בפני תביעה בסך של 39,784 ₪ שנדונה בדיון מהיר ועיקרה תביעה לתשלום תגמולי ביטוח בגין אבדן כושר עבודה. כפי שיובהר להלן ההכרעה במחלוקת בין הצדדים תיגזר מהתשובה למספר שאלות: פרשנותה של הפוליסה; האם תקופת אי הכושר הוכחה; העובדות ביום 05/01/03 הלכה התובעת ליד ביתה ביבנה. המדרכה הייתה משובשת, רגלה של התובעת ניגפה בבור, והיא מעדה ונפלה (להלן: התאונה). עקב הנפילה נחבלה התובעת בקרסולה הימני ופונתה לבית החולים קפלן, שם אובחנה כמי שסובלת משבר בימלאולרי של הקרסול (שברים בשני פטישונים בקרסול ימין). לאחר ימים מספר ביום 9/1/03 בוצע ניתוח לקיבוע השברים ע"י פלטות, מה שחייב אשפוזה בבית חולים לניתוח, ותקופת החלמה לאחר ניתוח. התובעת שהתה כ- 40 יום בגבס ללא דריכה ולאחר מכן בגבס הליכה מסוג "איירקסט". התביעה כתוצאה מהתאונה הייתה התובעת באי כושר עבודה במשך 6.5 חודשים, דהיינו עד ליום 23/7/03 ולאחר מכן שבה לעבודה לחצי משרה של 4 שעות עבודה ביום לפי המלצת רופאה תעסוקתית, ד"ר עדה נדלר, שעה שלפני התאונה עבדה במשרה מלאה. עפ"י חוות דעת רפואית של מומחה אורטופדי מטעם התובעת, ד"ר אליהו טל, תקופת אי הכושר איננה נובעת מהשברים כטענת הנתבעת, אלא כתוצאה מן הניתוח שעברה ותקופת ההחלמה ממנו. לא זו אף זו, עפ"י חוות דעת המומחה מטעם התובעת, נקבע כי עקב הניתוח הייתה התובעת באי כושר עבודה במשך שמונה חודשים. אך למרות זאת, שבה התובעת לעבוד לאחר 6.5 חודשים. התובעת הייתה במצב של אי כושר עבודה במשך 6.5 חודשים בהכפלה ב- 4,000 ₪ , שערכם המשוערך כיום הוא 4,198 ₪ ולכן לטענת התובעת שומה על הנתבעת לשפותה בסך של 38,584 ₪ ובשערוך עד ליום הגשת כתב תביעה זה סך של 39,784 ₪ . הפוליסה התובעת רכשה פוליסת ביטוח בריאות מסוג "צוות" (להלן: "הפוליסה"). על פי פרק ח' לפוליסה שכותרתו "אבדן כושר עבודה כתוצאה מניתוח" נכתב: מקרה הביטוח הוא אבדן מוחלט של כושר העבודה אשר נגרם למבוטח כתוצאה מניתוח. המבטח ישלם למבוטח פיצוי חודשי בסך של 4,000 ₪ עקב קרות מקרה הביטוח, אם יתקיימו לגביו התנאים הבאים: טרם מלאו למבוטח 65 שנה במועד קרות מקרה הביטוח. המבוטח היה כשיר לעבוד עבודה מלאה עובר ליום ביצוע הניתוח ו/או 6 חודשים בטרם בוצע הניתוח. המבוטח יחשב כמי שאבד את כושר עבודתו אבדן מוחלט אם לאחר תקופת המתנה של 60 יום מהיום שבוצע בו הניתוח, המבוטח אינו כשיר לבצע עבודה דומה לזו שביצע טרם הניתוח, ובלבד שאבדן כושר העבודה לא ארע כתוצאה מהמחלה הקודמת שממנה סבל המבוטח ולא היה נגרם אלמלא בוצע הניתוח. גמלת אי הכושר תשולם למבוטח לאחר תקופת המתנה של 60 יום כאמור ולמשך תקופה מרבית של עד 24 חודשים. חזר למבוטח כושר עבודתו, חייב הוא להודיע על כך למבטח מיד, והמבטח יפסיק את תשלום הפיצוי החודשי. התובעת ילידת שנת 1953, בת 52 ועבדה עובר לתאונה כפקידה בעיריית יבנה. לטענת התובעת כתוצאה מהתאונה לא הייתה כשירה לעבודה, ועל הנתבעת לשפותה בגין אבדן הכושר המכוסה על ידי פוליסת הביטוח. לטענת הנתבעת אובדן כושר עבודתה של התובעת, לא נגרם כתוצאה מהניתוח הנטען אלא כתוצאה מהתאונה שאירעה לתובעת עובר לניתוח וללא קשר עמו. דהיינו, לשיטת הנתבעת התובעת הייתה במצב של אבדן כושר עבודה כבר עובר לניתוח שכן רגלה הייתה שבורה כתוצאה מהנפילה ואדם שלו רגל שבורה אינו יכול לדרוך עליה. לפיכך, עובר לכניסתה לניתוח הייתה התובעת מצויה באבדן כושר עבודה. לכן טוענת הנתבעת שבנסיבות אלו לא מתקיים מקרה הביטוח כהגדרתו בפוליסה ולפיכך לא חלה עליה חבות על פי הפוליסה הנטענת. לחילופין טוענת הנתבעת כי אובדן כושר העבודה של התובעת, היה נגרם גם אלמלא הניתוח הנטען וללא קשר אליו ולפיכך בהתאם לאמור בפוליסה, התובעת אינה זכאית לפיצוי על פי הפוליסה הנטענת. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי הניתוח הנטען שיפר את מצבה של התובעת וקיצר את תקופת החלמתה שנדרשה כאמור לאור הפציעה המקורית כתוצאה מהתאונה, המוכחשת כשלעצמה. לטעמה של הנתבעת מטרת הפוליסה נשוא התובענה הינה לפצות את המבוטח באותם המקרים בהם הוא נמצא בכושר לעבודה, עובר לניתוח אשר לאחריו הוא נדרש לתקופת החלמה שבמהלכה הוא נמצא באי כושר. הנתבעת בסיכומיה מביאה דוגמאות למקרים המכוסים בפוליסה כגון אדם שעובר צינתור בגין חסימה קלה בעורקים ו/או לניתוח של אורטוסקופיה בברך ו/או לניתוח למניעת הישנות פריקות חוזרות בכתף ו/או ניתוח להסרת בלט גרמי בצוואר וכיוצא באלה אשר הינם ניתוחים שעובר לעשייתם המטופל מתפקד כרגיל ברם, לאחר עשייתם נדרשת למטופל תקופת החלמה בה הוא מצוי באי כושר מלא (ר' סיכומי הנתבעת). לא מצאתי תימוכין לעמדת התובעת מתוך לשונה של הפוליסה. לפי הפרשנות של התובעת שיפוי בגין אבדן הכושר כתוצאה מניתוח ינתן רק כשמדובר בניתוחים אלקטיביים שלפניהם היה המבוטח בכושר עבודה מלא. דבר זה לא נכתב בפוליסה והנתבעת מנסה לקרוא לתוכה את שאין בה. על פי לשונה של הפוליסה שצורפה לכתב התביעה וצוטטה לעיל, כדי שהנתבעת תהיה זכאית לקבל תגמולי ביטוח היא צריכה לעמוד בשני תנאים מצטברים: גילה צריך להיות קטן מגיל 65 - התובעת בגיל 52, והיא הייתה צריכה להיות כשירה לעבוד עבודה מלאה עובר ליום ביצוע הניתוח או 6 חודשים בטרם בוצע הניתוח. (ר' סעיף 2.2 לעיל). התובעת נפלה כאמור בתאריך 5/1/03 ושברה את קרסולה, אושפזה ליממה בבית החולים "קפלן". רופאי המחלקה האורטופדית בבית החולים הגיעו למסקנה כי התובעת זקוקה לניתוח בקרסול לצורך החזרת חלקי השבר למקומם הטבעי וקיבועם אולם בשל הנפיחות ברגל הוחלט לדחות את הניתוח בשבוע ימים. התובעת שוחררה לביתה עם המלצות לחזור לבית החולים ביום 11/1/03 ועם המלצה ללכת על קביים. בתאריך 8/1/03 פנתה התובעת לפרופ' ניסקה - אורטופד מומחה לניתוחי כף רגל, ולמחרת ביום 9/1/03 נותחה על ידו במרכז הרפואי בהרצליה והשברים קובעו על ידי פלטות ברגים ומסמרי מתכת (ר' חוות דעתו של ד"ר כהן אשר נתן חוות דעת מטעמה של הנתבעת). לטענת הנתבעת הניתוח למעשה קיצר את תקופת ההחלמה. ולכן לא ניתן לומר כי אבדן כושר העבודה נגרם כתוצאה מהניתוח. הנתבעת מסתמכת לעניין זה על חוות דעתו של ד"ר חיים כהן רופא תעסוקתי אשר כותב בחוות דעתו: "הניתוח היה מוצלח וללא סיבוכים ולא גרם כלל לאי כושר עבודה אלא דווקא קיצר את תקופת ההחלמה מן השבר. העדרותה של הגב' לביא החלה לפני הניתוח ולא בעקבותיו" הנתבעת טוענת בסיכומיה כי דבריו אלה של ד"ר כהן מקבלים חיזוק בדברי מומחי התובעת. ד"ר אליהו טל מומחה לכירורגיה אורטופדית, אשר נתן חוות דעת והעיד מטעם התובעת כתב בחוות דעתו: "השבר היה מורכב וחייב ניתוח לשם החזרת קטעי העצם למקומם וכן לשם קיבוע פנימי ע"י לוחית וברגי מתכת. הנתוח שהיה הכרחי על מנת להחזיר את מצב הקרסול לקדמותו בצורה הטובה ביותר האריך משמעותית את תקופת החלמתה ולאחריו לא עבדה תקופה ממושכת והייתה מוגבלת עקב קיבוע בגבס והוראות לאי דריכה. גם לאחר הסרת הגבס הייתה מוגבלת ביותר ונזקקה לסדרה ארוכה של טיפולי פיזיותרפיה. עקב הניתוח הייתה הגב' לביא בתקופת אי כושר עבודה המוערכת בשמונה חודשים" הנה כי כן בחוות דעתו קובע ד"ר טל, בניגוד לדעתו של ד"ר כהן, כי הניתוח דווקא האריך את תקופת החלמתה של התובעת. ודבריו לא נסתרו בחקירה נגדית. עד נוסף מטעמה של התובעת היה רופא המשפחה ד"ר יעקב לנדאו אשר ענה לשאלות ב"כ התובעת: ש. מה למעשה היה קורה אם התובעת לא הייתה עוברת את הניתוח? ת. היו קורים מס' דברים: א, היו לתובעת כאבים חזקים יותר שהיו נמשכים זמן רב יותר , שנית, היה נגרם לתובעת ליקוי תפקודי בעיקר בהליכה שהיה יכול להיות ליקוי מתמיד לכל חייה. ש. ז"א שתקופת ההחלמה לולא הניתוח הייתה למעשה מתארכת? (לאחר התנגדות לשאלה של ב"כ התובעת, שלא התקבלה, עונה ד"ר לנדאו) ת. אני מעריך על סמך הידע שיש לי שתקופת ההחלמה הייתה יותר ארוכה. (ר' פרוטוקול מיום 21/2/05 בע' 3). לעניין זה ראיתי להעדיף את חוות דעתו של ד"ר טל, מומחה לכירורגיה אורטופדית. על פני חוות דעתו של ד"ר כהן - מומחה ברפואה תעסוקתית. ועדותו של דר לנדאו מומחה המשפחה. ככל שמדובר בהחלמה מניתוח אורטופדי יש להעדיף את חוות דעתו של המומחה בדבר. אמנם כחלק מהכשרתם הרופא התעסוקתי ורופא המשפחה לומדים פרקים נבחרים באורטופדיה אך נדמה כי בעניין זה כאשר עמדתם סותרת עמדתו של מומחה בכירורגיה אורטופדית, כדוגמת ד"ר טל, יש להעדיף את חוות דעתו של האחרון. לפיכך ניתן לקבוע כי הניתוח שעברה התובעת בעקבות הנפילה ושבירת הקרסול היה הכרחי על מנת להחזיר את מצב הקרסול לקדמותו בצורה הטובה ביותר ולהאריך משמעותית את תקופת החלמתה. כלומר חלק ניכר מאבדן כושר העבודה נגרם כתוצאה מהניתוח. ההפרדה שמנסה לעשות התובעת בין הנפילה, השבר בקרסול והניתוח היא הפרדה מלאכותית. יש לראות את מקרה הביטוח כמקשה אחת. התובעת נזקקה לניתוח עקב נפילה ושבירת הקרסול והייתה באבדן כושר כתוצאה מהאירוע כולו לרבות הניתוח. תקופת אי כושר. כאמור התובעת עותרת לשלם לה סך של 4,198 ₪ לחודש למשך שישה וחצי חודשים מיום הניתוח 9/1/03 ועד ליום 23/7/03. התובעת הסתמכה על חוות דעתו של ד"ר טל מומחה בכירורגיה אורטופדית שבדק אותה ומצא כי עקב הניתוח הייתה הגב' לביא בתקופת אי כושר עבודה המוערכת בשמונה חודשים. בכתב תביעתה הסתמכה התובעת על מסמכים רפואיים שניתנו לה על ידי ד"ר נדלר עדה מומחית ברפואה תעסוקתית. ברם, ד"ר נדלר לא הובאה להעיד ולפיכך לא ניתן לקבל, את המסמכים עליהם היא חתמה ושצורפו לתצהיר התובעת, כראיה לנכונות תוכנם. עוד הסתמכה התובעת על אישורים שניתנו לה על ידי רופא המשפחה ד"ר לנדאו אשר העיד כי אמנם מסר בידי התובעת את המסמכים שצורפו על ידה לתצהירו. הנתבעת המציאה את חוות דעתו של ד"ר כהן מומחה ברפואה תעסוקתית אשר קבע כי אינו מוצא כל הצדקה לקביעת תקופה כה ארוכה של 8 חודשים כפי שקבע ד"ר טל. אפילו אחרי ניתוחים גדולים ומסובכים כמו ניתוחי לב חוזרים המנותחים לעבודה אחרי 3-4 חודשים. ד"ר כהן מסתמך על הספרות המקצועית הרלוונטית אשר מראה כי משך ההעדרות המוצע כתוצאה משבר של הקרסול אשר מחייב ניתוח פתוח לקיבוע פנימי הוא 10 ימים לגבי עובדי עבודה משרדית ו 84 ימים לעובדים אחרים. כך גם לשיטתו של ד"ר כהן פרופ' ניסקה אשר ניתח את התובעת המליץ על הליכה בדריכה מלאה כעבור 11 ימים מהניתוח. יש לציין כי ד"ר כהן לא בדק את התובעת. ד"ר טל בחקירה נגדית משיב לשאלו ב"כ הנתבעת: "ש.ת. הקביעה של אובדן כושר עבודה היא על פי תעודות מחלה. ציינתי מה שיש לה ומה שהיא קיבלה. ש.ת. לגבי המשפט שמתייחס לעובדה אי כושר עבודה בדיון ומסקנות, אני אומר שהשמונה חודשים זו עובדה שמשהוא נתן לה 8 חודשי אי כושר, וזה לא אני. באותם 8 חודשי אי כושר ניתנו לה עקב הניתוח, אני לא נתתי לתובעת אי כושר. במוסגר, גם שאני לא התמחיתי ברפואה תעסוקתית, אלא באורטופדיה, אני יודע מתי שבר יכול להפריע לעבודה ומתי שבר לא יכול להפריע לעבודה, תלוי גם באיזה עבודה. אם אדם מביאים אותו בידיים ומושיבים אותו על כסא ואומרים לו תעבוד, אבל אם העבודה כרוכה בעליה במדרגות וידוע לי מה קרה לרגל הזו, אני כן יכול להגיד אם האדם הזה יכול לעסוק בעיסוק בו הוא עובד והרופאים התעסוקתיים מסתמכים על דעתנו. נהפוך הוא, הרופא התעסוקתי אינו יודע מה המיגבלה של שבר כזה או אחר (ר' פרוטוקול מיום 15/12/04 ע' 11 ש' 4-14). עולה כי מסקנתו של ד"ר טל גובשה מתוך תעודות מחלה שהציגה לו התובעת יחד עם ניסיונו כאורטופד. בקשר למכתבו של פרופ' ניסקה עליו הסתמך דר כהן משיב ד"ר טל כי העובדה שניתן מבחינה רפואית לדרוך על הרגל לא אומרת בהכרח שהתובעת עצמה יכולה הייתה לדרוך על הרגל כעבור 11 ימים (ר' עדותו בע' 10-11 לפרוטוקול מיום 15/12/04). התובעת המציאה אישור מחלה שכתב רופא המשפחה ד"ר לנדאו שאף העיד בבית המשפט ואישר כי נתן את האישורים. ולא נשאל לגביהם דבר בחקירה נגדית (ר' עדותו מיום 21/2/03). מתוך האישורים ניתן ללמוד כי מדובר על המלצה על מנוחה וכי מדובר באישורים חודשיים החל מיום 5/1/03 וכלה ביום 1/7/03 לפי הפירוט כדלקמן: - מיום 5/1/03 ועד ליום 5/2/03 בהמלצת מחלקה אורטופדית בקפלן. - מיום 6/2/03 ועד 28/2/03 בהמלצת פרופ' ניסקה אורטופד. - מיום 2/3/03 ועד ליום 30/4/03 לפי המלצת האורטופד ד"ר ויצנבליט מרדכי. - מיום 1/5/03 ועד ליום 30/5/03 . - מיום 1/6/03 ועד 1/7/03 . מצד אחד אימץ ד"ר טל את אישורי המחלה שנתן ד"ר לנדאו וקבע כי נוכח אופי הפגיעה והניתוח התקופה סבירה בעיניו. יחד עם זאת ד"ר כהן, מומחה בעל שם ברפואה תעסוקתית קבע כי אופי הניתוח אינו מצדיק תקופת אי כושר כה ארוכה. ד"ר כהן הסתמך גם על מכתב של פרופ' ניסקה אשר נסתר כאמור בעדות של ד"ר טל. יש לקחת בחשבון שחוות דעתו של ד"ר כהן התבססה על אבדן כושר ממוצע של אנשים שעברו ניתוח מסוג הניתוח שעברה התובעת דנן. אך מי לידנו יתקע כי התובעת נמצאת דווקא בתוך אותו ממוצע. היה על ד"ר כהן לאשש קביעתו בדבר כושר עבודתה הממוצעת של התובעת בבדיקה. יחד עם זאת קשה לקבל את אישורי המחלה של ד"ר לנדאו כאישורים המעידים על תקופת אי הכושר. העובדה שהתובעת בחרה שלא להזמין את ד"ר נדל הרופאה התעסוקתית תעמוד לה לרועץ שכן ההלכה היא שאי הבאת עד העשוי לתמוך בגרסתו של צד, ללא מתן הסבר סביר או מניח את הדעת להימנעות כזו, מערער או אף שולל את גרסתו של הצד, שנמנע מהבאת העדות. בע"א 548/78 נועה שרון ואח' נ' יוסף לוי, פ"ד לה(1) 736, נאמר: "מעמידים בעל דין - בחזקתו, שלא ימנע מביהמ"ש ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית, שהיא בהישג ידו ואין לו הסבר סביר, ניתן להסיק אילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו". בע"א 465/88 הבנק למימון ולמסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח', פ"ד מה(4) 651, נקבע כי: "אי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת בדרך הטבע, את החשד כי יש דברים בגו וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה כנגד." האיזון הראוי במקרה זה לאמץ באופן חלקי את אישורי המחלה של ד"ר לנדאו כך שאישורי המחלה יחשבו לצורך אי כושר כל אימת שהם מבוססים על עמדת אורטופד. כפי שהובהר לעיל האישורים מיום 5/1/03 ועד ליום 30/4/03 שניתן ד"ר לנדאו, ניתנו על סמך הנחיה אורטופדית ולכן ניתן להתייחס אליהם כאל אישורים המשקפים אבדן כושר. מה עוד שאישורים אלה אומצו על ידי ד"ר טל שאמנם אינו רופא תעסוקתי אך בהחלט יכול ככירורג אורטופדי לקבוע מה המגבלות מהן סובל אדם שעבר ניתוח ושבר כפי שעברה התובעת. כלומר תקופת אי הכושר היא מיום 9/1/03 ועד ליום 30/4/03 3.75 חודשים אם הסכום החודשי הוא 4,198 ₪ זכאית הנתבעת לסך של 15,742.5 ₪ אשר על כן תשלם הנתבע לתובעת סך של 15,742.5 ₪ סכום זה יהיה צמוד למדד וישא ריבית חוקית מיום הגשת התביעה 18/4/04 ועד לתשלומו המלא בפועל. לאור התוצאה אליה הגעתי לפיה רק חלק - פחות ממחצית התביעה התקבלה, או יותר ממחצית התביעה נדחתה (והכל בעיני המתבונן), לא ראיתי לעשות צו להוצאות כל צד ישא בהוצאותיו. ניתן היום ט"ו באייר, תשס"ה (24 במאי 2005) בהעדר הצדדים המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי ד"ר אחיקם סטולר, שופט שבר