זכויות רפואיות לתושב חוזר השאלה העומדת להכרעה בהליך זה - האם אי כושרו של התובע להשתכר נגרם לו בהיותו תושב ישראל. העובדות, כעולה מהעדויות ומחומר הראיות בפנינו הן כמפורט להלן: התובע יליד שנת 1950, ועלה לישראל מברית המועצות בשנת 1974. התובע התגורר בישראל ועבד בישראל עד שנת 1990 (סעיפים 2 - 8 לתצהיר התובע). בשל בעיות כלכליות אליהן נקלע התובע, הוא עבר להתגורר באוקטובר 1990 בחו"ל - תחילה בבלגיה, לאחר מכן בברלין, ולאחר מכן שוב בבלגיה (סעיפים 9 - 10 לתצהיר התובע). בשלב ראשון, התובע התגורר בחו"ל לבדו, ומשפחתו נשארה בארץ. בסוף שנת 1992 תחילת שנת 1993 הצטרפו אליו בבלגיה אשתו וילדיו. יש לציין, כי בתו של התובע הייתה נשואה והיא עברה להתגורר בבלגיה עם בעלה ושני ילדיה (סעיף 11 לתצהיר התובע; עדות בתו של התובע, ע' 6, ש' 11 - 14). משנת 1994 הייתה לתובע חנות בבלגיה. התובע, בתו ובעלה היו שותפים בחנות (עדות התובע, ע' 3, ש' 20 - 23; עדות בתו של התובע, ע' 6, ש' 15 - 18). בנו של התובע התחנך בבלגיה בבית ספר יהודי דתי (עדות התובע, ע' 6, ש' 1). התובע היה קשור לקהילה יהודית וגזבר בבית הכנסת (עדות התובע, ע' 6, ש' 5). לתובע לא היו אזרחות בלגית או דרכון אירופאי, אך היה לו רישיון עבודה (עדות התובע, ע' 3, ש' 14 - 18). גם לבתו של התובע היה אישור עבודה (עדות בתו של התובע, ע' 6, ש' 22). בבעלות התובע דירה בישראל, אותה רכש בשנת 1989. לאחר נסיעתו לחו"ל התגוררו בדירה בתו ומשפחתה, ומשנת 1994 עד חודש ינואר 2007 הדירה הייתה מושכרת (סעיף 20 לתצהיר התובע). לתובע חשבון בנק בישראל, אליו הופקדו לעתים דמי השכירות בעד הדירה שבבעלותו (מוצג ח' למוצגי התובע). בחודש אוגוסט 2002 רכש התובע שתי זכויות להפעלת מוניות. התובע השכיר את מספרי המוניות שרכש (מוצגים ט', י' לתיק מוצגי התובע). לתובע נפתח תיק מס הכנסה ביום 14.11.04 (מוצג יא' לתיק המוצגים). התובע שילם מס הכנסה עבור רכישת המספרים (סעיף 20 לתצהיר התובע). התובע שילם דמי ביטוח לאומי ומסי קופת חולים משנת 1974 ועד שנת 1990. משנת 1990 ועד שובו ארצה בשנת 2006 התובע לא שילם דמי ביטוח לאומי ומסי קופת חולים או מס בריאות (עדות התובע, ע' 2, ש' 7 - 8). על פי "תעודת בירור פרטים על נוסע" (מוצג ג' לתיק המוצגים של התובע), התובע ביקר כמעט מדי שנה בארץ לתקופות קצרות, בנות כשבוע בממוצע. בשנים 2001 ו- 2003 התובע לא ביקר כלל בארץ. בשנת 2005 משך הביקורים בישראל היה ארוך יותר. הביקור האחרון בארץ בשנת 2005, מיולי 2005 עד נובמבר 2005 התמשך כיון שהתובע לקה בלבו ועבר ניתוח, ולא יכול היה לחזור לבלגיה (עדות התובע, ע' 2, ש' 16 - 17). ביום 18.7.05 הגיע התובע לביקור בישראל, ועקב בעיות בלבו אושפז בבית חולים וולפסון ועבר טיפולים שונים - צנתור, ניתוח מעקיפים. לאחר שחרורו מבית החולים שב התובע לבלגיה לתקופה בת ארבעה חודשים, וחזר לארץ בחודש פברואר 2006 (עדות התובע, ע' 3, ש' 1 - 2). אשתו ובנו של התובע נשארו בבלגיה עד תום שנת הלימודים, על מנת שבנו של התובע יסיים את לימודיו, ושבו לארץ בקיץ 2006 (עדות התובע, ע' 3, ש' 3 - 7). כאמור, על פי אישור משרד הפנים, התובע שהה בארץ מיום 18.7.05 עד יום 3.11.2005, מועד בו נסע לחו"ל, ושב לארץ ביום 3.2.2006 (מוצג ג' למוצגי התובע). ביום 3.2.2006 שב התובע להתגורר בישראל, והוכר כ"תושב חוזר" על ידי המשרד לקליטת עלייה מיום 3.2.2006. אשתו הוכרה כתושבת חוזרת מיום 15.8.06 (מוצג ה' למוצגי התובע). על פי אבחון רפואי מיום 26.6.06 התובע סובל ממחלות שונות: סכרת, יתר לחץ דם, מחלת לב. על פי האבחון הרפואי, כל הנכויות נוצרו לפי יום 2.3.06. (מוצג ו למוצגי התובע). תביעתו של התובע לקצבת נכות נדחתה על סמך הוראת סעיף 196(א) לחוק הביטוח הלאומי[נוסח משולב], תשנ"ד - 1994, הקובעת כי נכה זכאי לגמלת נכות "אם אי כושרו להשתכר נגרם לו בעת היותו תושב ישראל". על פי קביעת המוסד, התובע הפך להיות תושב ישראל ביום 3.2.2006, ולכן אינו זכאי לקצבת נכות. לטענת התובע, מרכז חייו בתקופת מגוריו בבלגיה נותר ישראל, והתובע מעולם לא התכוון לנתק את זיקתו לארץ, ושהותו בחו"ל הייתה שהות זמנית. לתובע היה קשר כלכלי לארץ - בעלות על דירת מגורים, חשבון בנק פעיל. כמו כן, התובע ניהל עסקים בארץ - רכישה והשכרה של מספרי מוניות. ב"כ התובע הדגישה כי לנוכח העובדה שאין מחלוקת שהתובע היה תושב ישראל עד שנת 1990, מוטל על המוסד הנטל להוכיח כי מעמדו של התובע השתנה. ב"כ המוסד טענה כי בין השנים 1990 - 2006 העתיק התובע את מרכז חייו לבלגיה, וחדל להיות תושב ישראל. קיומו של רכוש בארץ אין די בו כדי להקנות מעמד של תושבות. כל יתר הסממנים מעידים על העתקת מרכז החיים לבלגיה: התובע התגורר בחו"ל, וביקר בארץ, אם בכלל, למשך תקופות קצרות ביותר, כאשר היו שנים בהן לא ביקר בארץ כלל (2001 ו- 2003); התובע ניהל עסק בבלגיה; בני משפחתו של התובע התגוררו עמו בבלגיה; התובע השתייך לקהילה היהודית. מעמדו של התובע זהה למעמדם של תושבי חוץ רבים, המבקרים מעת לעת בארץ והם בעלי רכוש בארץ, אך אינם בגדר תושבים. לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק, הגענו למסקנה כי דין התביעה להידחות, מנימוקים שיפורטו להלן. המסגרת המשפטית שאלת קביעת מעמדו של אדם כ"תושב" עלתה פעמים רבות לדיון בפסיקה. בית הדין הארצי קבע כי - לא יהא זה נכון לקבוע נוסחה כוללת ומרשם כולל, אשר יהיה בהם כדי לענות על כל המצבים שבהם מתעוררת השאלה, אם פלוני הוא תושב ישראל, אם רכש מעמד כזה, או אם הפסיד מעמד כזה. תשובה תבוא ממכלול הנסיבות, כעולה מכל האמור לעיל. נדגיש רק זאת, שבחשבון סופי תקבע הזיקה למעשה; זיקה שלא יהא בה מהזמניות או מהארעיות, וזיקה שיש בה להוכיח ראיית מקום שבתחום ישראל, כמקום ש'בו הוא חי' ש'זה ביתו'. דב"ע מה/73-04 עייאדה סנוקה- המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז 79, 84. ולעניין הזיקה קבע בית הדין כי המבחן העיקרי הוא היכן מרכז חייו של אותו אדם, זיקתו למקום זה, והיכן ניתן לראות את המקום שבו הוא נמצא כמקום ש"בו הוא חי" וכמקום "שזה ביתו". דב"ע נו/286 - 0 צפריר אביוב - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לא 376.   בעניין דונייבסקי (עב"ל 386/99 אילנה דונייבסקי - המוסד לביטוח לאומי (מיום 12.1.202) סקר בית הדין הארצי את הכללים שנקבעו בפסיקה, כמפורט להלן: מגורים מחוץ לישראל, מסיבות אישיות, שוללים את המעמד של "תושבות בישראל. מקום המגורים של אדם הוא אחד הסימנים העיקריים להיותו תושב באותו מקום. מגורים מחוץ לישראל במשך תקופה ממושכת לצורך עבודה פרטית (ולא בשליחות לתקופה קצובה על ידי גוף בישראל) שוללים את המעמד של "תושבות בישראל". עם זאת, ככל שאדם נוסע לעבוד בחו"ל על מנת להרוויח ולחסוך כסף, כאשר משפחתו נשארת בארץ, הוא שולח למשפחתו כסף, ושהותו בחו"ל היא בעלת אופי ארעי, אין בעבודה בחו"ל כדי לשלול את מעמד "תושבות בישראל" (דב"ע מא/65 - 0 כמיליא חורי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יב 304). עצם קיומו של רכוש בבעלות התובע אינו מהווה ראייה על היות ישראל מקום מושבו של אדם. לעניין זה נפסק כי "בעלות של תושבי חו"ל בדירה בישראל אינה, כשלעצמה, הוכחה שמרכז חייהם הוא בישראל" (דב"ע נה/ 132 - 0 המוסד לביטוח לאומי - חלואני מלכה עלי, פד"ע כט 197). גם עצם קיומו של חשבון בנק פעיל בישראל אינו מעיד על היות ישראל מרכז החיים. ביקורים בארץ מעת לעת לצורך ביקור קרובים אין בהם כשלעצמם כדי ללמד על "זיקה". ומן הכלל אל הפרט: יישום המבחנים שנקבעו בפסיקה מביא למסקנה כי בתקופה שמ- 1990 (או לכל המאוחר מ- 1993, מועד מעבר משפחתו של התובע לבלגיה) עד פברואר 2006, המועד בו שב התובע להתגורר בישראל, לא היה התובע בגדר "תושב ישראל". להלן נפרט את הנימוקים לקביעתנו: מקום המגורים של אדם הוא אחד הסממנים העיקריים להיותו תושב אותו מקום. התובע התגורר בבלגיה למעלה מחמש עשרה שנה, דהיינו לתקופה ממושכת. גם בני משפחתו של התובע - אשתו, בנו, בתו הנשואה ובני משפחתה - העתיקו את מקום מגוריהם לבלגיה. מכאן, כי לא מתקיים בתובע החריג של אדם הנוסע להתגורר ולעבוד בחו"ל, אולם משפחתו נשארת בארץ והוא שולח לה כספים. במקרה הנדון, התובע ובני משפחתו העתיקו את מרכז חייהם לבלגיה. בהקשר זה יש לציין כי התובע אישר בעדותו את העתקת מקום מגוריו לחו"ל באומרו "הייתי גר שם. אני לא מכחיש. אבל מעולם לא ניתקתי קשר עם הארץ" (עדות התובע, ע' 5, ש' 3). התובע ובני משפחתו עבדו בחנות שבבעלות התובע בתו ובעלה בבלגיה, דהיינו ניהלו עסק בבלגיה. מכאן, כי התובע התגורר שנים רבות בחו"ל לצורך ביצוע "עבודה פרטית". הבעלות על העסק בבלגיה במשך תקופה ממושכת מעידה גם כן על העתקת מרכז החיים לבלגיה. ביקורי התובע ובני משפחתו בישראל היו לתקופות קצרות ביותר, והיו שנים בהן התובע לא ביקר בישראל כלל. בכל מקרה, ביקורים קצרים בארץ אין בהם כדי ללמד על "זיקה" המקנה מעמד של "תושבות". התובע השתלב בחיי הקהילה היהודית בבלגיה, ובנו השתלב במוסד חינוכי של הקהילה היהודית. אכן, לתובע הייתה דירה בבעלותו בארץ, חשבון בנק פעיל, ומשנת 2002 היה לו רכוש נוסף - מספרי המוניות שרכש והשכיר. אולם, עצם הבעלות על רכוש בארץ אינה מעידה על כך שישראל נותרה "מרכז החיים" של התובע, בהתחשב במכלול הנסיבות כמפורט לעיל. לתושבי חוץ רבים דירות, רכוש ועסקים שונים בארץ. כאמור, בהתאם לפסיקה, עצם קיומו של רכוש אינו מקנה לבעליו מעמד של תושב. בהתייחס לטענת התובע כי "מעולם לא ניתקתי קשר עם הארץ" וכי שיבתו ארצה מעידה על השוני בינו לבין תושבי חוץ אחרים: אכן, התובע שמר על קשרים מסוימים עם ישראל במהלך שהותו בחו"ל, ובסופו של דבר גם החליט לשוב ולהתגורר בישראל. אולם, עובדה זו אינה מקנה לו מעמד של "תושב" בתקופה השנויה במחלוקת, 1993 עד 2006, לנוכח העובדה כי בתקופה זו מרכז החיים של התובע ומשפחתו היה בבלגיה ולא בישראל, ומירב הזיקות היו בינו לבין בלגיה. לאמור לעיל יש להוסיף שני אלה: התובע עצמו ראה את עצמו כ"תושב ישראל" מיום 3.2.2006, כאמור בפנייתו למוסד מיום 4.1.07, בה ערער על דחיית תביעתו לקצבת נכות. בתקופה בה שהה התובע בחו"ל, משנת 1990 עד שנת 2006, התובע לא שילם דמי ביטוח לאומי ומסי קופת חולים/מס בריאות. גם עובדה זו מעידה כי בזמן אמת התובע לא ראה עצמו כתושב ישראל החב בתשלומים אלה בתקופת שהותו בחו"ל. רק בדיעבד, כאשר לתובע אינטרס להיות מוגדר כתושב כבר משנת 2005, הצהיר התובע במהלך הדיון על נכונות לשלם את "חוב דמי הביטוח". סוף דבר: על פי המבחנים שנקבעו בפסיקה, התובע שב להיות תושב ישראל ביום 3.2.2006, מועד בו שב להתגורר בישראל לצמיתות. לפיכך, אי כושרו להשתכר לא נגרם לו בעת היותו תושב ישראל, ובדין נדחתה תביעתו לקצבת נכות. התביעה נדחית. אין צו להוצאות. רפואהתושב חוזר