קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה למקלט מדיני בישראל: פתח דבר - ההליכים והעתירה 1. העותר הינו אזרח קולומביה, יליד 1978. ביום 6.4.10 הסתנן העותר לישראל מגבול מצרים. ביום 26.4.10 הוא נתפס, והוצאו כנגדו צווי הרחקה ומשמורת. 2. בראשית מאי 2010, בהיותו נתון במשמורת, הגיש העותר בקשה לקבלת מקלט מדיני כפליט. מעט לאחר מכן עתר לביהמ"ש בתיק זה כנגד צווי ההרחקה והמשמורת. בישיבת יום 17.5.10 הוסכם כי בקשתו למקלט תיבחן ע"י הרשויות. יחידת ה-RSD של משרד הפנים (להלן: "RSD") בחנה את הבקשה והמליצה ביום 3.6.10 לדחותה ב"הליך מקוצר". המלצה זו הובאה בפני הוועדה המייעצת לענייני פליטים (להלן: "הוועדה המייעצת"), וביום 6.6.10 המליצה אף ועדה זו לדחות את הבקשה. העניין הובא לפתחו של מנכ"ל רשות האוכלוסין ההגירה ומעברי הגבול (להלן: "המנכ"ל"), וזה החליט לדחות את הבקשה ביום 6.6.10, ושב והחליט כך ביום 7.6.10. 3. בישיבת יום 8.6.10 התרתי לעותר, בהסכמה, להגיש עתירה מתוקנת, התוקפת את ההחלטות בעניין בקשתו למקלט ומעמדו כפליט. כן הוריתי, בצו ביניים, על שחרורו ממשמורת. 4. מכאן עתירתו המתוקנת של העותר, בה הוא מבקש לבטל את צו ההרחקה ואת החלטת המנכ"ל הדוחה את בקשתו למקלט, ולהורות חלף זאת כי יינתנו לו מעמד של פליט ואשרת א/5 בהתאם. לחלופין הוסיף העותר וביקש כי יינתן לו מעמד מטעמים הומניטאריים. משרד הפנים מתנגד לעתירה המתוקנת, על כל ראשיה וטעמיה. וזהו העניין העומד להכרעתי. התשתית העובדתית שביסוד העתירה 5. העותר הוא בנה של רוזה מריה הרננדז גוטיירז, אף היא אזרחית קולומביה (להלן: "אימו של העותר" או "האמא" או "גב' גוטיירז") גב' גוטיירז שוהה בישראל מספר שנים לפי הזמנת ובחסות משטרת ישראל, בהיותה עדה חיונית ומרכזית בתיק פלילי העוסק בפרשיית פשע בינלאומית, שקודקודיה בישראל ובקולומביה, ועניינה בזיוף מסמכים בקשר לבקשות מקלט מדיני. בעקבות עדויות ומידע שמסרה הגב' גוטיירז עד כה הוגש כתב אישום, נעצרו מספר מעורבים בפרשה, וכן גורשו מספר נתינים קולומביאנים השוהים בישראל שלא כחוק. רשויות החקירה הציעו לגב' גוטיירז להיזהר בשל כך מכל מגע עם קהילת הנתינים הקולומביאנים בישראל. גב' גוטיירז מחזיקה במשך כל תקופת שהותה כאן ב"אישור עד" מתחדש של משטרת ישראל, כאסמכתא לחוקיות שהותה כאן לצרכי העדות. לפני כשנה הגישה הגב' גוטיירז בקשה למקלט ולמעמד פליט, היא קיבלה "כתב הגנה" זמני, והבקשה טרם נדונה והוכרעה. 6. במהלך שנת 2008 אויימה הגב' גוטיירז ע"י החשוד הישראלי המרכזי בפרשה, "יוסי". לטענתה, הדברים מתועדים בתיק החקירה המשטרתי של פרשת הזיוף. מכל מקום, הגב' גוטיירז הגישה גם תלונה עצמאית בשל כך. 7. במהלך שנת 2008 ועד ראשית 2009 אוים העותר, בנה של הגב' גוטיירז, בשיחות טלפון אלמוניות שקיבל במקום מגוריו בעיירה מונטנגרו בקולומביה. ביום 29.5.09, בלכתו ברחוב במונטנגרו, הותקף העותר ע"י 4 בריונים אלמונים, שאיימו להרגו תוך השמעת כינויי גנאי כלפי אימו "המקרקרת". העותר נחבל קשות עד כדי אבדן הכרה, הובהל לבי"ח ואושפז שם למשך 5 ימים (אישור ביה"ח על אשפוז מיום 29.5.09 ועד יום 3.6.09 מצורף לעתירה כנספח 7). עם שחרורו מביה"ח נבדק העותר ע"י רופא פרטי, ד"ר רמירז, שנתן לו אישור אי-כושר ל-30 ימים (אישור הרופא מיום 3.6.09 צורף לתגובת העותר לבקשת המשיב למחיקת סעיפים מהודעת העדכון). בהיותו מאושפז הגיעו שוטרי מונטנגרו לביה"ח, והורו לעותר לפנות לתביעה הכללית במחוז לאחר שחרורו מביה"ח ולתת עדות בפני חוקריה - וכך עשה העותר (אישורי התביעה הכללית המחוזית צורפו לעתירה כנספחים 3-4). 8. לאחר שחרורו מביה"ח ולאחר מתן התלונה והעדות בפני התביעה הכללית, ומשחש מאוים וללא הגנה, נמלט העותר מקולומביה. העותר בחר להסוות את נתיב הבריחה, וכך הגיע למצרים, ומשם הסתנן לישראל והצטרף כאן לאימו. גם אחיו הצעיר של העותר נמלט מסיבות אלו מקולומביה, ובחפשו אחרי מקלט הגיע לארגנטינה. 9. כל התשתית העובדתית המתוארת בסעיפים 5-8 לעיל מצויה בעתירה המתוקנת ובנספחיה, בתצהירי העותר והגב' גוטיירז המצורפים לה, בהודעות עדכון שהגיש ב"כ העותר ובמסמכים המצורפים להן. תשתית עובדתית זו לא נסתרה ע"י המשיב, ולו לכאורה, אלא בהתייחסות נקודתית לשני עניינים, בהתאם למכתב של משטרת ישראל שצורף להודעת עדכון מטעם המשיב. לפי אותו מכתב, משטרת ישראל ערכה בירור מול ביה"ח ומול המשטרה בקולומביה, ומסתבר שלא היה כל ד"ר רמירז בביה"ח, ולא היתה כל תלונה של העותר במשטרה משנת 2005 ואילך. לעותר ולאימו טענות כלפי המשטרה לעניין אי-גילוי מלא של הבירור שנערך בקולומביה, וסוגיה זו מתבררת כעת בעתירה לבג"צ, אך אינה צריכה לעכב את הדיון כאן. 10. לדידי, ולצרכי העתירה שבפני, די באשר הובא בפני כדי לקבוע, שהעותר הניח תשתית עובדתית מפורטת ומבוססת כמובא לעיל, והמשיב לא הצליח לסתור ולערער אותה ולו במעט. ההשגות של המשיב היו נקודתיות, ואינן גורעות מהתמונה הכללית. יתרה מכך, אין בהן ממש גם לצורך אותן נקודות ספציפיות. העותר כלל לא טען שד"ר רמירז עבד בביה"ח, אלא שהוא רופא פרטי שבדק אותו לאחר שחרורו מביה"ח, כפי שמעידים גם הניירות שהציג - ולכן אין כל רבותא בבירור עם ביה"ח, לפיו לא היה רופא כזה בביה"ח. כך בדומה, העותר לא טען שהתלונן במשטרה אלא בפני חוקרי התביעה הכללית, וכך מעידים גם המסמכים שצירף - ולכן אין דבר בכך שבמשטרה (להבדיל מהתביעה) אין כל תיק תלונה שלו. יתרה מכך, גם ב"כ המשיב עצמה מלינה בסיכומיה על כך שהעותר פנה לתביעה ולא למשטרה, כלומר שגם היא מודעת להבחנה זו. לשון אחר, מכתב המשטרה מתיימר להזים טענות עובדתיות שכלל לא נטענו, תוך נסיון להטיל דופי באמיתות מסמכים שהציג העותר, למרות שאין דבר בבירור המשטרתי כדי להצדיק זאת. חבל שכך נעשה, וחבל שב"כ המשיב נתנה יד לטיעון כזה בסיכומיה. טענות הצדדים 11. העותר טוען, כי הוא זכאי למעמד של פליט לפי האמנה בדבר מעמדם של פליטים, ז'נבה 1951, והפרוטוקול בדבר מעמדם של פליטים, ניו יורק 1967 (להלן ביחד:"האמנה" או "אמנת הפליטים"). לטענתו הוא עזב את ארץ אזרחותו, קולומביה, בגלל פחד מבוסס להיות נרדף מטעמי השתייכות לקבוצה חברתית מסויימת; כאשר אותה "קבוצה חברתית" היא משפחת אימו הגב' גוטיירז; "והפחד המבוסס להיות נרדף" מושתת על מעורבותה בהפללת ארגון פשע, האיומים שהופנו בשל כך כלפיה וכלפיו, ומימוש האיום ע"י תקיפה ברוטאלית שעבר ואשר הביאה לאשפוזו. העותר מוסיף וטוען, כי "איננו יכול להיזקק להגנתה של ארץ אזרחותו ואינו רוצה בכך עקב הפחד האמור", וזאת משום אזלת היד בטיפול בעניינו למרות התקיפה האמורה, ובאופן כללי יותר לנוכח חוסר האונים של רשויות אכיפת החוק בקולומביה למול הפשע הגואה ומעורבות חלק מאנשי המשטרה שם עם ארגוני הפשיעה (כך לדעתו). עוד טוען העותר, כי נפלו פגמים של ממש בהליך קבלת החלטות במשרד הפנים עד לדחיית בקשתו למקלט - החל מהתעלמות ממידע רלבנטי ע"י ה-RSD; דרך פעולת הוועדה המייעצת בהרכב חסר ללא יו"ר, ומבלי לקיים דיון והיוועצות אלא רק ע"י מתן הודעות בדוא"ל; וכלה במנכ"ל הרשות, שנתן החלטה ראשונה בהסתמך על המלצות שכלל לא היו בפניו, והחלטה שניה בה שב והחליט את אותה החלטה, דבר שמעיד לדעת העותר על חוסר תום לב, שרירות ושיקולים זרים של "הצלת" החלטתו הראשונה. לכן מוסיף העותר וטוען, כי יש מקום להתערבות ביהמ"ש בשיקול הדעת של הרשות המבצעת על דרך של ביטול החלטותיה ומתן ההחלטה הנכונה במקומה - הענקת מעמד של פליט לעותר מהטעמים המפורטים לעיל. 12. עמדתו של המשיב היא, כי יש לדחות את העתירה ואין להעניק לעותר מעמד של פליט. ראשית ועיקר, טענה פמת"א בשם המשיב, כי בהתאם לאמור בהמלצה של ה-RSD - העותר אינו עומד בתנאי האמנה לצורך קבלת מעמד של פליט מהטעמים דלהלן. העותר לא הראה "פחד מבוסס היטב" עם אחיזה אובייקטיבית במציאות - גם משום שהנתונים שמסר לגבי התקיפה האלימה אותה חווה אינם נתונים נכונים; וגם משום שיכול היה לעבור לעיר אחרת בקולומביה, ויכול היה להעזר בשלטונות. והעותר אינו יכול לטעון לרדיפה עקב "השתייכות לקבוצה חברתית מסויימת" בשל השתייכותו המשפחתית - גם משום שמדובר בהרחבת חזית, וגם משום שהרקע לרדיפה הנטענת היא מעורבות בפלילים. שנית, ובהתייחס לפגמים המינהליים הנטענים, השיבה פמת"א בשם המשיב, שלא נפל כל פגם בשיקול הדעת ובאופן פעולתה של הרשות - המנכ"ל פעל כהלכה ובסבירות כשדחה את בקשת המקלט באמצו את המלצות הוועדה המייעצת וה-RSD; הוועדה המייעצת פעלה כהלכה כאשר גיבשה את מסקנתה ע"י חילופי דוא"ל; אין בהעדרו של היו"ר כדי לפסול את המלצותיה, משום שמדובר בוועדה מכח נוהל פנימי ולא נוהל סטטוטורי, ובהמלצות ולא בהחלטות; וה-RSD הפעיל את שיקול דעתו כהלכה לאחר בחינת כל הצריך לעניין. דיון והכרעה 13. העתירה שבפני מעמידה שאלות פרשניות-משפטיות לעניין הוראותיה של אמנת הפליטים והאופן ליישומה על דרך כלל, וכן לאופן היישום הפרטני שנעשה בעניינו של העותר. ואולם כאשר בימ"ש לעניינים מנהליים בוחן את החלטותיה של הרשות המבצעת, אין הוא מחליט כפי שהוא היה רואה להחליט לו היה בעל הסמכות, אלא בוחן האם נפל בהחלטת הרשות המבצעת פגם מוכר לפי המשפט המינהלי אשר מצדיק את התערבותו. במקרים רבים הדברים שלובים זה בזה, ולו משום שכאשר אנו בוחנים את סבירות החלטתה של הרשות המבצעת, וזו התיימרה לפרש וליישם הוראת דין, אזי יש לבחון מהן הפרשנויות הסבירות לאותה הוראה, והאם הרשות המבצעת חרגה בפרשנותה ממתחם הסבירות. אלא שבענייננו העלה העותר טענות מסוג אחר כלפי הרשות המבצעת, אשר עומדות על רגליים עצמאיות של אופן התנהלותה ופעולתה של הרשות המבצעת, ואינן תלויות בפרשנותה של אמנת הפליטים. לכן אקדים ואבחן טענות אלו, וככל שיש בהן להצביע על פגמים מוכרים במשפט המינהלי המצדיקים את התערבותו של ביהמ"ש המינהלי - אמשיך לבחון לגופה את בקשתו של העותר למעמד של פליט לאור הוראות האמנה והפרשנות שיש ליתן לה והאופן בו יש ליישמה בשים לב לנתוניו של העותר. פגמים קשים באופן קבלת ההחלטות במשרד הפנים 14. הפגם הראשון והעיקרי נעוץ באופן קבלת ההחלטות ע"י המנכ"ל - התנהלות שמטילה צל כבד על הפעלת שיקול הדעת, ומצביעה לכאורה על שרירות לב ושיקולים זרים. 15. המנכ"ל נתן, כאמור, שתי החלטות בהן דחה את בקשת העותר למקלט. בשתי ההחלטות נרשם כי המנכ"ל בחן את התיק ונסיבותיו, עיין בחוו"ד ה-RSD ובהמלצת הוועדה המייעצת, ולאור זאת ומנימוקי הוועדה דחה את הבקשה. ההחלטה הראשונה ניתנה במכתב מיום 6.6.10 (העמ' השני לנספח י' לתגובה לעתירה). ההחלטה השניה ניתנה במכתב מיום 7.6.10, או ליתר דיוק על-גבי מכתב למנכ"ל מיום 6.6.10 עליו חתם המנכ"ל ביום 7.6.10 (העמ' הראשון לנספח י' לתגובה לעתירה). דא עקא, שהתיק של העותר, וחוו"ד ה-RSD והמלצת הוועדה המייעצת הועברו כולם למנכ"ל רק ביום 7.6.10 - כך לפי מכתב הבהרה שנתנה מרכזת הוועדה ביום 29.6.10 לצורך העתירה, לאחר שנחשף דבר ההחלטות הכפולות (נספח ט' לתגובה לעתירה). 16. מן המקובץ עולה, כי המנכ"ל החליט לדחות את בקשת העותר למקלט עוד ביום 6.6.10, מבלי שהיה בפניו התיק ומבלי שעיין בכל חוו"ד והמלצות, ומבלי שנתן כל נימוק משלו להחלטה; וביום 7.6.10 שב והחליט את אותה החלטה, מבלי לתת כל טעם מדוע נדרשת החלטה נוספת כזו. לשון אחר, מדובר, לכאורה, בהחלטה ראשונה שהתקבלה בשרירות וללא כל הנמקה וטעם; ובהחלטה שנייה וזהה שהתקבלה מחדש ללא הסבר, לכאורה כדי להסוות את הפגם שנפל בהליך קבלתה של קודמתה. 17. אילו היה ניתן הסבר ממשי ואמיתי לכפל ההחלטות ולפגם הקשה שנפל לכאורה בקבלתן - היה מקום לשקול זאת. ואולם כל שנעשה הוא ניסיון כושל של ב"כ המשיב בסיכומיה לתרץ זאת בתקלה טכנית, ובפער זמנים בין הדפסת המכתב לבין חתימתו - תירוץ שיכול היה אולי להתייחס להחלטה השנייה על גבי המכתב השני, אך בוודאי אינו יכול להתייחס להחלטה הראשונה על גבי המכתב הראשון, שנכתב ונחתם ואף נשלח מהמנכ"ל הלאה ביום 6.6.10, בטרם הועברו החומר וחווה"ד וההמלצות לידי המנכ"ל! בהעדר כל הסבר ממשי ואמיתי כאמור, לא בסיכומים, ולא כל שכן בתגובה לעתירה (ובכתב תשובה, שהמשיב בחר שלא להגיש) - יש לזקוף זאת לחובת המשיב; וכחיזוק ואישור למסקנה שההחלטות לדחות את בקשת העותר למקלט ניתנו באופן לא-תקין, בשרירות לב ומשיקולים זרים, כאשר המטרה "מסומנת מראש". 18. פגם נוסף שנפל בהליכי קבלת ההחלטות במשרד הפנים, ואשר יש לו חשיבות רבה (אף אם לא כמידת הפגם הקשה יותר המתואר לעיל) - הינו פגם באופן פעולתה של הוועדה המייעצת בהרכב חסר, ללא יו"ר. 19. הוועדה המייעצת הוקמה לפי "נוהל הסדרת הטיפול במבקשי מקלט בישראל", שהותקן ע"י היועץ המשפטי לממשלה בשנת 2002 בתיאום עם נציבות האו"ם לענייני פליטים, ועודכן ע"י היועץ המשפטי לממשלה באותו אופן בשנת 2005 (נספחים יא-יב לתגובה לעתירה). סעיף 2(ב) לנוהל קבע כי יו"ר הועדה יהא "איש ציבור - שופט בדימוס או משפטן בכיר שלא מקרב עובדי המדינה", ושלושת חבריה האחרים יהיו נציגי משרד הפנים, משרד המשפטים ומשרד החוץ. הוראות אלו לא השתנו בעת עדכון הנוהל בשנת 2005. במאגר מוסגר יצוין, כי ביום 2.1.11 נכנס לתוקפו נוהל חדש, שאמנם אינו חל בעניינו של העותר - אך גם שם יו"ר הוועדה נושא את שני המאפיינים הנ"ל, של כישורי משפטנות מובהקים ושל העדר תלות מבחינה מוסדית. 20. להשתתפות של היו"ר בדיני הוועדה המייעצת לענייני פליטים ובגיבוש המלצותיה יש חשיבות רבה ביותר. ראשית, מדובר בסוגיה הכללית של פעילות כל רשות בהרכב חסר, ולא כל שכן ברשות מעין-שיפוטית, גם אם החלטותיה הן בגדר המלצה בלבד. שנית ועיקר, כאן מדובר בעניין רגיש במיוחד של מבקשי מקלט, עניין המערב יסודות הומניטאריים בצד סוגיות עדינות של יחסי החוץ של המדינה וקיום חובותיה כלפי הקהילה הבינ"ל בגדר אמנת הפליטים. לכן, לנוכח רגישות הענין והמקצועיות הכרוכה בו, יש חשיבות מוגברת להשתתפות ומעורבות יו"ר הוועדה, שהוא היחיד מבין חבריה שחייב להיות גם משפטן בכיר וגם בלתי תלוי מבחינה מוסדית (אינו עובד מדינה). ושוב במאמר מוסגר לעניין הנוהל החדש, שאמנם אינו חל בענייננו - כאשר מדובר בהליך המקוצר כמו בענייננו, היינו כאשר ה-RSD סבור שבקשת המקלט אינה מבוססת די הצורך, יוחדו סמכויות הוועדה המייעצת ליו"ר לבדו. במקרה כזה "ויתר" הנוהל החדש על מעורבותם של יתר חברי הוועדה, אך עמדת היו"ר נותרה חיונית - כיון שרק הוא מייצג את הפן המקצועי-משפטי והבלתי-תלוי בוועדה. והרי זו הדגמה נוספת לחשיבות מעורבותו של יו"ר הוועדה בהליך שבפניה. 21. דא עקא, שזה מספר שנים שהוועדה המייעצת לענייני פליטים מתנהלת לסירוגין באופן בלתי-תקין ללא יו"ר. העניין הובא בשעתו בפני ביהמ"ש לעניינים מנהליים בירושלים, אשר מתח על כך ביקורת חריפה, וקיבל עתירה לגופה אף מבלי להחזיר העניין לבחינה חוזרת בוועדה - עת"מ (י-ם) 8717/08 באיו נ. משרד הפנים (7.9.09). בהמשך מונה לוועדה המייעצת יו"ר כנדרש, אך הוא התפטר בראשית ינואר 2010 - ורק בעקבות עתירה לבג"צ והערות ביהמ"ש העליון כי יש למנות יו"ר בהקדם האפשרי, מונה יו"ר כאמור ביולי 2010; וראו בג"צ 1678/10 מוקד סיוע לעובדים זרים נ. שר הפנים ואח' (החלטה מיום 23.6.11). אלא שעניינו של העותר שבפני "נפל" באחת התקופות "הלא-תקינות", בהן פעלה הוועדה בהרכב חסר ללא יו"ר, ולמעשה ללא כל גורם מנחה בעל סמכות משפטית ואי-תלות מוסדית. 22. ב"כ המשיב ביקשה לשכנעני בסיכומיה, כי פעולת הוועדה ללא יו"ר אינה פגומה, בוודאי לא במידה הפוסלת את המלצת הוועדה. בעשותה כן הפנתה אותי לסיכומי פרקליטות המדינה בתשובה לעתירה בבג"צ 1678/10 הנ"ל, וטענה כי מדובר בוועדה לא-סטטוטורית ובוועדה מייעצת בלבד, ולכן אין פגם של ממש במתן המלצות ללא יו"ר. טענות אלו, טוב היה להן אלמלא נטענו, ובוודאי שכך מפי פמת"א. ראשית, גם בבג"צ הסכימה המדינה, בעקבות הערות ביהמ"ש העליון, כי צריך וראוי לקיים את הנוהל ולמנות יו"ר, והיא התחייבה לעשות זאת בדחיפות, וגם עשתה כך בפועל. כך בדומה, בנוהל החדש עליו הוצהר בתשובה לבג"צ, ניתן משקל-יתר לתפקידו של היו"ר כגורם המשפטי והבלתי-תלוי היחידי בוועדה, וענייני ההליך המקוצר הועברו לשיקול דעתו הבלעדי, ללא מעורבות של יתר חברי הוועדה. כיצד זה, איפוא, מדברת המדינה בשתי לשונות, מצד אחד מדגישה את חשיבותו וחיוניותו של היו"ר, ומצד שני מציעה לפסוח על הפגם שבהעדרו? שנית, גם הוראות נוהל לא-סטטוטוריות מחייבות את המדינה, ולו כהנחיות פנימיות, ואין היא רשאית לסטות מהן ללא טעם מוצדק. קל וחומר שכך הוא, כאשר מדובר בנוהל שנקבע בידי היועץ המשפטי לממשלה, בתיאום עם נציבות האו"ם לנוכח המחוייבות הבינ"ל של המדינה - ואין משרד הפנים יכול או רשאי לבטל נוהל זה ולהתעלם ממנו. שלישית, אין לזלזל בסמכות להמליץ ולייעץ, ולראותה כחסרת משקל ומשמעות לעומת הסמכות להחליט. גישה כזו רק מעלה סימני שאלה נוספים באשר לאופן הפעלת שיקול הדעת ע"י הגורם המחליט, המנכ"ל, כאשר הוא מחליט על-יסוד המלצות וועדה מייעצת כזו, ובמיוחד שכאשר המנכ"ל מאמץ את המלצות הוועדה אין הוא נותן נימוקים עצמאיים משלו. 23. בהינתן שני פגמים מהותיים אלו בהתנהלותו של משרד הפנים בעניינו של העותר - נחה דעתי כי יש מקום להתערבותו של בימ"ש זה על דרך של בחינת הדברים לגופם, ומתן ההחלטה הנכונה בעניינו של העותר לפי אמנת הפליטים (בין אם כפי שהחליט משרד הפנים תוך התנהלות פגומה, ובין אם אחרת). האם זכאי העותר למעמד של פליט? 24. העותר מבקש הגנה ומקלט במעמד של פליט לפי אמנת הפליטים. משרד הפנים טוען, לעומת זאת, כי לא מתקיימים בעותר היסודות הנדרשים לפי האמנה כדי לזכות במעמד של פליט. שורש המחלוקת נעוץ בפרשנות הנכונה אותה יש לתת להוראות האמנה, כמו גם ביישומן לעניינו של העותר. 25. נקדים ונזכיר, כי מדינת ישראל הצטרפה לאמנה בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951 ולפרוטוקול המתקן משנת 1967 (שהוגדרו לעיל ביחד "האמנה" או "אמנת הפליטים"). המדינה אמנם לא אימצה את האמנה לתוך הדין הפנימי על דרך של חקיקה, ואולם היא רואה את עצמה מחויבת לפיה, כפי ששבה והצהירה גם בענייננו. לכן אנו רואים באמנה כדין מחייב, ופוסקים מכוחה ולאורה בדרך כלל, וכך נעשה גם בענייננו. 26. סעיף 1(א)(2) לפרק הראשון של האמנה עוסק בהגדרת "פליט", וקובע את התנאים לקבלת מעמד זה. וכך מורה הסעיף (בחלקים הרלוונטיים לענייננו): "לעניין אמנה זו יהא המונח "פליט" חל באדם - ... (2) הנמצא מחוץ לארץ אזרחותו בגלל פחד מבוסס להיות נרדף מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקיבוץ חברתי מסוים או להשקפה מדינית מסוימת, ואיננו יכול להיזקק להגנתה של אותה ארץ או אינו רוצה בכך בגלל הפחד האמור". 27. מבקש המעמד כפליט נדרש, איפוא, לקיים מספר תנאים כדי לחסות בצילה של האמנה: א. פחד מבוסס להיות נרדף. ב. סיבת הרדיפה: גזע, דת, אזרחות, קבוצה חברתית, השקפה מדינית. ג. אי יכולת או אי רצון להיזקק להגנת מדינת אזרחותו בגלל הפחד האמור. פחד מבוסס להיות נרדף - Well founded fear of persecution 28. העותר טוען, כאמור, כי הוא נרדף בשל קרבתו לאימו, אשר משתפת פעולה עם משטרת ישראל במתן עדות ומידע; מסייעת בחשיפה ובהעמדה לדין של כנופיית פשע בינ"ל ישראלית-קולומביאנית, העוסקת בזיוף מסמכים בקשר ולצורך בקשות מקלט מדיני; וכפועל יוצא מכך, מסייעת גם בגירוש נתינים קולומביאנים השוהים שלא כחוק בישראל. לפי טענתו, אחד מראשי הכנופיה איים על אימו ובאמצעותה גם על בני משפחתה; בהמשך לכך העותר עצמו קיבל איומים אנונימיים בטלפון; והאיום התממש במאי 2009, כאשר העותר הותקף באופן ברוטאלי על ידי ארבעה בריונים אלימים, אשר חבלו בו קשות עד אבדן הכרה וצורך באשפוז למספר ימים בבי"ח; וכאשר אותם תוקפים הטיחו בו תוך כדי תקיפתו איומים להרגו וכינויי גנאי כלפי אימו. 29. האם יש במהלך דברים זה כדי להקים "פחד מבוסס להיות נרדף"? העותר טוען לפחד מרדיפה בשל אמירות מפורשות של איום ומעשים ברורים של תקיפה. אך השאלה היא: האם הוא הוכיח זאת כנדרש? כיצד בוחנים זאת? ומהי אמת המידה להוכחה? 30. קנה המידה לפחד מבוסס מרדיפה, כמו גם לתשתית העובדתית והראייתית שביסודו, הינו קנה מידה משולב, סובייקטיבי ואובייקטיבי. "פחד" הוא אלמנט סובייקטיבי מיסודו - אך האמנה מדברת בלשון "פחד מבוסס", ובשפת המקור "well founded fear", ולא "סתם" פחד. רוצה לומר, שולב כאן גם סטנדרט אובייקטיבי להערכת הדברים. כלי פרשני ראשון במעלה להוראות האמנה הוא ספר העזר של נציבות האו"ם לפליטים, UNHCR Handbook on Procedure & Criteria for Determining Refugee Status (להלן: "ספר העזר"); ובמהדורת 1992 שלו נאמר לענין זה בסעיף 38: "To the element of fear - a state of mind and a subjective condition - is added the qualification "well-founded". This implies that it is not only the frame of mind of the person concerned that determines his refugee status, but that this frame of mind must be supported by an objective situation. The term "well-founded fear" therefore contains a subjective and an objective element, and in determining whether well-founded fear exists, both elements must be taken into consideration." 31. נבקש, איפוא, משהו מוצק יותר מאשר הגיגים שבלב - אך אין פירושו של דבר, כי לא נסתפק בפחות מראיות חיצוניות ועצמאיות או בפחות מרמת הוכחה גבוהה מאוד. עדותו של מבקש המקלט על דברים שנאמרו לו או נעשו בו אינה כשלעצמה ממקור חיצוני, אבל אין לומר שאינה מספקת. אין כאן דרישה של סיוע חיצוני כתנאי לקבילות. יחד עם זאת, כאשר כל הראיות התומכות בגרסת מבקש המקלט מסתכמות בדבריו שלו - יינתן משקל רב יותר לסימני שאלה העולים מגרסתו ומתשאולו ב-RSD, כדי לשלול את הרמת הנטל ע"י המבקש. אך ככל שמצטברות ראיות חיצוניות, ומצטרף היגיון הדברים, ולא מדובר בסיפור הזוי ומופרך על פניו - כן ניטה לקבל את גרסתו. 32. אחרי ככלות הכל, מבקש מקלט, שנמלט מארצו כנרדף, אינו יכול תמיד להגיע לארץ היעד כשהוא מצויד בכל התיעוד הנדרש. יש להלום את מידת הראיות הנדרשות ליכולת הנחזית להציג ראיות כאלו בנסיבות העניין, ומבקש המקלט רשאי ליהנות מהספק. הסטנדרט הראייתי הנדרש ממבקש המקלט אינו מחייב אותו להוכיח את גרסתו מעל ספק סביר. אין הוא נדרש אפילו לעמוד ברמה של מאזן הסתברויות. די לו שיציג גרסה סבירה שאינה קורסת. כפי שפסק ביהמ"ש העליון בארה"ב בפרשת Ins v. Cardoza-Fonseca, 480 US 421, בעמ' 431 (דעת הרוב מפי השופט סטיבנס): "That the fear must be "well-founded" does not alter the obvious focus on the individual's subjective beliefs, nor does it transform the standard into a "more likely than not" one. One can certainly have a well-founded fear of an event happening when there is less than 50% chance of the occurrence taking place". 33. בענייננו, אין אפילו צורך לבחון את שאלת הנטל כבמקרה גבולי. העותר דנן הציג בפני משרד הפנים ובפני בית המשפט תשתית ראייתית מוצקת. הדברים נתמכו לא רק בתצהירו שלו ובתצהיר של אימו, אלא גם במסמכים המאמתים זאת. הוגש תיעוד רפואי מביה"ח בקולומביה ומהרופא המטפל שם לאחר שחרורו מביה"ח. הוגשו מסמכים של התביעה הכללית בקולומביה, על הגשת תלונה ומתן עדות ע"י העותר. המשיב לא הפריך זאת. מכתב משטרת ישראל, שצורף לאחד העדכונים מטעמו, לא רק שלא סתר זאת, אלא העיד על עצמו כי אינו לעניין - וכוונתי ל"גילוי" שד"ר רמירז לא עבד בביה"ח, כאשר העותר מעולם לא התיימר להציג את ד"ר רמירז כרופא ביה"ח אלא כרופא הפרטי שטיפל בו לאחר שחרורו מביה"ח, כפי שמצביע גם התיעוד הרפואי אותו צירף; וכך גם בעניין "הגילוי" שהעותר לא הגיש תלונה במשטרה, כאשר העותר עצמו העיד שהתלונן בתביעה הכללית, וכך מאשרים גם המסמכים שצירף. העותר הציע, בהסכמת אימו, כי האמא תחקר ע"י יחידת ה-RSD של משרד הפנים או ע"י המשטרה כדי לוודא את גרסתו - ואולם משרד הפנים לא "הרים את הכפפה" ולא חקר אותה, לא בעצמו ולא ע"י המשטרה. יתרה מכך, העותר הפנה לחומר החקירה המשטרתי בתיק "פרשת הזיוף", שם יש לדבריו ולדברי אימו תיעוד של ראשית האיומים על האמא בידי ראש הכנופיה הישראלי - אך המשיב לא השיב לעניין זה לגופו, למרות שניתן היה לעשות זאת, ולו בפרוצדורה של חיסיון הראיות מפני העותר והצגתן לעיני ביהמ"ש בלבד. ניתנה אמנם הערכת מצב משטרתית, אשר שללה סכנה לפגיעה בחיי הגב' גוטיירז ובני משפחתה - אך זו נעשתה ביום 8.6.10, בטרם הייתה בידי המשטרה כל האינפורמציה לעניין תקיפתו של העותר, ובפרט התיעוד העדכני מקולומביה אותו מסר העותר. לכן אין לסמוך על הערכת מצב ישנה ולא עדכנית זו. ומנגד, היגיון הדברים תומך בגרסת העותר. האיום על האמא כאן, והאיומים והתקיפה כלפי העותר בקולומביה, מתיישבים היטב עם הסיבה הנטענת לרדיפה: מעורבות האמא בהפללת הכנופיה הישראלית-קולומביאנית, וכפועל יוצא מכך גם בגירוש נתינים קולומביאנים מישראל. "הגורמים המופללים" נמצאים כאן ושם. כך גם המגורשים. לכן אפשרי וסביר כי יופעלו איומים כאמור ע"י "אנשים מטעם" אותה כנופיה, וכן ע"י המגורשים וקרוביהם, גם כאן וגם שם. 34. אני קובע, איפוא, כי העותר הוכיח במידה הנדרשת ואף למעלה מכך את התשתית העובדתית של איומים ותקיפה כלפיו בעקבות מעורבות אימו בהפללת הכנופיה הבינ"ל, ואת הפחד המבוסס שלו להיותו נרדף. סיבת הרדיפה: השתייכות לקבוצה חברתית Membership of a particular social group - 35. האמנה קובעת, כאמור, רשימה סגורה של חמישה טעמים אפשריים לרדיפה, אשר די באחד מהם (אך רק בהם) כדי לזכות את מבקש המקלט לחסות תחת כנפי האמנה כפליט. חמשת טעמי הרדיפה הללו הם: גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקבוצה חברתית מסויימת והשקפה מדינית. 36. העותר שבפני מעלה את הטעם הרביעי, השתייכות לקבוצה חברתית מסויימת, כטעם הרדיפה היחיד שביסוד בקשתו למקלט. לטענתו, הוא בן למשפחת אימו, המשתפת פעולה עם משטרת ישראל בהפללת כנופיית הזיוף הבינ"ל - ומשפחת האם היא הקבוצה החברתית אליה הוא משתייך, ובגינה הוא נרדף. 37. פמת"א השיבה בסיכומיה בשם המשיב, כי יש לדחות טענה זו - גם מהטעם העובדתי שרדיפתו של העותר היא על רקע פלילי; וגם מהטעם הדיוני של הרחבת חזית אסורה. 38. אפתח בטענה העובדתית של משרד הפנים, כי העותר נרדף "על רקע פלילי". טענה זו נטענה בעלמא ללא כל פירוט בסעיף 13(ב) לסיכומים, תוך הפניה לחווה"ד של ה-RSD. אך מתוך עיון בחוו"ד ה-RSD נלמד מהו "הרקע הפלילי": לא מדובר, חס וחלילה, בפעולות עברייניות של העותר או של אימו או של מי מבני משפחתם, אלא בפעילות של אימו בסיוע לרשויות החוק נגד כנופיית הזיוף הבינ"ל. לשון אחר, בעיני משרד הפנים וב"כ, כאשר אדם נלחם בפשע ומסייע לרשויות החוק במאבקן בפשע, והוא נרדף בשל כך - הרי זו "רדיפה על רקע פלילי". מעניין אם כך יאמרו משרד הפנים וב"כ גם על קציני משטרה ושוטרים, שמנהלים חקירה נגד כנופיית פשע, ומאוימים בשל כך - האם גם איום זה לא יהא בשל עבודתם בשירות החוק אלא "על רקע עברייני"?! אפשר לומר שרדיפה על רקע כזה, של מלחמה בפשע, איננה באה בגדר הטעמים המקנים מעמד של פליט - אבל בשום פנים ואופן אין לומר שזוהי רדיפה על "רקע פלילי"! וגם אם אנשי ה-RSD שגו בכותבם זאת בשולי חווה"ד, לכל הפחות צריכה הייתה פמת"א להימנע מלחזור על כך, ולא כל שכן להימנע מלטעון זאת ללא פירוט ובאופן מטעה, המרמז כאילו הנרדף הוא העבריין! 39. מכאן לטענה הדיונית של שינוי חזית. יצוין, כי העותר טען לאורך כל הדרך שהוא מבקש מקלט כפליט - גם במהלך מעצרו, בטרם הוגשה העתירה ובטרם נבדק ע"י ה-RSD, גם במהלך הראיון ב-RSD, וכמובן גם בעתירה המתוקנת. כמו כן, בכל השלבים ציין העותר במפורש, כי הרקע לרדיפתו הוא קרבתו לאימו ושיתוף הפעולה שלה עם משטרת ישראל. הבקשה היא איפוא למקלט כפליט, והטעם לכך הוא הרדיפה עקב הקשר המשפחתי לאמא. זוהי התשתית העובדתית ואלו עיקרי הנימוקים, גם בעתירה המתוקנת. אמת, האמנה לא צוטטה בעתירה המתוקנת, ורק בסיכומים נטען הטיעון המשפטי המפורט, שהשייכות למשפחת האמא היא "השתייכות לקבוצה חברתית" לצורך טעמי הרדיפה המוכרים באמנה. אך הדברים "היו על השולחן" גם לפני כן, בטרם הסיכומים, בדיון בפני כב' השופט שיינמן. אני מסכים עם ב"כ המשיב, כי טענות כאלו צריכות להיות מובהרות ברחל בתך הקטנה כבר בעתירה עצמה, אשר שלא כמו כתב תביעה למשל, צריכה להכיל גם את עיקרי הטענות המשפטיות. ואולם גם אם יש מקום לביקורת על ב"כ העותר לעניין ניסוח העתירה - אין לומר שהדברים לא היו שם, ושהם מפתיעים. עניין ההשתייכות למשפחה הוא כל מה שהיה בעתירה, גם אם לא נשא את הכותרת המשפטית המתאימה. מכל מקום, עניינו של המשיב לא נפגע, כיוון שהיה בידיו להשיב לטענה משפטית זו בסיכומים. לכן אין לומר שהעותר עשה שינוי חזית בסיכומיו, ואין לחסום את טענתו מטעם דיוני זה. 40. מכאן לשאלה המשפטית לגופה: האם "משפחה" יכולה להוות "קבוצה חברתית" לצורך טעמי הרדיפה המוכרים באמנת הפליטים? ב"כ העותר השיב לכך בחיוב, אך לא נימק ולא תמך את טענתו בכל אסמכתא. ב"כ המשיב אף הגדילה לעשות, וכלל לא השיבה לטענה זו לגופה. כל שהשיבה לעניין זה היה במישור העובדתי (רקע פלילי) ובמישור הדיוני (שינוי חזית) - תשובות אותן דחיתי כאמור לעיל. ניתן לומר, שישנה כאן טענה שלא הועמדה במחלוקת, ולכן יש לקבלה כבר מטעם זה. אלא שבשל חשיבותה של הטענה לא ראיתי לעשות כן, וראיתי לבחון אותה לגופה. 41. היסוד הרביעי הזה, של "השתייכות לקבוצה חברתית", הוא היסוד "הגמיש" ביותר מבין חמשת טעמי הרדיפה המוכרים באמנה, ומכאן זה שפתח כר נרחב ביותר לפרשנות. בישראל טרם ניתנה הלכה מחייבת או מנחה בסוגיה זו. בעולם הרחב ניתן למצוא מספר גישות פרשניות. גישת "המאפיינים המוגנים" (protected characteristics) מבססת את הגדרת הקבוצה החברתית על-יסוד מאפיינים שאינם ניתנים לשינוי או שהם כה בסיסיים וחיוניים לכבוד האדם שאין לדרוש מהחברים בקבוצה לזנוח אותם. גישת "התפיסה החברתית" (social perception) מבוססת על מאפיינים שמזהים ומגדירים את הקבוצה החברתית ככזו בעיני החברה בכללותה. נציבות האו"ם לפליטים הביעה את עמדתה, כי יש לאמץ את שתי הגישות גם יחד, כמכלול של דרכים לאפיין את ההשתייכות לקבוצה חברתית, וזו הגישה המקובלת כיום. לענין זה ראו את קובץ ההנחיות שהנציבות פרסמה בשנת 2002 כהשלמה לספר העזר: UNHCR Guidelines on International Protection: 'Membership of a particular social group"; וכן ראו Goodwin-Gill & McAdam, The Refugee in International Law (3rd. ed, 2007), 73-86. 42. הקושי שהתעורר בפסיקה ובכתיבה האקדמית ברחבי העולם התמקד ב"קצה הפתוח" של המונח "קבוצה חברתית מסוימת", כלומר ביחס לציבורים הגדולים מאוד, ללא קשר פנימי ולכידות פנימית, כגון ציבור הנשים בפקיסטן או המשפחות לילד אחד בסין. ידגים זאת פסה"ד המנחה של בית הלורדים בפרשת Shah & Islam (1999) 2 All ER 545, אשר בחר (בדעת הרוב) בגישה של פרשנות תכליתית, למניעת פגיעה בזכויות אדם תוך הפליה. כך ראוי אף לנו, בישראל, להורות. אלא שבכל מקרה, ולפי כל הגישות, ולו גם המצמצמות ביותר - ההשתייכות למשפחה היא אחת הדוגמאות המובהקות להשתייכות לקבוצה חברתית מסוימת. לעניין זה ראו את פסה"ד של ביהמ"ש לערעורים ב - 9th Circuit בארה"ב - Sanchez-Trujilo v. INS 801 F. 2d 1571, 1576; וכן UNHCR Guidelines בסעיפים 1,6,7; Goodwin-Gill בעמ' 76, 79. 43. אשר על כן, יכולה טענתו של העותר לעמוד, ורשאי הוא לטעון להגנה כפליט, בשל רדיפתו עקב השתייכותו למשפחת אימו, כמי שנרדף בשל השתייכות לקבוצה חברתית. אי-יכולת או אי-רצון להיזקק להגנת מדינתו 44. זהו הענין האחרון שמצריך בירור והכרעה לצורך פרישת הגנתה של אמנת הפליטים על העותר. הדבר עולה מתוך הסיפא להגדרת פליט באמנה: "איננו יכול להיזקק להגנה של אותה ארץ או אינו רוצה בכך בגלל הפחד האמור". הדבר נובע מכך, שהרדיפה המדוברת באמנה אינה חייבת להיות רדיפה ע"י המדינה ורשויותיה, ואפשר שהרדיפה תהיה רדיפה "פרטית" ע"י אחרים, ובלבד שהמדינה אינה מעניקה או אינה יכולה להעניק הגנה אפקטיבית מפני אותה רדיפה. לענין זה ראה ספר העזר, סעיף 65, וכן פסה"ד בעניין Shah & Islam הנ"ל. וזהו אמנם המקרה הנטען בענייננו: העותר טוען כי הוא נרדף ע"י כנופיית הפשע שאימו מסייעת בהפללתה, ולא ע"י מדינת קולומביה, ולכן עליו להראות כי מדינת קולומביה אינה מעניקה לו הגנה אפקטיבית מפני הרדיפה "הפרטית" הזו. 45. העותר טוען, כי פנה לרשויות התביעה הכללית בארץ אזרחותו, והגיש שם תלונה ונתן עדות, אך לא זכה להגנה, וכי אין גם לצפות לכזו הגנה בשל חוסר האונים של רשויות אכיפת החוק שם ומעורבותן עם ארגוני הפשיעה. המשיב חולק על טענות אלו, גם במישור העובדתי הפרטני (עצם הפניה לרשויות) וגם במישור ההנחות הכלליות (קריסת מערכת אכיפת החוק בקולומביה). עוד מוסיף המשיב וטוען, כי העותר יכול היה לעבור לעיר אחרת בקולומביה, כפי שעשה לפרק זמן, וכך לקבל את הגנת המדינה ולסכל את הרדיפה. 46. אפתח בענין העובדתי של פניית העותר לרשויות המדינה. העותר הציג גרסה מהימנה, הנתמכת בתיעוד של התביעה הכללית בקולומביה. הסתייגות המשיב מבוססת כולה על בירור עלום עם משטרת המחוז בקולומביה, לפיו אין כל תלונה של העותר במשטרה. אך כמו בענין הרופא, כך גם כאן - ההסתייגות מתעלמת מתוכן הטענה, ומזימה את אשר כלל לא נטען. התלונה הוגשה לתביעה הכללית, והעדות נמסרה לחוקרי התביעה הכללית, ובפירוש לא נטען שהדברים נעשו במשטרה. יתרה מכך, וכפי שציינתי לעיל, גם ב"כ המשיב היתה ערה להבחנה זו, ואף טענה זאת כנגד העותר, על כך שלא פנה למשטרה אלא לתביעה. לכן, יש לדחות את הסתייגויות המשיב, ויש לקבל את טענתו העובדתית של העותר. 47. מכאן לענין אי-מתן הגנה אפקטיבית ע"י מדינת קולומביה. מסכים אני עם ב"כ המשיב, שאין לקבל טענות כלליות וסתמיות, כאילו רשויות השלטון וארגוני הפשיעה בקולומביה "מעורבבים" זה בזה, באופן המסכל כל הגנה שם. אך מצד שני עובדה היא, כי העותר פנה לתביעה הכללית, הציג בפניה את דבר תקיפתו על רקע איומים בשל מעורבות אימו בהפללת כנופיות פשע בינ"ל, והתביעה לא הציעה לו כל תוכנית הגנה או כל דרך להתמודד עם האיום המתמשך והרדיפה אותה הוא סובל ולה הוא חשוף. לדידי, במצב דברים כזה, כאשר העותר הותקף בצורה כה ברוטאלית שהביאה לאשפוזו, וכאשר רשויות המדינה בקולומביה אינן מציעות לו מיוזמתן הגנה אפקטיבית מייד עם תלונתו (ואף קודם לכן, כבר בעת ביקור המשטרה בביה"ח) - אין העותר נדרש לשבת בחוסר מעש ולהמתין לבאות. נוסחת-העל החולשת על כל דיוננו היא אותה נוסחה משולבת, סובייקטיבית-אובייקטיבית, של "פחד מבוסס מרדיפה". נובע מכך, שככל שסיכון הרדיפה גדול ורב יותר לפי קנה מידה אובייקטיבי, כן ניטה לקבל את החשש על בסיס סובייקטיבי. וכאשר התקיפה מוכחת, והיא תקיפה ברוטאלית וקשה - תהיה נכונות להבין ולקבל את הפחד ואת אי-הנכונות "להמתין לישועה" בשל הפחד האמור. לא המותקף הוא זה שצריך להציע פתרונות למדינה - עליה להציע לו מייד עם פנייתו את ההגנה האפקטיבית. בענייננו, הרשויות בקולומביה לא הציעו לעותר דבר, ולכן רשאי היה העותר בנסיבות הענין להימלט מיד, ולא להמתין עוד לקבלת עזרה מהמדינה בשל פחדו מהרדיפה. 48. כך גם לענין "הבחירה" להימלט מקולומביה לישראל, ולא להימלט לעיר אחרת בקולומביה. כאשר אדם מותקף בצורה כה ברוטאלית ע"י גורם עברייני בשל מעורבות משפחתו בהפללת אותו גורם, וכאשר המדינה אינה מציעה הגנה אפקטיבית - אין לדרוש מהמותקף "לקחת סיכון", ולצפות שאם יעבור לעיר אחרת "הכל יהיה בסדר". אחרי ככלות הכל מדובר באותה מדינה, וידי הפשע יכולות להשיגו ביתר קלות בתחומי המדינה מאשר מעבר לים. העובדה שהעותר ברח לעיר אחרת בשלב ראשון, כאשר היה מאויים בלבד, רק מחזקת זאת - גם משום שהעותר הראה בכך, שהבחירה בדרך של הימלטות לארץ אחרת כארץ מקלט אינה הבחירה הראשונה שלו; וגם משום שכעת היתה הסלמה ברמת הרדיפה אליה הוא נחשף, והאיומים כלפיו התממשו לכלל תקיפה פיזית קשה, ולכן היה עליו להלום את הסיכון העדכני באמצעים מתאימים, ולא ניתן עוד להסתפק במעבר לעיר אחרת. סיכומם של דברים 49. מן המקובץ עולה, שהעותר הוכיח כנדרש את קיומם של כל התנאים לפי האמנה להכרה בו כפליט, ועל כן הוא זכאי להגנה כזו מכוחה. מספר הערות אגב בשולי הדברים 50. אילולא סברתי כאמור לעיל, שהעותר זכאי למעמד של פליט לפי האמנה - היה מקום לשקול הגנה מופחתת בגדרם של נתיבים אחרים. 51. נתיב טבעי ומתבקש מאליו בנסיבות הענין היה זה שנפסק בבג"צ 4702/94 אל טאיי נ. שר הפנים פ"ד מט (3) 843, 848: "העקרון הגדול של ה-non refoulment לפיו אין לגרש אדם למקום שבו יועמדו חייו או חירותו בסכנה ....עיקרון כללי שאינו מוגבל אך ל"פליטים". הוא חל בישראל על כל סמכות שלטונית שעניינה גירוש אדם מישראל". אלא שנתיב הגנה זה כלל לא נטען ע"י העותר וב"כ, וספק אם היה מקום לעורר זאת מיוזמת ביהמ"ש, בבחינת "את פתח לו". 52. נתיב אחר היה הנתיב של מעמד מטעמים הומניטאריים. נתיב זה נטען בעתירה במפורש כסעד חלופי, ולכן לא מתעוררת השאלה של העדר טיעון. אלא שכאן ישנה בעייתיות בשל העדר פניה מוקדמת למשיב בטרם הפניה לביהמ"ש, והעדר החלטה נתקפת בעתירה. יתכן וניתן היה להתגבר על קושי זה של העדר פנייה מוקדמת - לנוכח ההסכמה הדיונית להגשת עתירה מתוקנת, ולנוכח עמדתו הכללית של משרד הפנים שלא לטפל במקביל בשני נתיבים (פליטות, והומניטארי), וכן בשל התחושה הקשה שהתקבלה מאופן הטיפול של משרד הפנים בבקשת העותר להכרה כפליט. בנסיבות הענין, ייתכן ואף ראוי היה להתעלם מהעדר פניה מוקדמת - כיון שלעצם הענין נראה באופן מובהק, שהיה מקום למתן סעד משיקולים הומניטאריים למי שנחשף לאיומים ותקיפה עקב הסיוע של אימו למדינת ישראל בהתמודדות עם ארגון פשיעה בינ"ל. כאשר המדינה מבקשת את עזרתו של פלוני למטרות חיוביות כאלה, ראוי שהמדינה אף תיקח על עצמה מחוייבות כלפיו וכלפי בני משפחתו, שלא ינזקו בשל כך. 53. אלא שכל אלו רק הערות אגב, שאין הכרח להכריע בהן, לנוכח מסקנתי דלעיל בעתירה הראשית. סוף דבר 54. על יסוד כל האמור לעיל אני מקבל את העתירה המתוקנת, מבטל את צו ההרחקה בעניינו של העותר ואת החלטת המשיב לדחות את בקשתו למקלט, ומורה בזאת על מתן מעמד של פליט לעותר ועל מתן אשרת א/5 בהתאם לכך. הפקדון שהפקיד העותר לצורך הצו הזמני יוחזר לידי ב"כ. כן יפקעו יתר התנאים שנקבעו לצורך הצו הזמני. המשיב ישלם לעותר, לידי ב"כ תוך 30 יום מהיום, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪. משרד הפניםמבקשי מקלט מדיני