עובד הזכאי לתוספת משמרת שניה ע"פ חוקת העבודה 1. המערער עבד בעירית נהריה (להלן - העיריה) בעבודות נקיון ופיקוח בחופי הרחצה של העיריה החל משנת 1976, עת שהיה עוד נער. 2. בין השנים 1978-1980 שרת המערער בצה"ל. 3. במהלך שנת 1980, בעודו חייל, שב המערער לעבוד בחופי הרחצה של העיריה באותה עבודה בה עבד טרם גיוסו לצה"ל. 4. חלק הארי של עבודת המערער בוצע בעונת הרחצה, בין החודשים אפריל - אוקטובר (להלן - עונת הרחצה), בדרך כלל, שבעה ימים בשבוע במשמרת השלישית בין השעות 22: 00 - 06: 00. 5. בחודש אפריל 1988 הגיש המערער תביעה לבית הדין האזורי בחיפה, בה תבע סכומים שונים הנוגעים לזכויות, להן הוא זכאי, לטענתו, מתוקף תפקידו ועבודתו בחופי הרחצה של העיריה ואשר, לטענתו, לא שולמו לו [תב"ע מח/792-3; השופטת וימן ונציגי הציבור לוי ורוזנטל (להלן - פס"ד וימן)]. 6. לטענת המערער, לאחר הגשת התביעה החלה העיריה להתנכל לו עד שבחודש ספטמבר 1990 פוטר מעבודתו. בגין פיטוריו אלה הגיש המערער תביעה לבית הדין האזורי בחיפה, אשר הסתיימה בפסק דין מוסכם של בית הדין האזורי בחיפה [תב"ע ש"ן/1698-3; השופט הראשי מיבלום ונציגי הציבור בורנשטיין והלפרין (להלן - פסק הדין המוסכם)], ובו נקבע, כי עניינו של המערער יועבר לבוררות. בהמשך, ניתן פסק בוררות בעניין הסכסוך בין המערער לבין העיריה (להלן - פסק הבוררות) והמערער פנה לבית הדין האזורי בחיפה בבקשה לבטלו, אך בקשתו נדחתה [תב"ע נא/135-3; השופט הראשי מיבלום ונציגי הציבור סירוטה ווינגרטן (להלן - פסק הדין בבקשה לביטול פסק הבוררות)]. 7. המערער ערער הן על פס"ד וימן, בו נתקבלו חלק מתביעותיו וחלקן נדחו, והן על פסק הדין בבקשה לביטול פסק הבוררות. הדיון בשני הערעורים אוחד, וטענות הצדדים ביחס לשני הערעורים הוגשו בדרך של סיכומים בכתב. 8. אנו נדון בראשונה בערעור המערער על פסק דין וימן, ולאחר מכן בערעורו על פסק הדין בבקשה לביטול פסק הבוררות. פסק דין וימן כולל פסיקה במספר נושאים, ואנו נתייחס בנפרד לכל נושא, שהמערער ערער עליו. 9. תפקידו של המערער א. במרכז תביעתו של המערער עמדה טענתו, כי מילא בפועל תפקיד של מציל, ומתפקידו זה נגזרות חלק מתביעותיו. ב. בית הדין האזורי דחה את טענתו זו של המערער, וכפועל יוצא מדחיית טענה זו - דחה חלק מתביעותיו הנגזרות מטענתו זו. ג. בית הדין האזורי ניתח את חומר הראיות לפרטיו ודקדוקיו והגיע למסקנה, כי תפקידו של המערער היה, בין השאר, לבצע עבודות ניקיון בחוף ובמתקניו, ולשמור על מתקנים אלו בזמן המשמרת השלישית בה עבד. במסגרת תפקידו זה במשמרת הלילה "היה אחראי, בין השאר, לכך שזרים לא יכנסו לשטח החוף, לא כל שכן מתרחצים, משהכניסה למי הים הייתה מסוכנת ואסורה בהחלט". כמו כן השגיח המערער מדי פעם על ילדים בבריכת הילדים "שלא יריבו וחלילה לא יפלו למים". בית הדין האזורי קבע, כי למערער לא הייתה הכשרה של מציל, הוא לא הוסמך מעולם כמציל, ולא ביצע את תפקידו העיקרי של מציל, שהוא "פיקוח ושמירה על מתרחצים, בשעת הרחצה, בנוסף לפעולות הכוונה, הצלה ועזרה ראשונה" (ההדגשה במקור - ע.ר.). ד. מסקנה זו של בית הדין האזורי מעוגנת היטב בחומר הראיות. מציל הוא מי שמהות תפקידו היא לבחון את חוף הרחצה, להחליט על הסיכון הכרוך ברחצה בים ולמשות טבועים מן המים. המערער לא היה כשיר לתפקיד זה ולא עסק בו מעולם. מי שבשעות הערב משגיח, שאנשים לא יכנסו למים, עדיין אינו מציל. בנסיבות אלה כל תביעותיו של המערער הנסמכות על ההסכם הקיבוצי של המצילים (להלן - הסכם המצילים) - בדין נדחו. ערעור המערער בנושא זה - נדחה. 10. הזכות לעבוד כל השנה א. המערער טען, כי היה זכאי להיות מועסק על ידי העיריה במשך כל חודשי השנה, ולא רק בעונת הרחצה, ולקבל שכר בהתאם. המערער סמך את טיעונו זה על חוקת העבודה לעובדים ברשויות המקומיות (להלן - חוקת העבודה), ועל הסכם המצילים, שכאמור אינו חל עליו. ב. בית הדין האזורי קבע לענין זה, כי המערער התקבל לעבודה אצל המשיבה לעבודות שמירה ועבודות כלליות בחוף הרחצה כעובד קבוע עונתי בחודשים אפריל עד אוקטובר בלבד ולא למשך כל חודשי השנה. קביעה זו מעוגנת היטב בחומר הראיות, תוך פירוש נכון של הנתונים העובדתיים. בנסיבות אלה, אין אנו רואים כל נימוק להתערב בקביעה זו של בית הדין האזורי. 11. שעות העבודה של המערער א. אין מחלוקת, שהמערער עבד שעות נוספות, לרבות, בשעות המנוחה השבועית. ב. בית הדין האזורי קיבל את רישומי העיריה לגבי שעות העבודה שעבד המערער (ת/16) ועל פיהם הורה לערוך את החישובים. קביעה זו מעוגנת היטב בחומר הראיות ואין סיבה להתערב בה. ג. המערער ביקש לחשב כשעות נוספות את שעות העבודה בימים בהם עבד, לטענתו, ללא הפסקה בת שמונה שעות בין יום אחד למשנהו. לטענתו, חישבה העיריה שעות אלה כיום עבודה חדש. ד. טיעון זה של המערער מהווה השגות על חישובים שנעשו על ידי העיריה בעקבות מתן פסק הדין של בית הדין האזורי, ואין הוא מהווה ערעור על הנפסק בו. לעניין זה אין אנו נזקקים להידרש בערעור ודינו להתברר כאמור בסעיף 23 לפסק דינו של בית הדין האזורי, שזו לשונו: "23. התוצאה היא שהתביעה מתקבלת, רק בחלקה, והסכומים לתשלום יחושבו על ידי הנתבעת, כאמור לעיל, תוך 60 יום מקבלת פסק הדין. כשהתחשיב יהיה מוכן, תנתן לתובע הודעה ואפשרות לבדוק אותו. באין התנגדות מצידו, תוך 30 יום - תשלם הנתבעת לתובע, תוך 15 יום מאז, את הסכום האמור, כשהוא משוערך ליום התשלום. היה ותתעוררנה מחלוקות לגבי התחשיב - יוכלו הצדדים לשוב ולפנות לבית הדין, בעניין זה בלבד, לא יאוחר מ-90 יום מקבלת פסק דין זה. במקרה זה, יוזמנו הצדדים, כדי שבית הדין ימנה חשב שכר, והצדדים יחויבו בתשלום שכרו". ה. הערעור העלה טענות נוספות בנושא השעות הנוספות, אליהן נתייחס להלן. 12. קביעת ערך שעה רגילה א. בית הדין האזורי קבע, שלצורך קביעת ערך "שעה רגילה" יש להביא בחשבון את ערך שעת העבודה של "עובד רגיל" בדרגתו של המערער, דהיינו, של עובד במשרה רגילה בת 8 שעות ביום ולחלק את השכר החודשי הטבלתי של אותו עובד ל - 200, כשם שעשתה העיריה בתלושי השכר. ב. לאור מסקנה זו דחה בית הדין האזורי את תביעת המערער בנושא זה. ג. המערער טען, כי היות ועבד "עבודת לילה" בין השעות 22: 00 - 06: 00 ו"בשעות המנוחה השבועיות" כמשמעות מונחים אלה בחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א - 1951 (להלן - חוק שעות עבודה ומנוחה) יש לחשב את ערך שעת עבודה על בסיס 7 שעות עבודה ביום, להוציא שעות נוספות (מעבר ל - 7 שעות) ולהוציא את שעות המנוחה השבועית (בימים שישי ושבת). על פי טיעון זה יש לחשב את ערך שעת עבודה של המערער באופן הבא: שעות 152 = שבועות 52 X שעות 7 X 5 ימים 12 חודשים ד. בית הדין האזורי קבע לעניין זה, כי "אין רבותא לעובדה שמשך יום עבודה של התובע היה 7 שעות במקום 8 שעות. המחוקק לא קבע ולא התכוון להתערב בקביעת שיעור השכר השעתי ...'קיצור' יום העבודה בשעה היא היא המזכה את התובע בתשלום גמול שעות נוספות בעבור השעה השמינית למשמרת הלילה (משעה 05: 00 - 06: 00). הווה אומר שבגמול השעות הנוספות באה כבר לידי ביטוי 'הגדלת' מחיר השעה, ואם יערך החישוב לפי 7 שעות, יובא בחשבון גמול זה פעמיים וברי כי אין לעשות כן". ה. בחינת הדברים מביאה למסקנה, שגם בנושא זה דין ערעורו של המערער להידחות, וכי מסקנתו של בית הדין האזורי נכונה. פסיקה שצרף המערער לאחרונה בעניין זה, לא מסייעת לו. 13. גמול עבודה במנוחה השבועית א. כאמור, אין מחלוקת, שהמערער עבד שעות נוספות, גם בשעות המנוחה השבועית. בית הדין האזורי פסק, כי המערער זכאי לגמול שעות נוספות בשעות המנוחה השבועית ואף התווה את דרך החישוב כשזו לשונו: "... כאמור, אף בחישוב גמול העבודה במנוחה השבועית, יש להביא בחשבון 'השכר הרגיל' גם את 'כל התוספות', ותוספת המשמרת השלישית בכללן. משמע, שעבור כל שעת לילה שבה עבד התובע, בתחום 36 השעות הרצופות של המנוחה השבועית - הוא זכאי לתשלום בשיעור 150% X 1.5 (דהיינו, בסה"כ 225%). עבד התובע בשעות נוספות באותם ימים בהם הוא עבד במשמרת שלישית, במנוחה השבועית - הרי הוא זכאי גם לגמול שעות נוספות (1/4 1 מהשכר הרגיל עבור שתי השעות הנוספות הראשונות ו ½ 1 מהשכר הרגיל עבור השעות הנוספות הבאות), כשגם לעניין זה 'השכר הרגיל' כולל את 'כל התוספות', הווה אומר הן את תוספת המשמרות והן את גמול המנוחה השבועית, כשהן מורכבות זו על זו, היינו 150%X1.5X1.25, סה"כ: 281.25%, או, בהתאמה, החל מהשעה הנוספת השלישית, יהא שיעורה 150% X1.5 X 1.5 = 337.5%." על דרך חישוב זו שערך בית הדין האזורי, לא חלקה העיריה. ב. המערער טען, כי חישוב זה, שגוי משום שלא הביא בחשבון את התוספות המיוחדות המשולמות לעובדים בשבת לפי ההודעה שהינה נספח ד1, שצורפה לכתב התביעה המקורי (להלן - נספח ד1). המערער הסביר את חישוב זה בעדותו בזו הלשון: "השכר הרגיל שלי הוא 150%, כי הוא כולל תוספת לילה של 50%. בשבת אני זכאי לשכר הרגיל בתוספת עוד 100% זה יוצא בסך הכל 300%. לזה מוסיפים תוספת של 50% בשבת יוצא 450%, אך זו טעות, כי מגיע לי 600%… אך העורך דין הקודם שלי הציע לי לעשות את החישוב לפי 450%…" (עמ' 132 לפרוטוקול) "אני תבעתי 450% ועוד מנוחת פיצוי בתור מציל" (עמ' 133 לפרוטוקול) (ההדגשה לא במקור - ע.ר.). ג. בנספח ד1 שתוקפו מיום 1.11.1971 נכתבו הדברים הבאים: "1. הוסכם על ההוראות הבאות בקשר לתשלום התמורה בימי מנוחה שבועיים ביום העצמאות ובימי מועד או בלילות אותם ימים. 2. לעניין הודעה זו: "יום מנוחה שבועי יום העצמאות או יום מועד" - פירושו פרק הזמן משעה 17: 00 (בעונת החורף) או משעה 18: 00 (בעונת הקיץ) בערב היום הנדון עד לשעה 06: 00 בבוקר; "לילה" - פירושו השעות מ-22: 00 עד 06: 00 למחרת בבוקר; "חורף" - מ-1 באוקטובר עד 31 במרץ; "קיץ" - מ-1 באפריל עד 30 בספטמבר. 3. עובד המועסק ביום מנוחה שבועי או ביום העצמאות או ביום מועד, יהיה זכאי לפיצוי בשיעור של 75% משכרו הרגיל וכן לשעת חופשה אחת בעד כל שעה בה הועסק כאמור. 4. עובד המועסק ב"לילה" הנופל בתחום יום מנוחה שבועי, יום העצמאות או יום מועד, יהיה זכאי, בעד השעות הנופלות בתחום הלילה כאמור, לפיצוי בשיעור של 100% משכרו הרגיל וכן לחופשה בשיעור של שעה אחת בעד כל שעה שבה הועסק כאמור. 5. עובד בעבודת משמרת, המועסק ב"לילה" ביום מנוחה שבועי, ביום העצמאות או ביום מועד, במשמרת כפולה שאורכה 15 שעות לפחות, יהיה זכאי, בעד השעות הנופלות בתחום הלילה כאמור, לפיצוי בשיעור של 125% משכרו הרגיל וכן לחופשה בשיעור של שעה אחת בעד כל שעה שבה הועסק כאמור. 6. עובד המועסק בערב יום מנוחה שבועי, יום העצמאות או יום מועד בשעות נוספות, הנופלות בתחום היום האמור, יהיה זכאי לקבל בעד שעות נוספות אלה פיצוי בשיעור של 100% מהשכר הרגיל. 7. הוראות אלו הן בתוקף החל מה-1.11.71." ד. בסיכומים שהגישה העיריה בבית הדין האזורי (בעמ' 37) לא חלקה העיריה על כך שבגין עבודה בשבת במשמרת השלישית זכאי המערער לתוספת של 100% על פי נספח ד1, אך, לטענתה, אין הוא זכאי במקרה זה לכל תוספת אחרת נוספת מכח חוק שעות עבודה ומנוחה. העיריה מסתמכת בעניין זה על סעיף יח(4) לחוקת העבודה, לפיו עובד המועסק במשמרת שניה או שלישית ביום מנוחה שבועית בשעות נוספות לא יהיה זכאי אלא לתוספת אחת, והיא הגדולה בין התוספות הניתנות בגין המנוחה השבועית או שעות נוספות. ה. בית הדין האזורי התייחס לטענה זו וקבע, כי "הוראה זו לא הייתה קיימת בפרק המקביל בחוקת העבודה בנוסחה הרלוונטי לענייננו, היינו שם לא הייתה הוראה דומה לזו המגבילה את שילוב התוספות לגבי מי שהועסק במשמרת שנייה או שלישית ביום מנוחה שבועית ובשעות נוספות". (ההדגשה הוספה - ע.ר.). העיריה לא ערערה על פסק דין וימן, וכמובן שקביעה זו הייתה לקביעה חלוטה. באין מחלוקת שתוספת שבת בשעות המשמרת השלישית היא בשיעור של 100% ולא של 50%, כפי שפסק בית הדין האזורי, יש לתקן את חישוב בית הדין האזורי באופן שעבור כל שעת לילה בה עבד המערער בתחום 36 השעות הרצופות של המנוחה השבועית יהיה בסיס החישוב לתשלום 300% (200% X 1.5). עבד התובע שעות נוספות תיראה הנוסחה, שקבע בית הדין האזורי, בהתחשב בנתון זה של 100% תוספת כך: כאשר מדובר בשעתיים נוספות 1.5 X 125 X 200. כאשר מדובר בלמעלה משעתיים נוספות תהא הנוסחה: 1.5 X 150 X 200. ו. אכן, סבורים אנו, שנוסחת החישוב לפיה ערך בית הדין האזורי את חישוב גמול השעות הנוספות בשעות המנוחה השבועית טעונה שינוי, אך מאחר שהעיריה לא ערערה בנקודה זו - נשארת קביעה זו חלוטה, על אף שאנו מדגישים שדרך החישוב צריכה הייתה להיות שונה. בית הדין האזורי כלל ב"שכר הרגיל", לצורך חישוב גמול עבודה בשעות המנוחה השבועית, גם את גמול השעות הנוספות - ולא היא. "השכר הרגיל", הן לצורך חישוב גמול השעות הנוספות והן לצורך חישוב גמול עבודה במנוחה השבועית הוא השכר הרגיל ללא גמול השעות הנוספות . הגדרת "השכר הרגיל" בסעיף 18 לחוק שעות עבודה ומנוחה חלה הן על גמול שעות נוספות והן על גמול עבודה במנוחה השבועית. גם הפסיקה קבעה, כי " 'השכר הרגיל' הוא איפוא זה שמשתלם בעד שעת 'עבודה רגילה', היינו שעת עבודה שאינה נוספת. לשון אחר, 'השכר הרגיל' הוא השכר המשתלם בעד כל אחת מהשעות שבתחום 'הנורמה' של השעות שקבע המחוקק - שמונה ליום עבודה מכוח סעיף 2(א) לחוק ושבע בעבודת לילה או ביום שלפני חג (סעיף 2 (ב)לחוק). מי שעובד בערב חג שמונה או תשע שעות ולא שבע שעות, השעה השמינית והתשיעית הן נוספות, והגמול בעדן מחושב לפי השכר שבעד כל אחת משבע השעות שקדמו לשעות הנוספות. הוא הדין אם השעות הנוספות הן שעות לילה" (ההדגשות הוספו - ע.ר)(דב"ע לט/24-3 בתי זיקוק לנפט בע"מ- זאב למפל פד"ע י' 421, 428, אושר בבג"צ 613/79 בתי זיקוק לנפט בע"מ - בית הדין הארצי לעבודה פ"ד לד(2) 317). על פי נקודת מוצא זו, מי שעבד שעתיים נוספות בשעות המנוחה השבועית בנסיבות, בהן "השכר הרגיל", לדוגמא, הוא 100% יסתכם ערך שעת העבודה שלו ב-175% על פי החישוב הבא: 125%=125% (גמול שעה נוספת אחת) X 100% (השכר הרגיל) 50%=50% (התוספת עבור עבודה במנוחה השבועית) X 100% (השכר הרגיל) סה"כ - 175%=50% + 125% החישוב המוטעה של בית הדין האזורי, בהנחה שהיה נעשה על פי אותם נתונים היה כזה : 187.5%=150% X 125% X 100% מי שעבד למעלה משעתיים נוספות בשעות המנוחה השבועית יסתכם ערך השעה הנוספת השלישית שלו ב - 200% לפי החישוב הבא: 150%=150% (גמול השעה הנוספת השלישית) X 100% (השכר הרגיל) 50%=50% (התוספת עבור עבודה במנוחה השבועית) X 100% (השכר הרגיל) סה"כ- 200%=50%+150% החישוב המוטעה של בית הדין האזורי, בהנחה שהיה נעשה על פי אותם נתונים, היה כזה: 225%=150% X 150% X 100% הטעות, כאמור, נובעת מחישוב השכר הרגיל, לצורך חישוב גמול העבודה בשעות המנוחה השבועית, על בסיס "השכר הרגיל" בתוספת גמול השעות הנוספות, כאשר אין להוסיף בחישוב זה את גמול השעות הנוספות ל"שכר הרגיל". כאמור בית הדין פסק אחרת ובהיעדר ערעור של העיריה - פסיקתו חלוטה. ז. מסקנת הדברים היא, שיש לערוך את החישוב על פי הנוסחה של בית הדין האזורי המטיבה, במידת מה, עם המערער, ובלבד שבשום מקרה בסיס החישוב לרבות גמול השעות הנוספות וגמול עבודה במנוחה השבועית לא יעלה על 450% - הוא השיעור עליו ביסס המערער את חישוביו בהתאם לעדותו המצוטטת לעיל. 14. מנוחת פיצוי א. הבסיס לתביעתו של המערער בנושא זה היה הסכם המצילים, כפי שמציין המערער בעצמו בעדותו בבית הדין האזורי: "אני תבעתי 450% ועוד מנוחת פיצוי בתור מציל לפי הסכם המצילים הקיבוצי" (עמ' 133 לפרוטוקול). בית הדין האזורי דחה את התביעה בנימוק, שהמערער אינו מציל, לא עבד כמציל, ולא הוכח, שהעיריה הסכימה להחיל עליו את הכללים החלים על המצילים. אכן, המערער ביסס את תביעתו זו על הסכם המצילים, כפי שעולה גם מסיכומיו בבית הדין האזורי, ולכן מבחינה זו צדק בית הדין האזורי בדחיית תביעה זו. ב. בערעור טען המערער, כי בתחשיבו, המהווה כתב תביעה מתוקן, טען לזכאות לגמול מנוחת פיצוי גם על פי נספח ד1 לכתב התביעה. ג. אכן, מעיון בסעיף 5 לכתב התביעה המקורי עולה, שהמערער הסתמך כבר בכתב התביעה המקורי על הקבוע בנספח ד1 כמקור לזכאותו למנוחת פיצוי, אך כשבסופו של דבר בסיכומיו הסתמך על הסכם המצילים כמקור הזכאות - יש לבחון את זכאותו לסעד זה רק על פי עילה זו, כשם שנהג בית הדין האזורי. ד. גם אם נבחן זכאות המערער למנוחת פיצוי על פי ההסדר הקבוע בנספח ד1, דין תביעתו זו של המערער להידחות. הענקת מנוחת הפיצוי היא במהותה זכות סוציאלית. האדם העובד זכאי לפסק זמן של מנוחה בעבודתו, וזו ניתנת לו במנוחה השבועית. מי שעובד בשעות המנוחה השבועית זכאי לפיצוי של מנוחה בפועל ביום אחר, חלף העדר המנוחה בשעות המנוחה השבועית. המרת המנוחה בפועל בתמורה כספית מסכלת את התכלית החקיקיתית העומדת בבסיס הענקת זכות סוציאלית זו ועלולה לעודד ויתור מרצון על זכות זו תוך העדפת תמורה כספית. הסדרים מעין אלה אין לעודד [דב"ע לז/2-4 הארגון הארצי של עובדי התעשיה האוירית - התעשייה האוירית לישראל, בע"מ פד"ע ח' 459, 469, 470 בעיקר בסעיף 8 (להלן - פס"ד התעשיה האוירית), דב"ע נד/13-2 משה אלון ואח' - עירית ירושלים, (לא פורסם), עבודה ועוד (12), עבודה ארצי, כרך כז (1), 294 (להלן - פס"ד אלון)]. כמו כן, לא למותר לציין, כי תנאי להענקת הזכות למנוחת פיצוי הוא קבלת היתר כדין לעבוד עבודה במנוחה השבועית. המערער נאחז כתנא דמסייע בפסק דין אלון, לפיו כאשר מקור הזכות הוא חוזי, כדוגמת הנספח ד1 , החובה להענקת הזכות צריכה לזכות את הצד הנפגע לפיצוי כספי בגובה שכר רגיל בשיעור 100% על כל שעת עבודה שלא ניתנה בגינה מנוחת פיצוי בפועל. על פי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א - 1971, הפרת חוזה עשויה לזכות את הצד הנפגע כתוצאה מההפרה, בין השאר, בפיצויים בגין הנזק שנגרם לו כתוצאה מההפרה. הנזק, שנגרם למערער מהעדר ניצולה של מנוחת פיצוי בפועל, אינו נזק כספי, שהרי בגין עבודתו בשעות המנוחה השבועית קיבל המערער תמורה כספית בפועל. גם עבור היום בו היה זכאי המערער למנוחת פיצוי, אך עבד בו, קיבל המערער תמורה כספית בגין עבודתו באותו יום. יוצא איפוא, שהנזק היחיד, שנגרם למערער בגין העדר ניצול מנוחת הפיצוי, הוא העדר המנוחה באותו יום. נזק זה קשה למדוד ולתרגם למונחים ממוניים מדוייקים. בפס"ד אלון סבר בית דין זה, כי יש מקום לפצות עובדים (שעדיין עבדו) ולא קבלו מנוחת פיצוי בגין אותן שעות, אם הזכות היא תולדה של הסדר חוזי. במקרה הנוכחי חדל המערער לעבוד, כך שאת הזכות הנתבעת יש לסווג כזכות נלווית, שאיננה ניתנת לפדיון לאחר סיום יחסי עובד ומעביד (דב"ע שן/ 74-3 ר. מיכאל זדה - שולמית לור ואברהם לור, פד"ע כא 475, 478 והאזכורים שם). 15. בונוס שעות נקיון א. בית הדין האזורי ציטט לעניין זה בין השאר, דברים מתצהירו של העד שמואלי, שזו לשונם: "השעות שצויינו כשעות על-חשבון ניקיון, בשולי הטופס, לא היו שעות עבודה בפועל, אלא שעות אלה היו תשלום בונוס או פרמיה לתובע על מנת לדרבן אותו לבצע עבודות ניקיון בשעות השמירה..." "...השינויים בבונוסים נבעו משעות גמישות. אני הוספתי לדני ולמר דניארו כדי לשפר את משכורתם וגם לא להיזדקק לתקן נוסף בחוף הציבורי, כך נתתי להם את הבונוסים". בית הדין האזורי סיכם נושא זה במילים הבאות: "משלא הוכיח התובע כי עבד בשעות נוספות, מעבר לשעות שנרשמו ודווחו על ידי מנהל החוף, לא שכן (צ"ל כל שכן - ע.ר) שלא נדרש על ידי הממונים עליו לעבוד מעבר לשעות הנ"ל ולא קיבל אישור לעשות כן - אין הוא זכאי לגמול עבורן ...". ב. המערער טען בערעורו, כי אם שעות אלה אינן שעות נוספות, יש לפחות להכלילן ב"שכר הרגיל" לצורך חישוב גמול השעות הנוספות. ג. לא ברור כל ועיקר, האם תביעת המערער בנושא זה נכללה בכתב התביעה. המערער הגיש ים של חישובים שגם הם נחשבו כחלק מתביעתו (לכן קשה להתמצא בפרטים). לכאורה, תביעה זו באה לעולם רק כמסקנה לפסיקת בית הדין האזורי, שסווג תוספת זו כ"בונוס", ולא כשעות נוספות, ולכן לא יכולה הייתה להיכלל בכתב התביעה, אך ב"כ המשיבה בסיכומיו לא טען טענה זו. לעומת זאת, טען, שתוספת זו לא הייתה מובטחת וקבועה, ולכן אין להביאה בחשבון בקביעת ערך שעה רגילה. דרך זו בה נקט ב"כ העיריה, בהתייחסו לטענת ה"בונוס", מכשירה דיון ופסיקה גם בנושא זה, אף אם יש ספק, אם נכלל בכתב התביעה. ד. מפסיקת בית הדין האזורי המבוססת על חומר הראיות למדים אנו, כי השעות שנרשמו על חשבון נקיון היו למעשה תמריץ כדי לדרבן את המערער לבצע עבודות ניקיון בשעות השמירה, לשפר את משכורתו וגם לא להיזקק לתקן נוסף בחוף הציבורי. ה. ההלכה הקיימת קובעת, כי בונוס או פרמיה אמיתית אינם מהווים, בדרך כלל, רכיב שכר שיש להביאו בחשבון בחישוב "השכר הקובע" לצורך חישוב פיצויי פיטורים (דב"ע לד/68-3 מפעלים לצביעת טקסטיל בע"מ - ישעיהו קורניצקי, פד"ע ו' 103; דב"ע מט/141-3 בלבול סלים - מפעלי מאיר בע"מ, פד"ע כ"א 439). השאלה הנשאלת היא, האם אין לראות בתשלום זה תוספת, המהווה חלק מהשכר הרגיל, המשמש בסיס לחישוב גמול השעות הנוספות. התשובה לשאלה זו נגזרת מהגדרת "השכר הרגיל" בחוק שעות העבודה ומנוחה. משנכללו בהגדרת "השכר הרגיל" בחוק שעות עבודה ומנוחה "כל התוספות", איננו רואים סיבה, מדוע אין לכלול את התוספת "בונוס שעות ניקיון" בחישוב "השכר הרגיל" של המערער לצורך חישוב גמול השעות הנוספות. בהקשר זה יצויין, כי גם תוספות מותנות כלולות ב"שכר הרגיל" על פי חוק שעות עבודה ומנוחה, כל עוד אינן החזר הוצאות [דב"ע נג/3-1 אהרון מזעקי ואח' - המכון למחקרי נפט וגיאופיסיקה (לא פורסם), עבודה ועוד (12), עבודה ארצי, כרך א (2), 661 בסעיף 20 וכן דב"ע מו/11 - 4 מדינת ישראל - ההסתדרות הכללית וכלל עובדי המנהל והמשק בבתי-החולים הממשלתיים, פד"ע יח 128, 133, 134]. ו. מסקנת הדברים היא, שכל מקום שקיים בחומר הראיות סכום כספי המבטא "בונוס" זה ביום מסויים, יש לכלול אותו ב"שכר הרגיל" של אותו חודש לצורך חישוב גמול השעות הנוספות. ז. מאידך, אין לקבל את טענת המערער, לפיה תשלום אותו בונוס יצר מחויבות לשלמו דרך קבע. על פי הנתונים העובדתיים תשלום הבונוס נעשה מעת לעת, ואין בסיס לטענת המערער לפיה תשלום זה יצר מחויבות לתשלומו דרך קבע. בונוס מעצם מהותו נטול קביעות, מותנה בתנאי, ובדרך כלל, לא יהיה זה נכון ליחס כוונה להעניקו דרך קבע, אלא אם כן הוכח ההפך, אך לא אלה פני הדברים במקרה זה. ערעור המערער על הפסקת תשלום הבונוס הנ"ל - נדחה. 16. תוספות שכר שיש לכלול בערך שעה רגילה א. המערער טען בערעורו, כי יש לכלול בערך "שעה רגילה" את תוספות השכר הבאות: תוספת שכר יומי תוספת שכר חודשי (א) תוספת כלכלת לילה. (א) שכר משולב על פי שכר טבלתי כולל ותק. (ב) תוספת כלכלת מצילים. (ג) תוספת שתייה למצילים. (ד) תוספת שתייה לפועלי חוץ. (ה) תוספת טלפון (קצובת טלפון). (ו) תוספת ספיגת משרות (גמול עידוד 10% לשכר הכולל). יש לציין, כי בגרסתו השניה של תחשיבו, לא חזר המערער על הדרישה להכללת תוספות יחודיות למצילים. ב. בית הדין האזורי דחה את תביעותיו אלה של המערער בנימוק, שהמערער לא חזר על תביעותיו אלה בסיכומיו בבית הדין האזורי, ולפיכך יש לראותו כמי שזנח תביעות אלה. המערער טען, כי נימוק זה אינו תואם את המציאות, באשר המערער ציין במפורש בסיכומיו, כי יש לכלול תוספות אלה בחישוב ערך שעה רגילה. אנו סבורים שבית הדין האזורי לא טעה במסקנתו זו, אך גם אם נצא מתוך הנחה, שהמערער לא זנח תביעות אלה, אין מקום לכלול תוספות אלה בחישוב ערך שעה רגילה, כפי שנפרט להלן: ג. תוספת כלכלת לילה על פי נספח ד לכתב התביעה שולמה תוספת זו לעובד המועבד בשעות נוספות, והם עודכנו "עקב עליות שחלו במחירי הארוחות במסעדות ובתי הארחה" (נספח ו' לכתב התביעה). מנוסח נספח ו' אפשר ללמוד על הזיקה בין עליית מחירי הארוחות לעליה בשיעור דמי הכלכלה. נתון זה משווה לדמי הכלכלה במקרה זה אופי של החזר הוצאות ולא של שכר. ד. תוספת כלכלת מצילים ותוספת שתייה למצילים תוספות אלה אינן חלות על המערער, שכאמור, אינו מציל, ואינו זכאי לזכויות של מציל. ה. תוספת שתייה לפועלי חוץ תוספת זו מהווה החזר הוצאות, ואין להכלילה בחישוב ערך שעה רגילה. אמנם, המערער קיבל תוספת זו גם בחורף, אך הוא קיבל גם שכר בפרישה בחודשי החורף בהם לא עבד. ו. תוספת טלפון תוספת זו מעצם טבעה מיועדת לכסות הוצאות טלפון, אלא אם כן הוכח ההפך. לא השתכנענו שכך הדבר במקרה זה. תוספת זו כתוספת שתייה לפועלי חוץ נתנה אומנם גם בחורף, אך אין בנתון זה כשלעצמו כדי לשלול את תכלית נתינתם ומהותם של תשלומים אלה שהינם בעיקרם החזרי הוצאות. תוספת ספיגת משרה ז. תביעה זו נדחתה על ידי בית הדין האזורי בנימוק, שהתפקידים שמילא המערער בעיריה אינם נמנים על סוג עבודות הכפיים, המקנים זכות לתוספת זו. בית הדין האזורי הסתמך על עדותו של מר מלצר "המכיר את פעילות העיריה על כל ענפיה ואת סוג העובדים והפועלים המועסקים בהן", ולפיה "לא הייתה כל ספיגת משרות בעבודתו של התובע, שכן מעולם לא היה יותר משומר לילה אחד בחוף הים. זאת ועוד, על פי חוקת העבודה, סעיף 21 אין חלה תוספת ספיגת המשרות על העובדים בתפקידי פיקוח והשגחה ועל פועלי תברואה או שרתים ועובדי ניקיון". המערער טען בערעורו, כי עבד שעות כה רבות, כך שברור שהעיריה ספגה יותר ממשרה אחת, ולכן זכאי הוא לתוספת, שכל מהותה נובעת מספיגת משרות. עוד טען המערער, כי עבד עבודות פיזיות, לרבות עבודות נקיון ופתיחת ביוב המזכות בתוספת זו, וכי אלו שנשללה מהם תוספת זו - קיבלו תוספות אחרות, נתון ששלל את הזכאות לקבל תוספת זו. המערער צודק, כי עבד בעבודה פיזית המזכה בתוספת גמול עידוד לעובדים בעבודות כפיים, וכי אינו נמנה על עובדי פיקוח, השגחה וניהול - קרי עובדים בתפקידים בכירים שלגביהם נשללה הזכאות לתוספת זו. מאידך נמנה המערער על עובדי הנקיון "במתקנים אחרים", שאומנם שיעור משרתם אינו נקבע על פי יחידת עבודה ("מטראז"), שניתן להגדיל להם את יחידת העבודה ולפצותן בהתאם, אך הוא מאלה שקבלו בגין עבודתם "בונוס", כשם שהעיד מנהל החופים של העיירה, מר שמואלי (עמ' 244 לפרוטוקול). כפי שעולה מסעיף 21 לחוקת העבודה, בבסיס הזכאות לתוספת זו קיים התנאי לפיו תוספת זו לא משולמת לעובדים שקיבלו תוספות אחרות. במקרה הנוכחי קיבל המערער בשל עבודתו זו "בונוס", ולכן אין הוא זכאי לתוספת זו בנוסף ל"בונוס" שקיבל. תביעת המערער לתוספת זו בדין נדחתה, גם מנימוק זה. 17. גמול כספי בגין חופשה שנתית א. המערער מתרעם על כך, כי כל עובדי המשיבה, ובפרט כל עובדי החופים קבלו חופשה שנתית בסך של 200 שעות חופשה בשנה, בעוד אותו זיכו בחופשה שנתית קטנה הרבה יותר. בית הדין האזורי פסק, כי יש לחשב את מכסת החופשה השנתית של המערער על פי הוראות חוק חופשה שנתית, תשי"א - 1951, וכי אין המערער זכאי למכסת חופשה שנתית כמציל, וגם לא הוכח שנתמלאו לגביו אותם תנאים ונתונים לפיהם חושבו דמי החופשה לעובדים אחרים שנזכרו בדיון. ב. המערער טען בסעיף 11 לכתב התביעה המקורי, אותו אימץ בסעיף 5 לכתב התביעה המתוקן, כי "על פי הוראות סעיף 30 לחוקת העבודה זכאי התובע ל -26 ימי חופשה שנתית בתשלום" בעוד שהוא לא קיבל כל חופשה שנתית עד לשנת 1982 "ומשנה זו ואילך הוענקה לו חופשה שנתית באורך של שבוע ימים בלבד". ג. על פי ת/22(א) שולם למערער על ידי קרן ביטוח ופנסיה לפועלים חקלאיים "כעובד זמני" יום חופשה אחד לכל 25 ימי עבודה. ד. בנושא זה של זהות תנאי עבודתו של המערער לתנאי עבודת עובדי חוף אחרים, העיד העד רפי פרץ, ששימש מנהל החופים בעיריה החל מחודש אוקטובר 1985, ומן הראוי להביא דברים שאמר בעדותו כלשונם: "זה נכון שאחי אלברט פרץ עובד בחוף... זה נכון שאלברט מקבל 200 שעות חופשה שנתית... כל עובד מקבל שעות חופשה שנתית... דני (הוא המערער - ע.ר.) ואלברט עושים את אותה העבודה בחוף. גם אלברט לא עובד בחורף. שאלה: אני אומר לך שדני לא מקבל את ההבראה ואת השעות החופשה השנתית. ידועה לך הסיבה מדוע אלברט כן מקבל ודני לא? תשובה: לא ידועה לי שום סיבה. אני גם לא יודע אם זה נכון. שאלה: הגב' לונה אוחיון עובדת בחוף? תשובה: נכון היא עובדת תחת פיקודי. היא עובדת ניקיון וגם משכירת כסאות נוח. שאלה: היא לא עובדת בחורף? תשובה: נכון שגם היא מקבלת חופשה שנתית כמו כולם. שאלה: היו הבדלים בתפקידים בין דני מצד אחד לבין אלברט ולונה מצד שני? תשובה: לא. שאלה: הם לא עבדו יותר שעות בחורף? תשובה: הם עבדו שעות שמצטברות בקיץ והם שולמו להם בחורף. שאלה: ככה גם דני עבד? תשובה: זה חל על כולם וגם על דני. שאלה: והם עשו יותר שעות מדני או למשל עבדו בחורף? תשובה: כולם עבדו אותו דבר" (עמ' 165, 166 לפרוטוקול). הדברים מדברים בעד עצמם והם מעידים על כך שלא רק פרץ כעובד חוף קיבל 200 שעות חופשה שנתית בתשלום, אלא גם אחרים. ה. תמיכה בטענה זו של המערער מוצאים אנו במוצג ת/בד/35 לפיו גם העובדים דוד וקנין ואוחיון לונה קיבלו חופשה שנתית של 200 שעות. כאשר נשאל מר מלצר, מנהל אגף המנהל והשירותים בעיריה, לגבי מסמך זה, לא השיב תשובה עניינית (עמ' 251 לפרוטוקול). נתון זה אכן מחזק את נכונות גרסת המערער בעניין זה. ו. אמת, שבעדות מר מלצר נאמר, כי תנאי העבודה של המערער מכוח היותו מבוטח בנושא החופשה בקרן הפנסיה, יוצרים הבחנה בינו ובין האחרים, אך טענה זו רחוקה מלשכנע. בעיקרו של דבר סוברים אנו, שהמערער הרים את נטל השכנוע המוטל עליו ביחס להוכחת זכאותו ל - 200 שעות חופשה בשנה כשם שקיבלו עובדי חוף אחרים שגם הם לא עבדו בחורף. ז. מסקנת הדברים היא, שיש לתקן את החישוב שערך בית הדין האזורי לגבי גמול החופשה, כך שיהיה מבוסס על 200 שעות חופשה בשנה באופן דומה לדרך המוצגת במוצג ת/בד/35 לגבי עובדי חוף אחרים שלא עבדו בחורף, ובניכוי כל מה שקיבל המערער כגמול חופשה שנתית. כל יתר קביעותיו של בית הדין האזורי בנושא החופשה השנתית עומדות בעינן. 19. תשלום עבור קצובת הבראה א. בית הדין האזורי דחה את תביעת המערער בעניין זה על סמך ההלכה, לפיה, משהוגשה התביעה לבית הדין בשנת 1988, לא קמה למערער זכות לדמי הבראה, משלא נטען ולא הוכח, שהמערער יצא בפועל להבראה, וכי היו לו הוצאות, שהוא היה זכאי להשתתפות בהן. ב. המערער טען, כי תנאי זה של יציאה בפועל להבראה כתנאי לקבלת דמי הבראה בוטל עוד בשנת 1982. לא מצאנו בחומר הראיות אסמכתא לכך. גם אם היינו מוצאים אסמכתא לכך, הרי משפוטר המערער בספטמבר 1990, אזי על פי ההלכה, שהייתה קיימת בטרם תוקן צו ההרחבה הכללי לענין דמי הבראה בשנת 1991, זכות זו לדמי הבראה אינה ניתנת לפדיון לאחר ניתוק יחסי עובד ומעביד (דב"ע שן/74-3 ר. מיכאל זדה - שולמית לור ואברהם לור פד"ע כא 475, 478) . ערעור המערער בנושא זה נדחה. 19. קצובת ביגוד א. המערער ביסס את תביעתו בנושא זה על הסכם המצילים, שכאמור אינו חל עליו. ב. לא מצאנו בחוקת העבודה זכות ל"ביגוד", לעובדים מסוגו של המערער, וגם לו מצאנו זכות כזו, הרי שכזכות נלווית, אין היא ניתנת לפדיון לאחר סיום יחסי עובד מעביד. ערעור המערער בנושא זה נדחה. 20. תוספת כלכלת לילה בגין עבודה במשמרת שלישית א. המערער הסתמך כמקור הזכאות לתוספת זו כאמור על נספחים ד', ו-ו' לכתב התביעה. ב. בית הדין האזורי דחה את תביעת המערער בנושא זה בנימוק, שהמערער זנח בסיכומיו את תביעה זו, כתביעות אחרות. גם אם נתעלם מקביעה זו, אזי על פי סעיף 18 לתצהיר מר מלצר, שולמה למערער תוספת זו לגבי עונת הרחצה בשנת 1988. ב"כ העיריה טען בסיכומיו בבית הדין האזורי, כי אין מחלוקת שהמערער קיבל תוספת כלכלת לילה בכל חודש בה עבד בפועל, ואולם החישוב לגבי פריט זה מעורר קושיות וספקות. מסקנת הדברים היא שנושא הזכאות לתוספת זו ושיעורה אינו נקי מספקות, וגם מטעם זה היה מקום לדחות תביעה זו של המערער. ערעור המערער בנושא זה נדחה. 21. קרן השתלמות לטענת המערער, הצטרף לקרן השתלמות רק בשנת 1985. הסיבה לכך הייתה, שהעיריה לא ידעה את המערער על זכותו להצטרף לקרן השתלמות. המערער מבקש, כי העיריה תפריש לקרן השתלמות כספים על פי סעיף 32 לחוקת העבודה באופן מלא ולא חלקי כפי שעשתה. בית הדין האזורי פסק בענין זה, כי נאמנה עליו עדות של מר מלצר, לפיה ידעה העיריה את כל העובדים על האפשרות להצטרף לקרן ההשתלמות על ידי חוזרים, שהפיצה באמצעות מנהלי המחלקות, ובכללם גם מנהלי החוף. קביעה זו מקובלת עלינו, ואין מקום להתערב בה. לגבי חישוב ההפרשים, פסק בית הדין האזורי, כי יש לבדוק מחדש את הפרשות הקרן משנת 1985, ואם קיים הפרש, יש לשלמו ישירות למערער בגין הפרשות המעסיק בלבד. על דברים אלה ודאי שאין ערעור של המערער, ואין לנו מה להוסיף עליהם. 22. ותק וקידום בדרגות א. המערער טען, כי נושא קיפוחו בקידום בדרגות היה יסוד מוסד בכתב התביעה המקורי והמתוקן ובחישובים שהגיש, המבוססים על אותה דרגה. מבחינה זו, לא ניתן לקבוע שזנח את תביעתו רק בשל העדר התייחסות לנושא זה בסיכומיו. ב. הסיכומים הם אחרית דבר של הליך הדיון, והמשמיט תביעה לסעד בסיכומיו מעיד על עצמו, שאין הוא עומד יותר על אותו סעד ומוותר עליו. דברים אלה אינם בבחינת חידוש, ומצאו את ביטויים בספרות המקצועית ובפסיקה ראה לעניין זה: י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה 7, 1995) עמ' 512. ע"א 401/66 מרום נ' מרום פ"ד כא (1) 673. דב"ע נה/25-3 פנינה מינץ- לילי בר לב (לא פורסם), עבודה ועוד, עבודה ארצי, כרך כח(2), 90, סעיף 6. מן הראוי לציין למען השלמות, כי היו מקרים חריגים בהם סטו מכלל זה (ע"א 335/73 ויולה בטיש נ' פלור קריספין פ"ד כח(1) 47, 51, 52 - להלן - הלכת בטיש). ג. אין מחלוקת, שהמערער, חרף סיכומיו המפורטים, לא כלל תביעה זו בסיכומיו, כשם שלא כלל תביעות אחרות המתייחסות לרכיבי השכר. המערער טען, כאמור, שסמך בענין זה על החישובים המפורטים שהגיש, שנעשו על ידי אנשי מקצוע והמתבססים על הדרגה הראויה למערער, לרבות כל התוספות. על אף שהמערער גילה שקדנות ויסודיות מרובה בעריכת הסיכומים, לא ניתן להתעלם מכך שהמערער אינו משפטן, ולכן אין אנו מוצאים לנכון לדקדק עימו כחוט השערה כשמדובר בטענה לזניחת תביעה לא שולית. בעניין זה נלך לפי הלכת בטיש, שגם בנסיבותיה, כמו במקרה הנוכחי, יש מקום לסטות מן הכלל. אשר על כן, עם כל הצער על עינוי הדין והטרדה, יוחזר הדיון לבית הדין האזורי כדי שיתייחס לטענת המערער לקיפוחו בדרגות לרבות הטענה לקיפוחו בוותק, אך ורק ככל שהיא (הטענה לקיפוח בוותק) כרוכה בעניין הקידום בדרגות ולא בכל ענין אחר, וללא צורך בהבאת ראיות נוספות. 23. פיצויי הלנת שכר א. המערער טען, כי העיריה ידעה גם ידעה היטב, כי היה עליה לשלם גמול שעות נוספות, גמול עבודה בימי המנוחה השבועית ותביעות נוספות, אך היא לא פעלה כן מתוך זלזול במערער, המצדיק פסיקת פיצויי הלנה. ב. בית הדין האזורי דחה את התביעה לפיצויי הלנה, הן משום שתחשיבי המערער לא היו אמינים, וגם משום שעל פי העקרונות שנקבעו על ידי בית הדין האזורי לא ניתן לחשבם אלא באמצעות חשבי שכר. עוד נאמר לעניין זה על ידי בית הדין האזורי, כי התביעה בחלקה הגדול התיישנה, וכי קיימים חילוקי דעות בין הצדדים לגבי הסכומים השונים, למעט התשלום עבור השעה השמינית במשמרת השלישית. לגבי העיכוב בתשלום זה, נטענה טענת קיזוז כנגד תשלומים ששלמה העיריה, לטענתה, ביתר בגין עבודתו של המערער בימי המנוחה השבועית. טענה זו נדחתה, אך בית הדין האזורי ראה בטענה זו כטענה שנטענה מתוך טעות כנה. ג. אנו סבורים, לאור כל הנימוקים הנ"ל, שאין מקום להתערב בפסיקתו של בית הדין האזורי בעניין זה. 24. פגיעה בשכרו של המערער לאחר הגשת התביעה ועד לפיטוריו א. המערער טען, כי בית הדין האזורי התעלם שלא כדין מתביעתו של המערער בעילה זו, למרות שמצאה את ביטויה בעדכון כתב התביעה ובתצהיר משלים. ב. בסיכומיו בבית הדין האזורי טען המערער טענות אלה, אך לא מצאנו בתיק מושא ערעור זה תביעה של המערער בנושאים אלה. ג. לא למותר לציין, כי עניינו של המערער בכל הכרוך בפיטוריו הוכרע בפסק הדין המוסכם ובפסק-דין הבוררות. 25. פסק הדין בבקשה לביטול פסק הבוררות א. במסגרת התביעה בתיק ש"ן/1968-3, שהוגש על ידי המערער נגד העיריה, הגיעו הצדדים לידי הסכם בו נקבע, בין היתר, כדלקמן: "1. הצדדים מסכימים כי ביום 1.9.90 תפסק עבודת התובע בעיריה. 2. התובע יהא זכאי לפיצויי פיטורים בגובה 150% וכן ל - 3.5 חדשי הסתגלות (כולל תקופת הודעה מוקדמת). התשלום תוך 36 יום. 3. אם בין הצדדים תתגלע מחלוקת בענין חישובי - תוכרע המחלוקת ע"י מר ר' מינסקר מעירית חיפה. 4. תביעות התובע בבית הדין בתיקים אלה : ש"ן/ 3/1698, ש"ן/ 12/888 ובתיק ש"ן/3/1424 יימחקו בלי צו להוצאות. 5. אם יתברר, שהעיריה לא שלמה לקרן הביטוח לפועלים חקלאיים עבור פיצוי פיטורים לתובע או פנסיה לפי סעיף 14 לחוק - יהא עליה לשאת בכל הסכום האמור בסעיף 2 דלעיל. אם עשתה העיריה כן - ישולם לתובע רק ההפרש בין מה ששוחרר לתובע לבין 150% הנ"ל." ב. ההסכם קיבל תוקף של פסק דין ביום 29.8.1990 - הוא פסק הדין המוסכם. ג. ביום 6.9.1990 נתן מר מינסקר (להלן - הבורר) את פסק הבוררות שזו לשונו: "בתאריך 6.9.90 נערך בפני דיון בתביעת מר כהן דניאל, לבין נציגי עיריית נהריה, מר מלצר מרדכי וגב' קדוש עליזה, בנוגע לצורת חישוב הפיצויים כפי שנקבע על ידי השופט הראשי של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה. לאחר דיון ממצה, הוחלט כדלקמן: - 1. בתביעה נוספת של התובע כלפי הנתבעת, שנקבע לדיון בפני כב' השופטת וימן לתאריך 13.9.90, תידון הנקודה, האם עיריית נהריה היתה חייבת להעסיק התובע במשך 12 חודשים בשנה, והאם על העירייה חלה חובת התשלום גם עבור תקופה שהעובד לא קיבל תלושי שכר. באם החלטת כב' השופטת תהיה כי על העירייה חלה החובה, כאמור, תהיה השפעה על גובה הפיצויים שיקבל התובע בתיק זה. לאור זה, החלטתי כי הנתבעת תשלם לעובד רק עבור התקופה שבהם קיבל תלושי שכר. באם פסיקת השופטת תהיה כאמור לעיל, הוסכם כי עיריית נהריה תשלים את הפרש הפיצויים. דהיינו, בשלב זה אין לחשב פצויי פיטורין עבור תקופה שהנתבע לא קבל תלושי שכר. 2. הוברר כי מסגרת עבודתו בעיריית נהריה כוללת גם תקופה של חודשיים (חודשים מאי - יוני 1977) שעבד הנתבע בהיותו חניך. החלטתי כי תקופה זו לא תילקח לחשבון הפצויים, מכיון שהתובע התגייס לצה"ל רק למעלה משנה לאחר מכן. סיום העבודה לא נבע מהגיוס לצה"ל כך שאינו זכאי לפיצוי. 3. תקופת ההסתגלות (כולל תקופת הודעה מוקדמת) בשעור ½ 3 חודשי משכורת כפי שנקבע על ידי השופט הראשי בביה"ד האזורי לעבודה בחיפה תחושב כדלהלן: - התשלום יבוסס על משכורת חודש ספטמבר 1990 לפי משרה מלאה, דהיינו 184 שעות לחודש. התשלום יבוצע כתשלום חד פעמי ויכלול רק התוספות המוכרות כשכר לכל דבר ועניין. אין הכוונה לתוספת משמרת, תוספת שבת, תוספת לילה וכו'. 4. לתקופה מחודש מאי 1980 ועד אוקטובר 1980, הבסיס לחישוב הינו לפי 265 שעות רגילות לחודש. 5. לתקופה מחודש מאי 1981 ועד אוקטובר 1988, הבסיס לחשוב הוא לפי 230 שעות רגילות לחודש לפי חודשי עבודה בפועל. 6. לתקופה מחודש מרץ 1989 ועד אוגוסט 1990, הבסיס הינו לפי 162 שעות רגילות לחודש לפי חודשי עבודה בפועל. 7. הפיצויים יועברו לתובע לא יאוחר מיום 1.10.90. 8. הסדר הבוררות הוקרא בפני הצדדים אשר אישרו הסכמתם בחתימה". ד. ביום 2.10.1990 קיבל המערער מהעיריה שיק בסך 19,708 ש"ח כתשלום פסק הבוררות. ה. ביום 7.10.1990 הודיע המערער לעיריה, כי הוא רואה בתשלום ששולם לו תשלום חלקי בלבד, והביע תמיהה על גובה הסכום. ו. יש לציין, כי לבקשת בית הדין האזורי בדק הבורר את תחשיביו בשנית והודיע ביום 7.4.1991, כי מסקנתו לא השתנתה. ז. ביום 31.10.1990 הגיש המערער בקשה לביטול פסק הבורר מהנימוקים הבאים: 1. לאחר מתן פסק הבוררות הסתבר למערער, כי הבורר מיודד אישית עם מר מלצר, מנהל כח האדם של העיריה, ואף יצג יחד עם בא כח העיריה את העיריה בדיון בבית הדין ובבוררות עצמה. 2. בא כח העיריה הוא חבר מועצת עירית חיפה, שהבורר משמש בה כסגן מנהל כח אדם, כך שבא כח העיריה הוא למעשה מעסיקו של הבורר. 3. הבורר לא הגדיר מראש מהן המחלוקות בין הצדדים, לא דן במה שצריך לדון וכשדן - פסק לרעת המערער. 4. בסיכומיו בבית הדין האזורי הוסיף המערער טענה נוספת, לפיה פסיקת הבורר עלולה להתפרש כמעשה בית דין לגבי כל תביעותיו הנדונות בתיק מח/792-3 שהוכרע בפסק דין וימן, מושא ערעור זה, ולכך לא הסכים ואינו מסכים . (במאמר מוסגר נציין, כי המחלוקת בתיק וימן הוכרעה בפס"ד וימן שהוא, בין השאר, מושא ערעורים מאוחדים אלה). ח. בית הדין האזורי בחיפה (תב"ע נא/135-3; השופט הראשי מיבלום ונציגי הציבור סירוטה ווינגרטן) דחה את בקשת המערער לביטול פסק הבורר בנימוקים, שזו תמציתם: 1. בפסק הדין המוסכם נקבע, כי הבורר הוא איש עירית חיפה, כך שהמערער לא היה צריך להיות מופתע מכך. 2. הבורר, כאיש מנגנון של עיריית חיפה, הוא דווקא האיש המתאים להכריע במחלוקת ביחס לחישוב פיצויים. 3. ההיכרות בין הבורר לבין מר מלצר אינה פוסלת אותו מלשמש כבורר, מה גם שהמערער עצמו טען, כי אינו מטיל דופי ביושרו של הבורר. 4. הבורר יצא מהנחה, שאל לו לדון בסוגיות הנדונות בתיק וימן, ובדין נהג כך. ט. בערעור, לאחר קבלת רשות, על פסק דינו של בית הדין האזורי התמקד המערער בטענה, לפיה עצם מינוי הבורר כדי לדון במחלוקת חישובית ביחס לפיצויי הפיטורים היה שגוי, כל עוד לא הכריע בית הדין האזורי בתביעותיו שמתבררות בתיק וימן ושעשויות לקבוע את גובה שכרו של המערער, שישמש בסיס לחישוב פיצויי הפיטורים שלו. י. ב"כ העיריה טען, בין היתר, כי המערער מכוון את טענותיו בערעורו כנגד פסק הדין המוסכם, שבעקבותיו מונה הבורר, וכי המערער מנוע מלטעון בחלוף זמן כה רב כנגד הסכמה שלו עצמו לפסק הדין המוסכם. עוד טען ב"כ העיריה, כי המערער לא הצביע על כל עילה לביטול פסק הבורר מכח סעיפים 24(3), 24(5) ו - 24(10) לחוק הבוררות, תשכ"ח - 1968 (להלן - חוק הבוררות). יא. אכן, דין ערעורו של המערער להידחות הן מטעמיו של בית הדין האזורי והן מטעמים נוספים אלה: א. המערער, אכן, כיוון את עיקר חיציו כנגד פסק הדין המוסכם שהביא למינוי הבורר. המערער אינו יכול להעלות טענות אלה במסגרת בקשה לביטול פסק בורר. מכל מקום גם לו יכול היה להעלות טענות אלה, לא מצאנו בטענותיו כל עילה המצדיקה ביטול פסק הדין המוסכם. ב. הבורר היה ער לכך, שפסיקה בתיק וימן לגבי חובת העסקת המערער בתקופת החורף עשויה להשפיע על גובה פיצויי הפיטורים, ולכן קבע, שאם כך יהיה, תשלם העיריה את הפרש הפיצויים. באותה מידה של הגיון ניתן לקבוע, שפסק הבורר לגבי גובה המשכורת המשמשת כבסיס לחישוב פיצוי הפיטורים לא יוכל למנוע טענה למשכורת גבוהה יותר כבסיס לחישוב פיצוי הפיטורים, אם אכן היה נקבע בתיק וימן, שהמשכורת הקובעת לצורך חישוב פיצוי הפיטורים גבוהה יותר. ג. הבורר פסק בהתאם לנתונים הקיימים שהיו בפניו, ואין למצוא כל רבב באופן בה פסק על פי מסגרת הבוררות כפי שהותוותה לו בהסכמה על ידי הצדדים. ד. לא מצאנו כל ממש בטענות המערער לקיומן של עילות על פי חוק הבוררות המצדיקות את ביטולו של פסק זה. ה. הערעור בעניין זה נדחה. 26. הוצאות משפט א. בית הדין האזורי מצא לנכון לא לפסוק הוצאות לזכות המערער בהתחשב בהקף התביעה, בכמות העצומה של מסמכים וחישובים שהגיש המערער, אשר המשיבה נאלצה לבדקם והתברר שלחלקם לא היה בסיס. ב. לא מצאנו מקום להתערב בשיקולים אלה של בית הדין האזורי. ג. גם בערעור זה בו זכה המערער רק בחלק קטן מערעורו, וחלקו הגדול נדחה, הגענו למסקנה, כי כל צד ישא בהוצאותיו. 27. סיכום לסיכום נתקבלו תביעות אלה של המערער: א. חישוב גמול העבודה במנוחה השבועית (התביעה נתקבלה באופן חלקי). ב. התביעה להכללת "בונוס שעת נקיון" בחישוב "השכר הרגיל" לצורך חישוב גמול השעות הנוספות. ג. הגדלת הגמול הכספי בגין חופשה שנתית. ד. החזרת התיק לבית הדין האזורי, כדי שידון בתביעה לקידום בדרגה. כל יתר תביעות המערער נדחו. חוקת העבודהשעות עבודה ומנוחה