קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חידוש חברות בלשכה של עורך דין מושעה: 1. העתירה שבכותרת - עניינה החלטת הוועד המרכזי בלשכת עורכי הדין מיום 6.7.2011. בהחלטה זו, נדונה בקשתו של העותר, מר ראדי ג'ועבה, לחזור לשורות לשכת עורכי הדין. החלטת הוועד המרכזי הייתה, כי "בעת הזו לא הונחה תשתית מספקת וראויה המאפשרת ללשכה להפעיל את שיקול דעתה בבחינת הבקשה. לכן, אין מנוס מסירוב לבקשה". השאלה המתעוררת לדיון בהליך שלפניי, עניינה בנסיבות חזרתו של העותר ללשכה, וליתר דיוק - במשמעות העובדה שאינה שנויה במחלוקת, והיא כי לעותר היה תיק פלילי בעבירה שהתיישנה, והשאלה היא איזה שיקולים רשאי המשיב - הוועד המרכזי - לשקול במסגרת בקשה לחידוש חברות בלשכה. רקע רלבנטי 2. הרקע הרלבנטי כפי שפורט בעתירה, הוא זה: העותר הוא תושב ישראל ובוגר תואר ראשון במשפטים באוניברסיטת ביירות משנת 1986 ותואר שני מאוניברסיטת ביר-זית משנת 2005. העותר היה חבר מן המניין בלשכת עורכי הדין - רישיון מיום 29.11.1991. במחצית שנת 1993, בעקבות הליכים פליליים שנפתחו נגדו ובמסגרתם גם נעצר, הסכים העותר להשעייתו מהלשכה לצמיתות. הוא שימש מאז בעבודות פקידותיות שונות. בחלוף כ-17 שנים ממועד השעייתו (ביום 16.5.2010) פנה למשיב בבקשה לקבלו מחדש כחבר בלשכה. בבקשה צוין מועד קבלת הרישיון ומועד ההשעיה, תוך שהעותר רשם "הושעיתי בהסכמתי (מסיבות שאפרט באופן אישי) לצמיתות בעקבות תיק פלילי ... מאז ההשעיה עברו קרוב לשני עשורים שבמהלכם השתנו חיי לחלוטין ונוצרו נסיבות שונות לחלוטין מהנסיבות שהיו לפני כן. נסיבות אלה מצדיקות החזרתי לשורת עורכי הדין החברים בלשכה". במכתב מיום 22.8.2010 התבקש העותר ליתן תצהיר ובו מענה לשאלה, אם רשומות לחובתו הרשעות שטרם התיישנו; האם רישום העבירות דנן התיישן; במה עסק בשני העשורים מאז הוצאתו מן הלשכה ומה עשה; ובמה בכוונתו לעסוק ובאיזו מסגרת - אם יוחזר ללשכה. בתצהיר שנתן העותר (מיום 25.10.2010), השיב לשאלה אם קיימות הרשעות שטרם התיישנו - "לא"; ולשאלה, האם הרישום של העבירות דנן התיישן - השיב "כן". אשר ליתר השאלות, רשם העותר בתצהירו, כי בזמן שחלף ביצע עבודות התנדבות בקהילה ועבודות פקידותיות שונות וכן השלים תואר שני במשפטים. אשר לעתיד - רשם כי בכוונתו לעבוד במוסד ציבורי או במשרדי עורכי דין, כשכיר. העותר גם צירף מכתבים של שני עורכי-דין שהמליצו על חזרתו ללשכה. 3. העותר זומן לפגישה במשרדי הלשכה בירושלים ליום 6.1.2011. לפגישה הגיע העותר כשהוא מלווה בעו"ד מטעמו. קודם לאותה פגישה, לפי העתירה, התבקש העותר להמציא העתק מגזר הדין שניתן בעניינו, בטענה כי המסמך האמור שהיה ברשות המשיב - אבד. לפי האמור בעתירה, נשאל העותר באותה פגישה על עיסוקיו ופעילותו בתקופת ההשעיה ועל תכניותיו לעתיד, ועל כך ענה בפירוט. אולם באותה פגישה, לפי הנטען, נשאל העותר גם על הרשעותיו. תגובתו הייתה שאין לו הרשעות שלא התיישנו והוא מסרב למסור כל מידע על הרשעות שהתיישנו על-פי החוק. העותר גם שלח מכתב בהמשך לפגישה זו (עת/7) מיום 18.1.2001, בו ציין כי בכל הקשור לשאלות שהופנו אליו בסוף הפגישה ולפי ייעוץ משפטי שקיבל, הוא "נמנע מלענות על שאלות אלו וחוזר על דבריי ועמדתי לאורך כל הפגישה כי אינני מוותר על זכותי לא לגלות דבר בעניין עבירות שהתיישנו". לפי האמור בעתירה, נערכה לאחר מכן פגישה נוספת במשרדי המשיב. לאחריה, ובעקבות דיון שהתקיים בעניינו של העותר (שמהלכו יפורט ביתר הרחבה להלן), הוחלט כפי שהוחלט, ומכאן לטענות בעתירה שלפניי. העתירה 4. בעתירה נטען, כי הבקשה לחידוש החברות בלשכה הוגשה כדין - וזאת לאחר שחלפו למעלה מ-10 שנים ממועד הוצאתו של העותר מן הלשכה. הגם שהמשיב רשאי להביא בחשבון, כנימוק לדחיית בקשה לחידוש חברות, הרשעות בהן הורשע המבקש, הרי שמשעה שהמדובר בעבירות שאין חולק שההרשעה בגינן התיישנה, ונוכח הוראות חוק המרשם הפלילי ותקנות השבים, תשמ"א-1981 (להלן - "חוק המרשם"), אין המשיב רשאי להביא בחשבון במסגרת החלטתו כל מידע בקשר עמן. על-כן, בדין סירב העותר למסור מידע בנדון ושאלות שנשאל בעניין זה - לא צריכות היו להישאל, ובוודאי שלא היו צריכות להילקח בחשבון. העותר הדגיש, כי רשם בפנייתו הראשונית כי היה לו "תיק פלילי", שכן היה חייב להסביר את הרקע לפנייתו לחידוש החברות; אולם, אין לראות בכך, בשום פנים ואופן, משום מסירת מידע על ההרשעה או פרטיה - "ביודעין" - כמשמעו של מונח זה בסעיף 21 לחוק המרשם. כך, מה גם שבעת הפנייה המקורית לא היה העותר מיוצג. העותר הוסיף, כי הוא נשאל שאלות רבות בנוגע למצבו בעת הזו ובעניין אישיותו והשיב לכל השאלות. לא ברור לפיכך איזה מידע נוסף - שמותר למשיב לשקול - לא נמסר למשיב ומדוע אין בידו של המשיב לקבל החלטה סופית בעניין בקשתו של העותר לשוב לשורות הלשכה. התשובה 5. המשיב ביקש כי העתירה תידחה, וזאת באין כל עילה להתערבות בשיקול הדעת המקצועי של לשכת עורכי הדין. המשיב עמד בתשובתו על כך שמחובתו לשמר רמה מקצועית נאותה של העוסקים במקצוע, תוך בחינה מדוקדקת של המבקשים לבוא בשעריה של הלשכה. נטען עוד, כי על העניין הנדון חל סעיף 52 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (להלן - "חוק לשכת עורכי הדין"). סעיף זה עניינו בחידוש חברות של מי שהוצא מן הלשכה ועל-פיו עומד ללשכה שיקול דעת רחב להסכים לחידוש החברות או לסרב לו. שיקול דעת רחב זה, כולל גם זכות ואף חובה לתהות על קנקנו של מבקש חידוש החברות. בכלל זה, קבלת מידע אודות הנסיבות הסובבות את ההרשעה - גם אם התיישנה, תוך בחינה האם שינה מבקש חידוש החברות את דרכיו וראוי הוא לבוא שוב בקהל עורכי הדין. ב"כ המשיב לא חלק על כך שההרשעה התיישנה. הוא גם לא חלק על כך, שלאור סעיף 21 לחוק המרשם, הלשכה אינה יכולה להסתמך על תוכן ההרשעה שהתיישנה (פרטי האישום והעובדות שנקבעו בפסק הדין המרשיע - סעיף 10 לכתב התשובה). אולם, אליבא דמשיב, אין סייג זה חל על עצם העובדה שקיימת הרשעה פלילית, הגם שזו התיישנה. לחלופין, נטען, כי העותר מסר "ביודעין" את המידע בעניין קיום ההרשעה הפלילית, ועל-כן ניתן היה להתחשב בנתון זה. עוד נטען, כי בנסיבות המקרה המדובר בהרשעה שהתיישנה ולא בהרשעה שנמחקה, ואשר-על-כן, אין לראות בעותר כמי שלא הורשע כל עיקר. בנוסף, הודגש, כי הוצאתו של העותר מן הלשכה הייתה במסגרת דין משמעתי. ממילא, גם השבתו ללשכה לאחר מכן, תלויה מיניה וביה באותו דין משמעתי. הלשכה רשאית לשקול שיקולים רחבים, הכוללים את נסיבות סיומה של החברות בעבר. בהקשרו של טיעון זה, צורף לכתב התשובה עותק של החלטת בית הדין המשמעתי מיום 19.3.1996 (נספח א' לתשובה). בהתייחס לפגישות שהיו עם העותר, הרי שבשל עצה משפטית שקיבל, העותר לא היה מוכן הוא כלל להתייחס לעבירות שהתיישנו, ובכלל זה לא היה העותר "מוכן לגולל לפני הלשכה את הרקע והתשתית להתנהלותו בעבר ובעקבות הרשעתו ולאשש את גרסתו בדבר שינוי הנסיבות" (סעיף 13 לכתב התשובה). אליבא דמשיב, העותר השיב בסתמיות לשינוי נסיבות חייו, ללא פרישת תשתית עובדתית מספקת, ועל-כן לא ניתן היה לקבל החלטה בעניינו. דיון והכרעה 6. לאחר שעיינתי בחומר שלפניי ושמעתי בהרחבה את טענות ב"כ הצדדים, מסקנתי היא כי דין העתירה להתקבל במובן זה, שהחלטת הוועד המרכזי מיום 6.7.2011 - בדבר סירוב בקשתו של העותר - מבוטלת. העניין יושב לשם קבלת החלטה חדשה וסופית בעניין בקשת העותר לחידוש חברותו. ההחלטה תתבסס על הגדרים והסייגים שיפורטו להלן. אלו נימוקיי: 7. עיקרי התשתית הנורמטיבית שביסוד הנסיבות שלפניי, אינם שנויים במחלוקת. סעיף 2 לחוק המרשם, קובע כי בין יתר פרטי הרישום יהיו הרשעות ועונשים של בית-משפט בשל פשעים ועוונות (סעיף 2(1) לחוק המרשם). חוק המרשם מאפשר על-פי סעיף 6, למי שהוסמך על-פי חיקוק לחדש או לבטל רישיון, להביא בחשבון את עברו הפלילי של מבקש הזכות, אם הסכים לכך מבקש הזכות (ואין מחלוקת שבגדר אלו באה לשכת עורכי הדין). אלא שסעיף 14 לחוק המרשם קובע, כי לא יימסר מידע לפי סעיפים 9-6 לחוק, אם ההרשעה התיישנה, ועל כך מוסיף וקובע סעיף 19(א) לחוק, כי "מידע על הרשעה שהתיישנה לא יובא בחשבון בין שיקוליו של מי שהיה זכאי לקבלו אילולא ההתיישנות". סעיף 21 לחוק קובע כי "בעל סמכות על פי דין הפועל בסמכותו לא יביא בחשבון מידע שאינו זכאי לקבלו לפי חוק זה". עוד נציין, כי לפי סעיף 19(ב) לחוק המרשם, אין חובה לגלות הרשעה שהתיישנה למי שאינו רשאי להביאה בחשבון, ושאלה בדבר עבר פלילי - תיחשב כאילו היא אינה מתייחסת להרשעה שהתיישנה. לבסוף נציין, כי לפי סעיף 20(ב) לחוק המרשם, ראיה שיש בה גילוי הרשעה שנמחקה, לא תהיה קבילה בהליך משפטי או לפני גוף או אדם הממלאים תפקיד ציבורי על-פי דין, "אלא אם מסר אותה ביודעין מי שהרשעתו נמחקה". אין חולק שעל-פי חוק המרשם בנוסחו דהאידנא, לשכת עורכי הדין אינה מנויה בגדר הגופים הזכאים לקבל את המידע בדבר הרשעה במצב בו ההרשעה התיישנה. 8. שאלת פרשנותו של חוק המרשם בכל הקשור לעבירות שהתיישנו או נמחקו, כמו גם האופן בו יש לפרש את התיבה "מסר אותה ביודעין" שבסעיף 20(ב) לחוק המרשם, נדונה בהרחבת במסגרת דנ"פ 9384/01 אלנסאסרה נ' לשכת עורכי הדין, פ"ד נט(4) 637 (2004), והמעיין יעיין שם. לענייננו חשובות הקביעות שבדעת הרוב בפסק-דינו של בית המשפט העליון, ולפיהן סעיף 20(ב) לחוק המרשם חל גם על הרשעה שהתיישנה, אולם את היסוד "ביודעין", יש לפרש כך שיתקיים רק מקום בו מוסר המידע מוותר במודע על זכותו שלא לגלות את המידע. נקבע עוד, שאין הכרח כי המידע הנמסר יהיה לטובת מוסר המידע כדי שניתן יהיה לעשות בו שימוש, ודי בוויתור מודע כאמור (ראו סעיף 32 לפסק-דינה של כב' השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש). הובהר גם, כי משעה שהעבירה התיישנה לא תוכל הלשכה לעשות שימוש במידע ולהביאו בחשבון אף אם המידע מצוי בידיה בפועל (סעיף 13 לפסק-דינה של כב' השופטת מ' נאור). נוסיף ונציין, כי בפסיקה נדחתה טענת לשכת עורכי הדין, לפיה אין מניעה לשקול עובדות שהיו ביסוד הרשעה להבדיל מעצם ההרשעה עצמה (ראו, על"ע 8856/00 אלנסאסרה נ' לשכת עורכי הדין, הוועד המרכזי (פ"ד נו(1) 258 (2001); ראו עוד, על"ע 6038/04 ג'ורג'י נ' לשכת עורכי הדין לישראל, פ"ד נט(6) 202, 215 (2005)). נקבע, כי הבחנה בין הרשעה לבין עובדותיה, היא "מלאכותית" ויש בה כדי לאיין את חוק המרשם ואת תכליתו (שם, בעמ' 216; ראו עוד, על"ע 3658/05 בל נ' לשכת עורכי הדין בישראל (לא פורסם, , 15.9.2005, פיסקה 6 לפסק הדין)). עוד צוין, כי משמעותה של אי ההתחשבות במידע היא גם שאין מקום להציג שאלות בעניין ולהשתמש לאחר מכן בתשובות (שם, בעמ' 217). מובן מכאן, שגם אין מקום לטענה שהועלתה בכתב התשובה לפיה "אין איסור להביא בחשבון שיקוליה של הלשכה את עצם העובדה כי קיימת הרשעה שהתיישנה" (מבלי להביא בחשבון את תוכנה) (סעיפים 10-11 לתשובה). 9. על רקע זה יש לשוב ליריעת המחלוקת שלפניי. יצוין תחילה, כי הגם שקיימת משמעות נורמטיבית לפי חוק המרשם להבחנה בין הרשעה שנמחקה לבין הרשעה שהתיישנה - ובעניינו אנו, המדובר אכן בהרשעה שהתיישנה וטרם נמחקה - הרי שלעניין מושא ההליך שלפניי, אין בהבחנה זו כדי להצדיק את עמדת המשיב. הוראת חוק המרשם ברורה, ועל-פיה (סעיפים 19 ו-20 לחוק), אין לשכת עורכי הדין רשאית להביא במסגרת שיקוליה מידע על הרשעה שהתיישנה. כמוסבר לעיל, אין לעניין זה להבחין בין עצם ההרשעה לבין העובדות המרכיבות אותה. זאת ועוד: אין בידי לקבל את טענת ב"כ המשיב, לפיה נוכח העובדה שבקשת העותר לחזור לשורות הלשכה מבוססת על סעיף 52 לחוק הלשכה, הרי שאין תחולה - מלאה או חלקית - להוראות חוק המרשם הנ"ל. אכן, סעיף 52 לחוק הלשכה מקנה ללשכה שיקול דעת בקובע, כי "על אף האמור בסעיף 51, מי שנדון להוצאה מן הלשכה לא יבקש חידוש חברותו לפני שעברו 10 שנים מהוצאתו, והלשכה רשאית, לפי שיקול דעתה, להסכים לחידוש החברות או לסרב לו". אולם, אין בכך כדי להביא לקבלת עמדת ב"כ המשיב, לפיה שיקול הדעת המוזכר בסייפת הסעיף, פותח ללשכה שער "כפתחו של אולם" (עמ' 3 ש' 16 לפרוטוקול), באופן המאפשר ללשכה להביא בחשבון שיקוליה מידע שנאסר עליה במפורש להביאו בחשבון לפי חוק המרשם. אכן, ללשכת עורכי הדין יש שיקול רחב בנדון, במסגרת הגשמת תפקידה לשמור על רמתו וכבודו של מקצוע עריכת הדין (ראו למשל, על"ע 4408/07 לשכת עורכי הדין בישראל נ' אבו סאלם (לא פורסם, , 23.3.2008, פיסקה 8 לפסק הדין)). אולם, כאמור, הוראת חוק המרשם ותכליתו - ברורים. חוק המרשם מגביל את שיקול הדעת של לשכת עורכי הדין, גם בקבלת החלטה לפי סעיף 52 לחוק הלשכה. יש להדגיש, כי כעולה מפסק הדין בדיון הנוסף בעניין אלנסאסרה, תכליתו של המרשם מבוססת בין היתר על הרעיונות של שיבה למוטב ושיקום - רעיונות שיש בהם גם לשרת את טובת הכלל ולא רק את טובת הפרט. תכלית נוספת, עניינה חופש העיסוק (ראו בהרחבה סעיפים 27-24 לפסק הדין בדיון הנוסף). קבלת טענתו של ב"כ המשיב עומדת בניגוד לתכלית זו כפי שהיא מוגנת ומעוגנת כיום במסגרת סעיפים 19(א) ו-21 הנזכרים לחוק המרשם, המונעים הבאה בחשבון של מידע בקשר עם הרשעה שהתיישנה. 10. אכן, הרחקתו של העותר לצמיתות מן הלשכה נעשתה במסגרת הדין המשמעתי, ולא פעם קיים מתח בין דין זה, תכליתו וגדריו, לבין חוק המרשם (ראו ודוקו, עמש"מ (י-ם) 215/09 מ. י. פרקליטות מחוז ירושלים נ' קטשוילי (27.8.2010)). אלא שכפי שצוין במפורש במסגרת פסק הדין בדיון הנוסף, "חוק לשכת עורכי הדין מאפשר להטיל עונש של הוצאה לצמיתות מן הלשכה. לעתים מזומנות 'בחסות' חוק המרשם הפלילי עשויה התקופה של 'לצמיתות' 'להתקצר' הלכה למעשה, בהיעדר אפשרות לעשיית שימוש במידע המצוי ברשות הלשכה שאינו 'נמסר' על ידי מי שמבקש להתקבל מחדש לשורותיה. נוצרת אפוא דיס הרמוניה בין חוק לשכת עורכי הדין לחוק המרשם הפלילי" (ראו, לעיל, פסק-דינה של כב' השופטת מ' נאור, פיסקה 17 לפסק הדין). אולם, כמוסבר שם, זו גזירת המחוקק וכל עוד לא יתוקן הדין, זוהי הוראתו ואותה יש ליישם. מן הכלל אל הפרט 11. על רקע תשתית נורמטיבית זו, נשוב לנסיבות המקרה שלפניי. תחילה אציין, כי אין מקום לקבל את עמדת המשיב, לפיה העותר צריך להיחשב כמי שמסר "ביודעין" את המידע בעניין הרשעתו שהתיישנה (לפי סעיף 20(ב) לחוק המרשם). כמוסבר לעיל, הפסיקה, בפסק הדין בדיון הנוסף וגם לאחריה, פירשה באופן מצמצם ודווקני את התיבה "ביודעין" שבחוק המרשם. נדרש כאמור, כי מסירת המידע תהיה תוך מודעות לטיב הפעולה ולנסיבותיה וכן לזכות שלא לגלות את ההרשעה שהתיישנה. במקרה שלפניי, המקום היחיד בו נמסר על-ידי העותר מידע בעניין הרשעתו הוא בפנייתו הראשונה למשיב מיום 16.5.2010 (עת/2). כל שצוין בפנייה זו היה כי היה לעותר "תיק פלילי". הודעה זו נמסרה בנסיבות בהן העותר לא היה מיוצג. מעבר לכך, המדובר בבקשה לחידוש חברות, ומקובלת עלי עמדתו העובדתית והמשפטית של ב"כ העותר, לפיה מסר הוא מידע זה, בנקודת זמן זו, מכיוון שהיה צורך להסביר את עצם הפנייה ואת העובדה שעותר אחז בעבר ברישיון עריכת דין. אין בכדי כדי להוות מסירת מידע "ביודעין" (ראו והשוו לעניינו של מר קוסטין בדיון הנוסף, פיסקה 35 לפסק-דינה של כב' השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש; וכן פסק-דינו של כב' השופט א' מצא, שם). נוסיף ונציין, כי על-פי הפסיקה, ספק בעניין זה - פועל לטובת מוסר המידע (ראו על"ע 5277/03 וולפיש לואיס נ' הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין (לא פורסם, , 31.5.2006) בפיסקה 13 לפסק הדין)). 12. מפרוטוקול הדיון שנערך בלשכת עורכי הדין עולה, כי הובאו בחשבון במסגרת ההחלטה שיקולים שלפי הדין הקיים - לא ניתן היה לשקלם (הפרוטוקול צורף לכתב התשובה, נספח ב'). כך למשל, נרשם בפרוטוקול האמור (מיום 24.5.2011), כי - "עורך הדין שלו [של העותר - י.מ.] הנחה אותו לא להתייחס בכלל לעבר הפלילי, מה היה באותו מקרה, איך הוא השתקם מאז, קרי לא להתייחס ל-32 מעשי הונאה של חברת ביטוח. כן אפילו לשאלות פשוטות אם הוא החזיר את הכסף וכדומה. ... במקרה הזה כבר הובאה בפני הוועד המרכזי חוות דעת של המנגנון והתקבלה פה החלטה לאמץ את חוות הדעת שאפשר להתחשב בעבירות פליליות גם אם הן התיישנו. זאת המלצת הצוות שבעצם לא לקבל אותו בחזרה. ... מתי הייתה העבירה? הוא הוצא מהלשכה ב-93 אחרי שהייתה ההרשעה הפלילית ... אנחנו מדברים על כך שעברו 18 שנים מהרחקתו מהלשכה. מנגד אנחנו מדברים על 32 מעשי הונאה של חברות ביטוח. ... האם כשהוא יצא מהלשכה - האין ללשכה רישום במה הוא הורשע? יש פס"ד רשמי. אתה יכול לפתוח כל פד"י ותקרא במה הוא מואשם. 32 מעשי הונאה של חברות ביטוח". ובהמשך, בהתייחס לדבריו של העותר עצמו, נרשם: "אנחנו בשלב הזה סבורים שבטרם ישלח את טענותיו אלה [טענות בהתייחס לשינוי באופיו ובאישיותו מאז ההרשעה וההרחקה - י.מ.], איננו יכולים להיעתר לבקשתו ולקבלו בשלב הזה חזרה ללשכה. הוא שטח חלק מהטענות לגבי השתנותו, רק שהוא לא הסביר מה היה בעבירות, באיזה היקף סכומים מדובר, איזה סוג עבירות, מי היה שותף לכל התרמיות האלה שהוא ביצע ומה השתנה מאז לגבי האופי שלו וההתנהלות שלו ... כל מה שהוא אומר זה שיחזירו לו את הכבוד האבוד ... השאלה היא אם אנחנו יכולים להחזיר לו את הכבוד האבוד בלי שאנחנו בודקים באיזה סוג עבירות היה מדובר. מה קרה שגרם לו לאותן עבירות כאשר בכל הדברים האלה הוא אומר 'זה חסוי ואתם לא יכולים לדון בזה'". ובדיון מיום 14.2.2011 נכתב: "...הצוות הבודק נפגש עם עורך הדין וביקשו לברר פרטים על התיק שבו הורשע והאם פיצה את חברות הביטוח. מר ראדי ג'ועבה סירב להשיב על כל השאלות שהופנו אליו בטענה שקיבל ייעוץ משפטי שלא להשיב. מסכמת כי לאור חומרת המעשים שעשה מר ראדי ג'ועבה יש להמליץ שלא לקבלו חזרה ללשכה. זה מפריע שהוא לא שיתף פעולה עם הועדה ולא השיב. אין מקום להמליץ על חידוש חברותו של ראדי ג'ועבה בלשכה". 13. אכן, כעולה מאמירות אלה שבפרוטוקול הדיון, הגיע הוועד המרכזי למסקנתו בכל הקשור בבקשת העותר לחידוש חברותו בלשכה, תוך שנלקחו בחשבון שיקולים הקשורים בעבירה שבוצעה (והתיישנה), בנסיבותיה ובהיקפה. ניתן לראות מהפרוטוקול, שהגם שהתבקש מידע לא רק לעניין זה - ונשקל לא רק מידע מעין זה - ניתן משקל מרכזי למידע שלא נמסר "סביב" ההרשעה שהתיישנה. אלא שכמוסבר לעיל, המצב המשפטי הקיים הוא כזה בו חוק המרשם אינו מאפשר למשיב ליקח בחשבון שיקולים אלה ואין מקום להפריד בין העבירה עצמה לבין הנסיבות הקשורות בביצועה או תוצאותיה. משנשאל ב"כ המשיב במהלך הדיון שהתקיים לפניי, מה הוא המידע שחסר היה למשיב על מנת לקבל החלטה סופית בעניין בקשתו של העותר, השיב כי המדובר באותו המידע שהוזכר בפסק-דינו של כב' השופט מ' חשין בדיון הנוסף (פיסקה 6 לפסק-דינו). כך עולה גם מכתב התשובה (סעיפים 7-6 למשל). דברים אלו שבפסק הדין בדיון הנוסף היו, כי - "יש להבדיל ולהבחין היטב בין שיקומו של עבריין - מן המניין, לבין שיקומו של עורך דין שהורשע בפלילים ... היתר הניתן לפלוני לשמש בעריכת דין משמע הצהרה מטעם המדינה כי ראוי הוא פלוני שיתנו בו אמון, כי ראוי הוא שיסמכו עליו, כי אדם ישר והגון הוא. עורך דין אינו אך מי שכותב תורף חוזים ומחווה דעתו בעניין חוק ומשפט ... חייבת המדינה להקפיד הקפדת יתר שלא תציג לפני הכל מי שאינו ראוי, כמי שראוי כי יתנו בו אמון ...". ובהמשך (פיסקה 7 לפסק הדין): "הנה הוא פלוני, שבהיותו עורך דין מעל בכספי לקוחו, זייף מסמכים, קיבל דברים במרמה, עשק ושיקר והונה. מנין תחצוב המדינה זכות מוסרית לשוב ולהציג אותו פלוני כלפי הציבור כמי שניתן להאמין בו? אכן כן: עברו שנים מאז אותם מעשים קשים שעשה פלוני. ואולם, האם חלוף השנים מוחה מעשים שנעשו כמו לא נעשו? האם בחן ובדק מאן דהו אם פיצה אותו פלוני את קרבנותיו? האם במשך השנים עשה אותו פלוני מעשים טובים שהיה בהם כדי למחות את הכתם שדבק בו - מעשים המוכיחים כי חזר למוטב - וכי נכון ומוצדק כי יתנו בו שוב אמון? ... שאלות אלו ושאלות דומות להן אינן נותנות לי מנוח, ומושג השיקום - באשר הוא - אין בו כדי להשקיטני". 14. דברים נוקבים אלה (ולהם הדים גם בפרשת לואיס שלעיל) - היו בדעת המיעוט שבפסק הדין. נאמרו הם, אגב העמדה העקרונית שלא התקבלה בדעת הרוב, לפיה יש לבכר את השיקול הציבורי שעניינו תקנת הציבור וההגנה עליו, על פני השיקול השיקומי (בכל הקשור בשאלה הפרשנית שעמדה שם לדיון). אלא משזה מצב הדין החקוק בעת הזו ופרשנותו (בדעת רוב) בפסיקה, כפי שפורט בהרחבה לעיל, המסקנה היא כי נפל פגם בהחלטה שהתקבלה על-ידי המשיב ובשיקולים שנשקלו על-ידו. בנסיבות אלה, אין מנוס מקבלת העתירה כאמור לעיל, במובן זה שההחלטה תבוטל והמשיב יקבל החלטה חדשה בעניין, תוך שהוא אינו מביא בחשבון - לא את ההרשעה שהתיישנה, לא את פרטיה וגם לא את הנסיבות הסובבות אותה, והכל כגזירת המחוקק בסעיפים 19(א) ו-21 לחוק המרשם. 15. לא יהא זה מיותר להוסיף ולציין גם בגדריו של הליך זה, את שנאמר מספר פעמים בפסקי-דין שונים אודות הקושי שבדין החקוק הקיים, במובן זה שהמשיב - חרף תפקידו החשוב בשמירה על רמת מקצוע עריכת הדין והבאים בשעריו - אינו זכאי לקבל את המידע לפי חוק המרשם ולהתחשב בו (וראו דבריה של כב' השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש בדיון הנוסף, בסעיף 36; דברי כב' השופטת מ' נאור, בסעיף 17 לפסק-דינה; סעיף 6 לפסק-דינו של כב' השופט י' טירקל; ראו גם פרשת ג'ורג'י, פיסקה 26 לפסק הדין; פסק דינה של כב' השופטת מ' נאור וכן פסק-דינו של השופט י' עדיאל; פרשת לואיס שלעיל, פיסקה 15 לפסק-דינה של כב' השופטת ע' ארבל). אלא שבעניין זה אין לי אלא לצטט מדבריו של כב' השופט נ' הנדל בשבתו בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, עת ציין - נוכח הספק אם תוצאת הדין בהקשרנו אנו, מאוזנת וצודקת, ויש להיות ממנה שבע רצון - כי "על המחוקק לחוקק ועל השופט לשפוט" (ראו ע"ש (ב"ש) 1520/05 דגן נ' המפקח על הביטוח (30.4.2006)). 16. העתירה מתקבלת אפוא, כאמור לעיל. בנסיבות העניין לא ראיתי לעשות צו להוצאות. השעיה מלשכת עורכי הדיןלשכת עורכי הדין (משמעת)עורך דיןלשכת עורכי הדין