דרישת התובעת לתשלום ריבית בהתאם לסעיף 6 להסכם שבין המל"ל לבין חברות הביטוח, והשנייה, דרישת התובע לחיוב הנתבעת בהוצאות ושכ"ט עו"ד. 2. מקרה שהיה כך היה: א. ביום 30.4.04 נפגע מר אלעזר מתתיהו בתאונת דרכים (להלן: "הנפגע" ו"התאונה" בהתאם). התובע - המוסד לביטוח לאומי - הכיר בתאונה כתאונת עבודה, שילם לנפגע דמי פגיעה וכן הוא שילם וממשיך לשלם לו גמלת נכות שנקבעה בעקבות התאונה בסכום כולל של 1,123,619 ש"ח ליום 27.10.09 (להלן: "התגמולים"). ב. ביום 27.10.09 פנה התובע לנתבעת, חברת הביטוח כלל, המבטחת את הרכב המעורב באירוע התאונה, בדרישה לתשלום מלוא התגמולים ששולמו לנפגע וזאת בהתאם לסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, התשנ"ה-1995 (להלן: "מכתב הדרישה"). במכתב תשובתה מיום 1.11.09 דחתה הנתבעת את דרישת התובע בנימוק כי הרכב בו אירעה התאונה הינו רכב מעביד (להלן: "מכתב התשובה"). ג. ביום 18.10.10 הגיש התובע תביעה דנן לפיה הוא מבקש לחייב את הנתבעת במלוא סכום התגמולים בהתאם לסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, ולחילופין, בשיעור מופחת של 55% כפי שנקבע בהסכם שבינו לבין הנתבעת. בכתב ההגנה מפני התביעה שוב טענה הנתבעת כי הרכב המעורב בתאונה הינו רכב מעביד ולפיכך אין לחייבה בתשלום התגמולים ששולמו לנפגע בעקבות התאונה, כולם או בחלקם. ד. להשלמת התמונה יצויין כי בשנות השבעים התקשר התובע עם חברות הביטוח השונות, והנתבעת בכללן, בהסכם המסדיר את תביעות השיבוב ביניהם (להלן: "ההסכם"). בהסכם נקבע כי המבטחות תשפנה את המוסד לביטוח לאומי באופן חלקי עבור הסכומים שהוא משלם לנפגעי תאונות דרכים בהתאם לחוק הביטוח הלאומי (55% לנהג ו-80% לנוסע או הולך רגל) מקום בו על חברת הביטוח לפצות את הנפגע מכוח היותה המבטחת של הרכב המעורב בתאונה הרלוונטית. בשלהי שנת 2008 ביטל המוסד לביטוח לאומי את ההסכם ובעקבות זאת התגלעה מחלוקת בשאלה האם ההסכם תקף גם ביחס לתאונות שהתרחשו לפני מועד הביטול, כטענת חברות הביטוח, אם לאו, כטענת המוסד לביטוח לאומי. מחלוקת זו הגיעה לפתחו של בית המשפט ובפסק הדין שניתן ב-ת"א (שלום-י-ם) 37002/03/10 המוסד לביטוח לאומי נ' ארטור ואח' התקבלה עמדת חברות הביטוח בנדון. המוסד לביטוח לאומי הגיש ערעור על פסק הדין לבית משפט המחוזי, אולם הערעור נדחה. המל"ל לא השלים עם התוצאה הנ"ל והוא הגיש לבית משפט העליון רשות ערעור בתיק רע"א 8354/11. ביום 19.4.12 נתן בית המשפט העליון פסק דין לפיו הוא אישר את התוצאה אליה הגיעו בתי משפט השלום והמחוזי. בכך נסתם הגולל על טענת המוסד לביטוח לאומי כאילו ההסכם לא חל על תאונות שהתרחשו לפני מועד ביטולו. ה. כתב התביעה בהליך זה הוגש טרם הוכרעה המחלוקת ביחס לתחולת ההסכם על תאונות שהתרחשו לפני מועד ביטולו. לפיכך, בכתב התביעה דרש התובע לחייב את הנתבעת לשפות אותו במלוא התגמולים וזאת בהתאם לסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, ולחילופין, בתגמולים בשיעור מופחת כפי שנקבע בהסכם. דא עקא, משהוכרעה המחלוקת האמורה בהליכים כמפורט לעיל, חזר בו התובע מהדרישה לקבלת מלוא התגמולים וביקש לחייב את הנתבעת בתגמולים חלקיים בשיעור שנקבע בהסכם. לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית בתביעה, חזרה בה הנתבעת מהטענה כי התאונה אירעה ברכב המעביד וביום 28.5.12, או בסמוך לכך, היא שילמה לתובע את הסכום המגיע בהתאם להסכם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ובסה"כ 680,000 ש"ח. 3. בהתאם להסכמה דיונית אליה הגיעו הצדדים, ואשר קיבלה תוקף של החלטה, פסק הדין בתביעה ניתן שלא על דרך הפשרה לאחר שהצדדים סיכמו טענותיהם וללא חקירת המצהירים. 4. לטענת התובע בתמצית, מכתב הדרישה וכתב התביעה מהווים הודעה לנתבעת על זכות השיפוי בגין הגמלאות. מכתב הדרישה זהה למכתבי דרישה רבים אחרים שנשלחו לנתבעת, בהם צויין כי הדרישה הינה לפי סעיף 328 לחולק הביטוח הלאומי. אולם, בניגוד לאותם מקרים שבהם הנתבעת קיבלה את דרישות התובע, במקרה דנן היא דחתה את הדרישה בטענה כי התאונה אירעה ברכב מעביד, טענה ממנה חזרה במהלך המשפט. סעיף 6 להסכם קובע כי על הנתבעת לשלם לתובע 55% מסכום הגמלאות בתוך 45 יום ממועד משלוח הדרישה, שאם לא כן עליה לשאת בריבית מיוחדת שהינה בבחינת פיצוי מוסכם המוטל על הנתבעת גם באם התגלעה מחלוקת כנה בין הצדדים. אין כל סייג בהסכם ביחס להוראה הנ"ל המשקפת את רצון הצדדים ועל כן לא בנקל יתערב בית המשפט וישנה אותה הסכמה. הנתבעת חזרה בה מהטענה כי התאונה אירעה ברכב מעביד ושילמה חלק מהתגמולים על-פי ההסכם מבלי שתוקן נוסח מכתב הדרישה ורק לאחר שהתובע טרחגיש את ראיותיו בתביעה. בנסיבות כמתואר לעיל, יש לחייב את הנתבעת בריבית מיוחדת ממועד הדרישה ולחילופין ממועד הגשת התביעה, וכן בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. 5. לטענת הנתבעת בתמצית, אין כל הצדקה לדרישת התובע לשיפוי מלוא התגמולים תחת שיפוי חלקי הקבוע בהסכם (55%), דרישה אשר חייבה את הנתבעת להתגונן מפני התביעה בסכום גבוה ומופרז. בהתאם לסעיף 6 להסכם, תשלום ריבית מיוחדת מותנה במשלוח מכתב דרישה. במקרה דנן, מכתב הדרישה נשלח בהתאם לסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי ולגישת התובע בכתב התביעה, ההסכם אינו חל במקרה דנן. בנסיבות העניין, אין לראות במכתב הדרישה או בכתב התביעה כדרישה לפי ההסכם ועל כן התובע אינו זכאי לריבית מיוחדת כאמור בו. 6. סעיף 6 להסכם קובע כדלקמן: "החברה תשלם את תביעת המוסד לפי דרישתו תוך 60 יום מיום קבלתה. פיגרה החברה בתשלום פרק זמן העולה על 15 יום, יהיה עליה לשלם למוסד ריבית בגובה הריבית המכסימלית על סכום התביעה, לפי חוק פסיקת ריבית תשכ"א-1961, ועוד 20% מסכום הריבית הנ"ל". החל מיום 1.4.85 שונה סעיף 6 להסכם כך שבמקום תשלום תביעת המל"ל תוך 60 יום מיום קבלת הדרישה, התשלום ייעשה "תוך 45 יום מיום משלוח הדרישה". אכן, וכפי שצויין במספר פסקי דין אליהם הפנה התובע בסיכומיו, לשון סעיף 6 להסכם הינה ברורה והיא נועדה להבטיח את מילוי חובתן של חברות הביטוח כלפי המוסד לביטוח לאומי, תוך פרק הזמן שנקבע בהסכם וללא דיחוי (ר' ע"א 1286/07 מגדל חב' לביטוח בע"מ ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי, ע"א 9105/06 המוסד לביטוח לאומי נ' מגדל). יחד עם זאת, ודומה כי אין כל מחלוקת בין הצדדים לעניין זה, זכותו של המוסד לביטוח לאומי לקבלת ריבית מיוחדת בהתאם לסעיף 6 להסכם מותנית בדרישה מחברת הביטוח לשאת באותם תגמולים. המחלוקת היא רק בשאלה האם מכתב הדרישה או כתב התביעה מקיימים אחר התנאי הנ"ל, אם לאו. 7. סבורני כי עמדת שני הצדדים בעלי הדין במחלוקת לעיל אינה עקבית ומשקפת ניסיון עקר, אולי חסר תום לב, לאחוז את החבל משני קצותיו תוך שימוש חלקי בהוראות ההסכם, וככל והדבר משרת את האינטרס של מי מהצדדים. אבהיר להלן. 8. כאמור, במכתב הדרישה ביקש התובע מהנתבעת לשאת במלוא סכום התגמולים, וזאת בהתאם לסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי תוך התעלמות מוחלטת מהוראות ההסכם, לפיו על הנתבעת לשאת אך ורק ב-55% מהסכום הנדרש. לא בכדי כך נהג התובע, שכן לגישתו, אשר נדחתה בשלוש ערכאות שונות בפרשת ארטור, ההסכם אינו חל על תאונות שהתרחשו לפני מועד ביטולו. נשאלת אפוא השאלה, איך ייתכן כי מכתב הדרישה המבטא את העמדה כי ההסכם אינו חל על מקרה דנן, יכול להוות דרישה מכוח אותו הסכם?!! וכן, מדוע יש לצפות מהנתבעת לראות במכתב הדרישה כמקיים אחר הדרישה בסעיף 6 להסכם, כאשר התובע עצמו אינו רואה בו כמכתב דרישה לפי אותו הסכם?!! לתובע הפתרונים. 9. אמנם נכון, גם במכתבי דרישה אחרים ששלח התובע לנתבעת נרשם כי הדרישה הינה לפי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, אולם, בגוף המכתב קיימת הפנייה להסכם, לגובה השיפוי ולמועד התשלום הקבועים בו ואין בהם כל דרישה לשיפוי מלא בהתאם לסעיף החוק הנ"ל. לפיכך, מכתבי הדרישה הנ"ל אף מחזקים את המסקנה אליה הגעתי, ולפיה, מכתב הדרישה נשוא התביעה אינו עונה על הדרישה שבסעיף 6 להסכם. 10. בראשונה העלה התובע דרישתו לשיפוי בהתאם להוראות ההסכם בכתב התביעה, וזאת באופן חלופי לדרישתו לקבלת שיפוי מלא. על סמך הדרישה הנ"ל, ומבלי שהתובע הוציא מכתב דרישה נוסף, הנתבעת שילמה לתובע שיפוי חלקי בשיעור שנקבע בהסכם - 55% - (בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק), כל זאת לאחר שהיא חזרה בה מהטענה כי התאונה אירעה ברכב מעביד. נשאלת אפוא השאלה, באם הנתבעת רואה בכתב התביעה כדרישה לפי ההסכם ומכוחו היא שילמה לתובע תגמולים חלקיים בשיעור שנקבע בו, מדוע היא פטורה מתשלום הריבית המיוחדת שנקבעה באותו הסכם ממועד הגשת התביעה?!! מדוע הנתבעת זכאית מכוח ההסכם לפטור של 45% מגובה התגמולים אך מנגד אינה חייבת לשאת בריבית המיוחדת הקבועה בו?!! הנתבעת, כמו גם התובע, אינם יכולים להיאחז אך ורק בהוראות ההסכם הנוחות להם ולהתכחש להוראות אחרות שאינן משרתות את עמדתם במשפט. 11. לאור האמור לעיל, באתי לכלל מסקנה כי על הנתבעת לשלם לתובע הפרשי ריבית מיוחדת כאמור בסעיף 6 להסכם וזאת החל ממועד הגשת התביעה ולא ממועד משלוח מכתב הדרישה. לפי חישובי התובע, בהתאם להסכם הוא זכאי לתשלום סך של 790,915 ש"ח נכון ליום 15.1.13. סכום זה משוערך להיום מגיע לסך של 799,892 ש"ח. מהסכום לעיל יש להפחית את הסכום ששולם על ידי הנתבעת בסך של 680,000 ש"ח. סכום זה משוערך ממועד התשלום, 28.5.12, ועד להיום, מגיע לסך של 693,787 ש"ח. לפיכך, התובע זכאי לקבל מהנתבעת סכום נוסף מעבר לסכום ששולם בעבר וזאת בסך של 106,105 ש"ח. 12. לבית המשפט שיקול דעת בפסיקת הוצאות ושכ"ט עו"ד, מן הסתם בהתחשב בנסיבות המקרה שבפנינו. לענייננו, בפסיקת הוצאות ושכ"ט עו"ד מצאתי להתחשב במכלול הנימוקים כמפורט להלן: א. התביעה הוגשה על סכום נכבד של 1,123,619 ש"ח אולם היא התקבלה באופן חלקי כך שלתובע נפסקו כ-65% מסכום התביעה, כל זאת בעקבות דחיית טענתו המרכזית, לפיה, ההסכם אינו חל על תאונות שהתרחשו לפני מועד ביטולו. ב. טענת הנתבעת ולפיה הרכב המעורב בתאונה הינו רכב מעביד, לא היתה מופרכת מלכתחילה. יש לזקוף לזכות הנתבעת את העובדה כי לאחר הגשת תצהירי הצדדים והראיות הרלוונטיות לעניין הבעלות ברכב המעורב בתאונה, היא חזרה מטענתה בנדון ושילמה לתובע את הסכום שאינו שנוי במחלוקת, 680,000 ש"ח, המהווה חלק נכבד מהסכום המגיע לתובע. יחד עם זאת, אין להתעלם מהעובדה כי התובע טרח והגיש ראיותיו בטרם שינתה הנתבעת עמדתה בנדון. ג. כאמור, שני הצדדים בעלי הדין ניסו להיאחז בהוראות ההסכם לעניין תשלום ריבית מיוחדת, אך ורק ככל והדבר משרת את האינטרס שלהם תוך התעלמות מהתמונה הכוללת. בהתחשב במכלול הנימוקים לעיל מצאתי לחייב את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות האגרה ושכ"ט עו"ד בסך של 35,000 ש"ח (כולל מע"מ). 13. לסיכום, אני מקבל את התביעה באופן חלקי ומחייב את הנתבעת להוסיף ולשלם לתובע סך של 106,105 ש"ח. כמו כן, הנתבעת תשלם לתובע הוצאות האגרה ושכ"ט עו"ד בסך של 35,000 ש"ח (כולל מע"מ) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק על הוצאות המשפט מיום הוצאתן ועל שכ"ט עו"ד מהיום ועד התשלום המלא בפועל. חוזהחברת ביטוחפוליסהריבית