קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול גירוש אריתראים: פתח דבר 1. בפני עתירה (מתוקנת) של עותרת זרה (העותרת 1, ולהלן: "העותרת") ועותר ישראלי (העותר 2, ולהלן: "העותר"), להורות למשרד הפנים לבטל את צו ההרחקה שהוצא כנגד העותרת; להכיר בעותרת כאריתראית, ולזכות אותה בהגנה קולקטיבית בהתאם לכך; ולהכיר בעותרים כבני-זוג, ולאפשר לעותרת להתחיל בהליך המדורג לקראת קבלת מעמד מכוח חייהם המשותפים כבני-זוג. 2. אתחיל בסקירת מהלך ההליכים והרקע העובדתי שאינו במחלוקת, לאחר מכן אעבור להגדרת גדר המחלוקת, בהמשך לדיון המפורט בכל אחד מראשי העתירה (תוך התייחסות למחלוקות העובדתיות והמשפטית בנוגע לכל אחד מהם בנפרד), ולבסוף לתוצאה האופרטיבית. מהלך ההליכים והרקע העובדתי שאינו במחלוקת 3. ביום 29.6.08 נכנסה העותרת לישראל שלא-כדין דרך גבול מצרים. העותרת נעצרה, נערך לה שימוע ע"י משרד הפנים, והיא טענה מיד שהיא אריתראית. ביום 2.7.08 הוצאו כנגד העותרת צווי הרחקה ומשמורת, והיא הושמה במשמורת כשהיא מזוהה כאריתראית. כעבור חצי שנה, ביום 13.1.09, בעודה במשמורת, ערך לה משרד הפנים ראיון נוסף לבירור שאלת הנתינות. ביום 22.2.09 שוחררה העותרת בתנאים לפי החלטת ביה"ד למשמורת, תוך שביה"ד מעיר כי לא ניתן לשנות את זיהויה ללא הליך בדיקה מעמיק. ביום 2.4.09 התייצבה העותרת לראיון נוסף במשרד הפנים באותו עניין. ביום 9.7.09 החליט משרד הפנים, בהחלטה לא מנומקת, לדחות את טענת העותרת לנתינות אריתראית ואת בקשתה הנגזרת מכך להגנה קולקטיבית. ישנה מחלוקת אימתי נמסר המסמך הזה לעותרת. מכל מקום, לא נכתב באותו מסמך וגם לא נטען שנאמר לעותרת בעל-פה, כי עליה לעזוב את המדינה לאלתר או תוך זמן קצוב. 4. במקביל להליכים אלו שבמשרד הפנים פנתה העותרת לנציבות האו"ם לפליטים, קיבלה כתבי הגנה זמניים, והוזמנה לפגישות. בין היתר, הוזמנה ביום 16.3.09 לפגישה בנציבות ביום 27.4.09, והזמנה זו מצויה אף בתיק משרד הפנים. 5. ביום 17.3.10, כאשר היא מחזיקה בהזמנה האמורה לפגישה בנציבות האו"ם, נעצרה העותרת בשנית, הפעם ע"י יחידת עוז ממשרד הפנים. נערך לעותרת שימוע, היא שבה וטענה להיותה אריתראית, וכן היפנתה לדבר היותה בטיפול נציבות האו"ם. בנוסף טענה, כי מאז ספטמבר 2009 היא מצויה בקשר זוגי עם אזרח ישראלי, הוא העותר 2, וחיה עמו כבת-זוגו בירושלים. בתום השימוע הוצאו כנגד העותרת צווי הרחקה ומשמורת חדשים. מאז, ובעודה במשמורת, נערכו לעותרת מספר ראיונות לעניין טענותיה, והיא אף הובאה בפני ביה"ד למשמורת מספר פעמים, אך לא שוחררה. 6. ביום 30.7.10 הגישו העותרים את העתירה המקורית שבתיק זה יחד עם בקשה לצו ביניים. בדיון הראשון ביום 9.8.10 הגיעו הצדדים להסכמה לקיים לעותרת ראיון RSD לצורך בירור נתינותה, וכן לקיים לשני העותרים ראיון סימולטני לצורך בחינת כנות הקשר הזוגי ביניהם, והכל כשהעותרת נותרת במשמורת. בדיון השני ביום 7.10.10, לאחר הראיונות ולאחר שהמשיב דחה את כל טענות העותרים, הוסכם כי העותרת תשוחרר בתנאים, והעותרים יגישו עתירה מתוקנת, בה יתקפו את ההחלטות המעודכנות של המשיב. בהתאם לכך הוגשה העתירה המתוקנת שבפני. תחילה ביקש המשיב להגיש כתב תשובה, אך לבסוף הגיש כתב תגובה, וב"כ מפמת"א הודיעו בישיבת יום 1.3.11 כי די להם בכך. עוד הוסכם, כי הצדדים יגישו סיכומים בכתב. ב"כ העותרים הגישה סיכומים, ואילו ב"כ המשיב היפנו לתגובתם כאל סיכומים. גדר המחלוקת 7. העתירה שבפני עומדת, כאמור, על שני אדנים - על טענת הנתינות האריתראית כבסיס להגנה קולקטיבית, ועל טענת הקשר הזוגי כבסיס להליך מדורג ולמעמד בהתאם. 8. המשיב חולק על טענות העותרים בכל המישורים. לגרסתו, העותרת אינה אריתראית, ולכן אינה זכאית להגנה קולקטיבית; אך גם אם היא אריתראית הרי היא גם אתיופית, והנתינות השנייה שוללת ממנה את הזכות להגנה קולקטיבית בישראל. עוד חולק המשיב על כנות ואמיתות הקשר הזוגי בין העותרים, ומכאן על הזכות הנטענת להליך מדורג לקראת מעמד קבע מכוח נוהל בני-זוג. מכל מקום, טוען המשיב, כי החלטותיו בשתי הסוגיות הללו הן החלטות סבירות, ולכן אין להתערב בהן. 9. חזית המחלוקת מתפרסת, איפוא, על כל גדרי העתירה - אך צריך להבהיר, כי אין מדובר בטענות חלופיות שאינן דרות בכפיפה אחת או שמייתרות האחת את רעותה, ויש להכריע בכולן. יכול ומתקיימים בעותרת התנאים הדרושים גם לצורך ההגנה הקולקטיבית כאריתראית וגם לצורך ההכרה בה כבת-זוג של ישראלי. ואמנם נכון, כי בנתיב ההגנה הקולקטיבית תקבל העותרת אשרת ס' 2(א)(5) לפי חוק הכניסה לישראל; בעוד שבנתיב של ההליך המדורג כבת-זוג תקבל העותרת כבר באופן ראשוני אשרת ב1, שהיא אשרה עדיפה; וחזקה על העותרת שבמקרה כזה היא תבחר בסטטוס העדיף. אך כיוון שבשני הנתיבים התוצאה אינה וודאית לאורך זמן, בין משום שהיא זמנית ומותנית מעצם טיבה, ובין כי אפשר שזכות שתינתן היום תיפקע או תישלל בעתיד - זכאית העותרת שעניינה יתברר ויוכרע היום עד תום, כך שאם היא זכאית להגנה ולמעמד בגדר שני הנתיבים ייפסק הדין בהתאם, ואז יעמוד לה הנתיב האחד גם אם יחדל משנהו, ולהיפך. 10. אשר על כן, אדון להלן בשני המישורים שביסוד העתירה. וראשון ראשון. הנתינות האריתראית וההגנה הקולקטיבית 11. העותרת טענה מהרגע הראשון שהיא אריתראית, ושמרה בעקביות על עיקרי גרסתה לאורך כל התשאולים, הראיונות והשימועים. לטענת העותרת, היא נולדה בשנת 1989 באריתראה לאמא אריתראית ולאב אתיופי. האב נפטר במועד לא ידוע בסמוך ללידתה או עד גיל שנתיים. אימה נפטרה בהיותה בת 4. היא גדלה עוד שנתיים באריתראה, ואז, בהיותה בת 6, בא הדוד, אחיה של אימה, ולקח אותה עימו. הדוד היה אריתראי שחי באתיופיה עם אשה אתיופית, והעותרת גדלה בביתו באתיופיה עד גיל 16. לקראת תום התקופה נפטר הדוד, ולאחר מכן נאנסה העותרת ע"י אדם זר. העניין לא נחקר עד תום, והעותרת חשה בלתי מוגנת. או אז, ובעצת אשת הדוד, עזבה העותרת את אתיופיה לסודאן, שם חיה כשלוש שנים, ואז עזבה והגיעה לישראל בשנת 2008, כשהיא בת 19. 12. עמדת המשיב דהיום היא, שהעותרת לא הוכיחה את נתינותה האריתראית - אף שכאמור לעיל, לא כך היתה עמדתו מלכתחילה. 13. בראשית, בעת מעצרה ביולי 2008, זוהתה העותרת ע"י משרד הפנים כאריתראית - כך בתשאול שנערך לה, ובצווי המשמורת וההרחקה שהוצאו כנגדה. בהמשך, בינואר 2009, נערך לעותרת ראיון מקיף, אשר לדידי רק מחזק את הקביעה האמורה בדבר הנתינות האריתראית - אך הראיון אינו מסתיים בכל חוו"ד או מסקנה של המראיין. למרות זאת, נראה כי משרד הפנים ביקש לטעון אחרת בפני ביה"ד למשמורת, אם כי ללא כל הנמקה ופירוט וללא כל הליך מובנה ומסודר. ניסיון זה נדחה, ובפברואר 2009 קבע ביה"ד למשמורת, כי זיהוי העותרת כאריתראית נותר על כנו, ואין לשנות מכך ללא בירור מעמיק. בהתאם לכך אף שוחררה העותרת מהמשמורת. 14. שינוי העמדה "המוצהר" במשרד הפנים החל להתגבש רק באפריל 2009. בשלב זה נערך לעותרת ראיון נוסף, דל מאוד בהיקפו - אך בסופו חיווה המראיין את דעתו שהעותרת אינה אמינה ואינה אריתראית. בהמשך, ביולי 2009, החליט מנהל יחידת המסתננים במשרד הפנים בהחלטה לאקונית לחלוטין, ללא כל הנמקה, שהעותרת לא הוכיחה את נתינותה האריתראית. לבסוף, במרץ 2010, בעת מעצרה המוחדש של העותרת, התגבשה עמדה זו בצו ההרחקה ובצו המשמורת החדשים שניתנו בעניינה, שם נרשם שלא ניתן לקבוע את נתינותה. כך טען משרד הפנים גם בדיונים חוזרים בפני ביה"ד למשמורת. ובמאי 2010, בתשאול מצומצם במשמורת, מחווה המראיין את עמדתו, שהעותרת אינה מזוהה כאריתראית. 15. העניין הובא בפני בימ"ש זה בראשית אוגוסט 2010, בעת הדיון הראשון בעתירה. המשיב הסכים, כאמור, להצעת ביהמ"ש (כב' השופטת שטמר) לקיום ראיון יסודי יותר ע"י אנשי יחידת RSD לצורך מתן החלטה סופית בעניין הנתינות וההגנה הקולקטיבית הנגזרת ממנה. יחידת RSD קיימה ראיון כזה בראשית ספטמבר 2010 (שרק חלקים ממנו הובאו בפני, כנספח יג' לתגובה), אך כל החלטה מחייבת לא ניתנה. לאחר מספר התראות של ביהמ"ש בעניין העדר ההחלטה, שלחה הגב' גזר, מזכירת וועדה מייעצת במשרד הפנים, מכתב שלה מיום 5.10.10, המתיימר לתאר החלטה של ראש הרשות הדוחה את בקשת העותרת למעמד של פליטה. דא עקא, שלא כך הם פני הדברים. בדיון מיום 7.10.10 הסתבר, שלא רק שלא היתה כל בקשת פליטות של העותרת, אלא שהחלטתו הלאקונית של ראש הרשות בבקשה-שלא-הוגשה (החלטה שהועברה לביהמ"ש רק לאחר הפסקה בדיון לצורך בירור העניין) - כלל אינה תואמת את מכתבה של הגב' גזר, שהוסיפה עליה עוד כהנה וכהנה נימוקים. בהחלטה מאותו יום, הערתי על נוהג פסול זה (לצערי אין מדובר במקרה חד-פעמי), והוריתי במפורש למשרד הפנים לתת החלטה מנומקת בידי בעל הסמכות לעניין הנתינות וההגנה הקולקטיבית הנגזרת מכך. אך מסתבר שהוראות בימ"ש לחוד, ונוהגו של משרד הפנים לחוד. ביום 27.1.11 ניתן מכתב נוסף של הגב' גזר, ושוב היא מתיימרת לדווח על החלטת ראש הרשות לדחות את בקשת הפליטות , כמו גם על החלטה משלימה, שהעותרת לא הוכיחה את נתינותה האריתראית וכי בכל מקרה יש לה גם נתינות אתיופית, ולכן אין היא זכאית להגנה קולקטיבית. למותר לציין, כי לא הוצגה בפני ביהמ"ש כל החלטה בעניין אחרון זה - לא של ראש הרשות ולא של כל גורם מוסמך אחר במשרד הפנים. 16. לדידי, די בהתנהלות זאת של משרד הפנים כדי לשלול ולחסום את טענותיו נגד הנתינות האריתראית של העותרת ונגד ההגנה הקולקטיבית לה היא זכאית. לא ייתכן שניתנות החלטות ברורות ומפורשות של ביהמ"ש, ומשרד הפנים יתעלם מהן. לא ייתכן שנעמוד פעם נוספת בפני דיווחים מפי השמועה, וליתר דיוק מפיה של הגב' גזר, על החלטות של גורמים מוסמכים, כאשר אותן החלטות אינן מובאות בפני ביהמ"ש בניגוד להוראתו, וספק אם ניתנו בכלל. לא ייתכן שההכרה בעותרת כאריתראית (ויש לזכור כי משרד הפנים כבר הכיר בה ככזו!) תישלל ללא הנמקה, על יסוד המילים הספורות האלה: "למרות עדותך שבע"פ לא הצלחת לספק מידע בסיסי ביחס לארץ המוצא הנטענת שלך". לא ייתכן שנסתפק בשורה לאקונית כזו לנוכח הגירסה המפורטת שנתנה העותרת בנוגע למהלך חייה, הראיונות הרבים שנערכו לה, וההחלטה המפורשת של ביהמ"ש כי תינתן החלטה מנומקת. 17. אלא שגם לעצם הדברים, אין לקבל את עמדת המשיב. העותרת הוכיחה כנדרש בנסיבות העניין את נתינותה האריתראית. יש חיזוקים חיצוניים לכך. ואין כל בסיס מוצדק לספקות שמעלה משרד הפנים, גם לא מפי ב"כ המלומדים מפמת"א. 18. העותרת נתנה גרסה מפורטת מאד לגבי מהלך חייה הקשים, ולא נסתרה, בוודאי לא לעניין האריתראי או לכל עניין מהותי אחר. יש לשים לב במיוחד, כי גרסתה עמוסת פרטים, כי נפתולי חייה מורכבים, ולמרות זאת היא היתה עקבית לאורך כל הראיונות שנערכו לה במשך השנים. גם לעקביות זו כשלעצמה יש "ערך מחזק" כאשר בוחנים מהימנות של גרסה. 19. אמת, העותרת אינה זוכרת דבר מארץ לידתה אריתריאה, ואף אינה מכירה פרטים היסטוריים או גיאוגרפיים של ארץ מולדתה (למעט מנהיג או מטבע, ששמעה עליהם). אך הבה נזכור במי מדובר - בילדה שנולדה באריתריאה, התייתמה מאב ואם בגיל רך, נלקחה משם בגיל 6 ע"י דודה לאתיופיה, גם שם חייה לא שגו בשושנים, היא לא זכתה ללמוד בבי"ס, יצאה לעבוד בגיל 13, התייתמה מהדוד (הזיקה היחידה שנותרה לה לאריתריאה), נאנסה בגיל 16, נותרה חסרת כל וחסרת הגנה, ונמלטה לסודן. מדוע, איפוא, נזקוף לחובתה שאין לה זכרונות מפורטים משנות ינקותה באריתריאה עד גיל 6? ומדוע נצפה מילדה חסרת השכלה שגדלה באתיופיה לדעת פרטים היסטוריים או גיאוגרפיים על ארץ מולדתה אריתריאה, ממנה נעקרה בגיל 6? 20. כך בדומה אין גם בהעדר המסמכים כדי לשלול את עדותה, שאריתראית היא. האמנם ניתן לצפות מילדה, שנלקחה מאריתריאה כיתומה בגיל 6, ונגררה במהלך חייה באתיופיה ובסודן עד שהגיעה בישראל - האמנם ניתן לצפות ממנה שתציג כיום תיעוד אריתראי לעניין נתינותה? והאם באמת צריך לזקוף את העדר המסמכים כראיה שוללת נתינות בנסיבות האלו? לטעמי התשובה ברורה. 21. נותר עניין השפה. העותרת מסרה שהיא דוברת אמהרית (שפת אתיופיה) וטיגרינית (שפת אריתריאה), אף שהיא שולטת טוב יותר באמהרית, וטיגרינית היא בעיקר שומעת. לכאורה אין בכך כלום, שהרי העותרת גדלה מגיל 6 באתיופיה - אך המשיבים וב"כ מקשים, שהדבר אינו מתישב עם עדותה, שהדוד האריתראי ודובר הטיגרינית שגידל אותה (אמנם באתיופיה) שב ושינן לה כי אריתראית בת אריתריאה היא. כיצד זה, איפוא, שלא דיברה עימו טיגרינית ושימרה את השפה? אקדים ואומר, כי אפשרי וסביר שכך היו פני הדברים. הרי הדוד היה נשוי לאתיופית, ילדיו היו אתיופים, הבית היה באתיופיה, והסביבה כולה דיברה אמהרית. בנסיבות אלו, מדוע יש להניח, שהשפה שנהגה בבית היתה טיגרינית? ומדוע אין ילדה יכולה לשכוח או לא לשלוט כהלכה בשפה, בה דיברה רק לעיתים, אם בכלל, עם אחד מבני המשפחה? אך מסתבר שאין צורך להיכנס לספקולציות, וצריך רק לדייק בעובדות. מרבית המראיינים של משרד הפנים ראיינו את העותרת באמהרית, לנוכח דבריה שהיא שולטת בשפה זו טוב יותר מאשר בטיגרינית - אלא שאותם מראיינים, והגורמים המוסמכים במשרד הפנים בעקבותיהם, נסחפו להסיק מכך מסקנות שגויות מבלי לבדוק זאת עד תום. כי הנה ראה זה פלא. הדיון בביה"ד למשמורת מיום 22.2.09 (נספח ב' לעתירה), וראיון העומק של ה-RSD מיום 7.9.10 (נספח יג' לתגובה), התנהלו שניהם בשפה הטיגרינית! והעותרת שמעה, הבינה והשיבה בשפה זו. אין זאת אלא שהעותרת דוברת גם את שפת אריתריאה, והדבר רק מחזק את עדותה שאריתריאית היא - שאחרת , מנין שליטתה בשפה זו? 22. אמור מעתה: העותרת הוכיחה במידה הנדרשת שהיא נתינה אריתראית, ולא נסתרה. 23. לכאורה, די בכך כדי לזכות את העותרת בסעד הראשון אותו ביקשה, לחסות בצל ההגנה הקולקטיבית הניתנת לנתיני אריתריאה. ואמנם גם המשיב אינו חולק, שנתיני אריתריאה זכאים היום להגנה קולקטיבית במדינת ישראל. אלא שלטעמו - העותרת אינה זכאית להגנה זו אף אם אריתראית היא. וכל כך למה? טוען המשיב, שהעותרת זכאית בכל מקרה לנתינות אתיופית, אף אם היא אריתראית, וכי די בכפל הנתינויות האמור כדי לשלול ממנה את ההגנה הקולקטיבית בישראל. טענה זו מחייבת הבהרה כללית לגבי דין ההגנה הקולקטיבית, בטרם אבחן אותה לגופה. 24. ההגנה הקולקטיבית היא מדיניות הנקוטה בידי המדינה ליתן הגנה זמנית לנתיני ארץ גזירה, שנמלטו ממנה ובאו בשערי המדינה הקולטת. ההגנה הקולקטיבית מבוססת על עקרון "אי-ההחזרה" המוכר מהאמנה בדבר מעמדם של פליטים, 1951 (להלן:"האמנה"). אך יובהר מיד, שאין זו הגנה מכח האמנה אלא הגנה חיצונית, המבטאת את אותו עקרון. משמעותה היא, שאין מחזירים את נתיני אותה ארץ גזירה למקום ממנו נמלטו. אין זו הגנה אינדיבידואלית הניתנת לפלוני שנמלט מארצו ובא בגדר התנאים המזכים במעמד של פליט לפי האמנה. ההגנה ניתנת באופן קולקטיבי לכל נתיני אותה ארץ מצוקה, אף שאינם עומדים, כל אחד כשלעצמו, בתנאי האמנה. ההגנה הקולקטיבית מוענקת בד"כ כאשר מתקבל מידע מבוסס מהאו"ם או מארגונים בינ"ל אחרים, כי באותה ארץ גזירה נוצר מצב מצוקה זמני של סכנת חיים למצויים בה, וכאשר מתחילה "בריחה המונית" מאותה ארץ, והמדינה הקולטת נראית כיעד טבעי. במצב כזה צפויה המדינה הקולטת ל"הצפה" של נמלטים, כאשר יש להניח שמרביתם ככולם יבקשו מעמד של פליט לפי האמנה, דבר שיחייב את המדינה הקולטת להעמיד מנגנוני ענק לצורך בירור הזכאות בהליך RSD מורכב הנדרש לשם כך לפי האמנה. ומצד שני, במצב כזה של מצוקת חיים זמנית באותה ארץ גזירה, אפשר להניח שרבים מאותם נמלטים יהיו זכאים בסופו של יום למעמד של פליטים, ואף אם לא כך הוא הרי שיש הצדקה הומניטארית להושיט להם יד ועזרה. במצב דברים כזה נוהגת לעתים המדינה הקולטת להעניק הגנה קולקטיבית לנתיני אותה ארץ גזירה. הדבר נעשה כדי להתמודד עם המאסה הגדולה של הנמלטים ועם ההכבדה התהליכית גם על המדינה הקולטת וגם על הנמלטים, ובשים לב להצדקה ההומניטארית ולהנחה "הסטטיסטית" בדבר התוחלת של האלטרנטיבה בהליכים הפרטניים. אפשר לראות בכך משום אמצעי ייעול וחסכון גרידא, אך אפשר לראות בכך גם את ההיבט ההומניטארי, המקל בראש ובראשונה על הנמלטים. 25. ראינו, איפוא, כי ההגנה הקולקטיבית איננה הגנה מכח ובגדר אמנת הפליטים, אך היא "בת משפחה". הרציונאל של ההגנה הקולקטיבית טמון בהתמודדות עם מצב חירום זמני, ולכן אף ההגנה היא זמנית מעצם טיבה. כיוון שכך, הזכויות המוענקות מכוחה של ההגנה הקולקטיבית מצומצמות ביחס לזכויות המוענקות למי שזכאי למעמד של פליט לפי האמנה; ובוודאי שהיא לא נועדה להרחיב אופרטיבית מעבר לזכויות המוענקות לפליט שעבר הליך פרטני. פועל יוצא מכך הוא, שיש להחיל על מבקשי ההגנה הקולקטיבית מספר עקרונות וסייגים לפי האמנה, אשר תוחמים ומצמצמים את זכויות הפליטים האינדיבידואליים, ולכן ראוי שייתחמו ויצמצמו גם את הזכויות של המוגנים הקולקטיביים. בפרט יחול הכלל הקבוע בסעיף א(2) סיפא לסימן א' של האמנה - שפליט בעל נתינות כפולה אינו זכאי להגנה במדינה שלישית כאשר הוא נמלט מאחת מארצות אזרחותו, כל עוד הוא לא פנה לעזרה במדינת האזרחות השניה שלו. והדברים מובנים מאליהם: מדוע שתיזקק המדינה השלישית לחרוג מדיני ההגירה שלה ולהעניק מקלט או הגנה אחרת בתחומיה למי שאינו זקוק לכך? והרי מי שנמלט מארץ אחת ויש לו זיקת אזרחות לארץ שניה, יכול לקבל מזור בתחומיה של אותה ארץ שניה מכוח אזרחותו כדבר שבזכות "ללא טובות", ואינו זקוק לחסדי המדינה השלישית. 26. לשון אחר: אף כאשר אנו מעניקים הגנה קולקטיבית לנתיני ארץ גזירה מסוימת, ובכך משחררים אותם מהצורך לעמוד בבחינה פרטנית של זכאות למעמד פליט לפי האמנה - עדיין נמנע את ההגנה הזו מנתין של אותה ארץ, אשר יש לו נתינות נוספת במדינה בה הוא יכול לקבל הגנה כזו באופן טבעי, ולשם נפנה אותו. כך הצעתי בעת"מ 29716-07-10, בהחלטת ביניים מיום 26.7.10; וכך אני פוסק כעת. יחד עם זאת, ראוי לסייג זאת במעט. לא נמנע בעל נתינות כפולה מלזכות בהגנה קולקטיבית, אם גם מדינת אזרחותו השניה היא ארץ גזירה שנתיניה זוכים להגנה קולקטיבית, או אם יש נסיבות מיוחדות אחרות שמונעות ממנו לקבל שם הגנה. באופן כללי ניתן לסכם ולומר, כי יש לנו כלל של הגנה קולקטיבית, חריג לכלל במקרה של נתינות כפולה, וחריג לחריג במקרים מיוחדים שאין בנתינות הכפולה כדי להושיע. 27. לעניין זה, של הכלל והחריג והחריג-לחריג, יש השלכה ישירה לשאלת נטלי השכנוע לצורך מתן ההגנה הקולקטיבית ושלילתה. כאשר נתין זר בא בשערינו ומבקש לחסות תחת הגנה קולקטיבית הניתנת לנתיני ארץ מסוימת - עליו לשכנע כי הוא נתין של אותה ארץ. מצד שני, כאשר הנתין הזר הרים את הנטל ושיכנע שכזה הוא, ורשויות ההגירה שלנו מבקשות לשלול ממנו את הזכות להגנה קולקטיבית בשל נתינות נוספת - עובר הנטל לכתפי הרשויות להשתכנע ולשכנע כי אמנם יש לו נתינות נוספת כזו. ומצד שלישי, אם הוכחה נתינות כפולה כזו - אזי חוזר הנטל לכתפיו של מבקש ההגנה, ועליו לשכנע שאין הוא יכול לקבל הגנה מתאימה באותה ארץ נתינות שניה שלו. 28. ומן הכלל אל הפרט, לעניינה של העותרת. עמדת המשיב, כפי העולה ממכתבה השני של הגב' גזר וכפי שמובא ביתר בהירות מפי ב"כ המשיב מפמת"א, היא שלעותרת יש נתינות נוספת, אתיופית, שדי בה כדי לשלול ממנה את ההגנה הקולקטיבית כאריתראית. עמדת המשיב מבוססת בעניין זה על שני נדבכים: עובדתי ומשפטי. באשר לפן העובדתי סומך המשיב דווקא על גרסתה העובדתית של העותרת - כי נולדה לאב אתיופי. באשר לפן המשפטי הפנו אותי ב"כ המשיב לנספח כ"א לתגובה - נוסח עברי של פרסום מכתב-עת אתיופי, ובו "הצהרה מס' 378/2003 של הרפובליקה האתיופית לגבי אזרחות אתיופית", האמורה להוות חוק אזרחות חדש התואם להוראות החוקה האתיופית, כך לפי הכתוב שם. ובאותה הצהרה, בסעיף 3(1) שבה, נאמר: "כל אדם יהיה בעל אזרחות אתיופית בהורשה כאשר שני הוריו או אחד מהם אתיופי". לטענת המשיב - אחד מהוריה של העותרת הוא אתיופי לדבריה, ולכן זכאית היא לאזרחות אתיופית לפי סעיף 3(1) להצהרה האמורה. 29. אקדים ואומר, כי אף שנטל השכנוע בענייננו הוא לפי אמת המידה של ראיות מנהליות - עדיין נדרש מינימום ראייתי אלמנטרי כאשר באים בפני בית משפט. דין האזרחות האתיופית הוא דין זר מבחינת ביהמ"ש הישראלי, ולכן ראוי היה לתמוך את הטענה לענין זה בחוו"ד מומחה לדין האתיופי; ולכל הפחות צריך היה להגיש אישור של המחלקה הבינ"ל במשרד המשפטים או של המחלקה המשפטית במשרד החוץ - מהי אותה "הצהרה לגבי אזרחות אתיופית"?, מה מעמדה? ומנין נלקחה? אלא שגם אם אלך כדרכם של ב"כ המשיב מפמת"א, ואניח כי מדובר במסמך משפטי מחייב, וכי בכוחו של בימ"ש ישראלי לבחון אותו בעצמו - אינני שותף למסקנתם הסופית, בדבר פרשנותה ותוכנה של אותה "הצהרה" ובדבר השלכתה לענייננו. 30. אמת, סעיף 3(1) להצהרה האמורה מדבר באזרחות אתיופית מכוח הורשה כאשר אחד ההורים הוא אתיופי. אך בצידו של סעיף 3(1) הכללי מצוי גם סעיף 20 להצהרה, שעניינו באבדן אזרחות אתיופית עם רכישת אזרחות אחרת. בס"ק 20(2) נאמר כדלקמן: "אתיופי אשר רכש אזרחות אחרת בעקבות היוולדו להורה בעל אזרחות זרה או בעקבות היוולדו במדינה אחרת ייראה כאילו וויתר על אזרחותו האתיופית באופן וולנטרי, אלא אם הצהיר בפני הרשות על בחירתו לוותר על אזרחותו הזרה וכך להחזיק באזרחותו האתיופית, זאת תוך שנה מיום הגיעו לגיל בגרות" ובס"ק 20(3) נאמר כדלקמן: "אתיופי אשר רכש אזרחות אחרת, שלא ביוזמתו, בעקבות הפעלת חוק בנוגע לכל סיבה שהיא אשר אינה מפורטת בתת סעיף 2 לסעיף זה, ייראה כאילו ויתר על אזרחותו האתיופית באופן רצוני, כל עוד... ב. לא הכריז על בחירתו לחדש את אזרחותו האתיופית על ידי ויתור על אזרחותו הזרה בפני הרשות תוך תקופה של שנה". ובצד כל אלה מורה סעיף 22 להצהרה, כי חידוש אזרחות אתיופית, גם למי שאיבד אותה לפי סעיף 20 להצהרה, מותנה, בין היתר, בוויתור על האזרחות הזרה. 31. אם איישם את כל האמור לעיל לעניינה של העותרת דנן, הרי היא בת לאמא אריתראית, וככזו היא אריתראית מלידה, ולכן איבדה לפי סעיף 20 להצהרה את זכותה לאזרחות אתיופית מכוח אביה לפי סעיף 3 להצהרה, וככל שאינה רוצה לוותר על זהותה ואזרחותה האריתראית, אין היא יכולה לשוב ולרכוש אזרחות אתיופית. לשון אחר: הנתינות השניה שהמשיב מייחס לעותרת מוטלת בספק, כך בלשון המעטה. לכאורה, אין לעותרת נתינות שניה אתיופית, וכדי לממש אותה עליה לוותר על הנתינות הראשונה שלה, היא הנתינות האריתראית. דא עקא, שהדרישה לוותר על האזרחות הראשונה אינה באה בגדר "חריג הנתינות הכפולה" של ההגנה הקולקטיבית - משום שחריג זה מתייחס למציאות קיימת, המצדיקה את עמדת המדינה השלישית לשלוח את הבא בשעריה לאחת מארצות הנתינות הקיימות שלו; אך אין הוא מצדיק ואין הוא מיועד לחייב את הנתין הזר הנמלט לכאן לוותר על מעט הזכויות שיש לו, ובפרט על אזרחותו בארץ המוצא שלו. מעבר לכל אלו, ספק בעיניי אם צודק וראוי לדרוש מהעותרת לנסות ולרכוש אזרחות במדינה בה נאנסה, לטענתה בשל מוצאה האריתראי, ואשר בה נותרה מחוסרת כל הגנה עד שנאלצה להימלט משם. 32. במאמר מוסגר אציין, שבעניין אחר שהתברר בפני, הפנתה פמת"א לא רק להצהרה האמורה אלא גם ל"צו לקביעת סטטוס המגורים של אזרחים אריתראנים המתגוררים באתיופיה", ושם לכאורה מדובר באפשרות לשמור על אזרחות אתיופית לכל אדם ממוצא אריתראי שלא בחר באזרחות אריתראית, כלומר שלא עשה מעשה פוזיטיבי למימוש האזרחות האריתראית. ואולם "צו" זה לא נטען בענייננו, וגם בעתירה האחרת לא התברר מעמדו וכוחו, ואף לפי תוכנו הוא חל רק על מי שמתגורר כעת בפועל באתיופיה, ולכן אינו רלבנטי לענייננו. למעלה מכל אלה, ספק בעיני אם המדינה יכולה בכלל להישמע בטענה, שכל אריתראי זכאי לאזרחות אתיופית לפי ה"צו" - כי לו כך היו פני הדברים, לא הייתה המדינה מעניקה כל הגנה קולקטיבית לנתיני אריתריאה, ואלו היו תמיד פסולים להגנה זו מכוח "חריג הנתינות הכפולה". 33. סיכומו של פרק זה: העותרת הוכיחה שהיא אריתראית, כפי שזוהתה מלכתחילה גם ע"י המשיב עצמו, והמשיב לא הצליח לסתור זאת. כמו כן, המשיב לא הצליח להוכיח שיש לעותרת אזרחות נוספת, אתיופית. לפיכך, העותרת זכאית להגנה קולקטיבית כאריתראית, ואין לשלול זאת ממנה בשל הטענה לנתינות נוספת. הליך מדורג לקראת מעמד מכוח חיים משותפים כבני-זוג 34. כפי שציינתי בראשית הדברים, העותרת שוחררה ממשמורת בפברואר 2009, וכבר בעת מעצרה מחדש במרץ 2010 טענה שהיא בקשר זוגי עם העותר וחיה עמו בירושלים מאז ספטמבר 2009. גרסה זו משותפת לשני העותרים. 35. משרד הפנים חלק על עמדה זו מלכתחילה, וסבר שאין אמת וכנות בטענת הזוגיות. בהמלצת בימ"ש זה (כב' השופטת שטמר) הסכימו הצדדים על בחינת העניין בראיונות סימולטניים לשני העותרים, כאשר העותרת במשמורת והעותר במטה משרד הפנים בירושלים, ואין חשש של תיאום ביניהם. בסופו של דבר, שב משרד הפנים ונותר איתן בעמדתו, כי העותרים לא הוכיחו את כנות ואמיתות הקשר ביניהם. הטעמים לדבר ניתנו במכתב המסכם, נספח י"ד לתגובה. לטענת משרד הפנים עלו סתירות רבות בין גרסת העותרת בשימוע שנערך לה במשמורת לבין גרסאותיה בשימועים הקודמים, וכן לבין גרסת העותר בשימוע שנערך לו בנפרד ממנה. הדברים מתמקדים בסוגיות הבאות: מקום המגורים המשותף, אופן ההיכרות ביניהם, שמות ילדיו של העותר, אופן תשלום שכה"ד, ומידת השכלתה של העותרת. עוד ייחס משרד הפנים משמעות לטענה שהעותר אמר, כביכול, ש"לו היה מודע למורכבות הסיפור היה נמנע מלהיכנס אליו מלכתחילה". 36. בתגובות שבפניי חזרו ב"כ המשיב מפמת"א על עיקרי הטענות האמורות, ואף הוסיפו, כי קיים בין העותרים פער גילאים "אשר עשוי ללמד על כוונותיה של העותרת". עוד טענו ב"כ המשיב לעניין שיקול הדעת הרחב של הרשות בעניין זה, וכי אין להתערב בו. 37. מצד שני טענו העותרים וב"כ, כי כל הטעמים שהעלו אנשי משרד הפנים כנגד כנות הקשר אינם נכונים; כי לא נפלו כל סתירות מהותיות בגרסאות; כי המתשאל הפעיל על העותר לחץ כבד המעיד על מגמתיות; וכי אין לשמוע לטענות לא נכונות ומפי השמועה, בדבר מה שהעותר אמר כביכול בראיון שנערך לו, ואשר איננו מצוי בתיעוד הראיון. 38. אקדים ואומר, כי מסכים אני עם ב"כ המשיב מפמת"א, שסמכותו של משרד הפנים להחליט האם להכיר בכנות הקשר הזוגי של זוג מעורב, שאחד מהם ישראלי והשני זר -סמכות שבשיקול דעת היא. כיוון שכך, הרי שכאשר ביהמ"ש לעניינים מנהליים בוחן את החלטת משרד הפנים בעניין שכזה - אין הוא ממיר את שיקול דעת הרשות המבצעת בשיקול דעתו שלו. הבחינה היא כלום נפלו פגמים של אי-סבירות או שרירות ושאר פגמים של המשפט המנהלי בשיקול דעתה של הרשות. לכן, לא על נקלה יתערב ביהמ"ש בשיקול דעתו של משרד הפנים בעניין זה, וייטה לעשות כן רק כאשר ימצא חריגה ממתחם הסבירות או מיתר העקרונות המחייבים רשות מנהלית. יחד עם זאת, כאשר הנימוקים שניתנים ע"י הרשות נבחנים ונמצאים שגויים עובדתית, וכאשר יש התעלמות מהסברים שניתנו, וכאשר אין מענה לטענות עובדתיות קשות באשר לאופן ניהול ההליכים - הדבר יכול להשליך וללמד על חוסר סבירות או על שרירות ומגמתיות פסולה מצד הרשות. 39. בחנתי את הדברים לגופם, ומסתבר כי עמדת משרד הפנים אינה מבוססת ומדייקת בעובדות די הצורך, ונראה כי לא בכדי בחרה פמת"א להסתפק בכתב תגובה ללא פירוט מלא, תוך וויתור על כתב תשובה שהיה מחויב בתצהיר. בניגוד לנטען בהחלטת משרד הפנים נספח י"ד, מסתבר שלא היו "שימועים קודמים" לעניין הזוגיות אלא שימוע אחד; שהעותרים מסרו אותה כתובת מגורים ולא שתי כתובות שונות (שני שמות לאותו רחוב, והדברים הובהרו בשימוע עצמו!); שהעותרים מסרו אותו תיאור לאופן היכרותם ולמועד תחילת מגוריהם המשותפים; ששניהם מסרו בסופו של דבר כי העותרת לא למדה בבי"ס (גם אם העותר חשב תחילה אחרת); ובניגוד לנטען נגדה, העותרת דייקה במספר ילדיו של העותר, ארבעה, והוסיפה כי היא מכירה בשמותיהם רק את השלושה שמבקרים אותו. 40. זאת ועוד, קשה להשתחרר מהתחושה הלא נוחה סביב אופן ניהול הראיונות ע"י אנשי משרד הפנים ואמיתות התיעוד שלהם. מצד אחד מייחס משרד הפנים לעותר אמירה קשה מאוד, שהוא מכחיש אותה מכל וכל, כאילו אמר ש"לא היה נכנס לכל הסיפור אילו ידע כיצד זה יסתבך". מצד שני אין לכך כל זכר בתיעוד "הרשמי" של הראיון. מצד שלישי טוען משרד הפנים כי הדברים מתועדים בתרשומת פנימית, אך אותה הוא מסרב לחשוף. ומנגד, מתאר העותר לחצים לא-ראויים שהופעלו עליו בעת הראיון, ומשרד הפנים בוחר שלא להגיב ולא להכחיש, לא בכתב התגובה, ובוודאי שלא בכתב תשובה עם תצהיר. יתרה מכך, עצם ההסתמכות של משרד הפנים בהחלטתו נספח י"ד על אותה טענה קשה המיוחסת לעותר, ללא כל בסיס ראייתי לכך, פוגמת בהחלטה עצמה, וצובעת אותה בצבע שלילי של שרירות ומגמתיות פסולה. 41. כך יש גם לדחות את הניסיון להעמיד את החלטת משרד הפנים על נימוקים ושיקולים שכלל לא היו לנגד עיניו - וכוונתי לטענה הלא ראויה של פמת"א בתגובה לעתירה, בדבר פער גילים "שעשוי ללמד על כוונותיה של העותרת", טענה שלא רק שהיא סתמית אלא שכלל לא עמדה כאמור ביסוד החלטת משרד הפנים. 42. אם אסכם את הדברים, הרי שלא רק שהחלטת משרד הפנים נראית כבלתי-מבוססת מבחינה עובדתית, אלא שהיא נראית כנגועה בשרירות ובשיקולים זרים, כשהמטרה מסומנת מראש. כך במיוחד, כאשר כל שהעותרת מבקשת הוא להיכנס להליך המדורג, אשר יאפשר בחינה מעמיקה יותר של כנות הקשר לאורך זמן, וכאשר העותרת זכאית בלאו הכי לשהות בישראל מכוח ההגנה הקולקטיבית. סוף דבר 43. מן המקובץ עולה, כי העותרת זכאית להגנה קולקטיבית כאזרחית אריתראית, וכי העותרת זכאית להתחיל בהליך מדורג לקראת מעמד כבת-זוגו של העותר; יש לבטל את החלטות משרד הפנים הדוחות בקשות אלו ומצוות על הרחקתה של העותרת מישראל; וכך אני מורה. 44. התוצאה האופרטיבית במקרה של הגנה קולקטיבית היא אשרת ס'2(א)(5). התוצאה האופרטיבית של הכניסה להליך המדורג היא אשרת ב1. כיוון ששתי האשרות זמניות, וכיוון שהשנייה עדיפה - אני מורה כי העותרת תפנה ללשכת משרד הפנים במקום מגוריה בירושלים, ותקבל אשרת ב1 לשנה, ומשרד הפנים יפתח לה ולעותר תיק בהליך מדורג. היה ומשרד הפנים יחליט בכל שלב שהוא להפסיק לעותרת את ההליך המדורג - ינפיק לה אז משרד הפנים אשרת ס'2(א)(5) למשך חצי שנה, וישוב וינפיק לה אשרות כאלו מדי חצי שנה כל עוד תעמוד בתוקפה ההגנה הקולקטיבית לנתיני אריתריאה, והעותרת תהיה זכאית לעבוד כל עוד תחזיק באשרת ס'2(א)(5) תקפה כאמור. 45. המשיב ישלם לעותרים, לידי ב"כ תוך 30 יום מהיום, הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪. משרד הפניםגירוש מארץ