוצרי-אורתודוקסי ודי בעובדה זו כדי ללמד כי נמנעת זכותם החוקתית של ההורים לחינוך ילדיהם בהתאם להשקפת עולמם. בחברה רב-תרבותית, אין לשלול דווקא מבני העדה האורתודוכסית מתן חינוך לפי השקפתם, כאשר לא נטען כי מדובר בחינוך שאינו ברמה ובנורמות מקובלות, וכבר נפסק כי קיום בתי ספר פרטיים לצד הרשמיים הוא מסימני ההיכר של הדמוקרטיה (ראו: עת"מ (י-ם) 1320/03 אלקסלסי נ' ביתר עילית [טרם פורסם] ). פגיעה באינטגרציה 9. צדקה ועדת הערר בקביעתה כי המערערת לא הוכיחה פגיעה ממשית באינטגרציה כתוצאה מפתיחת ביה"ס הפרטי. מסקנה זו מתחזקת מהנתונים הבאים: המערערת מודה כי כ - 40% (!) מתלמידי ביה"ס הפרטי, כאשר הוא פעל, היו שלא מהעדה הנוצרית-אורתודוכסית. די בנתון זה כדי לשמוט את הקרקע מתחת לטענת המערערת כי מתן רישיון לביה"ס הפרטי יפגע באינטגרציה וכי בית הספר המיועד הוא בדלני וסלקטיבי. לפי טענות המערערת כפר יאסיף מורכב כעת מ - 55% נוצרים, 45% מוסלמים ו - 2 % דרוזים. מאחר שהעדה הנוצרית היא העדה הגדולה ביותר בכפר יאסיף, וממילא זו בערך השכיחות הטבעית של הנוצרים באוכלוסייה הכללית של כפר יאסיף, וגם בביה"ס הפרטי מתקיים יחס דומה, אין סכנה לפגיעה באינטגרציה. חוות דעת פדגוגית קודמת מיום 18.6.08 ציינה מפורשות באשר לביה"ס של המשיבה כי "מרבית התלמידים שייקלטו בבית הספר הם תלמידים שכבר נשרו מהמערכת הציבורית ונקלטו בבית הספר הפרטי מאר אליאס באעבלין". בי"ס באעבלין הוא בי"ס נוצרי-קתולי, כך שממילא מרבית התלמידים שייקלטו בביה"ס הפרטי לא למדו בביה"ס הממלכתי בכפר, ולא תהיה פגיעה משמעותית במערכת החינוך הממלכתית. יתר-על-כן, בהיעדר בי"ס אורותודכסי קרוב לא מן הנמנע שיגיעו תלמידים אף מהסביבה הקרובה ולא רק מהכפר. בהקשר זה אוסיף כי לא מצאתי גם מקום להתערב בתמיהת הועדה, כיצד זה מה שלגיטימי בעיני המערערת ביחס לעדה החרדית, אינו לגיטימי ביחס לעדה הנוצרית-אורתודכסית. ומדוע לא ננקטת מדיניות שווה ביחס לזרמים השונים. חוסר סבירות ושיקולים זרים 10. אינני מוצאת להתערב במסקנת ועדת הערר, כי חוסר הסבירות בשיקולי המערערת עולה גם ממכתבה של ד"ר שמחון, מנהלת מחוז צפון של המערערת, מיום 29.7.2010, בעניינה של המשיבה, אשר מסגיר את כוונותיה הכלליות של המערערת בעניין: "אני פועלת מאז 2008 להביא לסגירת ביה"ס בגיבוי הייעוץ המשפטי של המשרד ושל האגף המוכר שאינו רשמי, לפיכך אבקש לגבות מהמחוז ולא להיענות לבקשה למתן הרישוי" (ההדגשות שלי, י.ש.). ד"ר שמחון הסבירה בעדותה כי זאת הייתה עמדתה מאחר שבית הספר נפתח ללא רישיון והמשיך לפעול ללא רישיון. אין לקבל הסבר זה. ד"ר שמחון במכתבה הנ"ל כתבה מפורשות כי זו הייתה עמדתה מלכתחילה - "מאז 2008", וכי היא מבקשת מהמחוז להתמיד בכך גם ביחס לעתיד - "אבקש לגבות מהמחוז ולא להיענות לבקשה למתן הרישוי". העולה מכאן שהיתה החלטה עקרונית לא לתת רישיון לביה"ס של המשיבה. השאלה הבסיסית ראשונית ומרכזית שצריכה להטריד אותנו כאשר פוגעים בזכות יסוד חוקתית במניעת הרישיון, היא מדוע מלכתחילה סירבה המערערת ליתן רישיון לביה"ס של המשיבה, ומדוע התמידה בסירובה למרות בקשות חוזרות ונשנות של המשיבה, וגם לאחר עמידתה בתנאי של קבלת היתר בניה למבנה ביה"ס. חמור מכך, ועדת הערר ציינה כי בתי ספר פרטיים רבים במחוז צפון קיבלו רישיון מהמערערת רק לאחר התערבות ועדת הערר, שחייבה את המערערת לעשות כן. משכך, צדקה הוועדה שציינה כי הרשימה המכובדת של בתי ספר פרטיים במחוז צפון שקיבלו בסופו של דבר רישיון, לא מוכיחה העדר שיקולים זרים, ואינני מוצאת להתערב בכך. טענות נוספות 11. טענת המערערת, לפיה אין כל ייחודיות לביה"ס הפרטי שבנדון, לאור פרסומי המשיבה על ביה"ס, ולאור העובדה שכ - 40% מתלמידי ביה"ס הפרטי הם בני עדות אחרות אין ממש. אופיו הייחודי של ביה"ס כבי"ס נוצרי-אורתודכסי איננו נשלל כתוצאה מנתונים אלו, שכן עדיין מרבית תלמידיו (כ- 60%) הם מבני העדה נוצרית-אורתודכסית, וגם תכני הלימוד ייחודיים לעדה זו. עצם בחירתם של הורים מוסלמים לשלוח גם את ילדיהם לבי"ס זה, אין בה כשלעצמה כדי לשלול את יחודי כבי"ס נוצרי, והמגמה לתת חינוך ברוח זו. 12. באשר לטענה בדבר פגיעה תקציבית במערכת החינוך הממלכתית, על-פי הפסיקה, הפגיעה טעונה הוכחה ספציפית ואין די בטיעונים כלליים. המערערת העלתה רק טיעונים כלליים ולא הוכיחה פגיעה תקציבית מהותית במערכת החינוך הממלכתית בכפר או מצוקה תקציבית קונקרטית שיש בה כדי לפגוע בצורה ממשית ומוחשית בבתי הספר הרשמיים. מטבע הדברים מספר פחות של תלמידים בבית הספר הממלכתי מצריך תקציב נמוך יותר אך גם מוריד את הצפיפות בכיתות, מה גם שתקצוב בי"ס ממלכתי ע"י משרד החינוך הוא ב- 100% ובבי"ס פרטי ירד תקצובו מהקופה הציבורית מ- 100% ל- 65%-75%, כפי שעולה מהטיעונים. 13. לענין העדר היתר בנייה ל- 8 כיתות אלא רק ל- 6 כיתות, ועדת הערר נתנה למשיבה רישיון זמני להפעיל 8 כיתות במהלך שנה"ל תשע"ב, כשבמהלכה על המשיבה להשיג ההיתר המורחב. עוד יש לציין, כי הועדה ציינה בהחלטתה כי ראיות המערערת באשר להעדר היתר בנייה ל- 8 כיתות הובאו ע"י המערערת רק בשלב הסיכומים, כך שלא ניתן היה לבודקן כדין ולקבל עליהם תגובת המשיבה. לכן ציינה המשיבה כי "יש לקבלן בהסתייגות, אם בכלל". 14. באשר למחלוקת שנפלה בין הצדדים בפרשנות החלטת ועדת הערר, ביחס לשאלה לאיזה שנת לימודים מתייחסת ההחלטה לפיה ניתן רישיון זמני לשנה אחת, הרי שהצדק עם המשיבה כי ההחלטה מתייחסת לשנה"ל תשע"ב, שכן החלטת ועדת הערר ניתנה לקראת סוף שנה"ל תשע"א, ביום 13.5.2011, והיא חוזה פני עתיד. סיכום 15. לאור כל האמור לעיל, במצטבר אין די בנימוקי המערער כדי לשנות ממסקנות ועדת הערר. אם רוצה המערערת לשנות את המדיניות שנקטה בה עד כה, עליה לעשות זאת בהחלטה כוללת שחלה על כל הזרמים והמגזרים, כך שהמדיניות תהיה אחידה ושוויונית. כל עוד לא ננקטה דרך כזו, אין להגביל דווקא את המשיבה. לא נותר אלא לקוות כי המערערת, שלא נמנעה מביצוע החלטת ועדת הערר, למרות שכלל לא טרחה לבקש עיכוב ביצוע, תעשה כעת ככל שביכולתה על מנת לזרז את מתן הרישיון למשיבה, וכפי שחתם את דבריו כב' ביהמ"ש העליון (מפי כב' השופט חנן מלצר) בהחלטתו בבר"ע הנוגעת לצדדים מיום 1.7.2010 (בר"ם 3494/10 העמותה למען כנסיית מר ג'יריס - כפר יסיף נ' מנכ"ל משרד החינוך ומדינת ישראל , סע' 7 לפסה"ד): "לסיכום אציין כי אני מניח שהגורמים המוסמכים המטפלים בבקשה למתן רישיון לבית הספר יעשו כל שביכולתם כדי לקדם את הטיפול בבקשה במהלך חופשת הקיץ הקרובה". 16. אשר על כן הערעור נדחה. החלטת ועדת הערר בעינה עומדת, לפיה יש ליתן למשיבה רישיון זמני לשנה"ל תשע"ב, כשבמהלכה על המשיבה להרחיב היתר בנייה ל- 8 כיתות, ובעקבות זאת יבדוק משרד החינוך את שאלת היתר הבניה ויפעל לעניין הארכת הרישיון. המערערת תשלם למשיבה הוצאות משפט וכן גם שכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪, צמוד ונושא ריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. דיני חינוךרישיון / היתר להפעלת בית ספרבית ספר