הקדמה 1. ב-25 למרץ 1981 פורסם כרוז "האמנה הלאומית של האזרחים הסורים ברמת הגולן הסורית הכבושה" החתום על ידי אנשי דת ואנשי ציבור של העדה הדרוזית, וזאת בהתאם להחלטה שהתקבלה בח'לווה (בית התפילה) בכפר מג'דל שמס, וקבעה, בין היתר, כי תושב רמת הגולן אשר ממיר את אזרחותו הסורית באזרחות ישראלית ייחשב כבוגד במולדתו והוא ינודה ויוחרם (להלן: "הכרוז"). עילתה של תביעה זו היא בטענת התובע לפיה הפרו הנתבעים הסכם עימו, התרשלו ופגעו בפרטיותו בפרסום שפרסמו לגביו והמגלה כי ביקש אזרחות ישראלית, אשר הביא לנידויו והחרמתו בהתאם לאמור בכרוז וגרם לו נזקי גוף ורכוש כבדים. רקע עובדתי 2. התובע הינו דרוזי יליד 1974 אשר נולד בכפר מג'דל שמס שברמת הגולן, תושב ישראל מיום לידתו. התובע החל ללמוד בטכניון בהיותו בן 19. בשנת 1999 קיבל תואר ראשון בפיזיקה ובכימיה ובשנת 2002 קיבל תואר שני בכימיה והחל בלימודי הדוקטורט. 3. בחודש נובמבר 1999 הגיש התובע בקשה למשרד הפנים לקבלת אזרחות ישראלית. 4. משרד הפנים דרש מהתובע, לצורך קבלת האזרחות, להמציא אישור משלטונות סוריה כי ויתר על האזרחות הסורית או כי אינו אזרח סוריה (מכתבי משרד הפנים מיום 12.7.00 ומיום 27.8.00, נספח "א" לתצהיר התובע). 5. משלא הצליח התובע לשכנע את משרד הפנים כי אין לו יכולת מעשית להמציא את האישור האמור, יצר הוא קשר עם ח"כ (דאז) סאלח טריף (להלן: "ח"כ טריף") בבקשה שיעזור לו לקבל את האזרחות הישראלית (מכתב מיום 14.11.00, נספח "ב" לתצהיר התובע). 6. במסגרת נסיונותיו של ח"כ טריף לסייע לתובע, שלח הוא ביום 20.11.00 שני מכתבים, האחד לשר הפנים דאז חיים רמון (נ/3ב) והשני למנהלת הלשכה האזורית של משרד הפנים בחיפה (נ/4), בהם ביקש מהם להתערב ולפתור את הבעיה. 7. בנוסף, יצר ח"כ טריף קשר עם הנתבעת 1, המשמשת ככתבת (להלן: "הכתבת") אצל הנתבע 2 (להלן: "העיתון"), מסר לה את פרטי המקרה והעביר לה את המסמכים הרלבנטיים וכן את מספר הטלפון של התובע. 8. הכתבת יצרה קשר טלפוני עם התובע, שוחחה עימו, וכעבור יומיים, ביום 29.11.00, פורסמה כתבה בעיתון שנשאה כותרת "במשרד הפנים יודעים שאין שגרירות סורית בישראל?" (נספח "ג" לתצהיר התובע). בכתבה הובאו פרטי המקרה כפי שתוארו לעיל, מבלי שהוזכרו בה פרטים מזהים של התובע, למעט היותו דרוזי בן 26 שנולד בגולן וסטודנט לפיזיקה וכימיה. עם זאת, בצד הכתבה התנוסס צילום של תשובת משרד הפנים לתובע מיום 12.7.00, ובה דרישה להמציא את האישור משגרירות סוריה, כאשר שמו של התובע ומספר תעודת הזהות מתנוססים בראש המכתב. טענות התובע 9. במהלך שיחת התובע עם ח"כ טריף בכלל ועם הכתבת בפרט, ציין הוא בפניהם כי עליהם לשמור על דיסקרטיות מלאה בעניין הגשת הבקשה לקבלת אזרחות ישראלית, וזאת לאור חששו מהטלת חרם עליו בכפרו, בהתאם להוראות הכרוז. הכתבת התחיבה בפניו כי לא תציין את שמו בכתבה. 10. פרסום שמו של התובע בכתבה היה רשלני, היווה הפרה של ההתחייבות ופגע בפרטיותו. 11. הפרסום גרם לכך שהתובע נודה מכפרו והוטל עליו ועל בני משפחתו חרם חברתי וכלכלי. הוא אינו יכול אף לממש את הנכסים שהוריש לו אביו שנפטר. 12. כן טוען התובע כי עקב הפרסום האמור והוקעתו מעדתו נגרמה לו נכות צמיתה בשיעור 10% עם סיכון להחמרה, כשהוא תומך טענות אלה בחוות דעת פסיכיאטרית. טענות הנתבעים 13. אין עילת תביעה לתובע, שכן כעניין של מדיניות משפטית, לא ניתן להעלות על הדעת כי מעשים שבעיני אדם סביר אין בהם כל פגם, כגון הגשת בקשה לקבלת אזרחות ישראלית, ייחשבו כמעשים המקימים עילת תביעה רק משום שהם לצנינים בעיני אויבי המדינה. 14. הכתבת לא התחייבה מעולם בפני התובע כי תימנע מפרסום פרטיו המזהים וכל שציינה בפניו הוא שתשתדל לעשות כן. התובע הסכים לפרסום, ובלט בחוסר מהימנותו. 15. אין בפרסום האמור משום פגיעה בפרטיותו של התובע. 16. נגד התובע לא הוטל כל חרם, ואפילו הוטל חרם כלשהו, השפעתו התפוגגה במשך הזמן. 17. אם קיימת לתובע עילת תביעה על פי חוק הגנת הפרטיות, הרי שקיימות לנתבעים הגנות בחוק באופן המאיין את תביעתו של התובע נגדן. 18. לתובע לא נגרמה נכות כלשהי (אף כאן צורפה חוות דעת פסיכיאטרית תומכת) ולא נגרמו לו כל נזקים. אם נגרמו לתובע נזקים, הרי הם נמוכים בהרבה מאלה להם הוא טוען, והם נגרמו רק באשמו של התובע. דיון חבות א. האם היתה התחייבות של הכתבת שלא לפרסם את פרטיו של התובע 19. בין הצדדים קיימת מחלוקת האם היתה התחייבות של הכתבת שלא לפרסם פרטים מזהים אודות התובע, אם לאו. 20. שני הצדדים מסכימים כי הכתבת קיבלה את פרטי המקרה ואת המסמכים השונים מח"כ טריף. לטענת התובע, פנתה אליו הכתבת טלפונית, לפני פרסום הכתבה, על מנת לקבל פרטים ובשיחה זו התנה את הסכמתו לפרסום בתנאי חד משמעי שלא יפורסמו פרטים מזהים אודותיו, תוך שהוא מדגיש בפניה את סכנת החיים ואת החרם החברתי-כלכלי הצפויים לו כתוצאה מפרסום העובדה שהגיש בקשה לקבל תעודת זהות ישראלית (סעיפים 11-12 לתצהיר התובע, עמ' 70 ש' 24-28). הכתבת טוענת לעומת זאת, כי ח"כ טריף, שהעביר לה את הפרטים ואת המסמכים בעניינו של התובע, לא ביקש ששמו של התובע יישאר חסוי. גם בשיחתה עם התובע לא התחייבה כי פרטיו לא יתפרסמו, אלא הודיעה לו כי תשתדל לעשות כן. 21. במחלוקת זו אני מקבל את גרסת התובע לפיה היתה התחייבות מפורשת או משתמעת של הכתבת שלא לפרסם פרטים מזהים אודותיו. 22. מקובלת עלי גרסת הכתבת כי ח"כ טריף לא ביקש לשמור את שמו של התובע חסוי. אילו רצה התובע להוכיח כי היתה פניה כזו של ח"כ טריף, היה עליו לזמנו להעיד, וזאת לא עשה. יחד עם זאת, ברי כי נושא אי פרסום פרטיו המזהים של התובע עלה בשיחתו עם הכתבת, והדבר אינו שנוי במחלוקת. טענת הכתבת כי כל שאמרה היה ש"תשתדל" שפרטיו של התובע לא יפורסמו איננה נראית לי. המרחק בין "להשתדל" לבין "להתחייב" איננו רב, וסבורני כי בכל לשון בה נקטה הכתבת כלפי התובע נאמר במפורש או השתמע כי לא יתפרסמו פרטים מזהים אודותיו. לא נראית לי גם טענת הכתבת כי נושא החרם לא נזכר בשיחה. לדבריה, לא נימק התובע את בקשתו לכך ששמו לא יפורסם, והיא רגילה בכך שאנשים מתביישים ששמם אינו מופיע בעיתון. אני סבור כי ככתבת, הגיוני הוא שתתעניין לפשר הדרישה לאי פרסום השם, וממילא נושא החרם עלה בשיחתה עם התובע. העובדה כי עניין החרם לא נזכר בסופו של דבר בכתבה, איננה מעלה ואיננה מורידה לעניין זה, שכן לא היה לעניין זה קשר ישיר לכתבה ולא היה כלל הכרח לכוללו בה. גם העובדה שביום פרסום הכתבה התקשר התובע אל ח"כ טריף או עוזרתו, זעם על כך ששמו פורסם בכתבה וטען שהיה הסכם עם הכתבת כי שמו לא יפורסם (ר' עדות הכתבת עמ' 90 ש' 27-29), מעידה על כך כי התובע הבין משיחתו עם הכתבת כי קיימת התחייבות לאי פרסום שמו. גם התקשרות הכתבת אל התובע לאחר הפרסום והתנצלותה בפניו מעידים על כך כי היתה כאן הפרה של התחייבות. הכתבת טענה, אמנם, כי אמרה לו במפורש שאיננה חייבת לו כלום, וההתנצלות נעשתה במישור האישי ומתוך אמפתיה אליו, אך אין ספק בעיני כי היה בהתקשרות זו גם מעבר לכך, תוך התייחסות להתחייבות שהופרה. מתוכן הכתבה ברור גם כי הכתבת עמדה לכאורה בהתחייבותה והכינה את הכתבה באופן ששמו של התובע ופרטיו המזהים אינם מוזכרים בה. התקלה איננה קשורה לכתבה אלא לתצלום המכתב שפורסם לצידה ובו פרטיו המזהים של התובע. בעדותה של הכתבת הובהר כי למרות שכאשר העבירה את הכתבה למערכת הוסיפה כי שמו של התובע שמור במערכת והדבר היה אמור להבהיר לעורך שלא לפרסם את השם, החליט מי שהחליט לפרסם את צילום המכתב בצד הכתבה וזו היתה טעות שהנתבעים מודים בה (עמ' 91, 94). מכאן, אגב, עולה כי מוזרה הטענה בסעיף 9 לתצהיר הכתבת לפיה על סמך הכתבה לא ניתן לחשוף את זהות התובע, וזאת כאשר בצילום המכתב שצורף לכתבה מופיע שם התובע ופרטיו המזהים בצורה ברורה. אמנם, במג'דל שמס מתגוררים 10 אנשים הנושאים את שמו של התובע, סמיר אבו סאלח (ראה נ/5), אך אין ספק כי מהכתבה ניתן לזהות את האדם הספציפי נשוא הכתבה, שכן בנוסף לשמו של התובע ומספר תעודת הזהות, מצוין בכתבה כי המדובר בסטודנט דרוזי מהגולן, בן 26, העוסק בתחום הפיזיקה והכימיה. 23. אינני מוצא מקום לייחס משמעות מיוחדת לשאלה שהועלתה על ידי הנתבעים, האם ידע או לא ידע התובע אודות כתבה שפורסמה בעיתון "הארץ" כחודשיים לפני פנייתו לח"כ טריף. אותה כתבה עסקה בנושא דומה של קשיים שהערים משרד הפנים על דרוזי תושב הגולן שביקש לקבל אזרחות ישראלית, כאשר בכתבה נזכרת מעורבותו של ח"כ טריף וטיפולו בנושא. הנתבעים משווים מובאות ממכתבו של התובע אל ח"כ טריף אל מובאות מהכתבה בעיתון "הארץ" וטוענים כי הדמיון ביניהם מצביע על כך שהתובע היה מודע לכתבה ועשה בה שימוש לצרכיו כשהוא מודע לכך כי ייעשה שימוש בעיתונות על מנת לקדם את הנושא בו ביקש לטפל, תוך שפרטיו ייחשפו (במקרה של ס' נשוא אותה כתבה בעיתון "הארץ" נחשפו מספר פרטים עליו כגון גילו, מקום מגוריו, מקצועו והשכלתו ומקום לימודיו, אך שמו לא נזכר באותה כתבה). ראשית, אינני סבור כי הדמיון בין פניית התובע לח"כ טריף לבין הפרסום בעיתון "הארץ" הוא כה בולט עד כי יש לקבוע כי התובע היה מודע לכתבה הנ"ל. גם אם היה מודע לכך, עדיין אין בכך כדי להצביע על הסכמה מצידו לחשיפת פרטיו והוא יכול היה לבקש אי חשיפת פרטים אלה ולהיענות בחיוב, כפי שאכן אירע. 24. באשר לטענה לפיה העיתון לא היה זקוק לאישור התובע על מנת לפרסם את הכתבה וכי התובע לא היה רשאי להתנות את פרסום הכתבה בתנאים כלשהם, הרי משנקבע כי בפועל היתה התחייבות או הסכמה משתמעת שלא לפרסם פרטים מזהים אודות התובע, מתייתר הצורך לדון בטענה זו. 25. הנתבעים צודקים בכך שבקשה חד צדדית איננה מהווה חוזה, אך משנענתה בקשה זו בחיוב, יש לראות בכך הצעה וקיבול העולים כדי הסכם מחייב בין הצדדים. 26. יש לקבוע, אפוא, כי ניתנה התחייבות מפורשת או משתמעת של הכתבת שלא לכלול בכתבה פרטים מזהים אודות התובע, ובכך נוצר הסכם בין הצדדים בעניין זה, הסכם שהופר כאמור על ידי הנתבעים. יש להניח, אגב, כי האחריות בעניין זה איננה רק של הנתבע 2, העיתון, האחראי למעשי עובדיו, בין אם מדובר בכתבת ובין אם מדובר בעורכים למיניהם שלא טיפלו כיאות בפרסום הכתבה. גם הכתבת יכולה היתה לציין במפורש את ההסכמה כי לא יופיעו בכתבה פרטים מזהים של התובע, ואזי, מן הסתם, היתה ניתנת תשומת לב יתרה לנושא זה על ידי העורך האחראי על הפרסום, והיה זה סביר אז כי חשיפת שם התובע ופרטיו היתה נמנעת. ב. טענת הנתבעים כי יש לדחות את תביעת התובע כעניין של מדיניות משפטית 27. המסקנה אליה הגעתי לעיל מייתרת גם את הצורך להעמיק חקר בטענה שהעלו הנתבעים ואשר לפיה יש לדחות את תביעת התובע כעניין של מדיניות משפטית. הנתבעים טענו כי בשורה של פסקי דין נקבע כי כאשר מדובר בתביעה שעילתה פרסום הפוגע בתובע רק בשל ערכים השוללים את קיומה וריבונותה של מדינת ישראל, בית המשפט לא יעניק לו סעד. הנתבעים הפנו לפסיקה שתחילתה עוד בע"ב 1/65 ירדור נ' ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השישית, פ"ד יט(3) 365, 385-386 (1965) שם נקבע כי הנתון הקונסטיטוציוני הבסיסי שעל בית המשפט להתחשב בו תמיד בעת שנדרש לפרש את חוקי המדינה הוא קיומה של מדינת ישראל, המשכיותה ונצחיותה, שאינן ניתנות לערעור [ור' גם בג"צ 620/85 ח"כ מוחמד מיעארי נ' יו"ר הכנסת, ח"כ שלמה הלל, פ"ד מא(4), 169 , 227-228 (1987); בג"צ 6427/02 התנועה לאיכות השלטון בישראל נ' הכנסת , תק-על 2006(2), 1559 , 1622 (2006) ; ע"ב 2/84 משה ניימן נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת האחת-עשרה, פ"ד לט(2) 225, 241 (1985), וכן אמירתו של כב' השופט רובינשטיין בבג"צ 7941/06 חב' אחים עפאנה בע"מ נ' ד"ר משה חיימוביץ (טרם פורסם, 5.10.06) כי "אם מדינת ישראל לא תגן על כבודה ותיאבק במחרימיה - אחר לא יעשה זאת"]. דגש מיוחד שמו הנתבעים על פסק הדין בעניין ע"א 466/83 אג'מיאן שאהה, ארכיהגמון בכנסיה הארמנית בירושלים נ' הארכיהגמון יגישה דרדריאן, פ"ד לט(4) 734 (1986) (להלן: "עניין שאהה נ' דרדיריאן"). באותו מקרה, קבע כב' השופט דב לוין כי ייחוס שיתוף פעולה עם שלטונות מדינת ישראל איננו יכול להוות פרסום לשון הרע, אפילו מיוחס הוא לבן מיעוטים במדינה: "ברי, כי בעיני כל אדם סביר ובר-דעת במדינת ישראל ובכל מדינה נאורה, פירסום דבר שיתוף הפעולה מצד תושב עם הממשלה, השלטת בתחום המושב שלו, כאשר מדובר בעצם שיתוף הפעולה עם מדיניות הבאה להבטיח את שלטון החוק וקיום הביטחון והסדר הציבורי, פירסום זה לא ייראה ולא ייחשב בעיניו כפירסום המוציא את דיבתו של אותו אדם רעה והממיט עליו שנאה, השפלה וביזוי. נהפוך הוא. אדם הנוהג כך ייחשב בעיני אדם סביר ובר-דעת כמי שראוי לשבח ולעידוד. העובדה, כי בקרב מיעוט זה או אחר מבין אויבי ישראל שיתוף הפעולה האמור הוא בזוי ועל-כן מעורר שנאה, לא היא שתהווה את קנה המידה, שלפיו ייבחן הפירסום מבחינת מהותו ומשמעותו" (שם, עמ' 741-742). לכן טוענים הנתבעים כי התובע איננו זכאי לסעד כלשהו, שכן עילתו צומחת מקיצוניותו של מיעוט המתנגד לקיומה של מדינת ישראל ורואה במבקש אזרחות ישראלית משום בגידה. 28. אילו עסקינן בתביעת לשון הרע, אכן היה מקום לדון בשאלה האם יש לדחות תביעת לשון הרע בנסיבות החלות בענייננו כעקרון של מדיניות משפטית, מקום בו המגזר והקבוצה אליה משתייך התובע שוללים ברובם קבלת אזרחות ישראלית. אציין כי התשובה לשאלה זו איננה חד משמעית ותלויה בנסיבות כל מקרה. לעניין זה יש להפנות גם לדעות הנוספות שנשמעו בפסק הדין בעניין שאהה נ' דרדיריאן מפי כב' השופטת בן פורת וכב' השופט אלון, שסברו כי יש להביא בחשבון פגיעה של לשון הרע בקרב החוג עליו נמנה התובע ויש לשמור על זכותו של אדם שלא להיפגע בשמו הטוב, אך מנגד אין לתת יד להשקפות ולמעשים החותרים תחת שלטון החוק ומשטר המדינה, והשאלה איזה אינטרס יגבר היא שאלה שתלויה בנסיבות המיוחדות של כל עניין. 29. ואולם, בענייננו עילת התביעה נשענת, בין היתר, על הפרת הסכם בין הצדדים.עילה זו, מקורה בהסכם שבין הצדדים, ובכך שונה היא מעילת הדיבה שנדונה בפסק הדין בעניין שאהה נ' דרדיריאן. משנקבע כי קיים הסכם בין הצדדים, הסכם שהופר, ולא נטען כי הסכם זה איננו חוקי או נוגד את תקנת הציבור, אינני מוצא כי יש יסוד, כעניין שבמדיניות שיפוטית, להתערבות בהסכם זה ולשלילת הזכויות הקיימות לתובע בגין הפגיעה בפרטיותו עקב הפרת אותו הסכם. ההסתכלות שיכולה להיות ביקורתית על גישת חלק נרחב מבני חוגו של התובע השוללים קבלת אזרחות ישראלית, אין בה כדי להביא לפסילת ההסכם בין התובע לבין הנתבעים שעניינו אי פרסום פרטים מזהים אודות התובע. ג. האם לתובע קיימת עילה מכוח חוק הגנת הפרטיות? 30. התובע זנח את העילה לפי סעיף 2(8) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א - 1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות"), שעניינה הפרת חובת הסודיות לגבי ענייניו הפרטיים של אדם, שנקבעה בהסכם מפורש או משתמע. נותרה טענתו לפיה מתקיימים יסודות העילה לפי סעיף 2(5) לחוק הגנת הפרטיות, הקובע כדלקמן: "פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה... (5) העתקת תוכן של מכתב או כתב אחר שלא נועד לפרסום, או שימוש בתכנו, בלי רשות מאת הנמען או הכותב, והכל אם אין הכתב בעל ערך היסטורי ולא עברו חמש עשרה שנים ממועד כתיבתו". לטענת התובע, הנתבעים לא קיבלו את אישורו או את אישור משרד הפנים לפרסום פרטיו, ומתקיימים כל יסודות העילה דלעיל. 31. סעיף 3 לחוק הגנת הפרטיות מתייחס להגדרת "פרסום" ומפנה לסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"), המגדיר "פרסום" כדלקמן- "(א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר. (ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות - (1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע ; (2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע." 32. לטענת הנתבעים, משבחר התובע לשלוח לח"כ טריף את תשובת משרד הפנים, צירף הוא, במעשיו, את ח"כ טריף למעגל המכותבים לתשובת משרד הפנים, באופן ההופך אותו ל"נמען". לפיכך, טוענים הנתבעים, כי מאחר שהכתבת קיבלה את החומר הרלוונטי מח"כ טריף, שלא הסתיר את פרטיו של התובע, הרי שבעת שיחתה עם התובע היו בידיה כל המסמכים הנדרשים, כך שלמעשה, ויתר ח"כ טריף, כנמען, על זכותו של התובע לפרטיות. כפועל יוצא, טוענים הנתבעים כי הכתבת כלל לא הייתה זקוקה לאישור התובע לפרסום פרטיו, שכן לתובע לא היה כל מידע חדש ונוסף להציע לה, לאחר שקיבלה את כל הפרטים הרלוונטיים מח"כ טריף. 33. טענה זו של הנתבעים איננה מתקבלת. ספק בעיני אם ניתן להתייחס לח"כ טריף כאל "נמען". העובדה כי התובע העביר אליו את מכתב משרד הפנים, איננה הופכת אותו ל"נמען" כמשמעותו בסעיף 2(5) לחוק הגנת הפרטיות, שאם לא כן הרי גם העיתון יכול להיחשב כ"נמען" הנותן רשות לעצמו לפרסם את המכתב. גם אם נראה בח"כ טריף "נמען" כאמור לעיל, הרי אין אדם יכול לוותר על הזכות לפרטיות של אדם אחר. הזכות לפרטיות הינה זכות אישית, שאיננה ניתנת להעברה או לויתור, ויש גם המחמירים ותוקפים את סעיף 2(5) הנ"ל המאפשר היתר מאת אחד הצדדים למכתב כפי שנכתב על ידי אלי הלם בספרו דיני הגנת הפרטיות (2003): "לדעתנו, אין כל הצדקה להרשות את הפגיעה בפרטיות הנובעת מהיתר שנותן אחד הצדדים, לפרסום כתבים בעלי תוכן פרטי. יתירה מזאת, במקרים בהם המכתב עוסק בעניינים הנוגעים לצנעת חייו של צד שלישי, גם הסכמת שני הצדדים למכתב- הכותב והנמען- אין בה כדי להתיר את פרסומו" (שם, בעמ' 103) גם בענייננו, מאחר והמכתב עוסק בענייניו הפרטיים של התובע, אפילו נתייחס לח"כ טריף כאל נמען, הרי לכל היותר הינו נמען נוסף לנמען הראשון, והסכמת הנמען בה' הידיעה, משמעה הסכמת כל הנמענים ולא הסכמת אחד מהם בלבד. לפיכך, גם אם ח"כ טריף הפך לנמען נוסף למכתב וגם אם התיר את הפרסום, אין הוא יכול לעשות זאת ללא קבלת הסכמת התובע. 34. בעניין אחרון זה של התרת הפרסום, אוסיף כי הנתבעים לא הוכיחו כלל כי ח"כ טריף נתן הסכמתו לפרסום המכתב כמות שהוא בעיתון. הם מסיקים זאת מכך שח"כ טריף העביר את המכתב אל הכתבת בלא למחוק את פרטיו של התובע, אך בכך לא די ומסקנה זו איננה בהכרח המסקנה הסבירה בנסיבות העניין. כל אחד מהצדדים חדל בכך שלא הזמין את ח"כ טריף למתן עדות (ר', למשל, סעיף 22 לעיל, פיסקה ראשונה), אך בעניין זה של מתן היתר לפרסום המכתב כמות שהוא, הנטל מוטל על הנתבעים להוכיח טענותיהם בדבר מתן ההיתר, ואי הזמנת ח"כ טריף כעד מטעמם עומדת בעוכריהם, שכן יחול הכלל לפיו הימנעות צד מהבאת עדים רלבנטיים מלמדת על כך כי אם היו מובאים אותם עדים היתה עדותם פועלת נגדו, כפי שהוסבר בע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736 (1980): "...כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" (שם, בעמ' 760). כן ר' לענין זה ע"א 3694/99 ארדמן נ' חברת פרוייקט אורנים בע"מ, פ"ד נה(2) 385, 392 (2000); ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נגד טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595, 602 (1990). 35. לסיכום נושא זה, יסודותיו של סעיף 2(5) מתקיימים במלואם, שכן הנתבעים פרסמו מכתב שלא נועד לפרסום בלי לקבל רשות לכך מהנמען או מהכותב, כשלמכתב זה אין ערך היסטורי ולא חלפו 15 שנה ממועד כתיבתו. ד. ההגנות שבחוק הגנת הפרטיות הגנות לפי סעיף 18(1) לחוק הגנת הפרטיות 36. לטענת הנתבעים, עומדות לרשותם מספר הגנות מכוח סעיף 18(1) לחוק הגנת הפרטיות, המציין כי במידה והפגיעה בפרטיות נעשתה בדרך של פרסום המוגן לפי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, הרי שקיימת הגנה לפוגע. כפועל יוצא, מסתמכים הנתבעים על סעיפים 13(1), 13(3) ו- 13(11) לחוק איסור לשון הרע, הקובעים מהם פרסומים מותרים לפי החוק. 37. סעיף 13(1) לחוק איסור לשון הרע קובע כי "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי -פרסום לפי סעיף 28 לחוק-יסוד: הכנסת, או פרסום המוגן לפי סעיף 1 לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, תשי"א-1951". לטענת הנתבעים קיימת בענייננו תחולה להוראה בדבר פרסום המוגן לפי סעיף 1 לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, תשי"א-1951 (להלן: "חוק חסינות חברי הכנסת") הקובע כדלקמן: "(א) חבר הכנסת לא ישא באחריות פלילית או אזרחית, ויהיה חסין בפני כל פעולה משפטית, בשל הצבעה, או בשל הבעת דעה בעל פה או בכתב, או בשל מעשה שעשה -בכנסת או מחוצה לה - אם היו ההצבעה, הבעת הדעה או המעשה במילוי תפקידו, או למען מילוי תפקידו, כחבר הכנסת." לטענת הנתבעים, מאחר והתובע פנה לח"כ טריף מתוקף תפקידו כח"כ, יו"ר ועדת הכנסת ואף לאור מעורבותו בעניינים קודמים ודומים באופן שעשוי לסייע לתובע בעניינו (ס' 8 לתצהיר התובע; עמ' 59, ש' 15-19), הרי שהפגיעה בפרטיותו של התובע, נוכח העברת המסמכים האמורים מידי ח"כ טריף לידי הנתבעים, מזכה את חבר הכנסת בחסינות מכח האמור בסעיף 1(א) לחוק חסינות חברי הכנסת. לפיכך, טוענים הנתבעים כי מאחר והתובע איננו יכול להגיש תביעה כנגד ח"כ טריף, כך, באופן דומה, אין הוא יכול אף להגיש תביעה נגדם. 38. הנתבעים אינם יכולים ליהנות מהגנת סעיף 13(1) לעיל, גם אם מקנה הוא חסינות לח"כ טריף, שכן מדובר בשני פרסומים שונים. ח"כ טריף ביצע פרסום בהעבירו את מכתב משרד הפנים לעיתון, בעוד שהעיתון ביצע פרסום בכך שפרסם את צילום המכתב בעיתון. 39. עם זאת, סעיף 13(11) לחוק איסור לשון הרע קובע כי "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי... פרסום נכון והוגן - מלא, חלקי או תמציתי - של מה שפורסם קודם לכן בנסיבות האמורות בפסקאות (1) (3) (4) (7), (8), (9) או (10)...." 40. מכתב משרד הפנים הועבר לעיתון על ידי ח"כ טריף, מעשה שנעשה במילוי תפקידו או למען מילוי תפקידו כחבר כנסת ואשר קיימת לו חסינות לגביו. חוק חסינות חברי הכנסת מעניק את החסינות לחבר הכנסת למען שמירה על עצמאותו באופן שיוכל למלא את תפקידו כשליח הציבור ללא מורא ופחד מהליכים שיינקטו נגדו [ד"ר דפנה אבניאלי חסינות אישי ציבור (תשס"ב, 2001), 283-284 ; ראה גם דבריו של הנשיא שמגר בבג"צ 620/85 מיעארי נ' יו"ר הכנסת , פ"ד מא(4) 169, 205 (1987); אורי שנער דיני לשון הרע (תשנ"ז, 1997) 195]. כך גם ניתנת חסינות לפרסום הנעשה על ידי עיתון המפרסם את דברי חבר הכנסת או את המסמכים שהוא מעביר, בכפוף לכך שמתמלאות הוראות סעיף 13(1) לחוק איסור לשון הרע וסעיף 1 לחוק חסינות חברי הכנסת, לרבות היות הפרסום במילוי תפקידו של חבר הכנסת או למען מילוי תפקידו כחבר כנסת, והכל על מנת לקיים את מטרת החוק, כנזכר בפיסקה הקודמת. 41. על מנת ליהנות מהחסינות הקבועה בסעיף 13(11) לחוק איסור לשון הרע, על הפרסום להיות "נכון והוגן...של מה שפורסם קודם לכן...". לכאורה, פרסום המכתב בעיתון מהווה פרסום נכון והוגן של הפרסום שנעשה קודם לכן על ידי ח"כ טריף. זאת, לכאורה בלבד, שכן משפורסם המכתב בעיתון בניגוד להסכם בין התובע לבין הנתבעים, נשלל יסוד ההגינות הנדרש לפי סעיף 13(11) לחוק איסור לשון הרע. אינני סבור כי יסוד זה נבחן רק לפי אופן הפרסום עצמו, שכן מרכיב חשוב נוסף הוא נסיבות הפרסום. בענייננו, הנסיבות הן כי הפרסום נעשה תוך הפרת ההסכם בין התובע לבין הנתבעים, ולכן אין הוא "הוגן" ואין להחיל את הוראות סעיף 13(11) הנ"ל על הפרסום נשוא התביעה. 42. סעיף 13(3) לחוק איסור לשון הרע קובע כי לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי: "פרסום על ידי הממשלה, או חבר ממשלה בתוקף תפקידו, או פרסום על פי הוראת הממשלה או הוראת חבר ממשלה בתוקף תפקידו". לטענת הנתבעים, משמשת הלשכה האזורית למנהל אוכלוסין בחיפה כזרוע הארוכה של שר הפנים, שהאציל למנהל מינהל האוכלוסין במשרד הפנים את סמכותו למתן אזרחות מכוח סעיף 5 לחוק האזרחות, תשי"ב- 1952, ולפיכך פרסום המכתב שנשלח על ידה לתובע נהנה מחסינות. אין מקום להיכנס לעומקה של טענה זו, שכן הנתבעים יכולים ליהנות מחסינות בנושא זה רק מכח הוראות סעיף 13(11) לחוק איסור לשון הרע, ולכך אינם זכאים שכן הפרסום איננו "הוגן", מאותם טעמים הנזכרים בסעיף הקודם. הגנות לפי סעיף 18(2) לחוק הגנת הפרטיות 43. סעיף 18(2) לחוק הגנת הפרטיות קובע כדלקמן- "במשפט פלילי או אזרחי בשל פגיעה בפרטיות תהא זו הגנה טובה אם נתקיימה אחת מאלה: ... (2) הנתבע או הנאשם עשה את הפגיעה בתום לב באחת הנסיבות האלה: (א) הוא לא ידע ולא היה עליו לדעת על אפשרות הפגיעה בפרטיות; (ב) הפגיעה נעשתה בנסיבות שבהן היתה מוטלת על הפוגע חובה חוקית, מוסרית, חברתית או מקצועית לעשותה" 44. הנתבעים טוענים כי מתקיים תנאי תום הלב הנדרש בסעיף, וכן מתקיימים תנאי ס"ק (א) ו-(ב) שנזכרו לעיל (אשר נדרש כי אחד מהם בלבד יתקיים). 45. לעניין תום הלב, נכון אני להניח כי הפרסום הפוגע נעשה בתום לב ובלי כוונה לפגוע בתובע, ויותר מתוך התרשלות גרידא. 46. עם זאת, אין די בכך שהפגיעה נעשתה בתום לב, אלא על הנתבעים להוכיח התקיימות אחת משתי החלופות שנזכרו לעיל. 47. החלופה בדבר העדר ידיעה על אפשרות הפגיעה בפרטיות איננה מתקיימת כאן, שכן כבר נקבע כי נושא החרם עלה בשיחת הכתבת עם התובע עובר לפרסום (סעיף 22 לעיל), ומכאן שהנתבעים ידעו לא רק על הפגיעה בפרטיות עקב חשיפת פרטי התובע, אלא גם על הנזק שעלול להיגרם לתובע עקב החרמתו בעקבות גילוי בקשתו לקבלת אזרחות ישראלית. 48. גם החלופה השניה, דהיינו קיום חובה חוקית, מוסרית, חברתית או מקצועית של הפוגע לבצע את הפגיעה איננה מתקיימת בענייננו. על שאלת קיום חובה מקצועית של כלי התקשורת לפרסם מידע הפוגע בפרטיות מציין הלם בספרו כי יש לצמצם את ההגנה הניתנת לפרסומי כלי התקשורת מכוח "חובה" לעשות כן- "האם נכון לומר שקיימת חובה מקצועית על כלי התקשורת לפרסם מידע הפוגע בפרטיות? לדעתנו, התשובה תלויה בנסיבות שהביאו לפרסום. ככל "חובה" אחרת, החובה המקצועית תלויה במערכת הנסיבתית שמכוחה הופעלה. לשם החלת החובה המקצועית, יש לבחון, ראשית, את הנסיבות שמכוחן נעשה הפרסום, ורק אחר- כך תיבחן השאלה אם מאותה מערכת נסיבות קמה חובה מקצועית לפרסם. למשל, בנסיבות שבהן נועד הפרסום להתריע מפני מגיפה זיהומית או לסייע במציאת ילדה נעדרת, אין לשלול את אפשרותו של כלי- תקשורת להתגונן בטענה כי פרסם את המידע מכוח חובה מקצועית. לעומת זאת, פרסום עיתונאי- רכילותי החושף פרטים אינטימיים על פלוני לא יכול להינות מהגנת החובה המקצועית, שהרי ברור כי בנסיבות אלה היא אינה מתקיימת..." (שם, בעמ' 210). כן, מציין הלם בהמשך, כי בין היתר יש לבדוק בעניין זה האם ניתן היה, למרות החובה המקצועית לה טוענים הנתבעים, לבצע את הפרסום ללא פגיעה בפרטיות או לכל הפחות תוך פגיעה מינימלית בפרטיותו של התובע (הלם, עמ' 211). 49. בענייננו, לא הוטלה על הנתבעים חובה כלשהי לחשוף במסגרת הכתבה את פרטיו האישיים של התובע, ויכלו הם להסתפק בחשיפת סיפורו בלבד ולהשיג תוצאה דומה מבחינתם, ולכן אין מתקיימים תנאי ס"ק (ב) שנזכר לעיל. 50. התוצאה היא כי גם בהנחה שחשיפת פרטי התובע על ידי הנתבעים נעשתה בתום לב, לא מתקיימים התנאים הנדרשים להענקת ההגנה לנתבעים, שכן ידעו הם על אפשרות הפגיעה בפרטיותו של התובע ואף לא היתה מוטלת עליהם כל חובה שהיא לבצע את הפרסום באופן בו בוצע, דהיינו תוך חשיפת פרטי התובע. כפועל יוצא, אין הנתבעים נהנים אף מהגנת סעיף 18(2) לחוק הגנת הפרטיות. הגנה לפי סעיף 18(3) לחוק הגנת הפרטיות 51. סעיף 18(3) לחוק הגנת הפרטיות קובע כדלקמן- "במשפט פלילי או אזרחי בשל פגיעה בפרטיות תהא זו הגנה טובה אם נתקיימה אחת מאלה: (3) בפגיעה היה ענין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות הענין, ובלבד שאם היתה הפגיעה בדרך של פרסום - הפרסום לא היה כוזב." זאב סגל בספרו חופש העיתונות: בין מיתוס למציאות (1996) מפרט אודות ה"עניין הציבורי" הנדרש בסעיף 18(3) לחוק: "עניין ציבורי' המצדיק פגיעה בפרטיות אדם על-ידי פרסום הינו עניין שיש לציבור תועלת בידיעתו, אם לשם גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו. עם התקיימו של 'ענין ציבורי' במשמעות האמורה תישלל מאדם זכות קניינו בענייניו הפרטיים כדי לשרת עניינים שבטובת הציבור". (שם, בעמ' 122). 52. צודקים הנתבעים בטענתן כי קיים עניין ציבורי בסיפורו של התובע, שכן יש צורך לפרסם את סיפורו ברבים תוך שימת דגש על דרישותיו התמוהות לכאורה של משרד הפנים, . 53. עם זאת, מכך אין להסיק מסקנה כי יש עניין ציבורי בחשיפת פרטיו האישיים של התובע, שכן מטרת הנתבעים הייתה מושגת באופן זהה, אפילו לא היו חושפים את פרטיו האישיים של התובע [ראה בעניין זה ע"א 439/88 מדינת ישראל נ' ונטורה, פ"ד מח(3) 808, 827 (1994)]. 54. לפיכך, ומשלא היה עניין ציבורי בפרסום פרטיו האישיים של התובע, ובוודאי לא עניין כזה המצדיק את הפגיעה בנסיבות העניין, לא עומדת לנתבעים ההגנה שבסעיף 18(3) לחוק איסור לשון הרע. ה. עילה חוזית 55. משנקבע כי היה קיים הסכם בין התובע לבין הנתבעים בדבר אי פרסום פרטיו האישיים של התובע והסכם זה הופר, ברי כי קיימת לתובע עילה חוזית נגד הנתבעים וקיימת חובה של האחרונים לפצות את התובע כדי נזקו. ו. עילה נזיקית - עוולת הרשלנות 56. בכתב התביעה טען התובע כי הנתבעים התרשלו כלפיו בכך שלא פיקחו כראוי על על תהליך פרסום הכתבה כדי לוודא ששמו לא יוזכר בכתבה. 57. בסיכומיו לא חזר התובע על טענתו זו, והשריד היחיד לטענת הרשלנות קיים בכותרת סעיף ד1 לסיכומים ("צירוף המכתב נעשה ברשלנות ותוך הפרת ההסכם עם התובע"), תוך שבגוף הדברים מצויינת הטעות שנעשתה על ידי הנתבעים. 58. טענת ההתרשלות קשורה לטענת הפרת ההסכם, שכן כתוצאה מהתנהלות התובעים פורסם מכתב משרד הפנים בצד הכתבה ובכך נחשפו פרטי התובע, בניגוד להתחייבות כלפיו. 59. לולא ההסכם, לא היתה יכולה להיטען טענת התרשלות (שכן החובה כלפי התובע קמה מכח ההסכם), ולפיכך, משנקבע כי היה הסכם בין הצדדים, וזה הופר על ידי הנתבעים, אין צורך לדון בטענת ההתרשלות. 60. בהערת אגב, אוסיף כי אכן התנהלות הנתבעים היתה רשלנית, אף כי היתה נטולת כוונה לפגוע בתובע. הכתבת העידה כי כאשר העבירה את הכתבה למערכת הוסיפה ששמו של התובע "שמור במערכת" והדבר היה אמור להבהיר לעורך שלא לפרסם את השם. החליט מי שהחליט לפרסם את צילום המכתב בצד הכתבה וזו היתה טעות שהנתבעים מודים בה (עמ' 91, 94). ברי כי בעל תפקיד בעיתון התעלם, או לא שם לב לציון "שמו שמור במערכת", ופרסם בצד הכתבה את צילום המכתב הכולל את פרטיו האישיים של התובע. אין לנקות גם את הכתבת, שכן לא הוכיחה היא כי האמצעי של רישום "שמו שמור במערכת" הינו האמצעי היחידי ואין בלתו שלא לפרסם את שמו של התובע. יכולה היתה להדגיש נושא זה גם בדרכים אחרות (כגון, פניה קונקרטית אל העורך שלא לפרסם פרטים מזהים אודות התובע). בכך ניתן היה למנוע את פרסום המכתב עם פרטיו האישיים של התובע. אם נהלי העיתון הם כי התיבה "שמו שמור במערכת" מספיקה על מנת להדגיש בפני העורך שאין לפרסם את שם האדם נשוא הכתבה, אזי יוכיח מקרה זה כי אין הדבר כך. נזק א. החרם 61. התובע טען כי עקב פרסום הכתבה ופרטיו המזהים בעיתון הוטל עליו חרם: "כתוצאה מהפרסום החל נגדי מסע השמצות בכפר והוטל עלי ועל בני- משפחתי חרם שכלל את הרחקתי מהכפר, איסור על אחרים להיות עמי בקשר, שלילת קיום הדת ממני ומבני-משפחתי, איסור על השתתפות בטקסים ואירועים דתיים ו/או משפחתיים, איסור נישואין עם אחת מבנות העדה, חשיפה לאלימות מצד בני העדה. שלילת הדת התבטאה באיסור להשתתף בלוויות, במסיבות, בעסקאות קניה ומכירה, הרחקה מן הח'לווה, שלילת קבורה כדת והחרמת משפחתי. לא ניתן לשרוד או להחזיק מעמד מול חרם חריף שכזה. למשפחתי לא נותר, אלא להצהיר בפומבי, שאני לא בן משפחתם עוד ושהם ניתקו כל קשר עמי על מנת שלא יוחמר החרם כלפיהם. פירסום הכתבה הרס את חיי והפך את המציאות שלי לבלתי- נסבלת. ככל שחולף הזמן מתבררת לי חומרת מצבי כמי שמתייחסים אליו כאל חולה בצרעת. חברי הקרובים ואף קרובי מדרגה ראשונה נתקו עמי את הקשר, גם מהסיבה שהם מפחדים מהחרם, שרודף גם אותם... המקרה מנע ממני את החזרה לביתי ואילץ אותי לחפש לי מקום מגורי-קבע אחר מחוץ לכפר, לא לבקר בו, ולא להשתקע בו ולהקים משפחה- כפי שהייתי עושה באופן טבעי... כתוצאה ממצבי, איני מקיים גם כל קשרים רומנטיים עם בנות העדה, שכן קשר כזה נאסר עלי וקשרים אחרים נידונים מראש לכשלון בשל הבדלי מנטליות" [(סעיפים 19-22, 27, 30 לתצהירו של התובע (כן ר' בנוסף עמ' 52 ש' 21-29 שם מתאר התובע בעיקר את החרם על בני משפחתו)]. 62. התובע ניסה בסיכומיו להגדיר את משמעות החרם תוך מתן דוגמאות למספר מקרי חרם שהתרחשו בחברה היהודית במשך השנים. אין להתבסס על הגדרות אלו, שכן למרות המשמעות הכללית הזהה הקיימת למונח "חרם", הרי שהביטוי שלו שונה מחברה לחברה, ולפיכך מצאתי לנכון להתייחס רק למשמעות החרם בחברה הדרוזית. 63. לתמיכה בטענותיו בעניין החרם הגיש התובע חוות דעת של המומחה פרופ' אהרון ליש, מזרחן, המתמחה, בין היתר, במשפט הדרוזי (ת/1). פרופ' ליש הביא את הוראות הכרוז הנזכר בסעיף 1 לעיל שהופץ בעקבות החלטה שהתקבלה בח'לווה (בית התפילה) במג'דל שמס ואשר בו מובעת עמדה נגד הכיבוש הישראלי של רמת הגולן, נגד סיפוח הרמה "הסורית" לישראל ונגד מאמצי השלטון הישראלי להטמיע את זהותם הלאומית של הדרוזים ביישות הישראלית ובכך לנשלם מאזרחותם הערבית בסוריה. הוראות הכרוז הרלבנטיות ביותר לענייננו הן אלה, כפי שהובאו על ידי פרופ' ליש בחוות דעתו: "תושב רמת הגולן הסורית הממיר את אזרחותו באזרחות ישראלית פוגע בכבוד העדתי והלאומי, במוצא הלאומי, בדת ובמסורות ועל כן ייחשב לבוגד במולדתו... כל מי שיקבל אזרחות ישראלית או שיסטה מאמנה זו "ייחשב לכופר בעיקר ולמנודה מדתו וממסגרתנו החברתית, וייאסר לשאת ולתת עימו, להשתתף בשמחותיו ובאבליו, או לבוא עמו בקשרי נישואין". איסורים אלה יעמדו בתוקף עד אשר יודה מקבל האזרחות בחטאו, יחזור בו ממנו יבקש מחילה מקהילתו, וישוב ויקבל על עצמו את אזרחות האמיתית (דהיינו, את האזרחות הסורית)". 64. פרופ' ליש מספר בחוות הדעת על המשמעות שבהטלת חרם בחברה הדרוזית, בציינו: "החרם הדתי פירושו הכרזה במעמד אנשי דת (בדרך כלל בחלווה) על הוצאת אדם אל חוץ לקהילה הדרוזית (אקסקומוניקציה). אל החרם הדתי מתלווה נידוי חברתי: ניתוק מגע עם המנודה, סילוקו מביתו או אף גירושו מכפרו, הימנעות מקשרים כלכליים עמו, הרחקתו מאירועים משפחתיים ועדתיים, אף איסור קשרי חיתון עמו" (שם, בסעיף 3). 65. באשר לטענות התובע לגבי הנזקים שנגרמו לו מציין פרופ' ליש, כי אף שלא בדק טענות אלה אחת לאחת, הן נראות לו סבירות בנסיבות העניין, כשהוא מביא מקרים דומים שנזכרו בעיתונות. 66. הנתבעים טוענים כי אין להסתמך על חוות דעת זו. לדבריהם, דנה חוות הדעת בכרוז היסטורי לגבי חרם שהוטל לכאורה לפני 25 שנה, ולא הוצגה כל ראיה לכך שהחרם נאכף בצורה כלשהי. הנתבעים מפנים לחקירתו של פרופ' ליש ממנה עלה כי מאז 1966, בה סיים את תפקידו כסגן יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים, לא היה לו כל מגע ישיר עם הדרוזים ברמת הגולן, ועל כן כל הידע שלו בנושא זה הינו אך ורק מכתבות בעיתונות, ספרות בנושא ופגישות או שיחות עם בעלי ידע בנושא (עמ' 7 ש' 15- עמ' 8, ש' 15). עוד מפנים הנתבעים למאמרו של פרופ' ליש "הלכה, מנהל וחקיקה בענייני מעמד אישי וירושה בפסיקה של בתי הדין הדתיים הדרוזים בישראל וברמת הגולן", המצוי בספרו של סלמאן פלאח הדרוזים במזרח התיכון (נ/2) בו הוא מתאר את תהליך התמוססות השפעת הסנקציה הדתית בחברה הדרוזית בעבר וכיום: "ברם, אין ספק שכוח ההרתעה של הסנקציה הדתית נחלש במידה ניכרת בדור האחרון. זוהי תוצאה של קשיי הסתגלותה של המנהיגות הדתית לחליפות הזמן, התערערות המסגרות החברתיות המסורתיות- החמולה והעדה הדתית; ניידות הולכת וגוברת של כוח עבודה דרוזי למרכזי תעסוקה במרכז הארץ ובדרומה , המסתיימת בעיור הרחק מעבר להישג ידו של המימסד הדתי בכפרים הדרוזים, סיגול השקפת-עולם מודרנית ורציונאלית על מוסד הנישואין ומבנה המשפחה באמצעות השכלה חילונית, שירות חובה בצבא ועוד... בנסיבות אלה אין תימה שהמנהיגות הדתית נוטה כיום להזדקק לסנקציה הדתית פחות מבעבר..." (שם, בעמ' 152). יצויין כי משעומת פרופ' ליש בחקירתו עם האמור לעיל, אמר כי היחלשות כוח ההרתעה של הסנקציה הדתית נכון יותר לגבי הדרוזים בישראל, שכן הם החלו בתהליך של מעורבות גדולה יותר בחברה הישראלית, וזאת לעומת החברה הדרוזית ברמת הגולן, שם התהליך האמור הינו הרבה יותר איטי (עמ' 11 ש' 9 - עמ' 12, ש' 3). עם זאת, הוסיף פרופ' ליש כי התהליך של כרסום הסנקציה הדתית תקף גם אצל הדרוזים ברמת הגולן במלוא עוזו (עמ' 11 ש' 25). עוד הפנו הנתבעים לדברי פרופ' ליש כי החרם הינו הצהרתי גרידא ואף תלוי נסיבות פוליטיות, ועל כן המצב המתואר בחוות דעתו עלול להשתנות בעת שינוי האקלים הפוליטי (עמ' 10 ש' 12-14; עמ' 17, ש' 18-25). 67. סבורני כי חוות דעתו של פרופ' ליש תרמה להבנת מושג החרם הדתי בקרב הדרוזים בעיקר בפן התאורטי, פחות מכך בפן המעשי. חרם דתי הנסמך על הוראות הכרוז יכול להתבטא בתופעות המתוארות על ידי פרופ' ליש בחוות דעתו והמומחה הניח את התשתית לכך. עם זאת, פרופ' ליש אינו מעורב עוד בענייני הדרוזים ברמת הגולן מזה שנים רבות, אינו יכול להביא עדות מומחה במלוא מובן המילה לגבי תופעת החרם המתרחשת בחברה הדרוזית ברמת הגולן בתקופות הרלבנטיות, והסתמכויותיו על כתבות אלה ואחרות בעיתונות (כתבות שלא צורפו), אין בהן כדי ללמד על הדברים כפי שהתרחשו בפועל. כשם שבית המשפט לא יקבל עדות פלונית מפי העיתון, כך גם לא תתקבל עדותו של פרופ' ליש, ככל שהיא נסמכת על כתבות בעיתונות. לפיכך אין בהערכותיו הספציפיות של פרופ' ליש בעניינו האישי של התובע והחרם שהוטל עליו, כדי להוות חיזוק לגרסת התובע בעניין זה. 68. לתמיכה נוספת בטענותיו בנושא החרם הביא התובע את עדותו של מר מנסור אלשעאר (להלן: "אלשעאר") ממג'דל שמס. בתצהירו העיד אלשעאר כי בשנת 1994 הגיש בקשה למשרד הפנים לקבלת אזרחות ישראלית ונענה בחיוב. לדבריו, נודע הדבר לבני הכפר ובעקבות כך הוטל עליו חרם נוקשה ואכזרי, שכלל נידוי מהכפר, איסור על בני הכפר לקיים עימו כל קשר, שלילת הדת, והפעלת אלימות פיסית (זריקת אבנים) ומילולית, כשאף ארוסתו נטשה אותו בעקבות החרם ובני משפחתו ניתקו את הקשר עימו. עדותו של עד זה היתה מהימנה עלי בעיקרה ולעתים אף מרגשת בתארו את גאוותו להיות שותף בחברה הישראלית, את קבלת ההחלטות בעניין זה ואת המכשולים שעבר. בנושא אחד לא קיבלתי את גרסת העד כי ארוסתו בת העדה הדרוזית מכפרו ביטלה את האירוסין עימו בשל בקשת האזרחות והחרם. הוברר כי העד נישא בנובמבר 1994 או בסמוך לכך, כשלושה חודשים לאחר קבלת האזרחות הישראלית, לחברתו ברוסיה בה שהה בין השנים 1987-1993. הוא סיפק הסבר בדבר נישואין בחפזון לאחר ביטול האירוסין עם ארוסתו, כשגם מועד ביטול האירוסין היה לדבריו בסוף 1994, ולא קיבלתי הסבר זה כמספק. מכל מקום, יש בעדות העד כדי לחזק את טענות התובע לגבי היחס לו זוכה מי שהתגלה כי ביקש לקבל אזרחות ישראלית. יש לציין כי עדיין יש הבדלים בין התובע לבין אלשעאר מהבחינות הבאות: א. התקופה הרלבנטית מבחינת אלשעאר היא 1994, כ-6 שנים לפני התרחשות האירועים בעניינו של התובע. ב. אלשעאר קיבל אזרחות ישראלית. לא כך התובע. ג. אלשעאר נישא גם למי שאיננה בת העדה, כשלדברי פרופ' ליש חל איסור על נישואי תערובת בעדה הדרוזית. קיים מנשר חמור מ-1990 בעניין נישואי התערובת, חמור אף יותר מהכרוז, שכן המנשר כולל לא רק חרם ונידוי אלא גם גירוש. בנוסף, אלשעאר איננו יכול להעיד על אירועי החרם נגד התובע, שכן איננו מתגורר במג'דל שאמס מאז 1994. 69. סבורני כי עלה בידי התובע להוכיח כי הוטל עליו חרם בכפרו במג'דל שאמס. יש תימוכין לכך הן בבסיס להטלת החרם, כפי שהונח על ידי פרופ' ליש בחוות דעתו ובעדותו, הן בעדותו של אלשעאר שהוחרם בשל קבלת אזרחות ישראלית והן בעדותו של התובע עצמו. עם זאת, לא הובאו על ידי התובע ראיות מספיקות לעניין עוצמת החרם, והאם הוחל הוא עליו על כל מרכיביו שבכרוז. ישנם די פרמטרים המצביעים על כך כי החרם אינו כולל בהכרח את כל המרכיבים כאמור. 70. התובע לא הביא לעדות איש מבני משפחתו. יש לתמוה על כך, שכן הנושא המשפחתי מהווה חלק משמעותי מטענות התובע בדבר החרם שהוטל עליו. כך, בעדותו מתאר הוא כי מייד לאחר הפרסום הוטל חרם גם על בני משפחתו, ואפילו מצרכי מזון לא רצו למכור להם, עד שנאלצו לבוא לח'לווה ולהתנער ממנו (עמ' 70 ש' 22-29). עם זאת, לאחרונה לפני עדותו היחסים עם בני משפחתו חזרו להיות נורמליים, השתתפות בשמחות וכד', אף שלא כמו בהתחלה (עמ' 54 ש' 7-9). הוא עצמו איננו מגיע לכפר אלא מתגנב לשם לפעמים לבקר את אימו ואיננו ישן שם. אין ספק כי עדים מבני משפחתו של התובע יכולים היו לתמוך בגרסתו לעניין החרם, ואם חשש הוא מאי נעימות שתיגרם לבני משפחתו הקרובים, טענה שאגב, לא הועלתה על ידו, יכול היה להביא גם בני משפחה רחוקים יותר (אציין כי מהעדויות עלה כי התובע זוכה לשיתוף פעולה מבני משפחתו הקרובה, ובין היתר היה זה אחיו שזיהה עבור שמאי המקרקעין שהגיש חוות דעת מטעם התובע את נכסי המקרקעין נשוא חוות הדעת). הימנעותו של התובע מלהביא בני משפחה שיתמכו בדבריו עומדת בעוכריו, ואף לגביה יחול הכלל כי הימנעות צד מהבאת עדים רלבנטיים מלמדת על כך כי אם היו מובאים אותם עדים היתה עדותם פועלת נגדו (ר' סעיף 34 לעיל). זאת ועוד, עניין החרם נגד בני המשפחה לא הוזכר כלל בחוות דעתו של פרופ' ליש, ואין ספק כי לו היתה קיימת סיטואציה כזו, אפילו באופן תיאורטי, היתה היא מוזכרת על ידי פרופ' ליש. נזכר שם רק הציבור נמנע מהשתתפות בשמחות ובהלוויות של הורי המנודה בשל נוכחותו של המנודה באירוע (עמ' 5 למטה), דהיינו, חרם ככל שקיים על בני המשפחה הינו רק לגבי אירועים בהם משתתף המנודה. 71. מנגד, אינני מקבל גם את התזה ההפוכה שהציגו הנתבעים באמצעות חוקר מטעמם, כאילו התובע חי את חייו כרגיל וללא חרם כלשהו. החוקר נתן תצהיר אליו צורפו תמלילי שיחות שערך עם בני משפחתו של התובע מהן עלה כי אין חרם נגד התובע בכפר וכי הוא מגיע לכפר בסופי שבוע ובחופשות. כאן המקום לציין כי הנתבעים לא הזמינו את בני המשפחה עימם שוחח החוקר כעדים שיאשרו את תוכן השיחות וייחקרו אודותיהן. מכאן שלא מתקיים בעניין זה החריג לכלל בדבר עדות שמועה המאפשר השמעתה אם מי שממנו נשמעו הדברים מעיד במשפט. גם אם לא היתה התנגדות מצד התובע לקבילות עדות השמועה שבתצהיר ובתמלילים, מטעם זה של עדות שמועה, הרי יש גם טעם מהותי לצורך בזימונם של בני המשפחה הנ"ל על ידי הנתבעים, שכן הכיסוי של החוקר בשיחות הטלפון שלו עם בני המשפחה היה רצונו בשידוך כלה דרוזית לתובע, כשכיסוי מעין זה יכול להביא בעקבותיו רצון של בני השיח להציג את התובע באור חיובי ככל הניתן. אין ספק כי בנסיבות אלו ינסו בני משפחתו של התובע להימנע מלאזכר את עניין החרם או להתכחש לו לגמרי, על מנת לנסות ולאפשר את יצירת הקשרים האמורים והשגת השידוך המיוחל. החוקר בחר, אפוא, להסתמך על שיחות טלפוניות ועל דברים שנאמרו לו בהן, בלא שנחקרו האומרים, תחת אשר להביא עדות ישירה (כגון לאחר מעקב) בדבר הגעתו של התובע לכפר והיחס אליו שם. בנסיבות אלה אין כאמור לקבל את טענת החוקר כאילו אין כל חרם נגד התובע. בעניין זה, ואם פני הדברים הם כפי המפורט בתמלילים, נקל היה על הנתבעים להביא עדות מפי אחד מאנשי הדת בכפר כי אין חרם נגד התובע, אך עדות כזו לא הובאה. 72. כפי שניתן ללמוד מדבריו של התובע, אין הוא אדם דתי (עמ' 76, ש' 9-10), דבר העשוי ללמד על ייחוס משמעות פחותה מצידו לעניין החרם הדתי, כגון איסור הכניסה לח'לווה. 73. יש לזכור כי התובע לא השלים את המהלך של קבלת האזרחות, דהיינו אין מדובר בסיטואציה של קבלת אזרחות ישראלית, אלא בבקשה לקבלתה. עם זאת, בכתבה אף מצוטט חלק ממכתבו של התובע למשרד הפנים, לפיו: "גדלתי וחונכתי בארץ, אני גאה להיות ישראלי, ואוהב את המדינה. הגורל שלי הוא הגורל שלה. אני חושב שבמקצוע שרכשתי באוניברסיטה- פיזיקאי וכימאי- יש ביכולתי להמשיך ולתרום למדינה שדאגה לי. הייתי נאמן למדינה, ואמשיך להיות כל עוד יש בי נשמה". הבאת ציטוט זה וחשיפת פרטיו המזהים של התובע במקביל, יכולים כמובן להחמיר את הסיטואציה בה מצא עצמו התובע אל מול מחרימיו. 74. בעניין המחילה האפשרית לתובע, העיד פרופ' ליש כך: "ש. באופן עקרוני מי שמפגין חרטה אמיתית ומחזיר את תעודת הזהות שלו בדרך כלל סולחים לו, מחזירים אותו חזרה. ת. הנזק כבר נגרם. פורמלית סולחים לו. ש. הוא יכול להיכנס חזרה לחילווה. ת. אם הוא מקבל היתר ויש הודעה פומבית על כך אז אין סיבה שהמצב לא יחזור לתקנו, מי שחוזר בתשובה מקבלים אותו ברמה ההצהרתית עקרונית, כבן דת רגיל לכל דבר, החרם נפסק, אבל הנזק כבר נגרם בעבר... ש. הוא יכול לעשות עסקאות. ת. פורמלית כן, השאלה היא באופן מעשי וזה קשור לחברה עצמה. לא ערכתי מחקר לגבי התוצאות המעשיות" (עמ' 16 ש' 21- עמ' 17 ש' 5). מאידך, טוען התובע כי פיתרון זה איננו אפשרי, שכן הוצג בעיתון כתומך נלהב של ישראל, ולכן גם דברי חרטה שפרסם בעיתון "כול אל ערב" לא עזרו לו (עמ' 76 ש' 1-6). גם העד מר אלשעאר חלק על דברי פרופ' ליש בעניין זה: "ש. יש לך דרך לחסוך את האי נעימות והיא להחזיר את ה ת. אני לא עשיתי את זה, אבל אני לא מסכים איתך ולא עם הפרו' הנכבד מכוון שאני מכיר את החברה שגדלתי בה טוב ממך וממנו, זה לא סילוק חוב שאני פורע את הכסף, אני פשוט הפכתי לבוגד ואין לזה סליחה. ש. היו כאלה שהחזירו בעבר ת. לא ידוע לי..." (עמ' 32 ש' 14-20). אף כאן, צודק פרופ' ליש בפן התיאורטי, אך בפן המעשי, ובעיקר נוכח דברי התמיכה הנלהבים שפורסמו בשם התובע בצמוד לציון שמו וזהותו, דומה כי קיים קושי לתובע לקבל מחילה, אף שבסופו של דבר, לא קיבל את האזרחות הישראלית. 75. נושא נוסף החשוב לעניין החרם הוא כי מדובר בחרם התלוי, בין היתר, בנסיבות פוליטיות (סעיף 66 לעיל) ולכן אין מדובר במצב קבוע אלא במצב היכול להשתנות בעת שינוי האקלים הפוליטי. 76. לסיכום נושא החרם, אין ספק בעיני כי בעקבות הפרסום הוטל על התובע חרם בהתאם לכרוז שנזכר לעיל. לא אוכל לקבוע את עוצמת החרם ואת מרכיביו, שכן כאמור לא הביא התובע ראיות מספיקות לכך. כך, לא אוכל לקבוע כי החרם חל גם על בני משפחת התובע. אוכל לקבוע כי לפן הדתי של החרם אין השפעה או אין כמעט השפעה על התובע החילוני, וכן אוכל לקבוע כי השפעת החרם על התובע הלומד שנים רבות בטכניון פחותה מההשפעה שהיתה יכולה להיות עליו לו גר באופן קבוע בכפרו. גם אם הגזים התובע בעוצמת השפעת החרם עליו, אין ספק כי בחברה מצומצמת כמו זו המתגוררת במג'דל שמס, הטלת חרם מסוג כלשהו על אדם יליד הכפר המשתייך לאותה חברה איננה דבר של מה בכך, ויש לה השפעה בלתי מבוטלת על חייו של אותו אדם. ברור לי, עם זאת, כי בזמן שחלף, הלכו ופחתו השלכות החרם, מה גם שהחרם מושפע גם מהתנודות ומהאקלים הפוליטי היכול להשתנות תדיר. ב. האם נגרמה לתובע נכות צמיתה בעקבות הפרסום והחרם? 77. לטענת התובע, כתוצאה מפרסום הכתבה והחרם שהוטל עליו, החלו אצלו שינויים נפשיים, שהתבטאו בתחושות עצב, דיכאון, פגיעה בריכוז והתבודדות (סעיפים 41-44 לתצהירו של התובע). 78. בתמיכה לטענתו זו, הגיש התובע חוות-דעת רפואית של ד"ר אהובה רייס מומחית בתחום הפסיכיאטריה. ד"ר רייס קבעה בחוות דעתה כי התובע סובל מ"דיסתמיה": "הנבדק סובל כיום לפי DSM IV מאבחנה של DYSTHYMIC DISORDER - מצב המאופיין בדיכאון כרוני, אליו נלווים, במקרהו של הנבדק, פגיעה בריכוז ותחושת חוסר אונים וחוסר תקווה. סימפטומים אלו גורמים לנבדק למצוקה ניכרת ולפגיעה ברוב מישורי התיפקוד לרבות בתיפקודו החברתי ובתיפקודו המקצועי". כפועל יוצא, קבעה ד"ר רייס כי התובע סובל מנכות נפשית של 10% ואף קיים סיכוי להחמרה נוספת במצבו הנפשי בעתיד. נכות זו, לדעתה, דורשת טיפול פסיכולוגי בתדירות של פעם בשבוע במשך שנתיים לפחות, כאשר עלות כל טיפול הינו בסך של 350 ₪. 79. הנתבעים הגישו חוות דעת רפואית מטעמם, שהוכנה על- ידי פרופ' אבנר אליצור. פרופ' אליצור התייחס בחוות- דעתו הרפואית לממצאיה של ד"ר רייס בציינו- "למרות התיאורים הסובייקטיביים של דיסטימיה, כביכול, המופיעים בחוות הדעת של דר' רייס, לא מצאתי לכך בבדיקה שלי כל נתון אובייקטיבי. הוא עצמו מודה כי היוזמה לבדיקה הגיעה מעו"ד והפתיעה אותו. הוא מדגיש שאין הוא סובל מהפרעה נפשית וגם לא פנה לטפול. אין כל עדות לירידה תפקודית בלמודים. האפיונים האישיותיים שלו אינטרוורטיים היו בעבר ונשארו בהווה ללא כל שינוי... מכאן אני מגיע למסקנה כי אין כל ביסוס לטענה כאילו פרסום הכתבה גרמה למר אבו סאלח סמיר לסבול מהפרעה דיסטימית או כל הפרעה נפשית אחרת ועל כן גם אין כל הצדקה לזקוף לנ"ל נכות נפשית בגין הארוע הנדון." (ראה גם התייחסותו לדרך הבדיקה של ד"ר רייס את התובע- עמ' 111, ש' 1-6). 80. בחוברת ICD-10 של הסיווג והאבחון הפסיכיאטרי לפי ארגון הבריאות העולמי בעריכת איגוד הפסיכיאטריה בישראל ומשרד הבריאות (ת/11) מוגדרת דיסתימיה כ"מצב של דכאון ממושך שאינו עומד בקריטריונים של הפרעה דיכאונית חוזרת מתונה או בינונית לא מבחינת דרגת החומרה ולא מבחינת משך האפיזודות האינדיבידואליות". בספרו פרקים נבחרים בפסיכיאטריה (מהדורה רביעית) (נ/11) כותב פרופ' אליצור על הדיסתימיה כך: "הפרעה אפקטיבית זו היא כרונית במהלכה ומתאפיינת ומתאפיינת במצב רוח דכאוני קבוע או משתנה, המלוה סימנים נוספים של דיכאון, כמו חוסר עניין, חוסר הנאה וירידה בפעילות. משך ההתקף אצל מבוגר הוא יותר משנתיים...הדיכאון מאופיין בלפחות שלושה מן הסימפטומים המלווים המרכזיים... בדרך כלל ההתחלה מלווה מצבי דחק קשים וממושכים..." (שם, בעמ' 258). על שני המומחים מקובלות ההגדרות והאיפיונים של הדיסתימיה המופיעים בספר DSM4 שקטעים רלבנטיים ממנו צורפו לחוות הדעת של פרופ' אליצור. 81. לאחר שעיינתי בחוות הדעת הנזכרות לעיל ושמעתי את חקירות המומחים, אני מעדיף את חוות דעתו של פרופ' אליצור על פני זו של ד"ר רייס. 82. לא התרשמתי שקביעותיה של ד"ר רייס נסמכות על ממצאים מהימנים דיים. היא ציינה בעדותה כי יש להתייחס למבנה האישיות של הנבדק (עמ' 100 לפרוטוקול, שורה 21), אך בהמשך הוסיפה כי אינה צריכה לדעת את מבנה האישיות שלו כדי לקבוע אם הוא סובל מהפרעה נפשית או ממחלת נפש, שכן מבנה האישיות שלו רלבנטי כאשר נכנסים לתפקוד שלו (עמ' 101 ש' 1-3). דברים אלה אינם מקובלים, שכן נושא התפקוד מהווה את אחד המאפיינים באבחון הדיסתימיה כפי שמופיע בסעיף H ל-DSM4 המצוטט על ידי פרופ' אליצור בתרגום חופשי בעדותו: "הסימפטומים גורמים למצוקה או נכות קלינית משמעותית בחברה, בעבודה, בעיסוק או בתפקודים משמעותיים חשובים אחרים בחיים". מבנה האישיות והרקע של התובע כלל לא נבדק על ידי ד"ר רייס. היא מאשרת שדמות האב היא משמעותית בחברה מסורתית (כמו החברה הדרוזית) אך לא ידעה שאביו של התובע נפטר כשהתובע היה בן 16 (עמ' 102, ש' 1-6). ד"ר רייס לא ראתה חשיבות לכך שבגיל 18 עזב התובע את ביתו כדי ללמוד מקצועות מדעיים בטכניון במסלול דו-חוגי והתגורר בטכניון 6 שנים לפני משלוח המכתב שהתפרסם בעיתון (עמ' 102 ש' 7-10), אך בהמשך מודה כי מי שהצליח לסיים לימודים הרחק מהבית לאחר שהתייתם הוא בעל מבנה אישיות חזק (עמ' 102 ש' 17-19). הרושם שנותר בפני בית המשפט הוא כי חוות הדעת של ד"ר רייס נסמכת על נושאים סובייקטיביים בלבד, ואין היא מבססת את קביעותיה על ממצאים אובייקטיביים כלשהם. כך, למשל, משהוצג בפניה מכתבו של התובע לח"כ טריף (נספח "ב" לתצהירו) כממצא אובייקטיבי המלמד על הלך הרוח של התובע ומצבו הנפשי ערב הפרסום, השיבה כי היא נדרשת לבצע אבחונים נוספים של התובע, ואין די בפגישה אחת עימו (עמ' 104, ש' 25- עמ' 105, ש' 3). יתרה מזו, קביעותיה של ד"ר רייס כאילו נפגע התובע בתפקודו המקצועי נראות חסרות בסיס לאור מה שנשמע לגבי תפקודו המקצועי של התובע והצלחתו, בעוד שבאשר לתפקודו החברתי לא שמעתי מד"ר רייס כי בדקה מה היה תפקודו החברתי של התובע עובר למקרה. 83. חוות דעתו של פרופ' אליצור וחקירתו בבית המשפט הותירו רושם כי חוות הדעת מבוססת ומשכנעת. פרופ' אליצור שלל את האפשרות לקיומו של נזק נפשי לתובע ולהימצאות ממצאים אובייקטיביים מהם ניתן להסיק פגיעה תפקודית בתובע, וציין כי התלונות הן סובייקטיביות בלבד ולא התקיימו הקריטריונים להפרעה דיסטימית על פי ה- DSM4. תשובותיו של פרופ' אליצור היו סדירות וענייניות, הוא צירף גם את התרשומות שערך בעת שריאיין את התובע ובדק אותו ומהן עלה כי התובע סיפר לו שאינו מבין מדוע שלח אותו בא כחו לד"ר רייס, שכן איננו משוגע (ת/6). פרופ' אליצור לא מצא עדות לשינוי או לירידה בתפקודו של התובע בהשוואה להתנהגות שקדמה לפרסום בעיתון ולחרם. התובע ממשיך להשקיע בלימודיו בהצלחה רבה. הקשיים החברתיים, לעומת זאת, היו קיימים גם בעבר וממשיכים בהווה, והם טבועים באופיו ולא השתנו בעקבות החרם. פרופ' אליצור הסכים שאין להוציא מכלל אפשרות כי התובע עובר חוויה לא קלה בשל החרם, אך אין הוא מקיים את הקריטריונים של דיסתימיה (עמ' 114 ש' 22-24) ושיעור נכותו הוא 0% (עמ' 116 ש' 22-24). 84. אף אני סבור כי התובע סובל מהחרם שהוטל עליו, אך מכאן ועד קביעת נכות נפשית צמיתה ארוכה הדרך. מקובלת עלי קביעתו של פרופ' אליצור כי לא נגרמה לתובע נכות נפשית עקב הטלת החרם. 85. אוסיף, כי ב"כ התובע טען שחוות הדעת של פרופ' אליצור "מחסלת חשבונות" עם ב"כ התובע, בכך שהיא מתייחסת לעורך הדין מספר פעמים ומאזכרת את טענת התובע כי היוזמה לבדיקה היתה של בא כחו והפתיעה אותו וכי איננו מבין מדוע החליט עורך הדין להפנותו לבדיקה. לדברי ב"כ התובע, הסיבה לאותו "חיסול חשבונות" היא תיק אחר בו נתן פרופ' אליצור חוות דעת מומחה לטובת תובע שתבע את עו"ד לוטן, ב"כ התובע, ונאלץ לחזור בו מקביעותיו בחוות הדעת. ב"כ התובע הגיש גם שני פסקי דין נוספים בהם מתח בית המשפט ביקורת על חוות דעת שניתנו על ידי פרופ' אליצור, וטען כי ניתן ללמוד מהן כי גם בענייננו הסיק פרופ' אליצור מסקנות שאינן דווקא מבוססות דיין וללא כל ניסיון לבדקן לאשורן או לבססן. ב"כ הנתבעים התנגד לטיעון זה. לדבריו משתלח ב"כ התובע בפרופ' אליצור משום שבאותו פסק דין בו היה מעורב ב"כ התובע באופן אישי כנתבע, נקבעו ממצאים בדבר נכות נפשית לתובע שם בעקבות חוות הדעת של פרופ' אליצור. כמו כן, טען כי אין בדברי ביקורת שנמתחו בשני פסקי דין כדי ללמד על חוסר מקצועיות של המומחה, כשם שפסקי דין ש"מתהפכים" בערעור אינם מלמדים על חוסר מקצועיות של הערכאה דלמטה. הוא צירף גם פסקי דין לא מעטים בהם קיבל בית המשפט את קביעותיו של פרופ' אליצור. 86. לא מצאתי כל יסוד לטענות ב"כ התובע נגד פרופ' אליצור בעניין זה. ההתייחסות לב"כ התובע בחוות הדעת היתה עניינית ולצורך האבחנה. פרופ' אליצור אף ציין בעדותו כי לא ידע מי מייצג את התובע. הערות או ביקורת על חוות דעת, אין בהן כדי ללמד, בדרך כלל, כי המומחה שערך את חוות הדעת איננו מקצועי או שאין לקבל מעתה את חוות הדעת שלו. כך גם בענייננו, אפילו לא היה מצרף ב"כ הנתבעים לסיכומיו את פסקי הדין אותם צירף על מנת להוכיח כי בתי המשפט מקבלים פעמים רבות את חוות הדעת של פרופ' אליצור, לא היה בדברי הביקורת דנן כדי לפגום בחוות הדעת של פרופ' אליצור בתיק זה, שכאמור היתה מבוססת והותירה רושם טוב. 87. אשר על כן אני קובע כי לא נותרה לתובע נכות צמיתה כלשהי עקב התאונה. ג. נזקים ממוניים א. הבית והמטעים במג'דל שמס 88. לטענת התובע, בבעלותו בית מגורים ומטעי עצי פרי במג'דל שמס, אותם קיבל בירושה מאביו המנוח (סעיף 38 לתצהיר התובע). בעקבות החרם שהוטל עליו, מנוע הוא מלבצע שימוש כלשהו בנכסים האמורים ואף אין הוא יכול למוכרם, שכן נאסר, בין היתר, לקיים כל קשר כלכלי ומסחרי עימו (סעיפים 39-40 לתצהיר התובע). כתוצאה מהפסד הערך של בית המגורים והמטעים במג'דל שמס בגין החרם שהוטל עליו דורש התובע פיצוי בסך של 226,000$, ובהערכה שקלית - סך של 1,050,900 ₪, וזאת בהתאם לחוות הדעת של אהרון רבנשטיין, שמאי מקרקעין ומודד (להלן: "השמאי"). 89. התובע טען לזכויות בבית מגורים ובמטעים במג'דל שמס, אך לא הביא ראיות להוכיח כי יש לו זכויות כלשהן בנכסי מקרקעין אלה. 90. לתצהירו צירף התובע מסמך בשפה הערבית (נספח "ו"), אשר לטענתו מהווה צוואה בה הוריש אביו (שנפטר ב-1990) את הנכסים הנזכרים בסעיף 89 לעיל, שהיו בבעלותו של האב, לאמו, לו ולאחיו (סעיף 38 לתצהירו). למסמך זה לא צורף כל תרגום, ואין ביכולתי לקבוע כי תוכן המסמך הוא כאמור בתצהיר התובע. יתרה מזו, צוואה איננה מספיקה בכל מקרה להוכחת זכויות. אין לדעת אם זו הצוואה היחידה ואין בלתה, ואין לדעת גם דבר וחצי דבר לגבי האותנטיות של הצוואה. על מנת שניתן יהיה לייחס משמעות כלשהי לצוואה, יש להגיש צו קיום של הצוואה, המלמד על תוקפה של הצוואה כלפי כולי עלמא ועל כך שהיורשים הנזכרים בצוואה זכו בנכסי המוריש. אף שחלפו למעלה מ-15 שנה מאז פטירת האב, לא הובא כל מסמך המקיים את הצוואה. זאת ועוד, לא הובאה גם ראיה כלשהי לכך שלאב יש זכויות בנכסי המקרקעין הנזכרים על ידי התובע ולא הוצגה תמצית ממרשם כלשהו בו רשומות זכויות אלה. לפיכך, לא הוכחו אפילו זכויותיו של האב בנכסים האמורים. 91. התובע צירף כאמור חוות דעת שמאי מקרקעין ומצופה היה כי השמאי ידאג לבצע את הבדיקות הדרושות לצורך זיהוי הנכסים, אשר נתבקש לשום את שוויים, והזכויות בהם. בחוות הדעת נרשם כי הקרקעות ברמת הגולן ובכפרים הדרוזיים בפרט אינם רשומים ואין לגביהם חלוקה קדסטרית. הזיהוי נעשה באמצעות אחיו של מזמין חוות הדעת (האח לא זומן לעדות). צורפו לחוות הדעת שני עמודים מתכנית מתאר מס' 6009 המהווה שינוי לתכנית מתאר 344 ועליה חותמת המציינת כי הועברה ב-20.2.91 לוועדה המחוזית עם המלצה למתן תוקף, וכן צורפה מפה שאיננה נושאת סימן זיהוי כלשהו, ואין מאוזכר שם עורכה, תאריך עריכתה והיותה מפה רשמית. בגוף חוות הדעת צויין כי התכנית שבתוקף היא ת.ב.ע 6009/ג המאושרת מיום 26.9.94 (זו לא צורפה לחוות הדעת). בעמוד הראשון של התכנית שצורפה לחוות הדעת נכתב כי בעלי הקרקע בשטחים שבתכנית (1703 דונם) הם מנהל מקרקעי ישראל ואחרים. 92. בחקירתו של השמאי חזר הוא על כך שברמת הגולן אין חלקות ואין גושים ואין רישום בטאבו. הוא לא ניסה לפנות למסמכים סוריים (עמ' 35 ש' 19-26), ולא ניסה לקבל נתוני בעלות ממינהל מקרקעי ישראל. לדבריו אין ניתנים נתונים אלה לזרים ללא יפוי כח, ולבד מכך, טענת הבעלים היא שזו קרקע פרטית ואיננה שייכת למינהל (עמ' 40 ש' 17-19). הוא לא ביקר גם במועצה המקומית מג'דל שמס ואילו בוועדה המקומית לתכנון ובניה ביקר עוזרו (עמ' 36 ש' 3-16). דברי השמאי בעניין זה תמוהים, שכן נקל לקבל יפוי כח מהטוען לזכויות ובאמצעות יפוי כח זה לבצע כל בדיקה נדרשת באשר לזכויות אלה. קשה גם לקבל את הטענה כי אין רישום כלשהו של הזכויות. השמאי לא ציין כיצד מבוצעות עיסקאות וכיצד הן נרשמות, כיצד משולם המס החל על עיסקאות (מס שבח, מס מכירה ומס רכישה), וכיצד נגבה היטל השבחה (בחוות הדעת ובחקירת השמאי התברר כי שמאי הוועדה המקומית עורך את שומות היטל ההשבחה במקום, והשמאי אישר כי הוועדה צריכה להוכיח בעלות לצורך גביית ההיטל, ר' עמ' 6 סעיף 9 וכן עמ' 41 לפרוטוקול). הדעת נותנת כי רישומים לגבי הזכויות קיימים, אלא שהשמאי לא מצא מקום לבדוק זאת אצל כל גורם רשמי, ואפילו לא בוועדה המקומית הנגישה, והסתמך על טענת התובע כי מדובר במקרקעין בהם יש זכויות לאביו המנוח, בלא שדרש לראות מסמכים לגבי זכויות אלה ולא בדק את הזכויות (עמ' 3 סעיף 4 לחוות הדעת). כדברי השמאי: "אני מעריך את שווי השוק ושהתובע יוכיח את היתר" (עמ' 35 ש' 25), "כל מה שנוגע להוכחת בעלות אינני יודע, אינני יכול לעזור" (עמ' 37 ש' 12). הוא לא ידע אף אודות הטענה כי הזכויות שייכות לאביו של התובע (עמ' 37 ש' 13-15), אף שבחוות דעתו נזכר צו ירושה. אם כך, היה מוטל הנטל על התובע להביא את הראיות הדרושות להוכחת זכויות אלה, וזאת כאמור לא עשה. 93. בחקירת השמאי התברר עוד כי הביקור העיקרי בנכסים היה של פקיד השמאי שביצע מדידות במקום, וכי השמאי הגיע למקום כ-10 ימים לאחר הוצאת חוות הדעת כדי לראות את הדברים בעצמו, ועשה זאת שוב סמוך לפני הדיון בו נחקר (עמ' 35 ש' 12-15). התברר גם כי להבדיל משטח המבנה שנמדד, לא נמדד שטח החלקה עליה מצוי המבנה והשמאי הסתפק בנתון שנמסר לו על ידי משפחת התובע. השמאי ציין כי המפה שצורפה לחוות דעתו היא צילום של חלק ממפה גדולה הרבה יותר שצורפה לתכנית בניין עיר וכי היא צולמה על ידי אחד מעובדי הוועדה המקומית לתכנון ובניה לבקשת פקידו של השמאי. על המפה אין כל זיהוי של הישוב ואין גם כל חותמת של ועדת תכנון כלשהי. כאמור, אין מצויין עליה שם המודד או תאריך עריכת המפה, והשמאי אישר כי אינו יודע עד כמה המפה חדשה או ישנה ואישר כי היא משקפת לכל היותר מצב בו התחילו לטפל בתב"ע (עמ' 39-40). 94. מכל האמור לעיל עולה בצורה הברורה ביותר כי התובע לא הוכיח כי יש לו זכויות כלשהן בנכסי המקרקעין נשוא חוות דעת השמאי, ואין הוא יכול לתבוע פיצוי כלשהו בגינן. 95. מעבר לדרוש יצויין כי התובע לא הוכיח כי נעשה נסיון כלשהו למכירת נכסי המקרקעין, ואין זה ודאי כלל כי נכסי המקרקעין אינם ניתנים למכירה. לא ניתן לפסול גם את האפשרות כי הנכסים יימכרו על ידי אחד היורשים האחרים עבור התובע. אם מדובר במכירה עתידית, כבר צויין כי נושא החרם הוא תלוי מצב פוליטי, והמצב דהיום איננו בהכרח המצב בעתיד. לא רק זאת, אלא שהתובע כלל לא הוכיח מהו חלקו כיורש בנכסי האב. לפי חוות דעת השמאי מדובר ב"צו ירושה כללי לכל היורשים ללא פירוט פרטני. וללא הפרדה בין היורשים (עמ' 3 ו-6 לחוות הדעת). גם אם יודעים אנו כי אפילו צו ירושה אין כאן, הרי ככל שהנכסים צוו לבני משפחתו הקרובה של האב המנוח, מדובר ב-10 יורשים (אשת המנוח ועוד 9 אחים ואחיות - ר' עמ' 53 ש' 1), דהיינו חלקו של התובע הוא לכל היותר 1/10 (אם אשת המנוח איננה מקבלת חלק העולה על חלקם של ילדיו). גם אם היה התובע מתגבר על כל המכשולים הקודמים שנזכרו לעיל, היה ניצב עדיין בפני מכשול אחרון זה של אי הוכחת חלקו בעזבון המנוח. ב. הפסדי השתכרות בשל העתקת מקום מגורים 96. התובע טוען לפגיעה בגובה השתכרותו כתוצאה מהעתקת מקום מגוריו ממג'דל שמס, לאור החרם שהוטל עליו. התובע טוען כי את הניתוק ממשפחתו ומהכפר ביצע ללא כל כוונה רצונית לעשות כן אלא אך ורק כתוצאה מהחרם. התובע טוען גם כי בעבר השתכר כ-3,500 ₪ לחודש ממתן שיעורים פרטיים לילדי הכפר, ולאור התמקצעותו במקצועות התחום הריאלי והביקוש הרב במקצועות אלו במג'דל שמס, ציפה הוא להעלות במשך השנים את כושר השתכרותו. 97. עוד ציין התובע כי לאור התמקצעותו במקצועות התחום הריאלי והביקוש הרב במקצועות אלו במג'דל שמס, ציפה הוא להעלות במשך השנים את כושר השתכרותו. כך ציין כי עוד בהיותו סטודנט נהג לתת שיעורים פרטיים בתחום עיסוקו לילדי הכפר, שהביעו שביעות רצון מתפקודו ואף ניבאו לו הצלחה אף בעתיד. משעורים פרטיים אלו נהג התובע, לטענתו, להשתכר סך של 3,500 ₪ לחודש (סעיף 33 לתצהיר התובע). התובע טוען כי מאחר שנאלץ להעתיק את מקום מגוריו לחיפה כתוצאה מהחרם שהוטל עליו, נפגעה השתכרותו האמורה, שכן קיים ריבוי מורים פרטיים בתחום הריאלי באזור חיפה ולכן נאלץ הוא להסתפק בעבודתו כמתרגל בטכניון בה הוא משתכר כ-1,500 ₪ לחודש, ואין כלל בטחון כי יוכל להתמיד בעבודתו זו שכן אין כל התחייבות של הטכניון לכך. על כן, טוען התובע כי על הנתבעים לפצותו בסך של 436,000 ₪ המייצג את הפסד השתכרותו לעבר ולעתיד. 98. אינני סבור כי לתובע נגרם הפסד השתכרות כלשהו. התובע לא הוכיח את ההפסדים להם הוא טוען (כל שהציג התובע הינם תלושי משכורת המעידים על גובה השתכרותו בשנת 2002). התובע הודה כי לא ניסה כלל לחפש עבודה כמורה בכפרים דרוזיים בגליל או בכרמל (עמ' 67, ש' 27-28). אין גם הגיון בטענה כי התובע יכול לתת שיעורים פרטיים ברמת הגולן בזמן לימודיו בטכניון. בזמן הפרסום היה התובע בעל תואר ראשון בלבד, ועתה הוא עומד לפני סיום לימודי הדוקטורט (וייתכן שסיים אותם כבר מאז מתן עדותו). נראה כי אפשרויותיו של ד"ר לכימיה, בין אם בתחום האקדמיה ובין אם מחוץ לאקדמיה הן נרחבות יותר מאשר מתן שיעורים פרטיים, וגם פוטנציאל השתכרותו גבוה יותר. 99. לא ניתן גם להתעלם מהעובדה כי התובע העתיק את מקום מגוריו לאזור הטכניון בחיפה, כאשר החל ללמוד שם בשנת 1993, בהיותו בן 19, ושם הוא מתגורר מאז ועד היום. אין לשלול את האפשרות כי אזור חיפה הפך, למעשה, למרכז חייו של התובע. אין אמנם, מנגד, לשלול את האפשרות כי התובע יבקש בתום לימודיו לשוב ולהתגורר ברמת הגולן, אך דומה כי לאור יכולותיו וכישוריו כפי שהתגלו בזמן לימודיו יכול התובע לשאוף לאופקים רחבים יותר, ןהאפשרות כי לא יחזור לכפרו סבירה יותר מבחינתו. ג. הוצאות רפואיות 100. התובע עתר לקבלת הוצאות טיפולים פסיכולוגיים בתדירות של פעם בשבוע במשך שנתיים בעלות של 350 ₪ לטיפול, וזאת בהתאם להמלצת המומחית ד"ר רייס. 101. משהועדפה חוות הדעת של פרופ' אליצור על חוות הדעת של ד"ר רייס, אין מקום להיעתר לעתירה זו. 102. יצויין עוד כי רק בזמן עדותו הועלתה טענה על ידי התובע כי במחצית השנה שקדמה לעדותו הוא מקבל טיפול פסיכולוגי קבוע (עמ' 76 ש' 11-17). ב"כ התובע הודיע במועד אותה ישיבה כי נושא זה התגלה לו רק בזמן העדות וכי הוא שוקל הגשת בקשה בנושא זה, ואולם בקשה לקבל צו המורה לטכניון לספק מסמכים בנושא זה לא הוגשה אלא בתום שמיעת הראיות. היה זה כמחצית השנה לאחר ה"גילוי" כשבינתיים התקיימו שתי ישיבות הוכחות נוספות. בקשה זו נדחתה באותה ישיבה, שכן הוגשה באיחור ולאחר שנחקרו המומחים הפסיכיאטריים ובית המשפט סבר כי לא יהא זה נכון לאפשר הגשת מסמכים נוספים שיחייבו זימון המומחים לחקירה נוספת, לא כל שכן כשלא נראה לבית המשפט כי קיימת מניעה שהתובע שהוא המטופל ישיג בעצמו את המסמכים הנ"ל. לפיכך, גם מהטעם כי לא הובאו ראיות על ידי התובע בנושא זה יש לדחות את עתירתו לפיצויים בעניין זה. בנוסף, לא הוכח גם הקשר הסיבתי הדרוש בין הטיפולים הפסיכולוגיים לבין החרם נשוא התביעה. ד. נזק לא ממוני 103. התובע עתר בסיכומיו לפיצוי בסך 500,000 ₪ ברכיב נזק זה (בתחשיב הנזק מטעמו עתר בזמנו לסך של 100,000 ₪ בלבד). 104. אין ספק כי לתובע נגרם נזק שאיננו ממוני. חרם המוטל עליו בעדתו ובחוגו, איננו דבר שניתן להקל בו ראש, הוא גורם לעגמת נפש ממשית ויש בו כדי להקשות על התובע בניהול תקין של חייו. 105. עם זאת, וכפי שצויין לעיל, התובע לא הוכיח את עצמת החרם ואם מתקיימים כל מרכיביו (ר' סעיפים 69-76 לעיל), עוצמת החרם גם פחתה מאז הטלתו, מרכז חייו של התובע הינו שנים רבות מחוץ לרמת הגולן והשפעת החרם לגביו פחותה, ובנוסף לכך, חרם זה איננו בהכרח נצחי והוא תלוי מצב פוליטי ויכול להשתנות. 106. אין להתעלם גם מכך כי יכול ונושא בקשת האזרחות על ידי התובע היה מתגלה גם שלא באמצעות פרסום הידיעה בעיתון אלא בדרכים אחרות, אך לא ניתן לייחס לתובע אשם תורם כלשהו או הסתכנות מרצון בשל כך. 107. לעניין גובה הפיצוי המגיע לתובע, קובע אלי הלם בספרו כי: "אף שהדברים לא תמיד נאמרים, הפגיעה בפרטיות, המתורגמת בעיקרה לפגיעה רגשית, נתפסת על-ידי בית- המשפט כפגיעה נסבלת שאינה מחייבת השתת פיצויים על הפוגע או, לכל היותר, מחייבת פיצוי נמוך בלבד" (שם, בעמ' 267). הנתבעים הפנו לפסקי דין לא מעטים הפוסקים פיצוי בסדר גודל לא גבוה בגין פגיעה בפרטיות (סדר גודל של עד 25,000 ₪), אך יש לאבחן את המקרה הנוכחי מאותם פסקי דין וגם מהאמור בספרו של הלם, שכן בענייננו אין פגיעה גרידא בפרטיות, אלא פגיעה שהביאה להטלת חרם על התובע שתוצאותיו אינן חד פעמיות אלא מתמשכות. אין לשכוח שבענייננו עילתו של התובע איננה רק בגין הפגיעה בפרטיותו לפי חוק הגנת הפרטיות, אלא גם עילה חוזית בשל הפרת ההסכם עימו. 108. מהטעם שהתובע זכה גם בעילתו החוזית ולא רק בעילה מכח חוק הגנת הפרטיות, לא סברתי כי יש מקום להתחשב בהוראות סעיף 22 לחוק הגנת הפרטיות הדן בהקלות בפסיקת הפיצויים, אף שבמקרה זה לא היתה לנתבעים כוונה לפגוע בתובע, והפרסום נבע מטעות ומהתרשלות גרידא. 109. בשקלול כל השיקולים הנ"ל מצאתי מקום לפסוק לתובע פיצוי בסך 60,000 ₪ בערכי יום מתן פסק הדין. סיכום 110. אשר על כן אני מחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובע סך של 60,000 ₪. 111. בנוסף ישלמו הנתבעים לתובע את ההוצאות הבאות: הוצאות המומחה פרופ' ליש בגין חוות דעתו (לפי קבלה). הוצאות המומחה פרופ' ליש בגין עדותו, כפי שנפסקו על ידי בית המשפט. הוצאות העד מר אלשעאר בגין עדותו, כפי שנפסקו על ידי בית המשפט. מחצית מאגרות המשפט ששולמו על ידו (נוכח הפער בין הסכום הגבוה שנתבע לסכום שנפסק). מסכומים אלה יש לקזז את הסך של 650 ₪ שנפסק למר לביא שנתן ת.ע.צ, הגיע לדיון ההוכחות וב"כ התובע הודיע אז כי הוא מוותר על חקירתו. הנתבעים נאלצו לזמן עד זה ולשאת בשכרו, לאחר שביקשו מב"כ התובע להודיע אם הוא עומד על חקירת עד זה, ולא קיבלו ממנו כל הודעה חיובית או שלילית בעניין (ר' עמ' 43 לפרוטוקול). לסכומים שנקבעו בסעיף זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הוצאתם. 112. לא מצאתי מקום לחייב את הנתבעים בתשלום הוצאות המומחים ד"ר רייס והשמאי רבנשטיין, שכן עדותם לא תרמה לתובע דבר. 113. בנוסף, ישלמו הנתבעים לתובע שכ"ט עו"ד בסך 9,000 ש"ח ובתוספת מע"מ. ניתן היום ז' בטבת, תשס"ח (16 בדצמבר 2007) בהעדר הצדדים. יחזקאל קינר, שופט סגן-נשיא רמת הגולןמשרד הפניםהמגזר הדרוזיאזור הגולןאזרחות