תביעות נגדיות שעניינן בנסיבות בהן הגיע לסיומו הסכם מסגרת הדיון א. ביום 12.3.2008 נחתם בין הבעלים לבין מזרחי הסכם שכירות לתקופה של 10 שנים (סעיף 2.א להסכם), זאת, תמורת דמי שכירות כמפורט בסעיף 4 להסכם, ובתוך כך יצוין שנקבעו בהסכם גם "תחנות יציאה" לשוכר, ואלה פורטו בסעיף 15 של ההסכם. בשים לב לטענות מסוימות מצד מזרחי יוטעם, שכמקובל, חייב ההסכם את השוכרים למילוי חובותיהם לבעלים ביחד ולחוד, פורת לא תבע את הבעלים, הוא אף לא נתבע על ידם, ואין הוא צד להליכים אלה. ב. אין חולקין, שלא עמד מזרחי בהתחייבויותיו על פי ההסכם, ודי לעניין זה באמור בסעיף 9 לתצהירו, לפיו: קשיים כלכליים אליהם נקלעתי בשל חוסר ההצלחה הכלכלית של העסק, גרמו לכך שהתקשיתי לשלם את דמי השכירות במועד". ומעל הצורך, ותוך שיהא בכך גם כדי להמחיש את עומק ההפרה - שימת לב גם למכתב מזרחי בדבר קשייו מיום 13.10.2009 [נספח 8 לתצהיר טפרברג]. כל זאת, בין היתר, גם לאחר התהום שנפערה בינו לבין שותפו להסכם, יצחק פורת [סעיף 8 לתצהיר מזרחי]. ג. לכשהוסיף מצב הדברים והתדרדר, הגישו הבעלים כלפי מזרחי ופורת תביעת פינוי [תא"ח 46945-03-10] וזו נסתיימה בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 31.5.2010, שעיקריו כדלקמן: צו פינוי בלתי מסויג; אך בד בבד נקבע, שלא יבוצע הפינוי אם ימלא מזרחי (ויוטעם, הוא בלבד, ללא קשר לשותפו לשעבר), סדרה של מחויבויות שפורטו בסעיף 2 להסכם הפשרה בכללן תשלומים והפקדת בטחונות. הכשל החוזי הגורף מצידו של מזרחי הוסיף ונמשך. מזרחי אף מאשר בחקירתו כי שיק על סך 7,900 ₪ שמסר לאחר הסכם הפשרה חזר [שורה 4, עמוד 27 לפרוטוקול]. נוכח מספר מקומות בהם ביקש מזרחי, גם אם בשפה רפה, להכחיש שהוסיף הכשל ונמשך, ולפחות, שלא זכר באופן פרטני ומדויק את תמונת המצב, יוטעם, שלתצהירו לא מצורפת, ולו גם אסמכתא אחת לתשלום לאחר הסכם הפשרה, ובנסיבות אלה, יש לקבל את גרסת הבעלים במישור זה - ראה, למשל, בסעיף 23 לתצהיר טפרברג. ד. מזרחי, בתקופה שלאחר הסכם הפשרה, אמנם, לא שילם דבר, אך כבר ימים ספורים ביותר לאחר מכן, יצא לתור ולחפש שוכרים שייכנסו בנעליו וישחררו אותו מהתחייבויותיו על פי ההסכם, וביום 6.6.2010 נערכה פגישה ראשונה בכיוון זה עם שוכר אופציונאלי חלופי - "ג'אפניקה". אין חולקין שמשא ומתן זה לא הבשיל, אך תשעה ימים לאחר מכן נערכה פגישה רבת חשיבות בין מזרחי, לבין מר יוסף נאמן, בעליה של "מאפיית נאמן", שפתחה התנהלות מפותלת, שאליה ישוב בית המשפט ויתייחס בהרחבה בהמשך דבריו. ה. ואולם, עוד קודם לדיון ב"פרשת נאמן" נמצא להביא במלואה את התשתית ההסכמית שהיוותה את הפלטפורמה להתנהלות בנושא. הסכם הפשרה מיום 31.5.2010, אמנם, אינו מתייחס לנושא במפורש (ובמאמר מוסגר, יצוין, שייתכן וטוב יעשה אם ישאל השואל, האם לא נכון היה עושה מזרחי, בהינתן, שכבר במועד חתימת הסכם הפשרה, תיכנן, שלמחרת היום ייצא לתור אחר שוכר חלופי, שנותן היה הוא לכך ביטוי מוסדר בהסדר הפשרה), אך ניתן בנקל לפרש את הסכם הפשרה גם כהשלמה וכהתאמה מוסכמים של ההסכם המקורי, שבסעיף 17 שלו נקבע ביחס לאפשרות הבעלים לבטלו, כי בהתקיים אחת מחמש החלופות שפורטו בסעיף זה, כי אז: בכל אחד מן המקרים הנ"ל יהיו המשכירים זכאים לבטל את השכירות ולתבוע פינוי השוכר מן המושכר ומכל חלק ממנו בכפוף לאמור בסעיף 3 לעיל. לאחר פינוי המושכר על ידי השוכר כאמור, יעשו המשכירים כמיטב יכולתם להשכיר את המושכר לצד ג' ואולם השוכר יהיה חייב לשלם למשכירים את מלוא דמי השכירות וכל תשלום נוסף או אחר המוטל על השוכר על פי הסכם זה, עד לחלוף 6 חודשים מיום ביטול ההסכם ע"י המשכירים או עד למועד השכרתו מחדש של המושכר, בתנאים כאלה ששום נזק או הפסד כספי או אחר לא ייגרם למשכירים, והכל לפי המועד המוקדם יותר. פסקת הסיום של סעיף זה אף מותירה למשכירים את האפשרות לתבוע תרופות נוספות על פי החוק. לעניינה של פרשה זו נתונה חשיבות מיוחדת גם לסעיף 13 של ההסכם המקורי, הקובע כדלקמן: השוכר מתחייב בזה שלא להעביר לאחר במישרין או בעקיפין את זכויותיו או חובותיו לפי ההסכם, ולא למסור או לחלק את השימוש במושכר ובכל חלק ממנו למשהו אחר או עם מישהו אחר ולא להרשות ולא לאפשר לאחר להשתמש בו או באיזה חלק ממנו, לא באופן חלקי, ארעי זמני קבוע או בכל אופן אחר. העברת ו/או הקצאת מניות בחברה מהווה לצורך האמור בסעיף זה כהעברת זכויות שאינה מותרת ללא הסכמת ב"כ המשכירים. על אף האמור לעיל, לשוכר הזכות להמציא שוכר חילופי שיהיה לשביעות רצון המשכירים שיסכים למלא כל הוראות הסכם זה, ובתנאי שאם ישולמו לשוכר דמי פינוי במקרה זה, יעביר השוכר 25% מדמי הפינוי למשכירים. זכות זו של השוכר תעמוד לו רק לאחר חלוף 3 שנים של שכירו. במקרה שהצדדים יסכימו על העברת המושכר קודם לכן, אזי במקרה זה של העברת המושכר בשנתיים הראשונות מיום התקיים התנאי המתלנה, אזי השוכר ישלם למשכירים 50% מדמי הפינוי לאחר שינוכו תחילה 1,000,000 ₪. בכך רואה מזרחי את הבסיס לטענותיו בדבר אופן התנהלות הבעלים בהמשך. ו. כאמור, ביום 15.6.2010, נחתם כעין זיכרון דברים, בין מזרחי לבין נאמן [נספח ד' לתצהיר מזרחי], ממנו מצאתי לנכון להביא בשלב זה של הדיון אך את סעיף ה, בחינת מעט המחזיק את העיקר, ולפיו: "פיני מתחייב להפגיש את מר נאמן עם בעל הבית, על מנת להעביר ולהסב את החוזה על שמו כמו שהוא ללא שינויים, as is, תוך אישור לפתוח במקום בית מאפה ובית קפה". מועד הפינוי נקבע לכאורה ל- 3 ימים לאחר מכן, ובהמשך נקבעו סכומים שהתחייב נאמן לשלם למזרחי, ככל הנראה, תמורת רכישת ציוד והשקעתו/השבחותיו בנכס. ז. ההתנהלות במשולש היחסים שקודקודיו היו מזרחי, הבעלים, ונאמן, מהווה את עיקר הדיון בפרשה זאת. לטענת מזרחי התנהלו הבעלים בשלב זה בחוסר תום לב, והגם שהסכם בינם לבין נאמן היה קרוב מאד כדי חתימה, אם לא נחתם ממש, ביקשו הבעלים להתנער ממנו מרגע בו גילו שקיימת בידם אפשרות להגיע להסכם עדיף עם החברה המפעילה את רשת המרכולים המכונה "מגה" [להלן - "הקו אופ"], וזאת תוך התעלמות מהפסדיו של מזרחי ומהנזק שייגרם לו. לימים, אכן נחתם הסכם בין הבעלים לקו אופ. לטענת הבעלים, לאחר הפרות חוזרות ונשנות של ההסכם מצד מזרחי, לא היו חייבים הם לו דבר וחצי דבר, ובנסיבות אלה, על פי הנטען, לא תישמענה טענות מזרחי ביחס למשא ומתן שהתנהל מול נאמן, שבעצמו, הוסיף וציין בא כוחם הנכבד של הבעלים, כלל לא העלה בדעתו לתבוע את הבעלים בעקבות כשלונו של משא ומתן זה. תמונת המצב המשפטית ערב "פרשת נאמן" הגם שמתחייב להתייחס פרטנית לאחדות מהשאלות הכרוכות במשא ומתן המשולש האמור, מחויב בית המשפט על יסוד משקלו המצטבר של כל האמור להלן לקבוע, שלא היו הבעלים חייבים להביא לכך, שייחתם הסכם בינם לבין צד שלישי שייכנס בנעליו של מזרחי. כל זאת, בכפוף לתחולת העיקרון, שבכל שלב, גם בשלב זה, מחויבים גם הבעלים להתנהלות שאין בה חריגה של ממש מגדרי חובת תם הלב. ומן הכלל אל הפרט. א. תחילה נמצא להזכיר את ההסכם הראשוני אשר, אין חולקין, הופר על ידי מזרחי. ב. בהמשך לכך יובהר, שהתחייבות הבעלים להיכנס למשא ומתן עם שוכר אופציונאלי חלופי מסויגת, ולא היתה להם חובה קטגורית להתקשר עם נאמן רק בשל כך שבמועד מסוים ביקש זאת מזרחי, כדי להקטין את נזקיו; ומה גם, שעל פי לשונו המפורשת של סעיף 13 להסכם המקורי, זכות מזרחי להוביל להחלפת שוכרים צומצמה קודם תפוגת שלוש שנות השכירות הראשונות. למעשה, כאמור, נקלע מזרחי לכשל חוזי כללי זמן רב לפני תחנת היציאה הראשונה, ולמעשה, סמוך מאוד לאחר חתימת ההסכם. ומנגד, התפתח שלב זה של הפרשה שבועות ספורים ביותר לאחר חתימת הסכם הפשרה, כשמזרחי לא נותן בו (בהסכם הפשרה), כל ביטוי לכוונותיו לנסות ולהסב את ההסכם לצד שלישי למחרת החתימה. ג. הסכם הפשרה שהיה לפסק דין מחייב, קובע, בסעיף 1, קטגורית, את חובת מזרחי לפנות את המושכר, אלא אם כן, כאמור, ימלא מזרחי את התנאים שפורטו בהמשך ההסכם, וכאמור, אין ביניהם כל ביטוי להסכמה מצד הבעלים להחלפת שוכרים. עובדה שאינה במחלוקת היא, שביום 6.10.2010 פינה מזרחי את המושכר, ונוכח זאת, ספק רב מה לו לטעון כלפי הבעלים כשהוא בעצמו לא עשה אלא את שהתחייב לעשות: לפנות את המושכר אם לא יעמוד בתנאים האחרים. ובהם, למרבה הצער, אכן, לא עמד. לענין אי עמידת מזרחי בהתחייבויותיו, ובין היתר להסבריו מפני מה שיקים שמשך לא כובדו, ראה בין היתר, בהודאתו, בשורה 4, עמוד 27 לפרוטוקול מיום 14.11.2013. ד. מכאן, שניתן לראות בכך ללא קשיים יתרים הפרה יסודית שניה מצידו: לאחר שהופר ההסכם המקורי, הופר גם הסכם הפשרה, ו"במקרה הטוב", ניתן לקבוע שלא הופר הסכם הפשרה, אך בשל כך שנכון היה מזרחי לפנות את המושכר כפי שאף התחייב לעשות, בהינתן שלא עמד ביתר התנאים. בשים לב לטענות כלליות מצד מזרחי לפיהן עמד בחובותיו לתשלום כספים יצוין, שהדבר מוכחש על ידי הבעלים, ובהעדר כל אסמכתא לתשלום, נאמנת עלי עמדת הבעלים. מעל הצורך, שימת לב בנקודה זו לדברי בית המשפט העליון לפיהם: "צד לחוזה חייב לקיים חיובים הנובעים מהחוזה, וחובה זו חלה גם על הסכם הפשרה" - ע"א 1351/06, עו"ד מועין דאוד ח'ורי נ' חברת ארמון ההגמון (קסר אלמוטראן) בע"מ ואח' (פורסם). ה. על אף כל האמור, אין חולקין, שגם בשלב זה מחויבים היו הבעלים להתנהלות בתום לב, באשר, בידוע, שעקרון תום הלב חולש על כל שלבי ההתנהלות של כל הצדדים, משלב המשא ומתן, עובר לחתימת ההסכם ועד לסיומו המלא. ועם זאת, בשים לב להפרותיו היסודיות החוזרות ונשנות של מזרחי, אין הדעת נותנת שתשמענה מפיו טענות מהן השתמע שמחויבים הבעלים כלפיו בסטנדרט גבוה במיוחד של תום לב: מי שבעצמו מפר את התחייבויותיו פעם אחר פעם, אין בכוחו לדרוש סטנדרט חריג של תום לב מן הצד האחר. יש, אפוא, בנסיבות אלה מקום אך ורק לדיון בשאלה האם חרגו הבעלים מחובת תום הלב בצורה כה קיצונית שיש בה כדי לבסס בפי מזרחי טענות שתעלינה ותגברנה על חריגותיו הוא, מחובתו שלו לתום לב, והעובדה שחרג בעצמו והפר את החוזה, כאמור, מוכחת היא, לטעמי, על פני פניה. כהערה שיש בה כדי להקדים במעט את המשך הדברים ומטעמי בהירות הדיון, אתן ביטוי לתמצית מסקנותיי קודם שאפרטן, תוך שאקבע, שגם אם ייתכן שבנקודות מסוימות סטו הבעלים במעט מדרך המלך, הפרות ממשיות של עקרון תום הלב, לא ניתן לייחס להם, וזאת כשברקע, הן הפרותיו הבוטות והחריפות של מזרחי, וכמפורט בהרחבה להלן, אף מעידותיו הוא, במהלך המשא ומתן שהתנהל עם נאמן. המשא ומתן בין הבעלים לבין נאמן - נקודות ציון מרכזיות א. כאמור, ביום 15.6.2010, נחתם זיכרון הדברים בין מזרחי לבין נאמן. אשר לעיקריו, יוער בנקודה זו, שבנוסף לעיקרון לפיו ייכנס נאמן בנעליו as is, נקבעו שני סכומים לפיצוי מזרחי בעד השקעותיו: 140,000₪ בתוספת מע"מ, רכיב, שאין חולקין שהובא לידיעת הבעלים, שאף עתידים היו לראות בו סכום, שהגון, מבחינתם, לדאוג לכך שיתקבל גם מהקו אופ, וסכום של 180,000₪ ללא מע"מ, שלטענת הבעלים הוסתר מידיעתם עד להגשת התביעה דנן. ב. במועד סמוך נערכה פגישה רבת משתתפים בה נטלו חלק כל הנוגעים בדבר - מרבית הבעלים, נאמן, מזרחי, ובאי כוחם. בפגישה זו הושגה הסכמה ביחס לעיקרי מתווה לפיו, אכן, ייכנס נאמן בנעליו של מזרחי. הבעלים אף נכונים היו לתת את הסכמתם להפחתה מסוימת של דמי השכירות, ואף ברור שעשו הם כן, בין היתר, בשל כך שלא ידעו שבזיכרון הדברים הסכים נאמן להיכנס בנעליו של מזרחי "as is", היינו, גם באותם תנאים ותמורת אותם דמי שכירות. במאזן מבחני תם הלב, אף עתידה גם נקודה זו לעמוד לזכותם: מצד אחד, הסתיר מזרחי מהבעלים שהסכים נאמן להיכנס בנעליו ולשלם להם אותם דמי השכירות, ומצד שני, היו אלה דווקא הבעלים, שכדי שלא להכשיל את "מתווה נאמן", נכונים היו להפחתת דמי השכירות. במאזן הכללי, פשיטא ופשיטא שלא זו בלבד שעובדה זו לא תעמוד לחובת הבעלים, אלא, לפחות במידה מסוימת, אף להיפך. ג. במועד סמוך ערך מי מהבעלים או בא כוחם (עורך הדין טפרברג), טיוטת הסכם שנשלחה לבא כוח נאמן, עורך הדין עובדיה גבאי, שבאדיבותו אף התייצב והעיד את גרסתו בפני בית המשפט (נספח ב' לתצהיר נאמן; מופיע כנספח גם למרבית התצהירים). לפי תצהיר נאמן עצמו, שהתייצב כעד לטובת מזרחי, נשלחה בסמוך טיוטת נספח שהוכנה על ידי בא כח נאמן, עורך דין גבאי. מסמך זה אמור, לפחות על פי כותרתו והאמור בו, להוות נספח לטיוטא שהוכנה על ידי עורך דין טפרברג, ולשקף מספר הסכמות אפשריות שתחולנה מעבר ובנוסף להסכם השכירות - ראה סעיף 2 למסמך זה. לא ברור אם האמור בו היה מוסכם לחלוטין על הבעלים. ד. ומכאן - לפרשת הקו-אופ. אין חולקין שבמועד סמוך לפתיחת המשא ומתן בין הבעלים לבין נאמן התפתח גם משא ומתן בינם לבין הקו אופ. לדברי עורך דין טפרברג בעדותו - הוחל במשא ומתן זה כשלושה ימים לאחר הפגישה רבת המשתתפים בה סוכמו עיקרי ההסכמות מול נאמן, בכללם גם הפחתה לפנים משורת הדין של דמי השכירות. לדברי נאמן בעדותו החליט הוא עצמו לסגת מההתקשרות לאחר שנודע לו דבר קיומו של המשא ומתן עם הקו אופ, וכלשון בא כוחו, עורך הדין גבאי, שהעיד בשמו: "... לפי העקרונות שלו וגם העקרונות שלי, שוכר לא יכול לכפות את עצמו" [עמוד 18 שורה 12 לפרוטוקול]. ה. בסמוך או במהלך ההתפתחות שתוארה לעיל, הבינו בא כח נאמן, מר מזרחי ובא כוחו, שעל אף שהושגו בין הצדדים הבנות ממשיות לפני ימים אחדים, נקלע המהלך לקשיים. בעקבות זאת, ולמרות העדות האמורה, שהחליט נאמן לסגת בו, נטל נאמן, ייתכן בעצת או בעידוד בא כוחו או מר מזרחי ובא כוחו, ואולי גם בעידוד מתווך בשם אטיאס (או כולם ביחד), את טיוטת ההסכם וטיוטת הנספח, חתם עליו לבדו, ואלה נשלחו לבעלים [ראה נספחים ב' ו- ג' לתצהיר נאמן]. בנקודה זאת יש עוד להוסיף ולהדגיש, שלא זו בלבד שמי מטעם הבעלים לא חתם על מסמכים אלה, אלא שאף נמחקה הכותרת: "לצורכי מו"מ בלבד (כפוף לאישור כל המשכירים)" בכתב יד נרשם ליד מחיקה זו התאריך - 30.6.2010 - מקור מסמך זה צורף, בצורתו דנן, כנספח ח' לתצהיר מזרחי. לדברי עורך דין טפרברג בעדותו, כשראה התנהלות זאת, שבמרכזה חתימה מצד נאמן על טיוטה בה נמחקת כותרתה וחתימה על נספח, שבניגוד לאותה טיוטה אף לא נערך על ידי הבעלים/מי מטעמם, גמלה בליבו ההחלטה לסגת מהמשא ומתן: "כל הצורה של איך שנעשו הדברים מעבר לזה שהציקה אותנו כי כשלוקחים הסכם חתום זה לא עובד בצורה כזו לא עשוים נסח שינויים חותמים עליו ומשנים, הצורה שזה נעשה היה ברור גם להם שאיתם אין עסקה זה שלא מוסרים מסמכים, מוסיפים נספח שינויים על דעת עצמם, מוחקים, כותבים טיוטה וכותבים על צורכי משא ומתן בלבד הודעתי לגבאי או למישהו אני לא זוכר שזה לא מקובל עלינו ואם תתפסו את החזקה במושכר נראה בזה כפלישה". [עמוד 48 שורות 13 - 18 לפרוטוקול]. בהמשך, כאמור, נחתם ההסכם עם הקו - אופ. לגרסתו, שבעיני היא סבירה, שהרי כך מקובל, ציפה שחתימה מוסדרת תתבצע בנוכחות כל הנוגעים בדבר, על נוסח מוסכם, ולא על טיוטה שאת כותרתה מחק צד אחד, על דעתו. נמצאנו בשלב זה של הדיון למדים על תמונת מצב שעובדתית אינה במחלוקת של ממש, ולפיה היו ההתרחשויות העיקריות כדלקמן: ראשית, כאמור, הושגו הסכמות עקרוניות בין הבעלים לבין נאמן באותה פגישה רבת משתתפים, בסמוך אף נשלחה על ידי הבעלים לבא כח נאמן טיוטת הסכם, שזכתה לאישור עקרוני מצד נאמן, גם אם אגב הוספת נספח; זמן לא רב לאחר מכן שמע נאמן, מהבעלים עצמם, על התפתחות משא ומתן בינם לבין הקו אופ, ולאחר זאת, הגיע נאמן עצמו לכלל מסקנה, שבנסיבות אלה, מעדיף הוא למשוך את ידיו מהתקשרות זאת, בשל כך שהוא אינו רוצה לכפות עצמו על השוכרים. ולאחר זאת, בכל זאת חתם נאמן על טיוטה תמוהה ונספח שתכניו לא אושרו על ידי הבעלים, ונשלחו מסמכים חתומים אלה, אליהם. השאלה שבמוקד המחלוקת היא, אפוא - האם כשל המשא ומתן עם נאמן בעקבות כשל עמוק בתם ליבם של הבעלים, שחפצו להתנער מההסכמות עם נאמן, לאחר שגילו שבכוחם להשיג הסכם מיטבי עם הקו אופ - לשון אחר: האם יש לייחס לבעלים חוסר תום לב במידה שתאפיל ותגבר אף על כשלי תום הלב של מזרחי, עד כדי שיצדיק הדבר את חיובם בכספים הנתבעים על ידו. במסגרת זאת אף נטען למספר שאלות נלוות כגון ביחס לערבות הבנקאית שנדרש נאמן להמציא לבעלים ועוד. 5. קריסת המשא ומתן בין הבעלים לבין נאמן, סיבותיו - דיון והכרעה א. כפתיח להמשך הדברים נמצא לחזור ולציין, כי מהטעמים שפורטו בהרחבה לעיל אינני בדעה שהיתה לבעלים מחויבות קונקרטית כלפי מזרחי להשלים את ההתקשרות כפי רצונו, ועצם העובדה שלא נכרת הסכם, כשהיא לעצמה, איננה מבססת עילה בפי מזרחי, ואף אין הדבר מהווה ראיה לכאורה בכשל בתם ליבם של הבעלים. לאחר כשליו החוזרים ונשנים בקיום התחייבויותיו החוזיות, יוכל הוא לזכות בתביעתו רק אם יעלה בידו להוכיח חוסר תום לב קיצוני מצד הבעלים. עליו הנטל להוכיח חריגה קיצונית של תום לב. ב. בתוך כך יצוין, שנאמן עצמו, כאמור, לא סבר לתבוע את הבעלים, ללמדך, שככל הנראה גם הוא ובא כוחו הנכבד, לא סברו שנפגעו בשל כשל קיצוני בתום הלב מצד הבעלים. יתר על כן, נמצא להזכיר, שכששמע נאמן שמתנהל משא ומתן מקביל עם הקו - אופ, היה זה הוא בעצמו שסבר למשוך את ידיו מההתקשרות. בנסיבות אלה, יש אחיזה לדברי עו"ד טפרברג, שגם אם פתחו הבעלים במשא ומתן מקביל עם הקו אופ, אין משמעות הדברים שכבר גמלה בליבם החלטה לסגת מעסקת נאמן וכלשונו: "לא היה משא ומתן מבחינתי עם הקו אופ בזמן הפגישה רבת המשתתפים עם נאמן" [שורה 19, עמוד 50 לפרוטוקול]. בנקודה זאת, יש משקל לאופן בו ראה את תמונת המצב עורך דין גבאי, שלדעת הצדדים ראוי לייחס משקל לעמדתו, נוכח העובדה שהוא ייצג את נאמן, שאינו חלק מהסכסוך דנן, וכנראה גם נוכח הערכתם אותו. החתימה החד צדדית של נאמן על טיוטת ההסכם והנספח שתכניו אף לא אושרו עדיין על ידי הבעלים נתפס גם על ידו כבעייתי: "... זה נוגד את העקרונות שלי" [עמוד 18 שורה 22 לפרוטוקול]. מעט קודם לכן אף אישר עורך דין גבאי, שידוע היה לו שחתימה חד צדדית שכזו אינה מקובלת על עו"ד טפרברג [שם, שורה 18]. חתימה תמוהה זו, כאמור גם תוך מחיקת הכיתוב שהדגיש שזו היתה טיוטה למשא ומתן בלבד, נעשתה אף שלא לרצונו האמיתי של נאמן, שכזכור סבר שלא נכון יהא מבחינתו לכפות עצמו על הבעלים, כנראה תחת לחץ מצד מזרחי ו/או המתווך אטיאס, הכעיסה מאד את עורך דין טפרברג. במאזן הכללי, יש לייחס לכך משקל לחובת מזרחי. ג. ועם זאת, נכון אני, להקדים להמשך הדיון, מתן ביטוי מלא לטענות מזרחי וראיותיו לכך, שביחס לנקודת הזמן בה החלה קריסת 'מתווה נאמן', וביחס לגורמים לכך, יש מידה של חוסר מיתאם בתוך גרסאות עדי הבעלים. לטענת מזרחי, מאחורי מצב דברים זה, חוסר תם לב שבמרכזו רצון לסגת מהסכמות שהכל ראו אותן כסופיות; ומנגד הבעלים המבקשים למעט במישקל הדברים תוך הדגשה שממילא עתיד היה המתווה להיכשל, ולו רק בשל חוסר רצון נאמן לכפות עצמו, ומכל מקום, משקל הדברים אינו רב כשברקע הפרות מתמשכות של ההסכם מצד מזרחי. טענות מזרחי - מן הכלל, אל הפרט. 1. מראיות הבעלים ניתן לכאורה ללמוד, שאי רצונו של נאמן בתחילה להמציא ערבות בנקאית נתפס כבעייתי עד כדי שהיה בכך כדי להצדיק נסיגה מצד הבעלים מהסכמותיהם לערבות הבנקאית. לדברי עורך דין טפרברג בסעיף 46 לתצהירו: "נאמן לא הסכימו להפקיד בידי הנתבעים ערבות בנקאית כפי שמחייב ההסכם בין הנתבעים לתובע", ואף בעדותו בבית המשפט מסר כי: "הם סרבו בתוקף להפקיד ערבות בנקאית גם בפגישה מרובת המשתתפים.." [שורה 10, עמוד 47 לפרוטוקול] ואולם בהמשך למדנו שעוד קודם קריסת מתווה נאמן, נפתרה הבעיה באשר חזר בו נאמן להתנגדותו למתן ערבות "זה מופיע שהוא מוכן לתת ערבות בנקאית, נכון, לא בסכום שביקשנו" [שורה 16, שם; אישור נוסף על ידי העד להסכמתם של נאמן להעמיד ערבות ראה אף בשורה 23, שם]. לטענת מזרחי, יש בכך ראיה לרצון הבעלים למצוא תירוץ להתנער מהסכמות שניתנו, הערבות הבנקאית היוותה אחד התירוצים, והפרכתו מצביעה על חוסר תם ליבם ואולי גם על מהימנותם. 2. עוד ביקש בא כוחו של מזרחי להדגיש חוסר מתאם נוסף בגרסת עו"ד טפרברג שיש בה, לטענתו, כדי ללמד על חוסר תום ליבו. ביחס למועד בו ניתן היה לחתום על ההסכם, העיד עורך דין טפרברג בתחילת חקירתו הנגדית כי "אם באותו יום שאני שלחתי את הטיוטה לגבאי היו באים ואומרים לנו אנו מקבלים היינו יושבים וחותמים היה גמור ומוסכם על ידי כל התובעים לחתום באותו מועד" [שורות 5-3, עמוד 48 לפרוטוקול] אולם בהמשך כשעומת עם התשובה שהשיב בשאלון שנשלח אליו, שינה מעט והשיב: "אז לא כתבתי באותו מועד. אני אומר היום, קרו דברים מאז. שלושה ימים אחרי זה כבר לא רלוונטי" [שם, שורות 8-7]. ד. ומכאן, חזרה למשא ומתן עם הקו אופ. יוטעם, שלא זו בלבד שלא מצביעות הראיות על רצון של הבעלים להסתירו מעיני נאמן, אלא שהיו אלה הבעלים עצמם שהביאו את הדבר לידיעתו [עורך דין גבאי אף מאשר זאת בעדותו בשורות 10-8, עמוד 12 לפרוטוקול] בעקבות זאת, היה זה נאמן, בעצמו, שבחר לסגת. ה. חשיבות של ממש יש גם למקובלות: בהתקשרויות עסקיות מורכבות וארוכות טווח מן הסוג שעל הפרק, ברור לכל הנוגעים בדבר שעד המועד בו חתמו כל הצדדים על ההסכם, עדיין אין לייחס להם גמירות דעת מחייבת. ומעל הצורך יש בנקודה זו להזכיר עוד, שגם אותה טיוטת הסכם, שמשקפת, ככל הנראה, אכן, את ההסכמות שהושגו בישיבה רבת המשתתפים, נושאת את הכותרת "לצורכי מו"מ בלבד (כפוף לאישור כל המשכירים)", ופשיטא ופשיטא, שטיוטת הסכם, וזה היה, הרי, טיבו של המסמך הנדון, כשמה כן היא: טיוטה בלבד. ולא זו אף זו. במאזן שיקולי תום הלב מתקשה בית המשפט שלא לייחס משקל לכך שמזרחי או נאמן או מי מטעמם (ולטעמי אין לכך כל חשיבות), מחק כותרת זאת, כמובן, ללא כל הסכמה מצד הבעלים. על פני הדברים, אם לנקוט לשון המעטה, אין בכך כדי ללמד על מידה יוצאת דופן של תום לב גם מצד אלה הטוענים לכשל במישור זה מצד בעלי הנכס. אשר לשימוש שעשה מזרחי בטיוטה זו, בנקודה זו שימת לב מיוחדת לדברי בית המשפט העליון לפיהם: "שימוש במסמך שלא למטרה שלשמה הוא נועד, במטרה לזכות ביתרון שהמשמתש אינו זכאי לו, הוא שימוש לרעה בזכות, בניגוד לחובתו של בעל הזכות לפי סעיף 39 לחוק החוזים - ע"א 7824/95 יצחק תשובה ואח' נ' ארנון בר נתן, פ"ד נ"ה(1), 289, 302. ו. הכרונולוגיה מצביעה, אכן, על כך, שייתכן וסמוך לאחר ההסכמות שהתגבשו בישיבה רבת המשתתפים מיום 16.5.2010, חלה תפנית מסוימת אצל הבעלים, שגילו שיוכלו למצוא דרך להתקשרות מיטיבה מבחינתם, עם הקו אופ, כשטיב ההסכם, שציפו הם לחתום אל מול הקו אופ, תנאיו, גודל הנכס שיישכר על ידי הקו אופ ואף פרטים נוספים, יעלה על זה שניתן להשיג עם נאמן. ייתכן, שנמלכו הבעלים בדעתם, וייתכן גם שלאחר מכן נקלעו למצב בו חשו שנאלצים הם לתרץ זאת. ז. במסגרת טענותיו בסיכומיו הרחיב בא כח מזרחי בהדגשתו את העובדה, שגם אם ביקש נאמן לשלם דמי שכירות נמוכים יותר, אכן ניתנה לכך הסכמת הבעלים (גם אם, כאמור, בעל פה), ואכן הוכחה עובדה זו, וגם אם בשלב מסוים נטען על ידי הבעלים שהמשא ומתן קרס בשל אי הסכמה מצד נאמן לספק ערבות בנקאית בהיקף הנדרש, אין המדובר אלא בתירוץ. נכון אני בנקודה זו של הדיון לקבוע שבנקודת זמן זו אכן חשו הבעלים מידה מסוימת של אי נוחות ונדחקו לנסות ולתרץ זאת, בין לעצמם, בין כלפי נאמן, ובין, לאחר שהתפתחו ההליכים המשפטיים דנן, גם כלפי מזרחי, לרבות במסגרת כתבי הטענות והתצהירים. ועם זאת, במאזן הכללי, אל מול כשליו של מזרחי ובאשר ברקע משא ומתן (מול נאמן) שעצם התנהלותו היה לפנים משורת הדין כלפי מזרחי, באשר לא היו חייבים הבעלים להיכנס אליו כלל, לא יהא נכון לראות בהתנהלותם ואף בנסיגתם מהסכמות מול נאמן בסיס לפסיקה לטובת מזרחי. ח. זאת ועוד. בשלוש נקודות התנהלו הבעלים לפנים משורת הדין לטובת מזרחי, ועתה ראוי שתעמודנה אלה לזכותם. 1. בתחילת תקופת ההסכם המקורי הוענק למזרחי "גרייס" של שני חדשי שכירות. לבקשת מזרחי הוענק לו בהמשך "גרייס" של עוד חודש וחצי - ראה את אישור מזרחי לכך, בעמוד 25 שורה 13 לפרוטוקול. 2. ויותר מכך. במוקד טיעוני מזרחי, רצון הבעלים - על פי הנטען - לסגת מהסכמותיהם באותה פגישה רבת משתתפים בה התגבש מתווה ההסכם מול נאמן. ומתווה מפורט למדי, כנראה, אכן התגבש. ואולם בתוך כך ניתנה הסכמת הבעלים להפחתה בדמי השכירות. לשון אחר: על אף שכלפי מזרחי התחייב נאמן, כלשונו הוא, להיכנס בנעליו - "as is", לא ניתן לכך גילוי נאות כלפי הבעלים, נפתח משא ומתן, ואלה הסכימו להפחית את דמי השכירות כדי לאפשר לנאמן "לשחרר" את מזרחי מההסכם. על פני הדברים הלכו בכך הבעלים כברת דרך לעבר מזרחי. אמור מעתה: סעיף 13 להסכם הבסיסי לא חייב כלל את הבעלים לויתור זה, נאמן התחייב למזרחי להיכנס בנעליו לכל דבר ועניין, וכמובן, גם במישור דמי השכירות, אלא שהדבר הוסתר מפני הבעלים. למרות כל זאת ויתרו הבעלים והסכימו להפחית את דמי השכירות. גם בכך יש כדי למתן כל ביקורת אפשרית כלפי הבעלים. 3. עוד טען בא כח מזרחי להפרת הבעלים, בפרט עורך דין טפרברג, את חובת הנאמנות כלפי מרשו, וזאת על בסיס 7 להסכם בין הבעלים לבין הקו אופ. נוסח סעיף זה - בפני בית המשפט, ת/3, וזה לשונו: "בתוך 14 ימים מיום חתימת הסכם זה השוכרת מתחייבת להעביר למשכיר סכום חד פעמי של 140,000 ₪, בתוספת מע"מ, אשר יופקד בנאמנות בידי עו"ד טפרברג. סכום זה ישולם ע"י עו"ד טפרברג לפנחס מזרחי, השוכר של מתחם המזון, עם פינויים משטח המושכר, ו/או יקוזז כנגד תשלום דמי שכירות המגיעים למשכיר מפנחס מזרחי, וזאת בכפוף ולאחר קיום התנאים המתלים להסכם זה ומסירת החזקה במושכר". אין חולקין שמזרחי לא קיבל מהבעלים סכום זה, ולטענת הבעלים הופעלה אופציית הקיזוז כנגד חובות מזרחי כלפיהם. ניתנה הדעת לסעיף זה ולטענות בא כח מזרחי, לרבות כלפי מהימנות עורך דין טפרברג על רקע הנאמנות האמורה, ונמצא לדחותן. ראשית, יצוין, שזכות הבעלים לקזז את הסכום האמור כנגד חובות מזרחי כלפיהם מצוינת בת/3 במפורש; ושנית, דומני, שגם עצם קיומו של סעיף זה, מוסיף ומלמד על רגישות רבה למצבו של מזרחי, והדברים משתלבים עם האמור לעיל, ומחזקים אותם: יכולים היו הם במשא ומתן מול הקו אופ להתעלם לחלוטין מההסכם הכושל מול מזרחי, בין היתר, באשר פרשת מזרחי, בכללותה, לא הייתה כלל מעניינה של ההתקשרות החדשה, מלבד, אולי, רצון הקו אופ להבטיח את פינוי המושכר ממזרחי במועד שעליו הוסכם. פשיטא, שסעיף זה הוכנס להסכם דווקא ביוזמת הבעלים, ומכאן שביקשו הם, לפחות כמידת יכולתם, אם לא להגן על זכויותיו של מזרחי, לפחות לגלות רגישות לנזקו, ולדאוג לו לפיצוי זה, בין לתשלום במזומן ובין לצורך קיזוז שיקטין את חובותיו. היינו, כי, למרות שכשל מזרחי במילוי חובותיו כלפי הבעלים, דאגו הם להקטין את נזקו, בכך שדאגו לקבל עבורו סכום חד פעמי, כלשון סעיף 7 להסכם קו אופ, מהשוכרת החדשה. מכל מקום, בסיס לטענות של ממש כלפי עורך דין טפרברג ומהימנותו, בסעיף זה, אינני מוצא. ואכן, בחשבון הכולל קוזז סכום זה מחובות מזרחי. 6. הסכומים המגיעים לבעלים - תחשיב מסכם א. תחילה אקבע, שלמעט בנקודה חריגה שתצוין להלן, כל הסכומים בהם חב מזרחי כלפי הבעלים עד מועד הסכם הפשרה, שקיבל תוקף של פסק דין ביום 31.5.10, מגולמים בפסק דין זה. אין מקום שפסק דין זה 'יאשרר' כביכול סכומים שנפסקו כבר בהליך הקודם. בתוך כך אציין שהגם שסעיף 61א לתצהיר טפרברג מציין חוב בגין חודש מאי 2010, סכום זה מעוגן כבר בסעיף 2.א להסכם הפשרה, ואין לכך עוד מקום, בשנית, במסגרת פסק דין זה. ב. החריג היחיד לכך מתייחס לדמי שכירות בשיעור של חודש וחצי שלא שולם בהסכמת הבעלים, לאחר שפנה למזרחי וביקש מהם "גרייס" לעוד חודש וחצי [ראה את אישורו המפורש לכך של מזרחי בעמוד 25 שורה 10 לפרוטוקול]. אף מקבל אני שתנאי ל"גרייס" זה שאף התווסף כ"גרייס שני" לאחר שני חודשי פטור ראשונים שאושרו למזרחי קודם לכן [ - ראה במפורש עמ' 25 שורה 10 לפרוטוקול], הותנה בעמידת מזרחי בתנאי ההסכם, דבר שלמדנו, שלמרבה הצער לא קרה. עוד מקבל אני, שנכון למועד הגשת תצהירי הבעלים עמדו דמי השכירות החודשיים על הסך של 31,668 ₪ [סעיף 61 לתצהיר עו"ד טפרברג; הסכום לא הוכחש ולא נסתר]. חודש וחצי דמי שכירות על בסיס זה -47,502 ₪, לתשלום נוסף על ידי מזרחי. ג. כמפורט בסעיף 61ב' לתצהיר עו"ד טפרברג, יתרת דמי השכירות המגיעים לו עבור יוני 2010 - 4,988 ₪. יתווסף למיצרף הסכומים. ד. מיולי 2010 ואילך, שיעור דמי השכירות (כולל מע"מ) - 31,668 ש"ח לחודש. זאת, כאמור, לפי תחשיב הבעלים, שלא נסתר או הוכחש על ידי מזרחי. מקבל אני את הערת ב"כ הנכבד של מזרחי, שיש לעצור את התחשיב במועד בו הוגשה התביעה שכנגד ולא היה מקום להתייחס בתצהיר עו"ד טפרברג לתקופה שלאחר מכן: בידוע שתביעה מתגבשת במועד הגשתה. על בסיס האמור מחויב מזרחי בתשלום דמי שכירות לבעלים לתקופה שמיולי 2010 עד דצמבר 2010, היינו 6 חודשים. בסה"כ בגין יתרת דמי שכירות עד למועד הגשת התביעה שכנגד חייב מזרחי לבעלים את הסך של - 190,008 ₪. כל זאת, בצירוף הפרשי רבית והצמדה כדלהלן. ה. בחובות הארנונה שהותיר מזרחי לעירית ירושלים, מובן שעליו לשאת. על פי סעיף 61ח' לתצהיר הבעלים, עומד הסכום ששולם על ידם ע"ס של 70,431 ₪. ואולם, מתייחס סכום זה לתקופה שבין 6.10.10, מועד עזיבת מזרחי, עד יום 31.7.11 שמעבר למועד הגשת התביעה שכנגד. חייב מזרחי לבעלים את שיעור הארנונה שממועד עזיבת המושכר עד ליום 31.12.10 ושיעור החלק היחסי חושב על ידי בית-המשפט ומועמד בזה על הסך של 21,129 ₪. ו. ממצרף הסכומים דלעיל יש מקום לדון בהפחתת שני סכומים:- 1. יופחת הסך של 38,631₪, שבהגינותם מאשרים הבעלים שחולטו באמצעות יתרת הערבות הבנקאית שעמדה לזכותם. 2. כמו כן, ראוי היה שיופחת הסך של 140,000₪, שדאגו הבעלים לקבל עבור מזרחי מהקו-אופ. עם זאת, עולה מפרוטוקול הדיון, שלדעת שני הצדדים כבר קוזז סכום זה מחוב מאוחר נוסף של מזרחי, ולפיכך אמנע מלקחת סכום זה בחשבון. לעניין זה ראה בעמ' 54 משורה 21 לפרוטוקול. ז. התחשיב המסכם על בסיס האמור לעיל, בהתבסס על ההנחה שנכונים הסכומים הנקובים למועד הגשת התביעה שכנגד - 224,996 ₪. הסכום דלהלן - כולל כבר מע"מ, על פי החוזה ויישא בנוסף הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה (שכנגד) 12.12.2010 ועד לתשלום בפועל. 7. לסופו של יום א. כאמור בהרחבה לעיל, מבחן תם לב נבחן באמת מידה אובייקטיביות, ובשים לב לנסיבות העניין. בדרך להכרעה בשאלה לפיתחו של מי מבין הצדדים רובץ הכשל המכריע במישור תום הלב, נדרש בית המשפט, במסגרת בדיקת נסיבות העניין, לעריכת מאזן השוואתי בין הדרך בה התנהלו הצדדים. [ראה ע"א 467/04 חיים יתח נ' מפעל הפיס (פורסם)]. ב. גם אם בנקודות מסוימות עליהן השכיל להצביע בא כוחו הנכבד של מזרחי, גרסאות הבעלים ביחס לנסיבות קריסת מתווה נאמן אינן לחלוטין קוהרנטיות, יש לקבוע, חד משמעית ובמובהק, שכשליו של מזרחי היו חריפים וחדים, וגוברים הם במשקלם על אלה שניתן לייחס לבעלים - עשרת מונים. הפר מזרחי באופן בוטה את ההסכם הראשוני עליו חתם. לא עמד הוא גם בהסכם הפשרה שנחתם בעקבות הפרות ההסכם שהיו נחלתו בשלב הראשון. ואם בכך לא די, משהגענו ל'פרשת נאמן', התעלה מזרחי על עצמו באופן שיש בו כדי לשמוט את הקרקע מכל טענה אפשרית בה עשוי היה לנקוט. למשא ומתן 'המשולש' הגיע מזרחי רק בחסדי הבעלים, שלא היו חייבים כלל להיעתר לבקשתו להיפגש עם נאמן: אחרי הפרות חוזרות ונשנות מצד מזרחי, וכשההסכם הבסיסי פתח את הדלת לאפשרות זאת רק בחלוף שלש שנים (ואף למועד זה לא הצליח מזרחי להגיע ללא הפרת הסכמים). ועתה, צא וראה כיצד התנהל המהלך שביקש מזרחי להוביל, לקראת מתווה נאמן: מנאמן קיבל מזרחי הבטחה לנכונות להיכנס לנעליו "as is", לרבות ביחס לדמי השכירות. זאת, בחר הוא להסתיר מהבעלים, אלה, שכזכור, רק לפנים משורת הדין נאותו רק אמש להיכנס למשא ומתן כדי לסייע לו, למזרחי, להיחלץ מהתסבוכת. למרות זאת, נעתרו הבעלים והסכימו להוריד את דמי השכירות. ולאחר קריסת המהלך, למדנו, שיש למזרחי עוד טענות. יוטעם, שעל עובדות אלה, אף מזרחי לא חולק. לדברי מר הלברייך בסעיף 24 לתצהירו, לאחר שנתברר הדבר, היה לכך חלק בהחלטה לשלוח את מזרחי לדרכו. ולאחר כל זאת, עוד ניסה מזרחי להביא את נאמן לכפות עצמו על הבעלים באמצעות חתימה חד צדדית על טיוטת הסכם (ועוד נספח שטרם הוסכם כלל) - נסיבות שאף עו"ד גבאי, הסתייג מהן. לטענת הבעלים, שעל פי הסכם מזרחי-נאמן, יש לה, כנראה, בסיס, אף ביקש מזרחי להסתיר מידיעתם פיצוי נוסף ומוסווה בשיעור של 180,000₪ שהבטיח לו נאמן, דבר שנתגלה רק לאחר שנחשף הסכם זה. כלל ועיקר ביחס לטענות על העדר תם לב: "רק מי שהוא בעצמו תם לב ונקי כפיים רשאי לזעוק שאחרים סבבו אותו בכחש וגרמו לו נזק. (המערערת - מ.ב.י) אינה ראויה להגדרה זאת..." [ע"א 119/86 קני בתים בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, נתניה ואח', פ"ד מו(5) 727, 739-738]. כלל זה מהווה את עמוד התווך להכרעת בית המשפט. בנסיבות אלה, אפילו סברתי, שניתן בנקודות מסוימות להסתייג גם מהתנהלות הבעלים, מנוע מזרחי מטענות כלפיהם. ג. אמת, בשלב מסוים, לאחר שאף נתנו הבעלים את הסכמתם בעל פה למתווה חוזי מול נאמן, נטו הם לקחת צעד אחורה, אולי אפילו שנים, ויתכן שהיה להם עניין בהתקשרות טריה ובריאה לאחר ההסתבכות מול מזרחי. אף מקבל אני, שגלומה מידה של בעייתיות במי שנסוג מדבריו, ואולם, יש בנסיבות העניין, כדי לרכך עד מאד את מצבם, בוודאי בהשוואה למזרחי: ראשית, מי שנסוג בפועל מההתקשרות, לעדותו הוא, היה נאמן, ובנסיבות אלה ייתכן שאין כלל קשר סיבתי, בין מעשי הבעלים, לקריסת 'מתווה נאמן'; שנית, משא ומתן מקביל אינו בהכרח בלתי חוקי, וכאמור, אין חולקין שהבעלים עצמם הביאו את דבר קיומו של מו"מ זה לידיעת מזרחי ונאמן; שלישית, למדנו, שלפחות בשלוש נקודות, הלכו הבעלים לקראת מזרחי; רביעית, התנהגות נאמן ומזרחי בנסותם לכפות עצמם על הבעלים באמצעות טיוטת ההסכם, היתה על פניה גבולית; ולבסוף, עניין לנו במשא ומתן, שמלכתחילה ברור היה לכול, שסיומו מותנה בחתימה כללית על הסכמים בכתב, וכל המצוי בעולם העסקים יודע, שכל עוד לא נחתמים הסכמים מורכבים וארוכי טווח מסוג זה באופן מלא ומוסדר, אין לראות בהם בסיס לחיובו של הצד האחר. יש בכל אלה כדי לרכך עד מאד את תמונת המצב מבחינת הבעלים. ומעבר לכך - "אין לקבוע רמת מוסריות גבוהה בעסקאות מסחריות שמה תיפגע יציבות חיי המסחר" - ע"א 838/75 חיים ספקטור נ' יוסף צרפתי, פ"ד לב(1) 231. ד. כללו של דיון - על פני הדברים נכנס מזרחי להתקשרות שהיתה גדולה בהרבה מכפי מידותיו, יחדיו עם שותף, לכאורה מעט מפוקפק (פורת). כשקרס המיזם, ניסה להציל חלק מהשקעתו, וכשלא עלה הדבר בידו באמצעות 'מתווה נאמן', יצא לתור אחרי אשמים ומצא את הבעלים. הדיון המשפטי והראייתי מצביע על פער קיצוני בין מצבו של מזרחי - מפר שיטתי של הסכמים, אל מול הבעלים, שגם אם בנקודה מסוימת נטו ללכת על הגבול, אין כל בסיס לייחס להם כשלים חוזיים המתקרבים כלל בהיקפם לאלה שהיו מנת חלקו של מזרחי. ויתר על כן, טענות מזרחי כלפי הבעלים בנסיבות אלה גובלות בעזות מצח: עצם הטענה שבפיו לכשלים חוזיים, כשמאחוריו הפרות חד משמעיות מתמשכות, שנוצרו סמוך מאד לחתימת החוזה הראשוני, ועוד לאחר קבלת ה"גרייס הכפול", מהבעלים, מצביעה על התנערות מאחריות, ועל רצון לנסות לזרות חול וללמד, כביכול, שדווקא הבעלים היו אלה שכשלו במישור החוזי. ה. סוף דבר - תביעת מזרחי - נדחית. תביעת הבעלים מתקבלת: מזרחי ישלם לבעלים את הסכום של 224,996 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כאמור בסעיף 6(ד). לסכום זה יצרף מזרחי השבה לבעלים של סכום האגרה ששילמו, בסך של 6,510₪, ושכר טרחת עורכי דינם בסך של 20,000 ₪ נוספים. ו. ולבסוף, הערכתי לבאי כח שני הצדדים שעשו במלאכתם במקצועיות ובהגינות. חוזהתביעה שכנגד