זיכוי בגין עבירת תו חניה אזורי תל אביב אני מזכה את הנאשם מכל העבירות, המיוחסות לו בכל חמישה כתבי-האישום שבכותרת. חמש הודעות-הקנס, שהפכו לכתבי-אישום, נרשמו למכונית שהוקצתה לנאשם, קצין צה"ל, כרכב צבאי בליסינג, בגין חניה באין תו חניה אזורי מתאים לאזור מגוריו בעיר תל אביב-יפו. הנאשם החל להתגורר בתל אביב ביום 12.5.2012, ומטבע הדברים נדרש לחנות בסמוך לבית מגוריו. ארבע מתוך חמש הודעות-הקנס נרשמו ברחוב זה, והודעה אחת נוספת ברחוב אבן גבירול, הצמוד לאותו רחוב. טענתה של המאשימה היא כי הנאשם לא הקפיד לצייד את המכונית בתו חניה אזורי במועד. לפי הנוהל השגור אצלה כל הודעת-קנס, הנרשמת לכלי רכב, שזכה לבסוף, לאחר מכן, לקבל תו, ונרשמה בתקופת 60 הימים קודם לקבלת התו, מתבטלת מאליה. זאת, בשל נכונותה של עיריית תל אביב-יפו לאפשר פרק זמן לא קצר על מנת להסדיר את קבלתו של תו, על כל הכרוך בדבר. אלא, שבמקרה דנן תו החניה התקבל לבסוף ביום 12.9.2012, ואילו חמש הודעות הקנס הנדונות נרשמו קודם ליום 13.7.2012. מטעם זה הן לא בוטלו, והמאשימה עומדת על עמדתה כי לא היה מקום לבטלן, שכן השיהוי בקבלת התו נובע ממחדלו של הנאשם וממנו בלבד. אינני מקבל עמדה זו, ולקביעתי שני ראשים. הראשון שבהם מתייחס לתכליתו של כל דבר חקיקה או דומהו, ובכך נכללת גם מדיניות של אכיפה בידיה של רשות מנהלית. כלל יסודי במשפטנו הוא כי לעולם קובעת התכלית, ויסודות פורמליסטיים לא יוכלו לזכות למעמד בכורה. התכלית בעניין שבפנינו הובהרה לעיל: מקובלת עלי עמדתה של העירייה כי אין לאפשר לתושבי העיר להתמהמה, איש וטעמיו, בהסדרת ענין כתו חניה אזורי. התמהמהות זו לא רק שמכבידה על המנגנון העירוני - ממפקחים, הסורקים ברחוב אחר כלֵי-רכב החונים שלא כדין ועד הפקיד מנפיק התווים, אלא שעלולה היא לחבל, ולשבש את משטר החניה הנוהג, ועיקרו בצורך לאפשר לתושביו של כל אזור - חניה זמינה, ככל הניתן בסמוך למקום מגוריהם, משעות הערב. תכלית זו התקיימה במקרה שבפני. בעדותו פרשׂ הנאשם בדברים מפורטים, כנים ומהימנים, את מכלול מאמציו לקבלתו של תו אזורי מעת שהגיע אל העיר תל אביב-יפו ועד שקיבל את התו, מקץ 4 חודשים. הוסבר בפירוט רב כי כבר ביום 18.6.2012 פקד הנאשם את משרדי העירייה במטרה להסדיר קבלת תווים לכלִי-הרכב הזה כמו לכלי-רכב נוסף - פרטי - שברשותו. אלא, שבעוד שלרכב הפרטי נתקבל תו ללא קושי, על-פי המסמכים שבהם הצטייד הנאשם, הרי שבשל היותו של הרכב האחר - בשירות הצבא - לא ניתן היה להסתפק באותם המסמכים גם לגביו. בנקודה זו מתחוור לא רק כי הנאשם נקט מאמץ על מנת להסדיר את הענין אלא, עוד, כי הרשות המנהלית, בהתנהלותה, הקשתה על הצלחתו של אותו מאמץ. לנאשם הוסבר, באופן כללי בלבד וללא צירוף כל אסמכתה בכתב, כי עליו להביא "אישור כלשהו" מן הצבא. אמת, הנאשם נשלח לתור אחר מסמך, שאפילו הרשות המנהלית לא ידעה להגדיר מהו ומה תכליתו. אמנם, ניתן להניח כי הכוונה הייתה לאסמכתה לכך שכלי-הרכב הזה, שדרך כלל נושא הוא לוחית רישוי ובה מספר אזרחי, אכן מוקצה לשימושו של הנאשם. עם זאת, בהנחה לא די. לא הוסבר לנאשם מה פרטים נדרשים להופיע במסמך, שנשלח להשיג. דומה, כי לא אטעה אם אעריך כי היה זה מטעם פשוט, והוא שהגורם המטפל כלל לא ידע מהו המסמך הנדרש. מה מקום נמצא, אפוא, להלין על הנאשם על שניסה - במעט הזמן העומד לרשותו כמי שמקדיש את עיקר זמנו ומרצו לשירות הציבור בתפקידו הצבאי, ומשרת מרחק ניכר עד מאוד מן העיר תל אביב-יפו - לקבל לידיו מסמך כלשהו, שיניח את דעתה של עיריית תל אביב-יפו? ביום 26.7.2012 עלה בידיו של הנאשם להשיג מסמך, אלא ששיקול דעתו ואחריות שהפגין הובילו אותו למסקנה כי זהו טופס חסר. זה המקום להוסיף כי בענין זה היה הנאשם תלוי לחלוטין ברשויות הצבא - יש להניח כי אילו היה בכוחו להנפיק, כמו מאין, את הטופס הנדרש הוא היה עושה כן ללא דיחוי - ואף אלו לא ידעו לומר את טיבו ואת פרטיו של הטופס הדרוש. הנאשם נותר אפוא באותו מועד ללא טופס מתאים אולם כבר בשלב זה, אם לא קודם לכן, הלך ונעשה ברור מה שאינו אלא סיבוך בירוקרטי מיותר ומתיש, אשר מנע ממנו להניח בפניה של עיריית תל אביב-יפו טופס מתאים במועד. פעם נוספת נעשה מאמץ והושג טופס חדש, אלא שאותו טופס נשא רק את מספרו הצבאי של כלי-הרכב, ולא את המספר האזרחי. שוב הניח הנאשם, ולהשקפתי בצדק רב, כי היעדרו של המספר האזרחי לא יניח את דעתה של הרשות. אינני סבור כי יש להניח לפתחו אשם בכך, שבכל אחת משתי הפעמים הללו הוא לא קטע את שירותו הצבאי ונסע מרחק של כ-200 ק"מ בחזרה לתל אביב, על מנת להציג לאותו פקיד, שלא סייע בידיו לכתחילה, טופס, רק כדי לשמוע כי איננו מניח את דעתה של הרשות ולפיכך יש לחזור אל הצבא ולתור אחר טופס אחר. הנאשם לא חדל ממאמץ ואפילו את עניניו האישיים - הוא עמד ערב ירח-דבש - הוא לא העדיף על-פני הסדרת ענינו של התו. לפיכך, עוד קודם שעזבו הוא ורעיתו הטרייה את הארץ, שב הנאשם והתייצב במשרדי העירייה, כשהפעם בידיו מסמך שלישי. אם סברת כי היה זה טופס ערוך כדין אשר הונפק בידי הצבא לצורך זה והתקבל בעיריית תל אביב-יפו לאותו הצורך, הרי שטעות בידך. היה זה מסמך, שענינו אחר לחלוטין: פטירתו של כלי הרכב מנשיאתה של מדבקת "איך אני נוהג?", שאך במקרה, ובענין זה עמדה לנאשם תושייתו, נשא הן את פרטיו של הנאשם והן את מספרו האזרחי של כלי-הרכב. למרבה המזל, בנקודה זו הרימה הבירוקרטיה את ידיה והמסמך התקבל במשרדי העירייה כנגד תו שהונפק. אלא, שבשל אותו עיכוב המתואר לעיל הדבר נעשה, וגם בכך דיברתי, רק ביום 12.9.2012. לפיכך, הוא לא תפס בכף את הודעות הקנס הנדונות. מותר היה לתהות אם התנהלות הולמת היא רשות שלטונית כעיריית תל אביב יפו, שאינה נותנת דעתה על נסיבותיו האישיות של הנאשם, ואינו אך מי שעסק בעניניו ובשל כך התעכב, אלא מי ששירותו של הציבור - ובכלל זה של יושביה של העיר תל אביב יפו - נוטל ממנו את עיקר זמנו ומשאביו. אולם, לכך ודאי תשיב הרשות כי כל אדם וטרדותיו, ואין כל יסוד ליחס מיוחד ומפלה. גם אם אינני שותף לקביעה שכזו, אינני סבור כי הזיכוי מקורו בכך. אלא, העובדה שננקט מאמץ מתמשך, שכל עיכוב שבו לא היה בשליטתו של הנאשם אף לא באשמתו, מקימה את אותה תכלית, אשר לשמה נקבעה אותה מדיניות אכיפה מקלה, הנוהגת בעיריית תל אביב-יפו. בהעדיפי את התכלית והמהות על פני סד פורמלי של זמנים, אני סבור כי היה כל מקום לבטל את אותן הודעות. משנתגבשו לכדי כתבי-אישום, יש מקום לזיכוי מאותם כתבי-אישום מחמתה של הגנה מן הצדק. אמת, התנהלות הרשות בהעמידה את הנאשם לדין בגין אותן עבירות היא התנהגות, שאין להשלים עמה, ולכך בדיוק יוחדה אותה הגנה שבדין. כל האמור מייתר, להשקפתי, את הצורך להידרש לראש השני של עמדתי, ואולם לא אראה עצמי פטור מבלי להזכירו במלים אחדות. מחלוקת משפטית נתגלעה בשאלה אם אכיפתן של עבירות, הקשורות בתו חניה אזורי, קשורה לעצם הזכאות לתו או לשאלת הצבתו הפיזית על-גבי חלון המכונית. בעניין זה הבעתי עמדתי בפסיקה קודמת (למשל, בחע"מ 20662524 מדינת ישראל נ' עו"ד סטרוגנו (פורסם במאגרים, 29.1.2012)) - עמדה, שלא התקבלה בבית-המשפט המחוזי ונהפכה (עפ"א 18347-03-12 עיריית תל-אביב נ' סטרוגנו (כבוד השופטת אביגיל כהן, לא פורסם, 30.4.2012)). עודי סבור, על אף שמקבל אני את קביעתה של הערכאה הגבוהה יותר ולפיכך אין הזיכוי מטעם זה, כי במקום, שבו לא נותר ספק כי אדם זכאי היה להחזיק בתו חניה אזורי - אפילו שתו כזה לא היה בידיו מסיבות של קושי טכני אשר נפתר לאחר מכן - אין מקום לעמוד על הודעות קנס, המתייחסות לאותה תקופה של "זכאות מהותית". שכן, עצם הנפקתו של התו אינה העיקר. שוב, העיקר הוא בתכליתו של התו, והיא לאפשר למי שמתגורר כדין בתחומי העיר תל אביב-יפו הסדרי חניה מקלים. במקום, שבו מקץ זמן, ולאחר שנפתרו בעיות בירוקרטיות אלו ואחרות, מודה עיריית תל אביב-יפו עצמה - בעצם הנפקתו של התו - כי התקיימה זכאות מהותית לוֹ אף בתקופה שקדמה לכך, אין מקום לעמוד על גבייתם של קנסות, שנרשמו אך ורק מתוך קידומה של אותה תכלית של הסדרי חניה מקלים לתושבי האזור. מכל מקום, כפי שהסברתי, לא על כך מבוסס הזיכוי כי אם על טעמי העובדה, שפורטו לעיל. הנאשם זכאי, והודעות הקנס מבוטלות. סבורני כי בדיוק לענין מן הסוג הנדון כוּונה אותה העדפה ולפיה לא ייקוב הדין את ההר או, בלשון אחרת - היא לשונו של השופט צבי ברנזון בבג"ץ 250/66 אלתגר נ' מועצת עירית רמת-גן, פ"ד כ(4) 720, 724 (1966) - "לכל קונסטיטוציה דרוש גם שכל". שֶׂכֶל - לרבות הטעמתו של יסוד התכלית, על-פניו של כל יסוד אחר. זכות ערעור לבית-המשפט המחוזי, בתוך 45 ימים. זיכוי מעבירהחניהתל אביב