קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא היתר למכירת סרטי פורנו: העתירה 1. עניינה של עתירה זו בדרישתו של העותר, להורות למשיבה להתיר לו למכור סרטים וקלטות פורנוגרפיים (להלן: "החומר הפורנוגרפי") בדוכן אותו הוא מפעיל במתחם "שוק הפשפשים", ברחבת עמיעד. לחילופין, מבקש העותר להורות למשיבה לפצותו בגין הפסד אשר ייגרם לו, אם יחויב להפסיק את מכירת החומר הפורנוגרפי. בעתירה נטען, כי העותר מפעיל, מזה כ-10 שנים, דוכן קטן לממכר מוצרים שונים ומגוונים בשוק רוכלים הקרוי "שוק עמיעד". עד לפני כ-4 שנים, מכר העותר בדוכנו מוצרי חשמל, מוצרי סדקית ומוצרי הלבשה והנעלה קטנים. בשל ירידה משמעותית בפדיון, בגין מכירת מוצרים אלה, החליט העותר למכור בדוכן חומר פורנוגרפי. לדבריו, מכירת החומר הפורנוגרפי הביאה לו לשגשוג כלכלי והניבה רווחים נאים, שאפשרו לו להתפרנס בכבוד. העותר רכש קהל לקוחות גדול, קבוע ונאמן, ואין הוא נזקק להציג את מרכולתו באופן בולט, אלא שהחומר מונח "בצורה מאוזנת", כך שרק מי שטורח ומגיע לדוכן, יכול להתרשם כי מדובר בחומר פורנוגרפי. העותר פעל כך בארבע השנים האחרונות, לנגד עיניהם של מנהלי שוק הפשפשים בחברת "אחוזות החוף", מבלי שאיש "יפצה פה או יאסור עליו זאת". לדברי העותר, בתחילת חודש יוני 2010 הודע לו על-ידי מנהלי שוק הפשפשים, כי נאסר עליו להוסיף ולמכור חומר פורנוגרפי. מבחינתו של העותר, מדובר במכת מוות על פרנסתו, והוא ביקש להבין מה פשר האיסור, כאשר לטענתו, דבר לא השתנה בשטח. פנייתו של העותר אל הגורמים המוסמכים הושבה ריקם, וההיתר שהיה ברשותו להפעלת הדוכן בשוק הרוכלים נשלל ממנו, וכאשר הוא ביקש להפעיל, בכל זאת, את דוכנו, הוטל עליו קנס כספי. בהתייחס לטענה, כי המשיבה החליטה לשנות את מדיניותה בעקבות שיפוץ ושיקום שוק הפשפשים, ושילובו בפרויקט התיירות ביפו, טוען העותר כי המתכונת המשופצת והמשוקמת של שוק הפשפשים קיימת מזה מספר שנים, כך שלמעשה לא השתנה דבר, מאז שהשוק נחנך מחדש, לאחר שיפוצו. אשר לטענה כי השוק נגיש לקהל "רחב והטרוגני", טוען העותר כי מדובר בהפרחת סיסמאות לחלל האוויר, כאשר המשיבה אינה מבהירה מדוע מכירת חומר פורנוגרפי פוגעת בקהל המבקרים במתחם. לגישת העותר, בהתנגשות שבין זכותו החוקתית לחופש העיסוק לבין האיסור שהוטל עליו על ידי המשיבה, גוברת הזכות לחופש העיסוק, שכן המשיבה אינה יכולה להכתיב לעותר אלו מוצרים למכור בדוכנו. לפיכך, מבקש העותר לקבל את העתירה ולהורות למשיבה להתיר לו למכור חומר פורנוגרפי, לפרנסתו. תגובת המשיבה 2. המשיבה טוענת, כי שוק הפשפשים, הקיים במרכז יפו מזה שנים רבות, מהווה מוקד משיכה למבקרים רבים, תושבים ותיירים מכל הגילים והמגזרים. השוק נכלל בפרויקט התיירות ביפו, המשותף למשיבה ולמשרד התיירות, כחלק מתוכנית אב לפיתוח התיירות ביפו שהוכנה לפני כ-11 שנים, והשוק שוקם ושופץ במסגרת זו לפני כ-4 שנים. בסמיכות לרחבת עמיעד, שם נמצא דוכנו של העותר, הוקמו בנייני מגורים חדשים בבנייה רוויה, ואלה מצויים בתהליך אכלוס מתקדם. בשטח הציבורי שבלב השוק, ברחבת עמיעד, מתקיים "שוק רוכלים". למעשה, כך נטען, אין מדובר ב"שוק" בהתאם לחוק עזר לתל-אביב - יפו (שווקים), התשס"ב - 2001, והמשתתפים בו אינם "רוכלים", דהיינו הם אינם פועלים מכוח רישיון רוכלות שניתן על-פי חוק רישוי עסקים, התשכ"ח - 1968, וחוק עזר לתל-אביב - יפו (רוכלות), התשס"א - 2001. ההגדרה הנכונה היא של "יריד", כהגדרתו בתוספת לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשנ"ה - 1995. המשיבה טוענת, כי השימוש במונח "שוק" נעשה "אך משום מגבלות הלשון ומטעמי נוחות הדיבור". "שוק הרוכלים" מנוהל על-ידי חברה עירונית "אחוזות החוף", על-פי רישיון לניהול עסק, וכל מי שמציג את מרכולתו במקום, פועל על-פי היתר הניתן לו על-ידי אחוזות החוף, בהתאם להנחיות המשיבה, ועל-פי מדיניותה. היתר זה קובע את התנאים להפעלת העסק, והוא ניתן לתקופה קצובה של יום, שבוע, או חודש. בשל קציבת ההיתרים בזמן, נוצרת תחלופה רבה של הרוכלים, בהתאם לתפוסה במקום. המשיבה מציינת, למען הסר ספק, כי רישיון העסק ניתן לאחוזות החוף רק לאחר הגשת העתירה, משזו מילאה אחר כל הדרישות והתנאים לקבלתו, אך גם קודם למתן רישיון העסק, יישמה אחוזות החוף את מדיניות המשיבה ברחבת עמיעד. מאחר ששוק הרוכלים מצוי בשטח ציבורי פתוח, והוא חשוף ונגיש לכולי עלמא, החליטה המשיבה, כעניין שבמדיניות, לקבוע את סוגי המוצרים שתותר מכירתם שם, ואת אלו שתיאסר מכירתם. בין היתר נקבע, כי חל איסור למכור קלטות ודיסקים שמע, לרבות DVD, מכל הסוגים, וכן אבזרי מין וקלטות פורנוגרפיות. איסור המכירה של המוצרים האסורים כולל גם איסור על הצגתם של המוצרים, לעיני המבקרים במקום. לאור מדיניותה זו של המשיבה, החלה על כלל המשתתפים בשוק הרוכלים, התבקשו כל מי שהציגו או מכרו חומר פורנוגרפי, לחדול מלעשות כן, ואכן שניים מבין שלושה רוכלים שעסקו בחומר פורנוגרפי, חדלו מעיסוקם זה, אך לא כן העותר. לפיכך, לא ניתן לעותר היתר להציג את מרכולתו בשוק הרוכלים, ולאחר שהוא בחר לפעול בשוק, מבלי שבידיו רישיון רוכלות או היתר השתתפות בשוק הרוכלים, נרשמה ונמסרה לו הודעת תשלום קנס. המשיבה מוסיפה וטוענת, כי השינוי במדיניותה, אשר באה לידי ביטוי בכתובים, היינו בתנאי הרישיון, אינו מתייחס אך ורק להצגה ולמכירה של חומר פורנוגרפי, אלא לכל תחומי המסחר בשוק הרוכלים "והיא מכוונת להתאים את הפעילות בשוק הרוכלים לפעילות של שוק הפשפשים, באופן שתעלה בקנה אחד עם הפיתוח העסקי של שוק הפשפשים". המשיבה מוסיפה וטוענת, כי לא נפל פגם בעצם קביעת המדיניות, ובאופן יישומה של אותה מדיניות, גם אם זו אינה נסמכת על הוראת חוק מפורשת, האוסרת על הצגה ומכירה של חומר פורנוגרפי בראש חוצות. המשיבה אינה מתעלמת מזכויותיו של העותר, לרבות זכותו החוקתית לחופש העיסוק, אך אין בכך כדי לחייב את המשיבה לספק לו מקום לנהל את מסחרו בשטח ציבורי, ולמנוע מרשות הרישוי לעסקים לקבוע תנאים, ברישיון העסק, להפעלת שוק הרוכלים. המדובר בהחלטה מנהלית, שהיא בסמכותה של המשיבה, וככל שמדובר בשינוי מדיניות, הרי שמתקיימים הטעמים להצדקת שינוי מעין זה, בהתאם למציאות בשטח. המשיבה אינה פוגעת בזכותו של העותר לפעול בשוק הרוכלים ולהציג את מרכולתו, אך היא זכאית לקבוע את סוגי המוצרים המותרים והאסורים, בהצגה ובמכירה, ובמובן זה, אין מדובר בפגיעה בחופש העיסוק של העותר. לאור האמור לעיל, מבקשת המשיבה לדחות את העתירה. העתירה המתוקנת 3. לאחר קבלת תגובתה של המשיבה, הוגש לבית-המשפט על-ידי ב"כ העותר, עו"ד איתמר טורס, כתב עתירה מתוקן, שבו התייחסות לטענותיה של המשיבה. בעיקר מדובר בטענה כי על-פי רישיון העסק שניתן לחברת אחוזות החוף בע"מ, המפעילה את "שוק עמיעד", אין למכור במתחם מוצרי שמע ודיסקים מכל סוג שהוא, לרבות קלטות ודיסקים בעלי תוכן פורנוגרפי. ב"כ העותר טוען, כי עובר למתן רישיון העסק לאחוזות החוף, הותר לרוכלים רבים בשוק למכור קלטות, דיסקים ואביזרי שמע, כך שטענתה של המשיבה לעניין זה הינה בגדר "לא היו דברים מעולם". לכתב העתירה המתוקן צירף העותר תצהירים מטעמם של שישה רוכלים שונים בשוק, אשר מכרו, ומוסיפים למכור, מוצרים שהינם, כביכול, אסורים על-פי תנאי רישיון העסק שניתן לאחוזות החוף. רוכלים אלה מוכרים דיסקים, קלטות וציוד שמע, בנוסף למוצרים אחרים. העותר פנה אל הרוכלים בשוק, והם נדהמו לשמוע על הודעתה של המשיבה, ומסרו כי הם "מזדהים באופן מלא עם מאבקו" של העותר, אך הם חוששים לצאת כנגד המשיבה, פן יבולע להם. לגישתו של העותר, ההתניה ברישיון העסק, לפיה ייאסר למכור קלטות ודיסקים שמע, וכן DVD מכל הסוגים, הינה בלתי מציאותית "מכיוון שהיא גוזרת על מרבית שוק עמיעד כליה. מדובר בגזירה שהציבור לא יעמוד בה ולא יקיימה". לפיכך, כך טוען העותר, אין מקום לאכוף את תנאי רישיון העסק שניתן לאחוזות החוף, והמשיבה אינה מתכוונת, באמת ובתמים, לעמוד על קיומו של תנאי זה. גם אם ישנה כוונה אמיתית להחיל את האיסור, הרי שיש בדבר כדי לפגוע בפרנסתם של רבים ממשתתפי השוק, מבלי שהמשיבה התייעצה עמם, שאלה לדעתם, או הביאה את הדבר לידיעתם. המדובר בעשיית פעולה משפטית, שיש בה כדי לשנות לרעה את מעמדם ופרנסתם של עשרות אנשים, מבלי שנעשה על-ידי המשיבה תהליך, כדין. לא היה כל בסיס לשינוי המדיניות, והוא אינו נסמך על שינוי הנסיבות בשטח, כך לטענת העותר. יצוין, כי בתצהירים מטעם שישה מהרוכלים בשוק עמיעד, אשר צורפו לעתירה המתוקנת, נאמר על-ידם כי הם מוכרים במקום מוצרים שונים, וביניהם קלטות ודיסקים. לא נמסר להם, מעולם, כי חל איסור למכור מוצרים מעין אלה, והם נדהמו לגלות כי בתנאי הרישיון להפעלת שוק עמיעד, אסורים מוצרים אלה למכירה. לאור האמור, ובשל הפגיעה הקשה בזכותו החוקתית של העותר לחופש העיסוק, חזר ב"כ העותר, עו"ד טורס, וביקש לקבל את העתירה. כתב תשובה לעתירה המתוקנת 4. ב"כ המשיבה, עו"ד רחל אביד, טענה כי בכתב העתירה המתוקן, הועלו טענות חדשות, ומדובר בהרחבת חזית אסורה, ואל לו לבית-המשפט להתייחס לנושאים אלה. לגופו של עניין, חזרה עו"ד אביד וטענה, כי לא נפל כל פגם בהתנהלותה של המשיבה, אשר החליטה לשנות את מדיניותה, בהתאם לנסיבות המשתנות. בשל אופיו של השוק ונגישותו למגוון רחב של עוברי אורח ומבקרים מכל מגזרי האוכלוסייה, לרבות קטינים, החליטה המשיבה, כעניין שבמדיניות, לקבוע סוגי מוצרים שתותר מכירתם במתחם, כמו גם כאלה שתיאסר מכירתם. במסגרת התנאים לרישיון עסק, שניתן לאחוזות החוף, נקבע כי תיאסר מכירה של קלטות ודיסקים שמע, ו-DVD מכל הסוגים, וכן אבזרי מין וקלטות פורנוגרפיות (יצוין, כי בעותק שהוגש לבית-המשפט, שעניינו "תנאים לרישיון עסק", לא מופיע האיסור למכירת אבזרי מין וקלטות פורנוגרפיות, אך ייתכן ששורה זו נמחקה בטעות). עוד הוסיפה עו"ד אביד וטענה, כי העותר אינו מופלה לרעה, כטענתו, שכן על-פי רישומי המשיבה, נרשמו דו"חות מסוג ברירת קנס לרוכלים נוספים במתחם, אשר פעלו בניגוד לתנאי רישיון העסק של אחוזות החוף, ושלא בהתאם להיתר שניתן להם. עו"ד אביד טענה בנוסף, כי רשות מנהלית רשאית בכל עת, ולעיתים אף מחויבת, לשנות את מדיניותה, על-מנת להתאימה למציאות החיים המשתנה, וכך נעשה גם על-ידי המשיבה. המדיניות החדשה מבוססת על טעמים של טובת הציבור, לנוכח מיקומו של שוק הרוכלים, חשיפתו לכולי עלמא וההטרוגניות הרבה של קהל המבקרים. עוד נטען, כי המדיניות הוחלה ויושמה לאחר כחודשיים, מעת שנמסרה הודעה לכלל הרוכלים בשוק, לרבות לעותר. לאור האמור, ומאחר שהמדיניות החדשה מבוססת על טעמים של ממש, דין העתירה להידחות. דיון והכרעה התשתית הנורמטיבית 5. עיקר תשובתה של המשיבה לטיעוני העותר, נסמכת על מה שהוגדר על-ידה כשינוי מדיניות, הנובעת מהשינוי שחל בנסיבות ובמציאות בשטח. בבג"צ 159/84 שאהין נ' מפקד כוחות צה"ל באזור רצועת עזה, פ"ד ל"ט(1) 309, קבע כב' הנשיא (בדימוס) שמגר, כי: "בדרך-כלל, לא תינתן גושפנקא לשינוי בגדר שיקול מחדש גרידא של אותם נתונים ממש, אולם יכולים להיות חריגים, הנובעים מהתגברותו של האינטרס הציבורי על אינטרס צר יותר. על אחת כמה וכמה אפשרי הדבר, אם השתנו הנסיבות מאז קבלת ההחלטה הראשונה. הווה אומר, אם מתחייבת הערכה מחדש של העובדות, או אם נתגלו נתונים חדשים, לרבות לקחים חדשים המצדיקים עיון מחדש כאמור, או אפילו אם התוצאות של ההחלטה הקודמת מחייבות בדיקה חוזרת, עלולות להיווצר נסיבות, בהן תהיה זו פגיעה בציבור בכללותו, ולעיתים אף בביטחונו, אם יראו את ההחלטה הקודמת כהכרעה, המקפיאה את כוח ההחלטה של הרשות" (שם, בעמ' 336-335). כפי שציין פרופ' יצחק זמיר בספרו הסמכות המנהלית (הוצאת נבו, תשנ"ו - 1996) (להלן: "זמיר"), "ברור כי שינוי מהותי בנסיבות הפנימיות של ההחלטה עשוי להצדיק שינוי או ביטול ההחלטה. גם שינוי מהותי בנסיבות החיצוניות, עשוי להצדיק שינוי או ביטול ההחלטה, אם אינטרס חשוב מחייב זאת" (שם, בעמ' 1009). ואולם "המצב שונה אם שינוי או ביטול של החלטה נובע רק מהערכה מחודשת של נסיבות שלא השתנו. במקרה כזה, צריכה הרשות לנהוג איפוק רב בהפעלת הסמכות לשנות או לבטל את החלטתה. במיוחד כך, אם אדם סמך על ההחלטה, פעל על-פיה ויש לו ציפייה לגיטימית שההחלטה תעמוד בעינה" (שם, בעמ' 1009). גם כאשר הנסיבות מצדיקות שינוי ההחלטה, אין בכך כדי להצדיק כל שינוי, אלא שהוא צריך להיעשות במידה הראויה. פרופ' זמיר מציין כי לפי כלל זה "חובה על הרשות המנהלית להפעיל את סמכותה באופן שלא יפגע באדם מעבר למידה הדרושה, כלומר מעבר למידה הדרושה כדי לשרת את תכלית החוק ואת האינטרס הציבורי. נניח, למשל, שההגנה על צרכנים מצדיקה פגיעה ברישיון ייבוא. עדיין הפגיעה צריכה להיות מידתית, כלומר, אם ניתן להגן על הצרכנים כראוי באמצעות שינוי בתנאי הרישיון, לא תהיה הצדקה לביטול הרישיון" (שם, בעמ' 1010). בבג"צ 1398/07 ד"ר יעל לביא-גולדשטיין נ' משרד החינוך - אגף להערכת תארים אקדמאיים (לא פורסם, , ניתן ביום 10.05.2010), קבע בית-המשפט העליון כי: "...ככלל, רשות מנהלית רשאית בכל עת, ולעיתים מחויבת, לשנות את מדיניותה, וזאת בין היתר - על-מנת להתאימה למציאות החיים המשתנה... יחד עם זאת, אין משמעות הדבר כי שינוי המדיניות משוחרר מכל מגבלה, או ביקורת שיפוטית. ההחלטה בדבר שינוי מדיניות היא בגדר החלטה מנהלית לכל דבר, וכפופה לפיכך לכל הכללים החלים על כל החלטה מנהלית אחרת: על השינוי להיעשות על יסוד שיקולים ענייניים, ללא הפליה, ולעמוד במתחם הסבירות, בדרישות המידתיות ובחובת ההגינות... בעת ההחלטה על שינוי במדיניות, על הרשות להתייחס גם ל'מימד הזמן'... בהקשר למימד זה, יש לקבוע אם המדיניות החדשה תחול לאחור, מיד, או החל ממועד עתידי כלשהו, כאשר ברור שיש להעניק למסתמכים על הכללים השונים זמן היערכות מספק. בנושאים אלה המגמה המודרנית היא לעבור מכלל (עם חריגים) של איסור על רטרואקטיביות - להגבלות אפילו על תחולה מיידית (שוב, עם יוצאים מן הכלל)". ועוד נאמר באותו פסק-דין כי: "...גם במקרה בו שינויה של מדיניות מנהלית נעשה במסגרת סמכותה של הרשות, על יסוד שיקולים ענייניים ולצורך תכלית ראויה, עצם החלת השינוי למפרע על מי שכלכל את צעדיו לאור המדיניות הישנה - עשויה להיפסל מקום בו אין בה בהחלטה סבירות, או שנגרמת למסתמך פגיעה במידה העולה על הנדרש, דהיינו שאין השינוי עומד בדרישות המידתיות. במקרים כאלו, בית-המשפט עשוי להתערב לשם הגנה על זכויות האזרח הנפגע...". 6. נושא נוסף, שמן הראוי להידרש אליו, נוגע לטענת העותר בדבר פגיעה בזכותו החוקתית לחופש העיסוק. כפי שנקבע בבג"צ 1953/09 חליל אלואלידי נ' שר החקלאות ופיתוח הכפר (לא פורסם, , ניתן ביום 08.07.2009): "חופש העיסוק נפגע אם הסדרים (נורמטיביים או פיזיים) מונעים מהפרט - במישרין או בעקיפין - מלפעול על-פי רצונו ויכולתו, כגון במקרה שבו נקבעים תנאים (סובייקטיביים או אובייקטיביים) לכניסה לעיסוק, למקצוע או למשלח-יד או תנאים הקובעים את חופש המימוש של העיסוק, המקצוע או משלח-היד... פגיעה בחופש העיסוק אינה מתרחשת רק כאשר רשות מגבילה ישירות את הזכות לעסוק בכל עבודה או משלח-יד, למשל על-ידי הטלת איסור על העיסוק או דרישת רישיון. גם שלילה בפועל של האפשרות לעסוק בעבודה או במשלח-יד מסוימים מהווה פגיעה בחופש העיסוק... כלומר, על-מנת שחופש העיסוק ייפגע, אין זה מן ההכרח שהזכות עצמה תישלל... יחד עם זאת, לא כל פגיעה באינטרס עסקי עולה כדי פגיעה בחופש העיסוק... יוער, כי באחרונה הובעה הדעה כי פגיעה בכדאיות הכלכלית של משלח-היד מהווה אף היא פגיעה בחופש העיסוק, וכן הושמעה דעה כי על המדינה להימנע מנקיטת פעולות אשר עולות את הכדאיות הכלכלית של עיסוק מסוים...". ככל שמדובר בנושאי רישוי, נאמר על-ידי זמיר כי: "אם קיים שיקול ענייני המצדיק סירוב לבקשת רישיון, יכולה הרשות המוסמכת, במקום לדחות את הבקשה באופן סופי, להציג בפני המבקש תנאים מוקדמים. תנאים מוקדמים הם תנאים שיש לקיים לפני קבלת הרישיון ולצורך קבלת הרישיון... ההחלטות של רשות הרישוי כפופות, כמובן, להלכות המסדירות הפעלה של סמכויות מנהליות בדרך-כלל, כגון, החובה להתחשב רק בשיקולים ענייניים והאיסור לחרוג ממתחם הסבירות. כך גם במקרה של סירוב לתת רישיון חדש, וכך גם במקרה של סירוב לחדש רישיון או החלטה לבטל רישיון. עם זאת, יש הבדל בין המקרים. בבקשה לקבל רישיון חדש, עדיין אין למבקש אלא זכות מופשטת, שלמעשה אינה אלא ציפייה לקבל רישיון. אך לאחר שקיבל את הרישיון, יש לו כבר זכות שהתממשה, כלומר, זכות מוחשית. על הבסיס של זכות זאת תכנן בעל הרישיון את דרכו והשקיע משאבים... במשך תקופה ממושכת... לפיכך, עובדות ושיקולים שדי היה בהם כדי להצדיק את רשות הרישוי בהחלטה שלא לתת רישיון חדש, לא בהכרח יספיקו לה כדי להצדיק החלטה שלא לחדש רישיון או לבטל רישיון" (שם, עמ' 177-176). ומן הכלל אל הפרט 7. בענייננו, אין מחלוקת כי העותר הפעיל דוכן ב"שוק הרוכלים", המצוי במתחם עמיעד, מזה למעלה מ-10 שנים, כאשר בארבע השנים האחרונות, נהג למכור חומר פורנוגרפי, באמצעות דיסקים וקלטות. לטענתו, הודיעה לו המשיבה, רק לאחרונה, כי נאסר עליו למכור חומר מסוג זה, ולאחר שהוא סירב לקיים את ההנחיה, נרשמו לו דו"חות קנס. המשיבה אינה מתעלמת מן העובדה כי במשך מספר שנים, העותר וכן רוכלים נוספים, מכרו בדוכניהם חומר פורנוגרפי, אך לטענתה, חל שינוי במדיניות, שינוי הנובע מהשלמת עבודות הפיתוח במרכז יפו, ובכלל זה שיקום ושיפוץ שוק הפשפשים, וכן השטח שבו מתקיים שוק הרוכלים במתחם עמיעד. בהתאם לכך, נמסר המתחם לניהולה של החברה העירונית, אחוזות החוף, כאשר נקבע, בין היתר, בתנאי רישיון העסק, שניתן לאחוזות החוף, כי חל איסור על מכירת "קלטות ודיסקים שמע, ו-DVD מכל הסוגים". המשיבה טוענת, כי בין יתר התנאים, מדובר גם באיסור מכירת אבזרי מין וחומר פורנוגרפי, הגם, שכאמור, לא מצאתי איסור זה במסמך התנאים שהוצג בפניי. עם זאת, אצא מתוך הנחה כי איסור מכירת מוצרים אלה, נכלל בתנאי הרישיון שהוצא לאחוזות החוף. השאלה הטעונה הכרעה הינה, האם התנאים שנקבעו ברישיון העסק, שיש בהם משום שינוי המדיניות הקודמת, נקבעו על יסוד שיקולים ענייניים בלבד, ללא הפליה ומתוך עמידה בדרישות המידתיות והסבירות. עוד ראוי להידרש לשאלה, האם אין בתנאים אלה כדי לפגוע בחופש העיסוק של הרוכלים, שלא לתכלית ראויה, ובמידה העולה על הנדרש. לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים ואת החומר שהונח לפניי, הגעתי למסקנה כי יש מקום לבטל את התנאים, אשר נקבעו במסגרת רישיון העסק שניתן על-ידי המשיבה לאחוזות החוף, מאחר שמדובר במגבלות החורגות ממתחם הסבירות, ואשר אינן עומדות בדרישות המידתיות ובחובת ההגינות. כמו כן, הגעתי למסקנה כי מדובר בפגיעה בלתי מידתית בחופש העיסוק, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם פסקת ההגבלה בחוק יסוד: חופש העיסוק. כפי שהובהר לעיל, נהגו הרוכלים במתחם, מאז ומתמיד, להציע למכירה קלטות שמע וקלטות DVD, מסוגים שונים, מבלי שההיתר אשר ניתן להם, שלל זאת. שינוי המדיניות, אשר בא לידי ביטוי בתנאים לרישיון העסק שניתן לאחוזות החוף, הינו גורף ואוסר על מכירת קלטות ודיסקים מכל הסוגים, דבר אשר נראה בעיני בלתי סביר, ובודאי שהוא אינו מתיישב עם עקרון המידתיות. זאת ועוד, הוצגו בפניי תצהירים של רוכלים המציעים את מרכולתם במתחם, ומהם עולה כי הם מכרו, ועודם מוכרים, דיסקים וקלטות, מבלי שנמסר להם כי הדבר אסור, ומבלי שמאן דהוא אסר עליהם, בפועל, מכירת מוצרים אלה. לפיכך, אינני סבור כי הדרישה המופיעה בתנאי הרישיון הינה דרישה סבירה, וגם לא הוצגו בפניי כל הנמקה או טעם, על שום מה הוחלט לכלול דרישה זו בתנאי הרישיון. כאמור, איסור זה אינו נאכף בפועל, והוא בגדר אות מתה בתנאי רישיון העסק. ומכאן, אעבור לנושא החומר הפורנוגרפי המשווק על-ידי העותר. כפי שציינתי בדבריי הקודמים, אצא מתוך הנחה כי הדבר נאסר, באופן מפורש, בתנאי הרישיון ואינו נובע מהאיסור הכללי למכירת קלטות, דיסקים ו-DVD מכל הסוגים. השאלה הנשאלת, האם ישנה הצדקה לשינוי מדיניותה של המשיבה בעניין זה, והאם אכן מדובר בשינוי בנסיבות, אשר יכול לשמש בסיס לשינוי המדיניות הקודמת. לאחר שבחנתי את הדבר, הגעתי למסקנה כי אין ולא הייתה כל עילה לשינוי המדיניות שנהגה במקום עד לאחרונה, הן משום שלא חל שינוי מהותי בנסיבות, והן משום שיש במדיניות חדשה זו פגיעה, בלתי מוצדקת, בעיקרון ההסתמכות של העותר. אשר לטענה בדבר שינוי הנסיבות, לא מצאתי כי שיפוץ וחידוש המתחם הביאו לשינוי מהותי באוכלוסיית המבקרים במקום, וכאז כן עתה, פוקדים אותו אוכלוסיות הנמנות על כלל המגזרים, ובכלל זה, ככל הנראה, גם קטינים. בעובדה כי הושקעו במתחם כספים רבים על-מנת להגביר את הנגישות למקום, הן בקרב אזרחי ישראל והן בקרב תיירים, אין כדי להצדיק או לבסס את שינוי המדיניות. זאת ועוד, העותר וחבריו הציעו את מרכולתם לעוברים ושבים מזה שנים, וגם אם אין מדובר בהשקעה כספית גדולה, עדיין הם היו רשאים לצאת מתוך הנחה כי מדיניות המשיבה לא תשתנה, ובהתאם לכך הייתה להם ציפייה סבירה, כי יוכלו להמשיך ולמכור מוצרים מעין אלה. נזכיר, כי אין מדובר במכירת אבזרי מין לסוגיהם, אלא במכירת קלטות בלבד. עוד ראוי להוסיף, כי ניתן לעותר צו ביניים, ולפיו הוא רשאי להמשיך ולמכור את המוצרים הכוללים חומר פורנוגרפי במתחם, עד להכרעה בעתירה, והוא מוסיף לעשות כן גם כיום. סוף דבר 8. לאור כל האמור לעיל, העתירה מתקבלת, והתנאי אשר נקבע ברישיון העסק, אשר ניתן לאחוזות החוף, לעניין מכירת "קלטות ודיסקים שמע ו-DVD מכל הסוגים", מתבטל בזאת. כמו כן, וככל שמדובר במסגרת התנאים גם על איסור מכירת קלטות ודיסקים פורנוגרפיים, הרי שגם תנאי זה, דינו להתבטל. צו הביניים אשר ניתן בעניינו של העותר יהפוך לקבוע. המשיבה תישא בהוצאותיו של העותר (לרבות שכ"ט עו"ד) בסכום של 15,000 ₪. סכום ההוצאות ישולם לעותר בתוך 30 יום ממועד מתן פסק-הדין, שאם לא כן יישא בריבית והצמדה כדין, מיום פסק-הדין ועד למועד התשלום בפועל. רוכלות