מניה בתחנת מוניות 1. התובע הגיש כנגד הנתבעים תביעה ובו עתר שביהמ"ש יאכוף עליהם חוזה שהם צדדים לו ואשר תוכנו עוסק במכירת מניה בתחנת מוניות ופיצויים, ולחלופין סעד של ביטול חוזה ופיצויים. הנתבע מס' 2 שלח הודעות צד ג' כנגד הנתבע מס' 1. הנתבע מס' 1 לא התגונן בין בתביעה בתיק העיקרי ובין להודעות צד ג' ולכן ניתנו כנגדו פסקי דין בהתאם. נותרה, איפוא, המחלוקת בין התובע לנתבע מס' 2. עובדות המקרה 2. בין התובע לנתבע מס' 1 נחתם ביום 4/6/99 חוזה, על פיו הנתבע מס' 1 מכר לתובע והתובע רכש מהנתבע מס' 1 את מניותיו של הנתבע מס' 1 בתחנת מוניות בעיר אשדוד. מס' המניה הוא 78. אין מחלוקת בין לגבי מספר המניה ובין לגבי תחנת המוניות. התמורה על פי החוזה היא 7,000 ₪ ועוד 1,000 $ תשלום דמי ההסכמה לתחנת המוניות. כפי שיתברר בהמשך זו ככל הנראה לא היתה התמורה האמיתית. 3. ביום 14/6/99, חתמו התובע והנתבע מס' 1 חוזה שני. לחוזה זה צורף הנתבע מס' 2 ופרטי התחייבויותיו מופיעים בהמשך לאחר החתימה של התובע והנתבע מס' 1 על חוזה שני זה. הסיבה לעסקה השניה היתה חוסר יכולת של הנתבע מס' 1 לספק לתובע את מניה מס' 78, נשוא החוזה מיום 4/6/99. 4. ביום 25/6/99 נחתם חוזה שלישי בין התובע לנתבע מס' 1 והצדדים חלוקים על רקעו, הפרשנות שלו והשלכתו על החוזה מיום 14/6/99 בהקשר לחיוביו של הנתבע מס' 2. 5. בסעיף הסעדים, עותר התובע כחלופה ראשונה לאכוף את החוזה השני, דהיינו המתייחס לשני הנתבעים, וגם לחייב בסכום גלובלי של 30,000 ₪ עבור הפסד השתכרות ועוגמת נפש. לחלופין, נתבעים הנתבעים לשלם לתובע 30,000 דולר, השווים 143,400 ₪ ליום הגשת התביעה, שווי המניה בתחנת המונית נשוא ההסכמה, וכן הפיצוי של 30,000 ₪ המאוזכר לעיל מאותם סיבות. דיון 6. בתום שמיעות העדים והעיון בראיות שהוגשו מצטמצמת המחלוקת למספר קטן של מחלוקות. הראשונה היא איזו פרשנות יש לתת להתחייבויות הנתבע מס' 2 על פי החוזה מיום 14/6/99. מחלוקת שניה, היא האם עסקה זו בוטלה בחוזה מיום 25/6/99. מחלוקת שלישית היא מה היה סכום העסקה האמיתי בין התובע לנתבע מס' 1 נשוא החוזה מיום 4/6/99. השאלה האחרונה המתבקשת היא האם יש לתובע עילה נגד הנתבע מס' 2 ושוויה. 7. השתכנעתי כי התובע שילם את התמורה החוזית האמיתית נשוא החוזה מיום 4/6/99 לנתבע מס' 1 וכי הנתבע מס' 1 מטעמים שאינם רלבנטיים למחלוקת זו העביר סכומים מסויימים לנתבע מס' 2 (פרוטוקול עמ' 3 מול שורה 9 ו - 29). השתכנעתי כי הנתבע מס' 1 לא היה יכול לקיים את התחייבותו החוזית נשוא החוזה הראשון כלפי התובע, בהקשר למניה מס' 78. 8. בין הצדדים אין מחלוקת כי בסופו של יום התובע לא קיבל מניה בתחנת המוניות בין מס' 78 של הנתבע מס' 1 ובין מס' 15 של הנתבע מס' 2. השתכנעתי כי הסכום שהוא שילם לנתבע מס' 1 לא הושב לו. אין מחלוקת שתחנת המוניות השיבה לו את דמי ההסכמה של 1,000 $. 9. מכאן אפנה לשאלה הראשונה מה תוכן התחייבויות הנתבע מס' 2 כלפי התובע. ההתחייבות של הנתבע מס' 2 כלפי התובע הוא חוזה על תנאי ועל כך אין התובע חולק. התנאי נכנס לתוקף אם הנתבע מס' 1 לא עומד בהתחייבויותיו החוזיות על פי החוזה מיום 14/6/99. ההתחייבות של הנתבע מס' 1 כלפי התובע על פי החוזה מיום 14/6/99 שווה לזו שהוא התחייב כלפיו בחוזה מיום 4/6/99, עד ליום 1/8/99. בחנתי מה משמעות הביטוי "תחנה" בחוזה מיום 14/6/99, אך לא מצאתי לכך פרשנות למעט, ככל הנראה, כל אותם זכויות ויתרונות של מחזיק מניה בחב' המוניות המנהלת את התחנה המסויימת שאינה במחלוקת. בהתחייבויות של הנתבע מס' 1, על פי החוזה מיום 14/6/99 אין אופציה של חלופה והנתבע מס' 1 לקח על עצמו לרכוש "תחנה" מכל צד ג' שהוא, עד ליום 1/8/99. הנתבע מס' 2 התחייב כלפי התובע כי ימסור לו ביום 1/8/99 את המניה מס' 15 במוניות העיר 2000 בע"מ בעיר אשדוד, "במידה ומר מירב מיכאלי לא יעמוד בהתחייבותו כלפי שלו יוסף". הנתבע מס' 1 הפקיד בידי הנתבע מס' 2 שטר חוב ושיק לבטחון בסכום שלא פורט, למקרה והתנאי יתממש. בהמשך התחייב הנתבע מס' 1 להפקיד שטר חוב ושיק לבטחון על סך של 25,000 ₪ דולר לזמן פרעון של 1/8/99 עם הוראות שאם לא ימסור לתובע מניה / או תחנה ביום 1/8/99 תושלם המסירה לנתבע מס' 2, אשר יאלץ להעביר את מניה מס' 15 לתובע. אני דוחה את פרשנותו של הנתבע מס' 2 כי התחייבותו המותנית נשוא החוזה מיום 14/6/99 אינה אלא התחייבות מוסרית, מתן משקל להתחייבות הנתבע מס' 1, חלופה לבוררות וכיוצא באלה חלופות שהציע הנתבע מס' 2 בעדותו (עמ' 13 מול שורות 5-10 ו - 20-18). 10. מכאן אפנה לחוזה מיום 25/6/99, בין התובע לנתבע מס' 1. הנתבע מס' 2 מסתמך עליו כדי להסביר מדוע הוא לא היה מחוייב לכבד את ההתחייבות שנטל על עצמו נשוא החוזה מיום 14/6/99. לטענתו נאמר לו כי הצדדים ביטלו ביניהם את העסקה, דהיינו התובע והנתבע מס' 1, ולכן התנאי שחייב אותו לא נכנס לתוקף. התובע אינו מתייחס בכתב התביעה לחוזה מיום 25/6/99. בנוסף, הוא לא הגיש כתב תשובה לכתב ההגנה של הנתבע מס' 2 שהעלה הגנה זו וצירף העתק מהחוזה האמור לכתב ההגנה. בסיכומיו טוען ב"כ התובע כי החוזה מיום 25/6/99 מתייחס לעסקה הראשונה נשוא החוזה מיום 4/6/99 בהקשר למניה מס' 78, ואין בו כדי להשליך על העסקה השניה, נשוא החוזה מיום 14/6/99, וההתחייבות של הנתבע מס' 2 בהקשר למניה מס' 78. גם אין בו כדי להשליך על העסקה השניה נשוא החוזה מיום 14/6/99 וההתחייבות של הנתבע מס' 2 בהקשר למניה מס' 15. ב"כ הנתבע מס' 2 מפרש את החוזים הרלבנטיים ובכך מסכים כי זו הדרך לבחון את המחלוקת הזו. 11. החוזה מיום 25/6/99 צורף כנספח ד' לתצהיר הנתבע מס' 2. בנוסף לו מצורף נספח ה' שאליו אתייחס להלן, ונספח ו'. כללי הפרשנות שנקבעו בהלכת אפרופים אינם שוללים את הפרשנות לפי לשון החוזה כאשר תוצאה זו אינה סותרת את אומד דעת הצדדים בהקשר לעסקה המסחרית בבסיס החוזה ( ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט (2), סעיף 16 לפסק דינו של כב' המשנה לנשיא ברק). לפיכך, אפתח בלשון החוזה. החוזה מיום 25/6/99 נכתב בכתב יד והוא בן פחות מעמוד. זאת בהבדל מהחוזים מהימים 4/6/99 ו- 14/6/99 שהודפסו. מדובר בפער של כ- 20 יום בין החוזה הראשן לאחרון. החוזה הראשון נוסח ע"י הצדדים בנוכחות בדרי בן ולא על ידי עורך דין. החוזה מיום 14/6/99 נוסח ע"י עורך דין (עמ' 13 מול שורות 10-5) החוזה מיום 25/6/99 מנוסח כמסמך התנצלות בפני תחנת המוניות על הטרדה שהתחנה הוטרדה. נספח ה', מאותו יום הוא מכתב של הנתבע מס' 1 לתחנת המוניות בו הוא מבקש "סליחה ומחילה על האי אבנה שקרה בזמן מכירת המניה..." הוא גם מוסיף ".... אני מקווה שלהבה לא יקרה מצב כזה..." (נספח ה' לתצהיר הנתבע מס' 2). המכתב נכתב בהקשר למניה מס' 78. בסיום המכתב הנתבע מס' 1 מודיע כי ביטל העסקה בינו לבין התובע והוא מבקש: "להעביר את מכוניתו למיכאל חנוך". מיכאל חנוך גם חתום על החוזה מיום 25/6/99, מעדותו של הנתבע מס' 2 עולה כי מיכאל חנוך היה שותפו עד שלב מסוים (עמ' 15 לפרוטוקול). מיכאל חנוך לא הוזמן להעיד . באותו יום נערך מסמך שלישי הוא שיק. השיק הוא על סך של 4,045 ₪ והוא נמשך ע"י תחנת המוניות לטובת התובע. סכום השיק שווה ל- 1,000 דולר. בספח צויין: "עבור ביטול רכישת מניה 78 מוחזר לי הסכום של דמי ההסכמה ששילמתי כנגד קבלה מס' 054". עובדת השבת דמי ההסכמה עולה מתוך החוזה מיום 25/6/99. בחוזה זה מופיעים שני הצדדים כמציינים דברים שונים בלשון רבים הגם שקריאת המסמך מלמדת כי כל צד העלה במסמך את ההתחייבויות וההצהרות שלו. לחוזה זה נקשר השיק של מוניות העיר. התובע נחקר על כך שמוניות העיר השיבו לו את דמי ההסכמה. הוא הסביר שכאשר כשלה העסקה בינו לבין הנתבע מס' 1 בהקשר למניה מס' 78, הוא הבין מתחנת המוניות שהם אינם יכולים להמשיך ולהחזיק את דמי ההסכמה שהוא שילם עבור אותה מניה, עד לקבלת מניה אחרת. לכן הוחזרו לו דמי ההסכמה ששילם (עמ' 5 מול שורה 22). אני מאמינה לתובע בנקודה זו הנתמכת בנספח ו' לתצהיר הנתבע מס' 2, כלומר, צילום השיק של תחנת המוניות שמועדו קודם את המועד שקמה ההתחייבות המותנית של הנתבע מס' 2, לפי החוזה מיום 14/6/99. 12. בהתבסס על עובדות אלה אני מפרשת את המסמך נספח ד' לתצהיר הנתבע מס' 2 שכונה על ידי החוזה מיום 25/6/99 כמסמך שיש לקרוא עם נספחים ה' וגם ו' לתצהיר הנתבע מס' 2. הם כולם המתייחסים לעסקה נשוא החוזה מיום 4/6/99. הסיבה לכך נעוצה בלוח הזמנים של החוזה מיום 4/6/99 והחוזה מיום 14/6/99. על פי החוזה מיום 4/6/99 התחייב הנתבע מס' 1 להעביר לתובע את המניה שלו שמספרה 78 עד ליום 10/6/99. עסקה זו כאמור לא יצאה לפועל ולכן נחתם החוזה מיום 14/6/99. שם התחייב הנתבע מס' 1 כלפי התובע להעביר לו מניה של תחנת המוניות המוסכמת בחוזה מיום 4/6/99, עד ליום 1/8/99, מבלי לקבוע מי בעלי המניה. גם הוסכם כי אם הנתבע מס' 1 לא יצליח לאחר כזו מניה הרי שהנתבע מס' 2 יעביר לתובע את המניה שלו, שמספרה 15, באותו יום. אומנם לא הובאו עדויות חיצוניות להליך של כניסה לתחנה, רכישת מניות וכו' אך ניתן להבין מהעדויות ומהחוזה מיום 25/6/99 כי יש איזשהו קשר בין דמי ההסכמה למניה מסויימת. לכן כשכשלה העסקה בהתייחס למניה 78, ואין זה משנה מדוע, הושבו דמי ההסכמה לתובע עד שימצא מניה חדשה ומוכר שיסכים לעסקה. מתוך העדויות והניסוח של החוזה מיום 25/6/99 השתכנעתי שהיוזמה לחוזה והניסוח היו מטעם התחנה ותוכנו הוא בנושא מניה 78 בלבד. הנסח של מסמך זה הקפיד להפריד בין התחייבויות התובע כלפי התחנה והתחייבות הנתבע מס' 1 כלפי התחנה. אין במסמך זה התחייבות של התובע כלפי הנתבע מס' 1. לשון החוזה לכשעצמו תומך איפוא בגרסת התובע ונראה גם כי גם פרשנות תכליתית מגיעה לאותה תוצאה. 13. נותרה שאלת חתימתו של מיכאל חנוך על החוזה מיום 25/6/99. עד זה לא העיד במשפט זה. את חתימתו של עד זה על החוזה מיום 25/6/99 אני מפרשת מתוך המסמכים והנסיבות שרק חלקם התבררו בתיק זה. בנספח ה' לתצהיר הנתבע מס' 2, שהוא מכתב התנצלות של הנתבע מס' 1 כלפי תחנת המוניות, מציין הנתבע מס' 1 כי ביטל את העסקה בינו לבין התובע והוא מבקש: "להעביר את מכוניתו למיכאל חנוך". התובע העיד שמטעמים שאינם ברורים לו הכסף ששילם לנתבע מס' 1 שולם לנתבע מס' 2. גם כשנדחק לאפשרות שהנתבע מס' 1 הזמין מכונית חדשה באמצעות הנתבע מס' 2, הוא לא הסכים שכל הכסף שולם על חשבון המכונית החדשה. הוא עמד על גרסתו כי ככל הנראה הסיבה שהנתבע מס' 1 לא היה יכול למכור לו את מניה 78 היה בגלל חובו כלפי הנתבע מס' 2. יתכן ויש בכך להסביר מדוע הוא מבקש מתחנת המוניות בהקשר למניה מס' 78 להעביר את מכוניתו למיכאל חנוך שהוא שותף עסקי של הנתבע מס' 2, או שותף לשעבר. מאחר והנתבע מס' 1 לא העיד בתיק זה, וגם אף אחד מטעם התחנה או מר מיכאל חנוך ניתן רק לעשות ספקולציות. מאחר והן אינן רלבנטיות לתביעה או להגנה אין בהם תכלית ולכן לא אקבע דבר מעבר לאמור בפסק דין זה. 14. מכל הטעמים הללו אני דוחה את גרסת הנתבע מס' 2 למשמעות החוזה מיום 25/6/99 ואני קובעת כי החוזה האמור אינו משחרר את הנתבע מס' 2 מההתחייבות החוזית המותנית נשוא החוזה מיום 14/6/99. 15. מכאן יש לבחון האם התמלאו התנאים לפי החוזה מיום 14/6/99 המבססים את עילת התביעה. לאחר שמיעת העדויות והעיון בראיות השתכנעתי כי עד ליום 1/8/99 לא מסר הנתבע מס' 1 לתובע מניה כלשהיא וגם לא "תחנה". הנתבע מס' 2 לא הביא כל ראיות כי הנתבע מס' 1 קיים את התחייבותו החוזית כלפי התובע, על פי החוזה מיום 14/6/99. לפיכך התגבש התנאי נשוא החוזה בינו לבין התובע ועל הנתבע מס' 2 לכבד את התחייבותו החוזית. 16. בהקשר למניה ו/או תחנה הסעדים של התובע הם סעדים חלופיים. לגבי החלופה השניה, התובע מעמיד את שווי המניה על 143,400 ₪. מהראיות עולה שהצדדים העריכו את שווי המניה כשווה ל - 25,000 דולר, כעולה משווי שטר החוב. התובע לא הביא ראיות נוגדות. אני מקבלת סכום זה כשווי המניה. 17. התובע גם תובע הפסד השתכרות. התובע לא הביא לכך ראיות. בהעדר ראיות תביעה זו נדחית. 18. התובע טוען לעגמת נפש. אני סבורה כי יש מקום בנסיבות תיק זה לפסוק לו עוגמת נפש. אני מעמידה את עוגמת הנפש שלו על 5,000 ₪. ראש הנזק הזה אינו יכול להוות חלופה להוכחת הפסדי הכנסה, כפי שהתובע עותר. לכן הסכום נקבע בהתחשב בכך שהתובע נקלע לסיטואציה בין הנתבעים, בינם לבין עצמם, ולבסוף הוא נאלץ להגיש על כך תביעה. 19. התוצאה היא הבאה: 1) ניתן בזה צו עשה נגד הנתבע מס' 2 שיעביר על שם התובע תוך 30 יום את המניה מס' 15 נשוא החוזה מיום 14/6/99 במוניות העיר 2000 בע"מ בעיר אשדוד. היה ולא תועבר על שמו מניה, כאמור, במועד ישלם הנתבע מס' 2 במקום המניה סך בשקלים חדשים השווה ל - 25,000 דולר (עשרים וחמישה אלף דולר ארצות הברית) לפי שער יציג של בנק ישראל הידוע ביום ובשעות התשלום בפועל, בצרוף ריבית דולרית של 11% לשנה, מיום 1/8/99 ועד ליום התשלום בפועל. 2) בנוסף ישלם הנתבע מס' 2 לתובע כדלקמן: א) סך של 5,000 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלם בפועל; ב) הוצאות משפט בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הוצאתן בפועל עד ליום התשלום בפועל; ג) שכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪ בצרוף מע"מ כדין ובצורף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. 20. פסק הדין המותנה נגד צד ג' יתוקן ברכיב הראשון ובמקום הסכום של 173,400 ₪, סכום התביעה, יבוא: "סך בשקלים השווה ל - 25,000 $ (עשרים וחמישה אלף דולר ארצות הברית) לפי שער יציג של בנק ישראל הידוע ביום ובשעת התשלום בפועל, בצירוף ריבית דולרית של 11% לשנה, מיום 1/8/99 ועד ליום התשלום בפועל". דיני חברותמוניתמניות