עניינו של פסק הדין, בקיום צוואתה של המנוחה ב.ל. ז"ל, מיום 4.6.04, והתנגדות אשר הוגשה לקיום.   המנוחה-אימה של התובעת, וסבתם של הנתבעים, הלכה לבית עולמה ביום 25.11.05 כשהיא בת 92 שנים (להלן גם: "המתנגדים").   1. העובדות הצריכות לענייננו:   המנוחה ערכה במהלך חייה מספר צוואות, חלקן כאשר בעלה המנוח היה עוד בין החיים (ואשר נפטר בשנת 2000), וחלקן בשנות אלמנותה.   המנוחה הייתה אישה עצמאית, ציירת, עד ובסמוך לשנות חייה האחרונות, בהן אף חוותה אובדניים משפחתיים, כאשר נראה כי הקשה היה אובדן בנה (ע. ז"ל, אביהם של הנתבעים, ט.ס), אשר נפטר ממחלה קשה ביום 16.4.02 , קודם לפטירת המנוחה.   ב-3.12.02 ערכה המנוחה צוואה (אשר אינה עומדת בפסק דין זה לבחינה, ט.ס) ובמסגרתה שינתה מהוראות צוואותיה הקודמות, וכך הורתה בסעיף 3:   "3. הנני מצווה בזה את עזבוני וכל רכושי לאחר מותי כדלקמן:   3.1 כל זכויותיי בדירה ברח' ..., אשר ידועה גם כחלקה ... בגוש ... תעבורנה, בחלקים שווים ביניהם, לארבעת נכדי: י.ב. תכולת הדירה, לרבות ציורי, תחולק בין ארבעת נכדי הנ"ל באותם חלקים תוך הבנה והסכמה ביניהם. פריטים מתוך התכולה שלא יחולקו בין ארבעת נכדי, יימכרו והתמורה תחולק בין ארבעת נכדי בחלקים שווים ביניהם.   3.2 את כל יתרת עזבוני, לרבות כספים, ני"ע והשקעות מכל מן וסוג שהוא בבנקים הנני מצווה בחלקים שווים לארבעת נכדי הנ"ל".   וכך בהמשך, בסעיף 4 לצוואה זו:   "4. למען הסר ספק הנני מבהירה כי סמוך לאחר פטירת בעלי, צ. ל. ז"ל, מסרתי לבתי ת. (ל.) ה. ייפוי כוח לפעול בחשבונות הבנק שעל שמי ו/או שם בעלי המנוח וזאת מטעמי נוחות בלבד על מנת שתסייע לי בטיפול בחשבונותיי. אין במתן ייפוי הכוח משום הענקת זכות בכספים עצמם ועל כן, כל הכספים שהיו בחשבונותיי, למעט סכומים שהוצאו לצרכי השוטפים, מהווים חלק מעיזבוני, גם אם בתי , מטעמי נוחות או מכל שיקול אחר,העבירה את הכספים או כל חלק מהם לחשבון אחר, בין על שמה ובין על כל שם אחר, סכומים שהועברו כאמור יש לראותם כחלק מעיזבוני ולחלקם בין ארבעת נכדי הנ"ל, בחלקים שווים ביניהם". (להלן: "צוואת דצמבר 2002").   צוואה זו נחתמה על ידי המנוחה זמן קצר לאחר שנוכחה לדעת כי בתה, היא התובעת, רוקנה את חשבונות הבנק שלה, ללא ידיעתה, באמצעות ייפוי כוח שנתנה בידיה על מנת לסייע בידה, ומשהייתה בעת ההיא מוגבלת וחולה, וכאמור בסעיף 4 לצוואת דצמבר 2002.   כעולה מתצהירה של המנוחה אשר נחתם על ידה, ואמור היה להיות מצורף להליך מקדמי במסגרת תביעה שעמדה להגיש כנגד בתה (אשר סומן בימ"ש 1), התובעת הייתה זו שפנתה אל אימה המנוחה והציעה לה כי תטפל בענייניה הכספים, וכך , ומתוך אמון מלא שנתנה האם בביתה, העניקה לה ביום 14.11.00 ייפוי כוח כללי נוטריוני (ראה סעיף 4 לתצהיר,ט.ס).   ובהמשכו של התצהיר מפרטת המנוחה כי מדי פעם ובכל פעם שנזקקה לכספים, הסתייעה בבתה.   בחודש מרץ 2001 פנתה התובעת לאמה, המנוחה, והציעה, כי הסניף בו הוחזקו כספי המנוחה, ושנים נוהלו בו הכספים על ידי בעלה המנוח קודם פטירתו, אינו משלם ריבית מספקת על החסכונות, והציעה כי הכספים יועברו לבנק אחר המעניק תנאי ריבית טובים יותר.   ב- 6.3.01, הועבר בהסכמת המנוחה סך של 241,970 ₪ מבנק דיסקונט מחשבונה של המנוחה, פירעון קופת גמל, לבנק אחר, על ידי התובעת, ולבנק מזרחי.   מאוחר יותר וכמפורט בתצהיר (בימ"ש 1), ובהמלצת רופאיה, לאור מצבה הגופני וגילה, ומאחר והמנוחה התגוררה בקומה שלישית ללא מעלית, שקלה המנוחה לעבור ולהתגורר בדיור מוגן, ואף סיירה באחדים מהם.   כמפורט בהמשך התצהיר, פנתה המנוחה לבתה, כדי לברר את אמצעיה הכספיים, ועל מנת לשקול את תוכניתה.   כמפורט בסעיף 10 לתצהיר, סירבה התובעת "לאשר" לאימה לעבור ולהתגורר בדיור מוגן, ו "כמו כן, סירבה המשיבה (התובעת-כאן,ט.ס) בתוקף לתת לי פרטים לגבי הכספים השייכים לי. בין המשיבה (התובעת –כאן,ט.ס) לביני התנהל דין ודברים, במהלכו דרשתי כי המשיבה תשיב לי את כספי לאלתר. בתגובה ניתקה המשיבה (התובעת-כאן,ט.ס) מגע עימי".   וכך בסעיף 11 לתצהיר:   "לא זו אף זו. המשיבה (התובעת-כאן,ט.ס) אף חדלה לדאוג להעביר אלי כספים לצורך מימון צורכי מחייתי הבסיסיים היומיומיים, הכוללים בין היתר,מזון, ניקיון הדירה והחמור מכל-תשלום לרופא מטפל הנוהג להגיע מידי פעם בפעם לביקורי בית".   ומהאמור בהמשכו של התצהיר ומהעדויות אשר נשמעו מטעם גורמי הרווחה (אליהן אתייחס בהמשכו של פסק הדין) עולה, כי במצוקתה הקשה של המנוחה, אשר בנה נפטר 6 חודשים קודם לכן, ביתה הונתה אותה, היא פנתה לאחיינה, (בן אחיו של בעלה המנוח) עוה"ד א. ל., אשר טיפל שנים רבות בעניינים המשפטיים של משפחתה, לרבות עריכת צוואות קודמות.   כפי שעולה מעדותו של עוה"ד ל., משלא רצה להיות מעורב בסכסוך בין אם לביתה, היפנה אותה לעורך דין, כדי שיסייע בידה, ואשר שלח מכתב לתובעת, כמו גם הוברר מהעדויות וכך אף עולה מס' 14 לתצהיר, פנתה המנוחה לעזרת שירותי הרווחה, משננטשה על ידי ביתה, אשר עד לאותו מועד טיפלה בה, והייתה קרובה אליה.   התובעת זומנה לשירותי הרווחה, וכך מתצהירה של המנוחה (בימ"ש 1):   "אמרה להן המשיבה (התובעת-כאן,ט.ס) כי כספי מצוי בידיה, ואולם אין בכוונתה להשיבו אלי אלא בהתמלא שלושה תנאים מצטברים: (א) שאחזור בי משינוי צוואתי,(הכוונה לצוואת דצמבר 2002,ט.ס) ואשאיר את צוואתי המקורית, על פיה רק בנותיה של המשיבה רשומות כמוטבות. (ב) שאבטל פניותיי לעורכי דין בעניין הנדון. (ג) שאתנצל בפני המשיבה (התובעת –כאן, ט.ס)".   כעולה מהראיות, עוה"ד ל. שכנע את המנוחה לא לפנות לבית המשפט, הצעתו כי הצדדים יפנו לבורר לא התקבלה, נערכה פגישת פיוס, שלא בנוכחותו, אלא בנוכחות קרובת משפחה נוספת, ואולם, בפגישה אשר נערכה בין עוה"ד ל., ודודתו-המנוחה, ב- 18.3.03, מתרשומת שהביא עימו, לעדותו ,קרא כדלקמן (עמ' 30 לפרוט'):   "לא שלמה עם מה שת. (התובעת,ט.ס) אמרה לה לגבי הכסף. אמרתי לה שלא רציתי אז לבוא רק כדי לשמוע מה שת. אומרת ולהגיד אמן, להיות חותמת גומי, והכוונה לפגישת הפיוס בינואר, שלא באתי. לדעתי אם ת. לא תעזור לה לא תהיה לה ברירה אלא לממן בית אבות. שאלה לגבי צוואה, אמרתי שההחלטה צריכה להיות שלה. אמרה שהיא אוהבת את כולם באותה מידה ורוצה להשאיר לכולם אבל ת. לוחצת עליה ואומרת שהנכדות לא ידברו איתה אם לא תשאיר להן את הדירה. לא הייתה לה ברירה וחתמה, אין לה העתק." והכוונה-לצוואה מיום 13.1.03 (אשר צורפה כנספח י' לתשובת התובעת להתנגדות אשר הוגשה על ידי הנתבעים לגבי הצוואה מיום 4.6.04 נשוא פסק הדין).   החל מחודש דצמבר 2002, הייתה המנוחה במעקב של שירותי הרווחה וזאת לאחר שהיא עצמה פנתה אליהם, משביתה ניתקה עמה קשר, ולאור פנייה אנונימית (כנראה של קרוב משפחה ט.ס) כי המנוחה זקוקה לסיוע, משננטשה על ידי ביתה אשר טיפלה בה עד לאותו מועד.   הגב' א. משירותי הרווחה שאף העידה (עמ' 56 לפרוט') ציינה כי המנוחה הייתה זו אשר ביקשה כי ימונה לה אפוטרופוס, עוד ב- 23.12.02. הגב' א. שללה בעדותה את האפשרות כי הייתה כוונה להמליץ, בנסיבות אשר פורטו, על מינויה של התובעת-הבת כאפוטרופה למנוחה.   עוד העידה הגב' א., כי למרות שהתובעת והמנוחה שבו להיות בקשר, ולאחר שנשכרה למנוחה מטפלת, בשל התדרדרות במצבה, נותקה המנוחה על ידי התובעת מקשר עם נכדה (הנתבע מס' 1), כמו גם נמנע משירותי הרווחה להיכנס לבית המנוחה.   וכך העידה הגב' א. בעמ' 59 לפרוט':   " ...אני יודעת שפעם אחת אמרתי לת. שהעוזרת שלי לא מצליחה להיכנס לשם ושהיא חייבת לתת לנו להיכנס כי כפקידי סעד היא חייבת לתת לנו להיכנס. לא היתה לה ברירה."   למצבה הגופני המתדרדר של המנוחה, הוסף מצב נפשי קשה, שהחל להחמיר במחצית שנת 2003, ומעדותה של הגב' א. בעמ' 47 לפרוט':   " לשאלת בית המשפט: מתי הבחנת שיש בעיה מנטאלית איתה? ת. ... כשיש לי אבחנה ודאית למשל ב- 6.7.03 שהיא זקוקה להשגחה. זה כבר היה וודאי. ביוני 2004 היה ביקור. כתבתי עליו בספטמבר 2004. יש לה עובדת זרה, היא תשושת נפש, חולת אלצהיימר. בת בשם ת. שדואגת לאמא. לדברי הבת, מצבה של האם מתדרדר מחודש לחודש."   למרות המלצות מטעם שירותי הרווחה כי יש למנות למנוחה אפוטרופוס, לא הוגשה בקשה כזו, עד למועד פטירתה.   יחד עם זאת, בידודה של המנוחה בשנים אלה (משנת 2002 ועד 2005) היה כמעט מוחלט. נשכרה פיליפינית על ידי התובעת לטפל במנוחה, כאשר מצבה התדרדר, והתובעת ובנותיה היו היחידות אשר נותרו בקשר עם המנוחה, כעולה מהראיות, לאחר שצוואת דצמבר 2002, שונתה, והנכדות שבו להיות הזוכות בעיזבון.   ביום 4.6.04 ערכה המנוחה את הצוואה נשוא ההתנגדות דכאן, ובה היא מורישה את כל רכושה לתובעת, ואם תלך חו"ח לבית עולמה, לנכדותיה, בנותיה של התובעת.   כארבעה חודשים קודם פטירתה של המנוחה ובסביבות החודשים אוגוסט-ספטמבר 2005, מכרה התובעת את דירתה של המנוחה, כאשר בעדותה של התובעת העידה כי המכירה בוצעה בהסכמתה של המנוחה, ובעדותה בישיבה המאוחרת לעדות זו (במספר חודשים,ט.ס), שינתה התובעת את גרסתה, וכך לדבריה על הנסיבות:   "אני חייבת משפט מוקדם לומר. מה שעשינו, מאחר ואמא באותה תקופה היתה במצב מאד קשה, אבל מכרנו את הדירה והיינו חייבים לעמוד בהתחייבויות שלנו, הכל נעשה בלחץ אטומי...ובלית ברירה, את הרהיטים והדברים שאין להם ערך, מכרנו לאלטע-זאכן כזה". (ראה פרוט' 14.2.10 עמ' 24).   לא הוברר לאן הופקדו או מה נעשה בכספי מכירת הדירה- המנוחה שהתה במוסד בו אושפזה, מספטמבר 2005 ועד לפטירתה בחודש נובמבר 2005, דהיינו: חודשיים.   עוד עולה מהראיות, כי התובעת מכרה את דירתה של המנוחה באמצעות ייפוי הכוח הנוטריוני אשר ברשותה, לאחר שהמנוחה ביקשה להיעזר בה בשל מצבה הגופני הירוד, מיד ובסמוך לאחר פטירת בעלה בשנת 2000. זאת, על אף שלתובעת שוגר מכתב מטעמו של ב"כ המנוחה בשנת 2002 ובו הודעה כי ייפוי הכוח בטל ומבוטל והיא נדרשת להחזירו למנוחה (ראה גם לעניין זה את בימ"ש 15).   לבסוף, התובעת לא הודיעה לנתבעים ולאימם (כלתה של המנוחה ונכדיה), כי המנוחה נפטרה, כמו גם לקרובי משפחתה. ומעדותו של עוה"ד ל. שהיה אחיינה של המנוחה, בעמ' 37 לפרוט':   "זה יבלת כי אנחנו לא ידענו שהיא נפטרה. לא סיפרו לנו, לא נודע לנו על הלוויה. זה הכי כואב לי מכל הסיפור. לא היינו בלוויה, לא ישבנו שבעה, לא ידענו שהיא נפטרה".   2. ההתנגדות:   נותר מתנגד אחד, לאחר שהנתבע מס' 2, אחיו, בחר שלא להיות צד להליך.   טענות ההתנגדות הן שתיים, השלובות זו בזו, השפעה בלתי הוגנת של התובעת על אימה, והדגש הוא על "לא הוגנת", ואי כשרותה של המנוחה בעריכת צוואתה מיום 4.6.04.   3. השפעה בלתי הוגנת:   המתנגד סומך טענתו זו על הוראות סעיף 30(א) לחוק הירושה תשכ"ה 1965 (להלן: "חוק הירושה"), אשר אלה הן הוראותיו:   "(א) הוראות צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית-בטלה".   זה המקום להבהיר את ההבדל שבין השפעה מותרת לזו הבלתי הוגנת: יש לערוך את האבחנה בין ההשפעה כשאלה עובדתית, אם הייתה כזו אם לאו, לבין אי ההגינות שבהשפעה כשאלה ערכית נורמטיבית, כשעל בית המשפט לקבוע אותה על פי מושגים של מוסר אישי ושל מוסר חברתי תוך שהוא מכוון לרצונו האמיתי של המצווה.   (ראה לעניין זה: ע"א 4902/91 גודמן נ' ישיבת שם בית מדרש גבוה להוראה ודיינות, פ"ד מט(2) 441 , להלן: "פרשת גודמן").   ההשפעה שאינה הוגנת, אינה השפעה שגרתית, יש בה מרכיב של אי הגינות, על פי כל אמת מידה מוסרית.   (ראה לעניין זה: ע"א 5185/93 היועמ"ש נ' מרום, פ"ד מט(1) 318).   הפסיקה מצביעה על ארבעה אלמנטים מצטברים אשר בקיומם, ניתן לקבוע כי מדובר בהשפעה שהיא אינה הוגנת: 1) מצווה הנתון להשפעה. 2) נהנה שהייתה לו האפשרות להפעיל השפעה בלתי הוגנת 3) נהנה שהיו לו האמצעים להפעיל השפעה בלתי הוגנת 4) הצוואה נחזית להיות תוצאה של השפעה בלתי הוגנת (ראה לעניין זה פרשת גודמן).   בחינת אותם אלמנטים תהיה מהנסיבות והראיות המובאות בכל מקרה ומקרה, וכמו: מצבו הפיזי של המצווה, מצבו המנטאלי, מצבו הנפשי, מידת חולשתו, מידת התלות "במשפיע", בדידותו וניתוקו מאנשים קרובים, מערכת הקשרים והנזקקות "מהמשפיע". אלה, ועוד נוספים מצביעים על מערכת היחסים בין המצווה והנהנה, ומצביעים על הקו הדק בין ההשפעה הנורמטיבית, לזו הבלתי הוגנת.   (ראה לעניין זה: ע"א 133/84 רכטמן נ' זיסמן, פ"ד לט(4) 769: ע"א שטיינר נ' מפעל ארגון עולי מרכז אירופה, פ"ד כ(3) 338).   בדנ"א מרום נ' היועהמ"ש, פ"ד נב(2) 813, נקבעו מבחנים אשר מסייעים לבית המשפט לערוך את אותה אבחנה בין ההשפעה המותרת, הנורמטיבית, לבין אותה השפעה בלתי הוגנת:   תלות ועצמאות: בית המשפט יבחן אם המצווה היה עצמאי מבחינה פיזית שכלית ומנטאלית, במועד הסמוך לעריכת הצוואה.   תלות וסיוע: היה ויתברר כי המצווה לא היה עצמאי, ונזקק לסיוע הזולת, יש לבחון את טיב הסיוע אשר ניתן לו, את היקפו ואת מידת התלות של אותו מצווה בנותן הסיוע.   קשרי המצווה עם אחרים: מבחן זה הינו מבחן משנה למבחן התלות והסיוע. בידודו של המצווה וניתוקו מאחרים מגבירים את התלות של המצווה, במסייע-נהנה. הסיבה לניתוק, לא תעלה ולא תוריד.   נסיבות עריכת הצוואה: מעורבותו של הנהנה בעשיית הצוואה, גם אם אינה עולה כדי מעורבות לפי סעיף 35 לחוק הירושה, יכולה ללמד על קיומה של השפעה בלתי הוגנת. מבחן זה אינו עומד בפני עצמו, ויש בו כדי לסייע בהגעה למסקנה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת, מקום ששאר המבחנים מכוונים לקיומה של השפעה שכזו.   (ראה לעניין זה גם: תע (ת"א) 6920/99 ערוב נ' ערוב (דינים משפחה ב' בעמ' 561).   השימוש במבחנים ועיבודם עם הראיות בכל מקרה ומקרה, צריך שיעשה בזהירות רבה. בתלות עצמה אין די כדי שיהיה בכך כדי להגיע למסקנה כי התקיימה השפעה בלתי הוגנת. את הדגש יש לשים על בחינת הראיות ואם הן מצביעות על אי ההגינות בניצול אותה תלות לטובתו של הנהנה, ובעיקר, באי ההגינות שבהשפעה כתוצר של אופי מערכת היחסים שבין המשפיע למושפע.   כאמור, השפעה כשלעצמה, לא "תפסול" צוואה. קיום היסוד הבלתי הגון, ניצול תלותו של מצווה, במשפיע, ניצול חולשתו של המצווה על ידי המשפיע, ניתוקו של המצווה מאחרים ובידודו, והעמדתו במציאות בלתי אפשרית, אשר תגרום לו למצווה בשל כל אלה, לצוות שלא על פי רצונו שלו, באשר למה ייעשה ברכושו, לאחר מותו, אלה יביאו לפסילתה של הצוואה הנדונה.   וכך נפסק בע"א 5500/94 צבי בלאו ואח' נ' שרה פרידמן ואח', פ"ד נ(3) 384:   "לשם קביעת קיומם של יחסי תלות מהסוג האמור, על בית המשפט לבחון באופן קפדני אם העובדות מצביעות לכאורה על רצון לגיטימי למול למי שהיטיב עם המצווה, או שמא הנסיבות מעוררות חשד בדבר היעדר רצון עצמאי בשל אותה תלות. המצב הפיזי, המנטאלי והנפשי של המצווה, מידת ניתוקו מאנשים אחרים, טיב קשריו עם אחרים- כל אלה נסיבות היכולות ללמד לכאורה על השתעבדות רצונו לאדם שהוא תלוי בו". (להלן: "פרשת בלו").   פרשת בלו תוביל אותנו לניתוח הראיות אשר הובאו על ידי המתנגד, באשר לטענת ההשפעה הבלתי הוגנת אשר הפעילה התובעת על המנוחה לעריכת צוואתה ב- 13.1.03 (אשר אינה עומדת לבחינה בפסק דין זה, ואולם, בהמשך אתייחס אף לכך,ט.ס), והצוואה נשוא פסק דין זה מיום 4.6.04:   מתוך הראיות, ועדויות העדים החיצוניים שהביא המתנגד, אשר עליו הנטל להוכיח טענה זו, עולה:   המנוחה, ולאחר שבעלה נפטר בשנת 2000, ובשל גילה המתקרב לתשעים שנה, ובעיות רפואיות, נתנה לבתה-התובעת ייפוי כוח נוטריוני, לטפל בענייניה השוטפים.   התובעת ובין השאר, העבירה את כספי המנוחה אשר התנהלו שנים רבות עוד בימי חייו של בעלה המנוחה, בבנק דיסקונט, לחשבונה אשר התנהל בבנק אחר, והותירה את המנוחה ללא כספים משלה.   המנוחה אשר פנתה לתובעת ביתה, להשבת הכספים לשליטתה נענתה בסירוב, תוך שהתובעת אשר הייתה בעת ההיא (סוף שנת 2002,ט.ס) המטפלת היחידה במנוחה, לאחר שאחיה נפטר באפריל 2002, התנתה את המשך הטיפול והדאגה במנוחה, כמו גם המשך הקשר של נכדותיה (בנותיה של התובעת ט.ס) עימה, בהמשך השליטה המלאה בכספיה של המנוחה, ובביטול הצוואה אשר ערכה המנוחה לטובת ארבעת נכדיה, כולל המתנגדים- צוואת דצמבר 2002.   ובין השאר לעניין זה מעדותו של עוה"ד א. ל., אשר שימש שנים רבות כעו"ד של המנוחה, ובעלה המנוח, אחיין של המנוחה, ועד חיצוני, שאין לו כל עניין בעיזבונה:   "ת....השיחה עם ב. (המנוחה,ט.ס) היא 19.11.02, זה תרשומת ראשונה שיש לי שבה עולה נושא הכסף, שאני מבין שאתה מכוון אליו. היה סיפור, אני הבנתי שהיא רצתה לעבור לדיור מוגן ות. (התובעת ט.ס), לפחות לפי מה שהיא אמרה לי, התנגדה לזה והיא היתה צריכה כסף לדיור המוגן. אני מבין שדודי י.ל., הבנתי ממנו שסיכם משהו, לקח אותה לראות את בית גיל הזהב ושם היו מוכנים לתת לה חודש ניסיון ועלה הנושא הכספי והתברר שאין לה כסף, שהוא לא אצלה..." (עמ' 18 לפרוטוקול).   בהמשך, מעיד עו"ד ל., מתוך תרשומת שהביא עימו ממשרדו, בקרות האירועים ב"זמן אמת":   "ב- 1.12.02 הגעתי לבקר את ב. כיוון שהיא אמרה לי שהיא רוצה לתקן את הצוואה של אוגוסט 2001, כשהגעתי אליה היה אצלה ד"ר ו.א. שאמר לי שהיא חייבת להסתובב ועלה נושא הדיור המוגן, היא חייבת להסתובב בחברת אנשים ... ב- 2.12 שלחתי עו"ד מהמשרד שלי לבנק דיסקונט כדי לברר מה קורה וכמה יש לה בחשבון. אמרו לי שיש בחשבון יתרה, אם אני מבין הכתב, 1,082 ₪...היא רצתה לתבוע (המנוחה את ביתה,ט.ס) כי אני רואה שהסברתי לה שאני לא יכול לתבוע את ת.. היא בת דודה שלי ולכן פניתי לעו"ד חבר כדי שלפחות יוציא מכתב בשמה. פניתי לעו"ג ג., הוא שמע את הסיפור, הוציא מכתב ב- 12.12.02 ... ש. היתה פניה שלך לת.? דיברת איתה? ת. לא. מאוחר יותר ת. פנתה אלי...היתה תחושה שב. היתה במצוקה עצומה. אני רואה שכתבתי גם לעו"ד ג. שהיא כבר 3 שבועות לא יודעת מה קורה עם הכסף שלה, היא לחוצה מאוד... ש. מתי זה היה? ת. ב- 12.12.02. אני זוכר שהיא היתה מצלצלת כל הזמן. אני זוכר שבאותו שלב ת. הפסיקה, ברגע שעלה הנושא של הכסף, ת. הפסיקה לבוא אליה והנכדות, ולמעשה ב. היתה לבד ואין לה כסף עליה". (עמ' 20-21 לפרוט').   ומתוך תצהירה של המנוחה, אשר היה אמור להיות מוגש לבית המשפט בבקשה זמנית בתביעה אשר עמדה להיות מוגשת בשמה על ידי עוה"ד מ. (סומנו בימ"ש 1,2):   "13. יוצא אפוא, שכיום אני מצויה במצב בלתי נסבל,שכן, לא רק שאיני יכולה לעשות שימוש בכספי ולכלכל צעדי באשר להעתקת מקום מגורי לבית דיור מוגן, אלא שאף אין לי אפשרות כלכלית לממן את צורכי מחייתי הבסיסיים, ובכללם מזון, תרופות וטיפול רפואי, ולא כל שכן, איני יכולה לחיות ברמת החיים אליה הורגלתי. יודגש, כי לבד מן המשיבה, לא נותר לי עוד קרוב מדרגה ראשונה. בני,ע.ל. ז"ל, נפטר לפני כחצי שנה, עובדה המקשה עוד יותר על המצוקה אליה נקלעתי.   14. הגיעו דברים לידי כך, שנאלצתי לפנות אל רשויות מחלקת הרווחה בעירית תל-אביב, בבקשת סיוע. כפי שנמסר לי מפי באת כוחי, מבירור שנערך עם מנהלת מחלקת הרווחה בעיריית תל-אביב, הגב' ג.א., ופקידת הסעד, הגב' מ.א., שטיפלו בפנייתי נמסר, כי זימנו את המשיבה (התובעת ט.ס) לפגישה. במהלך הפגישה שטחו נציגות מחלקת הרווחה בפני המשיבה את המצב הקשה בו אני שרויה. בתגובה לכך, אמרה להן המשיבה כי כספי מצוי בידיה, ואולם אין בכוונתה להשיבו אלי אלא בהתמלא שלושה תנאים מצטברים: (א) שאחזור בי משינוי צוואתי, ואשאיר את צוואתי המקורי, על פיה רק בנותיה של המשיבה רשומות כמוטבות. (ב)שאבטל פניותיה (צ"ל: פניותיי,ט.ס) לעורכי דין בעניין הנדון. (ג) שאתנצל בפני המשיבה".   "עדות" זו של המנוחה, בתצהיר עליו חתמה, (ולא הוגש לבסוף לבית המשפט), קיבלה אישוש בעדותה של עוה"ד מ. אשר הכינה עבורה את התביעה והבקשה, ואף היא עדה חיצונית אשר אין לה כל עניין בעיזבון המנוחה.   וכך היא מעידה:   "לקראת סוף 2002 פנה אלי עו"ד א.ל. שהוא אחיין של המנוחה ואמר לי שיש לו קרובת משפחה שנמצאת במצוקה אמיתית שנובעת כנראה מכך שבתה שהייתה בקשר איתה, ניתקה עמה קשר והסתבר שחשבונות הבנק שלה רוקנו וצריך לפעול משפטית על מנת להיטיב את מצבה...עד היום יש בי המון כאב על מה שראיתי שם. היתה אישה עם עלבון רב כתוצאה מהיחס שבתה נהגה בה באופן שהיא פשוט ניתקה מגע ממנה. היא אמרה לי שנודע לבתה שהיא שינתה את צוואתה באופן שכל נכדיה ירשו אותה בחלקים שווים ולפני כן, כשהיא עשתה צוואה יחד עם בעלה, היו הנכדות רק, הבנות של בתה המוטבות היחידות...חשבונות הבנק שלה, היה לת. ייפוי כוח כללי שנתנה לה אמה בזמן שהיא חלתה...ות. נהגה בחשבון הבנק, לפי מה שחשבה אמה, באופן שיהיה לטובתה, אבל הסתבר שרוקנו הכספים והועברו לבנק מזרחי...מצאתי אישה בלי יכולת לממן תרופות, אוכל, לא היה לה כסף. אני הכנתי תביעה וברגע האחרון לפני שהוגשה ב. הודיעה לי להקפיא את הטיפול בתיק". (עמ' 9-10 לפרוט').   העדות אף קיבלה אישוש מטעמה של הגב' מ.א., בטיפולה כפקידת סעד, הייתה המנוחה, לאחר שפנתה אליה בצר לה, ולאחר שננטשה על ידי ביתה, האדם הקרוב היחידי אשר נותר לה בעת ההיא, לאחר שנטלה את כספיה.   הגב' א. אף היא עדה חיצונית, מטעם שירותי הרווחה אשר אין לה כל זיקה לעיזבון המנוחה.   מעדויות העדים החיצוניים מטעם המתנגד עולה, כי התקיימו תנאי ומבחני הפסיקה אשר הובאו בפרק זה, כדי האפשרות לקבוע כי התובעת הפעילה על אימה המנוחה לא רק השפעה בלתי הוגנת לביטול צוואתה מה-3.12.02, ועריכת צוואת ינואר 2003, ובהמשכה את הצוואה ב-4.6.04, אלא אף השתמשה באיומים כלפיה תוך מימושם בפועל, רוקנה את כספיה, והותירה אותה ללא אמצעים כספיים, ניתקה איתה קשר, ואף גרמה לנכדותיה, בנותיה שלה, לנתק עם סבתם כל קשר, עד, אשר תשנה את צוואתה מה- 3.12.02, ותשוב ותוריש לנכדות את עיזבונה (בעיקר דירתה, מאחר ואת כספיה נטלה כבר התובעת לחשבונה שלה), וכך עשתה אכן בצוואת ינואר 2003, ולאחר מכן, ב-4.6.04 ובהמשך ליסודות ההשפעה הבלתי הוגנת, האיום, ו ה-"אין ברירה", ערכה את הצוואה לטובת התובעת, כאשר בעת פטירתה, צוואה זו הייתה מרוקנת מכל נכס:   כספיה כבר בשנת 2002, לא היו בחשבונותיה, והועברו על ידי התובעת-לחשבונה שלה, ודירתה נמכרה על ידי התובעת באמצעות ייפוי כוח כללי אשר היא נדרשה להשיבו עוד בסוף 2002, כארבעה חודשים לפני פטירת המנוחה.   כעולה מהראיות, המנוחה הבינה וידעה כי פרט לביתה לא נותר לה איש קרוב, בעלה, נפטר שנתיים לפני פירוט האירועים אשר התרחשו בסוף שנת 2002, בנה נפטר באפריל 2002, וביתה ונכדותיה נטשו אותה חסרת כול, תוך מימוש האיום, כי בגילה, במצבה הרפואי, בהתקפי הכעס שהחלה לסבול מהם באותה תקופה, לרבות איומי ההתאבדות- לא יהיה מי שידאג לה.   ולכן, המנוחה ויתרה.   וההשפעה הבלתי הוגנת מבחינת התובעת? התובעת ניצלה את חולשת הנפש והגוף של אימה, בודדה אותה, ואף נתנה הוראות למטפלת הפיליפינית אשר נשכרה בשלב מאוחר על ידה לטפל במנוחה, שלא לאפשר לנכדיה-המתנגדים לבקרה, וכך אף לשירותי הרווחה.   ומעדותה של הגב' א.:   "... אבל היו פעמים שניסינו להשיג ולהיכנס הביתה ולא הצלחנו. המטפלת לא פתחה את הדלת ונאמר לנו ע"י ת. שהיא לא נותנת למטפלת לפתוח את הדלת שלא יגיעו מטרידים. ת. אמרה שר. מטריד (הנתבע-הנכד,ט.ס). הוא רצה לבוא לבית של סבתו ולא נתנו לו ותלמה הזמינה משטרה". (עמ' 57 לפרוט').   עוד עולה מהעדויות, כי התקיים האפיון של אותה השפעה בלתי הוגנת, בלתי מוסרית, ובלתי הגונה תוך העמדתה של המנוחה בחוסר אונים, על ידי ביתה יחידתה (באותה עת), בידיעתה של התובעת כי אימה-המנוחה תלויה בה, כשהיא נוטשת אותה בחולשתה הגופנית, הנפשית, ללא קרוב, וללא אמצעים כספיים, והכול כדי לאלצה לשנות את צוואתה לטובתה, ולטובת בנותיה.   איני סבורה כי יש להוסיף לעניין זה, ואני קובעת כי התקיימו תנאי ס' 30(א) לחוק הירושה, בקשר לתובעת, וכבר מהטעם הזה ניתן היה לקבל את ההתנגדות לקיום הצוואה מיום 4.6.04.   4. אי כשרותה של המנוחה לערוך את הצוואה ב- 4.6.04   ביום 14.1.09 מונה ד"ר ד. פישר כמומחה מטעם בית המשפט, כדי ליתן חוות דעת באשר לכשירותה של המנוחה לערוך את הצוואה עליה חתמה ב- 4.6.04.   חוות הדעת הוגשה ב- 10.5.09. התרתי לב"כ התובעת להגיש למומחה שאלות הבהרה, ואף התרתי לבקשת התובעת, לשמוע את עדותו.   המומחה נחקר ב- 14.2.2010.   את חוות דעתו מסיים המומחה בקביעה כדלקמן:   "מכל האמור לעיל הערכתי הנה כי ביום 4.6.04 לא היה ביכולתה להבין, בשל מצבה הקוגניטיבי מהו טיבה של צוואה".   המומחה אישש את האמור בחוות דעתו גם במהלך עדותו. בין השאר, מעדותו:   " ש. ... באיזה שלב אדם לא יכול לאמוד את רכושו? (שלב של הדמנציה עליו נשאל המומחה בקשר למנוחה, ט.ס) ת. צריכים לשאול אותו ולבדוק. על פי השאלות וההתנהגות. זה שלב יחסי מתקדם. יש כאלה שגם סובלים משכחה סבירה של גיל הזקנה. אנשים שוכחים, מודעים לכך ומתפקדים... בבדיקתה במהלך האשפוז (ביולי 2003), היא ידעה לזהות שטרות כסף, לא התמצאה בזמן. מי שלא יודע איזה יום או תאריך, זה אפשר לסלוח. אם לא יודע מה חודש ומה השנה, זה בעייתי". ( עמ' 16 לפרוט').   עדותו של המומחה באשר לקביעותיו את מצבה של המנוחה בהתבסס על המסמכים אשר הובאו בפניו, לא נסתרה.   וכך אף בעמ' 17 לפרוט':   "ש. יש המלצה מהתיעוד הרפואי באבחון הפסיכיאטרי או בתיעוד אחר שקיים לפנייך, דרישה לטיפול פסיכיאטרי או למיני-מנטל? ת. אין שום סיבה למיני מנטל. היא אובחנה כשלא התמצאה, לא ידעה מה הכנסותיה".   ובהמשך:   "...לגבי ההמלצות שלה. כתוב שבסיכום מחלה נשלחה לטיפול במרפאה פסיכוגריאטרית וזקוקה למינוי אפוטרופוס".   כעולה מהראיות, ועל אף שהיו המלצות מתחילת שנת 2003 לתובעת, כי תעשה פנייה לבית המשפט למינוי אפוטרופוס למנוחה, גם על ידי רשויות הרווחה, אליהן פנתה המנוחה בעצמה בקריאת עזרה, לא נעשתה פנייה כזו עד למועד פטירתה.   ועוד מעדותו של המומחה בהמשך באשר למצבה הקוגניטיבי של המנוחה בסמוך ולאחר עריכת הצוואה ב-4.6.04:   "ת ...יש בדיקה שנעשתה אחרי כתיבת הצוואה ואז התמונה היתה קשה מאד ואם ניקח בחשבון שהמחלה הזו מתדרדרת אז גם חצי שנה לפני כן היא היתה קשה".   לתובעת היו אין ספור טענות באשר לחוות דעתו של המומחה, והיא עתרה לבטלה, ואף לאחר הגשת סיכומיה הגישה בקשה למנות מומחה חלופי, בקשה שנדחתה.   בין השאר טוענת התובעת כי למומחה לא היה מגע ישיר עם המנוחה, ומהמסמכים הרפואיים אשר בחן, לא יכול היה להגיע לקביעה כי המנוחה לא הייתה כשירה לחתום על צוואתה ב- 4.6.04.   על כך יש להשיב, כי במרביתם של המקרים כאשר בית המשפט ממנה מומחה מטעמו בהליכים כגון אלה, כאשר המנוח אינו כבר איתנו, הדרך היא בבחינת מסמכים רפואיים ודוחות, כדי לגבש מסקנות וקביעות באשר למצבו הקוגניטיבי של המנוח.   מקרה זה אינו שונה ממקרים רבים אחרים, וכדי שלא תתקבל חוות דעתו המקצועית של המומחה בענייננו, היה על התובעת להביא ראיות כבדות משקל, וזאת לא עשתה.   המומחה הסתמך על המסמכים הרפואיים והאנמנזות אשר היו בפניו, באשר למצבה הקוגניטיבי של המנוחה, לרבות אמירות ואבחנות של התובעת עצמה, במספר פעמים, בקשר לתקופה הקודמת לעריכת הצוואה, וזמן קצר לאחר עריכת הצוואה.   כפי שאף העיד המומחה, משמצבה הקוגניטיבי של המנוחה היה קשה חצי שנה לאחר שחתמה על הצוואה, וכך אובחנה "בזמן אמת" בבחינת שלא הייתה מודעת לרכושה, ולא הייתה מסוגלת לצוות, הרי שדבר זה מעיד על כי דרגת מחלתה שעדיין לא אפשרה לה לצוות, הייתה כך במועד החתימה, ביום 4.6.04.   גם טענת התנגדות זו הוכחה, ויש לקבלה באשר לצוואה מיום 4.6.04.   לאור האמור , אין עוד צורך לבחון את נסיבות עריכת הצוואה, ועדותם של העדים לצוואה.   5. לסיכום:   אני מקבלת את ההתנגדות, ודוחה את בקשת התובעת לקיום הצוואה מיום 4.6.04.   באשר לתובענה לקיום הצוואה מינואר 2003 וההתנגדות לה, יודיעו ב"כ הצדדים בתוך 30 יום האם יש צורך בקביעת מועד לדיון, אם לאו.   התובעת תישא בהוצאות הנתבעים, לרבות בשכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪. הסכום יהא צמוד ויישא ריבית, החל מעוד 30 יום, היה ולא ישולם, ועד לתשלום בפועל.   צוואהירושההתנגדות לצוואה