התאונה הוכרה כתאונת עבודה. כתוצאה מהתאונה סבל התובע משברים בקרסול רגלו הימנית. התובע אושפז ל-8 ימים במהלכם עבר ניתוח לשחזור וקיבוע הקרסול. כחודשיים לאחר מכן אושפז ל- 6 ימים נוספים, עקב זיהום שהתפתח ברגל ובמהלך האשפוז השני נותח בשנית לשם הוצאת הפלטה מן הרגל. עוד בהתאם לנטען, התובע נדרש לעבור סדרות של טיפולי פיזיותרפיה וסבל מדלקות וזיהום ברגל, עובדה שעיכבה והקשתה מאוד על תהליך השיקום. תמצית טענות הצדדים: תמצית טענות התובע: לטענת התובע, הוא נפגע בתאונת דרכים שהוכרה כתאונת עבודה ביום 27.2.2008. כתוצאה מפגיעתו בתאונה נקבעו לו נכויות כמפורט להלן: בתחילה נקבעו לתובע נכות זמנית בשיעור של 100% עד ליום 31.8.2008 ו- 10% נכות לצמיתות בהתאם לסעיף 35(1)(ב) לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות, לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "התקנות"). ועדה ערר, של המוסד לביטוח לאומי, מיום 14 אוקטובר 2009, קבעה כי לתובע נגרמו 20% נכות צמיתה מיום 1.6.2009 בהתאם לסעיף 48(3)(ב) לתקנות. עוד נקבע כי אין להפעיל את תקנה 15. לטענת התובע, כתוצאה מפגיעתו נפגע כושר עבודתו מעבר לאחוזי הנכות שנקבעו ע"י המוסד לביטוח לאומי. תמצית טענות הנתבעת: למעשה אין מחלוקת בין הצדדים לגבי העובדות עצמן, אלא שלטענת הנתבעת לא נגרמה לתובע כתוצאה מהתאונה ירידה בכושר העבודה כפי שיפורט בהמשך. הצדדים חלוקים בשאלת נכותו התפקודית של התובע כתוצאה מהתאונה והנזקים שנגרמו לו כתוצאה מכך. אין מחלוקת בין הצדדים כי לתובע נכות כללית בשיעור של 93% עוד מיום 1.7.2006. לאחר סיום דיון ההוכחות ביקשו הצדדים שהות לצירוף מסמכים והגשת מסמכי מל"ל וחו"ד אקטוארית. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב לאחר הגשת המסמכים הנוספים. (ציטוטים מהפרוטוקול הינם מישיבת ההוכחות). פירוט טיעוני התובע לעניין הנכות התפקודית: לטענת התובע, עד לאירוע התאונה עבד במשרדי בנק לאומי (להלן: "הבנק") בלוד במשרה מלאה, בעבודה מפוצלת בנוסף לשעות נוספות. כתוצאה מהתאונה נעדר מעבודתו במשך חצי שנה ברציפות וזאת עד ליום 31.8.2008. לטענתו, ב-90 ימי אי הכושר הראשונים לאחר התאונה קיבל את שכרו באמצעות מקדמה ששולמה על חשבון דמי פגיעה. מיום 29.5.2008 ועד ליום 31.8.2008 שולם שכרו תוך ניכוי ימי מחלה שנצברו לזכותו לאורך שנות עבודתו בבנק. לטענת התובע ביום 1.9.2008, בהתאם לאישור רופא תעסוקתי שב לעבודה במשרה חלקית, במשמרת בוקר בלבד. כדי להשלים את ירידת השכר ביקש לפדות ימי מחלה נוספים והדבר התאפשר לו על ידי הבנק. בחקירתו הנגדית הודה התובע כי בהתאם למדיניות הנוהגת בבנק אין אפשרות לפדות את ימי המחלה שנצברו לטובתו. (עמ' 32 שורות 1-2 לפרוטוקול). לשאלת ב"כ הנתבעת בחקירתו הנגדית השיב התובע כי הוא מנהל חשבונות בבנק וכי בכוונתו לצאת לפנסיה עד אפריל 2013. התובע פרט כי בהתאם לאישור רופא תעסוקתי הופחת היקף המשרה שלו ל- 4 שעות ביום בלבד. במענה לשאלה "מה הסיבה שאתה לא עובד יותר שעות?" השיב "אני צולע, אני מוגבל בניידות ובתנועות וחוץ מזה הסוכרת והכליות מוסיפות תרומתן. אני לא מסוגל לעבוד כ"כ הרבה שעות, גם אני החלטתי וגם רופא תעסוקתי." (עמ' 26 שורות 21-22 לפרוטוקול). בחקירתו הודה התובע כי פנייתו לקבלת קצבת ניידות נדחתה. עוד בחקירתו הבהיר כי נזקק לעזרה בבית רק בחצי שנה הראשונה בסמוך לפגיעה. במסגרת סיכומיו טען התובע כי בששת החודשים בהם שהה בנכות מלאה יש לקבוע לו הפסד שכר מלא. לחילופין נטען כי היות והתובע "מימן" את שכרו מתום תקופת אי הכושר ע"י ניצול ימי מחלה שצבר לזכותו, יש להעריך נזקים אלו לפי שווי ימי מחלה שנוצלו ואובדן רכיבי השכר. ב"כ התובע הפנה למכתב ממחלקת משאבי אנוש של הבנק מיום 15.2.2008 ולפיהם ערך יום מחלה עומד ע"ס של 381.57 ₪ ובסה"כ הפסד חודשי של 8,395 ₪. בנוסף נטען לנזק בגין רכיבי שכר של דמי משמרת, שעות נוספות ודמי נסיעה מוגדלים בשיעור כולל של 3,560 ₪ כך שנזקו החודשי של התובע עומד אפוא ע"ס של 11,995 ₪. עוד נטען, כי מששב התובע לעבוד הרי ששובו היה מוגבל לתנאי העבודה, כפי שאלו נקבעו ע"י הרופא התעסוקתי, דהיינו מחצית משרה. לכן נטען כי נזקיו של התובע עומדים על שיעור של 50% משכר עבודה בגין יום עבודה מלא קרי סך של 6,284 ₪ בתוספת סך של 3,560 ₪ בגין משמרות, שעות נוספות, דמי נסיעה - סה"כ 9,844 ₪ אשר ממועד התאונה ועד למועד עריכת הסיכומים הוערכו בשיעור של 640,600 ₪. לעתיד נטען להפסדי שכר בשיעור של 50% אשר ערכם הוערך ע"י ב"כ התובע בסך של 1,133,570 ₪ כולל הפסדי פנסיה. טיעוני הנתבעת לעניין הנכות התפקודית: הנתבעת בסיכומיה טענה כי לפגיעתו של התובע בקרסול, אין כל משמעות תפקודית בהתחשב במצבו הבריאותי של התובע, בלי קשר לתאונה ולעיסוקו. לטענת הנתבעת כל ניסיון לייחס את הקטנת היקף עבודת התובע לתאונה נשוא הליך זה, אינה עולה בקנה אחד עם מהות הפגיעה ועיסוקו. ב"כ הנתבעת הפנה לעניין זה אף לקביעת המל"ל וממנה עולה "הפגיעה האורתופדית לא מפריעה לו להמשיך בעבודתו כפקיד בנק במשרה מלאה." לטענת הנתבעת עבודת התובע הינה פקידותית, מבוצעת בישיבה, אינה כרוכה במאמץ פיזי בהפעלת הקרסול או בתזוזה כלשהי. לעניין זה נטען כי בעת שהתובע נמנע מלהזמין לעדות מי ממעבידיו או האחראים עליו על מנת שאלו יתמכו בטענתו לקשיי תפקוד במסגרת עבודתו, הרי שיש לזקוף זאת לחובתו. דיון והכרעה: המחלוקת העיקרית שבין הצדדים מתייחסת לנכות התפקודית של התובע כתוצאה מהתאונה. מחלוקת זו מתחדדת על רקע מצבו הרפואי הכללי של התובע שסובל ממחלות נוספות בגינן הוכרו לו 96% נכות כללית. מן המסמכים שהוצגו לביהמ"ש עולה כי התובע סובל ממחלות נוספות, מהן סבל עובר לתאונה ובלי קשר אליה. בהתאם לקביעות המל"ל נקבעו לתובע 80% נכות בשל אי ספיקת כליות לפי סעיף 22(7)(ב) לתקנות מיולי 2006, 65% נכות בגין סכרת לפי סעיף 4(6)(ג) לתקנות מאוגוסט 2005, 15% נכות בגין לקות ראיה לפי סעיף 52(1)(4)(ג) בגין חדות ראיה מינואר 2007, ו- 5% נכות נוספים בגין ירוד בעין שמאל לפי סעיף 67 לתקנות. (5% בגין ירוד בעין ימין מינואר 2007 לפי סעיף 69(ג) בגין רטינופטיה כלולה בסיבוכי סוכרת). נכותו כתוצאה מהתאונה בגין הפגיעה בקרסול נקבעה בשיעור של 20% לפי סעיף 48(3)(ב) לתקנות כאשר 10% לפי סעיף 29(6)II כלולים בסיבוכי הסכרת. כאמור, שיעור נכותו הכללית של התובע נקבע בשיעור של 96%. מפרוטוקול ועדת המל"ל נרשם מפיו של התובע "מצב סטטי גרוע. סובל מסכרת כ-15 שנה, מאי ספיקת כליות כ-10 שנים. עובד בחצי משרה... שנים ידוע כי סובל מלחץ דם גבוה... עשו ניתוח פיסטולה כהכנה לדיאליזה." (מיום 4 אוקטובר 2009, הוגש על ידי ב"כ התובע ביום 1 מרץ 2012.) התובע בהתייחס לפגיעתו האורתופדית ולבעיותיו התפקודיות הבהיר בחקירתו הנגדית כי בעקבות הפגיעה בקרסול הוא צולע ומוגבל בניידות. בהגינותו הודה התובע כי מעבר לכך הסוכרת והכליות "מוסיפות תרומתן" ולפיכך הקטין את היקף משרתו. התובע בחקירתו הנגדית פירט למהות העבודה "חוץ מהנה"ח אני מוקדן, אני מקבל קריאות מצוקה ומשגר בעלי מלאכה למחלקה או לחדר שיש בעיה שרברבות נגרות הכל דרך המחשב או טלפון משגר, אם יש בעלי מלאכה לידי אני מודיע לו פנים אל פנים." (עמ' 14 ש' 30-32 לפרוטוקול) לתצהיר עדותו צירף התובע אישור רופאה תעסוקתית של קופ"ח , ד"ר אלינה לובימוב, מיום 6 אפריל 2009, ממנו עולה כי התובע "מסוגל לעבוד באותה מתכונת מקוצרת של 4 שעות עבודה ביום. עבודה בישיבה, ללא הליכה ממושכת, עליה/ירידה במדרגות או מאמץ פיזי אחר. הערות: במידה ויחול שינוי במצב בריאותו, על המטופל לחזור למחלקתנו להערכה מחודשת." לדבריו לא שב לרופאה התעסוקתית מכיוון שלא חל שינוי במצבו. (עמ' 20 ש' 10 לפרוטוקול). בחקירתו הנגדית נדרש התובע להתייחס למסמך של הבנק ובו דיווח של התובע, בחתימתו כי עבד 8 שעות ביום (הוגש וסומן נ/1). התובע הבהיר כי לא עבד בהיקף זה מאז התאונה וככל הנראה המדובר ב"טעות שלהם". (עמ' 21 ש' 1-5 לפרוטוקול). הלכה היא כי שיעור הנכות הרפואית משקף גם את שיעור הנכות התפקודית, וליתר דיוק, משקף את הפסד כושר ההשתכרות (על ההבחנה בין נכות תפקודית לאובדן כושר השתכרות ראו: ע"א 50/62 קליין נ' רוזנברג, פ"ד טז(3) 572, ע"א 3049/93 ג'רוג'יסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792 ). בנסיבות תיק זה, נוכח תחלואיו הרבים של התובע, ובהתחשב בסוג העבודה ומשרתו של התובע, יש ממש בטענת הנתבעת כי לא התאונה נשוא כתב התביעה הייתה זו שגרמה להפסד ההשתכרות הנטען ע"י התובע. אין מחלוקת כי עבודתו של התובע אינה כרוכה בניידות, אלא נעשית בישיבה בלבד בהנה"ח וכמוקדן במתן הנחיות באמצעות המחשב או טלפונית. (הדבר נכון גם לגבי תפקודיו הנוספים של התובע). התובע סובל כאמור ממחלות נוספות, והוכר גם על ידי המל"ל כסובל מהן החל מאוגוסט 2005, עובר דרך יולי 2006 והחמרה נוספת בינואר 2007 (ראו פירוט הנכויות כפי שנקבעו במל"ל בסעיף 12 לעיל). עולה כי בשנת 2010 התובע אף עבר ניתוח הכנה לדיאליזה (עמ' 17, ש' 16-23 לפרוטוקול), אולם בסופו של דבר לא עבר את הטיפול מכיוון שבדיקותיו השתפרו. עוד, עלה כי התובע סובל מילדות מאפילפסיה (ללא התקפים כבר 40 שנה). בתיק זה לא מונה מומחה בתחום התעסוקה על ידי ביהמ"ש והעובדה כי התובע הוריד את היקף משרתו בהתאם להנחיית רופאה תעסוקתית מאפריל 2009 אין בה כדי להוכיח, להשליך או להצביע על הנכות התפקודית כתוצאה מהנכות הצמיתה שנגרמה לו כתוצאה מהתאונה. במיוחד כאשר התובע בחר שלא לפנות לרופאה תעסוקתית מאז והמשיך, בהתאם למסוכם עם הבנק לעבוד בחצי משרה, תוך ששכרו משולם לו על חשבון יתרת ימי מחלה בלתי מנוצלת. יחד עם זאת, אין להתעלם מכך כי בעקבות התאונה נקבעו לתובע 20% נכות ולאחר תקופת "אי הכושר" לא חזר להיקף המשרה בה עבד עובר לתאונה. בפועל הייתה משמעות תפקודית לאחוזי הנכות הנוספים שנגרמו לתובע כתוצאה מהתאונה. בנסיבות אלו מצאתי כי יש לקבוע נכות צמיתה תפקודית מקבילה לנכות הרפואית, דהיינו 20%. לא מצאתי כי יש להוסיף על מה שנקבע אך גם לא להפחית. נזקי התובע: הפסד שכר לעבר: כאמור לתובע אושרה תקופת אי כושר עד ליום 31.8.2008. שכרו של התובע שולם לו על ידי המעביד על חשבון יתרת ימי מחלה. עולה, גם בהתאם לעדות התובע ובהתאם למדיניות הבנק, לא היה רשאי לפדות את ימי המחלה במועד פרישתו ולכן בעת ששכרו שולם לו על חשבון יתרת ימי המחלה, הרי שלא נגרם לו כל נזק ממון. לטענת התובע במועד התאונה היו לזכותו כ- 1,160 ימי מחלה, ובמועד עדותו נותרו לו 380 או 400 ימי מחלה (עמ' 15 לפרוטוקול). התובע כאמור יצא ככל הנראה עד היום לפנסיה ולא נטען כי פדה את כל ימי המחלה או כי נזקק לימים נוספים. מנגד, צודק התובע כי בעת ששהה בתקופת אי הכושר וגם לאחר ששב לעבודה נמנעו ממנו זכויות ושכר אשר קיבל בעת שעבד במשרה מלאה, כגון שעות נוספות ותנאים נלווים. נזק זה הינו כאמור "נזק מיוחד" אותו על התובע להוכיח בראיות. מתלושי השכר שצורפו לתצהירו של התובע עולה כי עובר לתאונה שכרו השנתי המצטבר של התובע עמד ע"ס של 156,183 ₪, בניכוי מס הכנסה בשיעור של 47,728 ₪ הינו שכר חודשי בסך של 9,038 ₪, בערכם להיום (מדד בלבד) 10,911 ₪. בהתאם לתלושי השכר שצורפו ע"י התובע לתצהירו, לאחר התאונה, ובהתבסס על תלוש אוגוסט 2008 עולה כי עד לחזרתו לעבודה ולחודשים מרץ עד אוגוסט 2008 שכרו המצטבר עמד ע"ס של 71,556 ₪ ובניכוי מס הכנסה בסך של 29,376 ₪ שהם סך של 4,896 ₪ לחודש, בערכם נכון להיום (מדד בלבד) 5,644 ש"ח. מכאן עולה כי הפסדיו החודשיים של התובע בחודשי אי הכושר הינם בשיעור ממוצע של 5,267 ₪, במוצע לחודש, אשר לתקופת אי הכושר הינם סך של 31,602 ₪, ובצירוף ריבית להיום הינם סך של 34,616 ₪. מעיון בתלושי השכר לחודשים נובמבר 2007 עד ינואר 2008 אכן עולה כי התובע קיבל בנוסף לשכר הבסיס בשיעור של 5,820 ₪ תוספת ותק בשיעור של 1,658 ₪ בשנת 2008 עלתה תוספת זו לסך של 1,716 ₪. תוספת זו לא נפגעה. עוד עולה, כי עובר לתאונה קיבל התובע שכר בגין שעות נוספות בשיעור של 1,759 ₪ בחודשים נובמבר - דצמבר 2007 ובסך של 2,371 ₪ בחודש ינואר 2008, 2,821 ₪ בחודש פברואר 2008. יוער כי בתלוש השכר לחודש מרץ 2008, הגם שהתובע נפגע כאמור ב-27.2.2008 ולא עבד מאז, שולם לתובע גמול בגין שעות נוספות בסך של 3,857 ₪. בחודש אפריל 2008 שולמו לתובע שכר בגין שעות נוספות בסך של 1,842 ₪, בחודש מאי 2008 לא שולם לתובע גמול בגין שעות נוספות, כך גם לא בחודשים יוני, יולי ואוגוסט 2008. עוד, עולה כי רכיב שכר של "דמי משמרת" שולם לתובע בחודש נובמבר 2007 בשיעור של 747 ₪, בדצמבר 2007 בסך של 897 ₪, בינואר 2008 סך של 1,047 ₪ ובפברואר 2008 סך של 1,196 ₪, במרץ 2008 סך של 1,658 ₪, אפריל 2008 סך של 913 ₪ ובחודשים מאי, יוני, יולי ואוגוסט 2008 לא שולם לתובע תשלום בגין רכיב זה. אשר לדמי אחזקת רכב ודמי נסיעה עולה כי בחודשים נובמבר-דצמבר 2007, ינואר עד , מאי 2008 שולמו לתובע סך של 1,945 ₪ בגין כל חודש. ביוני 2008 נוכו לתובע סך של 2,467 ₪ בגין דמי נסיעה ושולמה לו אחזקת רכב בסך של 803 ₪. ביולי ובאוגוסט 2008 שולמה לתובע אחזקת רכב בסך של 810 ₪. ממועד חזרתו של התובע לעבודה ובהתאם לעולה מתלושי השכר בחודש ספטמבר 2008 נוכו לתובע סך של 1,201 ₪ בגין דמי נסיעה ושולמה לו אחזקת רכב בסך של 819 ₪. החל מחודש אוקטובר 2008 שולמו לתובע דמי נסיעה בסך של 1,001 ₪ ואחזקת רכב בשיעור של 826 ₪ כך עד לחודש פברואר 2009. במשכורת מרץ 2009 נוכו לתובע דמי נסיעה בשיעור של 5,027 ₪ ושולמה לו אחזקת רכב בסך של 826 ₪. החל מחודש אפריל 2009 שולמה לתובע אחזקת רכב בסך של 826 ₪ כפי שעודכן רכיב זה מעת לעת וזאת עד לחודש אפריל 2011 (תלוש השכר האחרון שהוצג ע"י התובע). לשימוש שעשה התובע ברכב, הודה התובע בחקירתו הנגדית כי מאז עבר לעבוד במשרה חלקית ולאחר התאונה לא עשה שימוש ברכבו ומכר אותו, אלא נעזר במעביד שלו אשר הסיע אותו לעבודתו ובאשתו. (עמ' 22 שורות 2-3 לפרוטוקול) לסיכום רכיבי השכר, עולה כי מאז התאונה לא קיבל התובע "שעות נוספות" וגם לא "דמי משמרת". התובע המשיך לקבל תגמול בגין החזקת רכב, הגם שהודה כי מכר את רכבו ולא קיבל החזר בגין הוצאות נסיעה. התובע הודה כי אינו משתמש ברכב וכי מעבידו מסיע אותו לעבודה מידי יום. מאחר שקבעתי כי נכותו התפקודית של התובע כתוצאה מהתאונה הינה בשיעור של 20% בלבד הרי שיש לפצותו רק בגין 20% מירידת השכר הנטענת. בהתאם לעולה מתלושי השכר הרי ששכרו החודשי הממוצע של התובע לשנת 2007 בניכוי מס הכנסה עמד על סך של 9,038 ₪, בערכם להיום (מדד בלבד) 10,911 ₪. שכרו החודשי הממוצע של התובע לשנת 2009 בניכוי מס הכנסה עמד ע"ס של 11,571 ₪ בערכו להיום (בצירוף מדד בלבד) עומד ע"ס של 12,940 ₪. שכרו החודשי הממוצע של התובע לשנת 2010 בניכוי מס הכנסה עמד ע"ס של 12,758 בערכו להיום (בצירוף מדד בלבד) עומד ע"ס של 13,847 ₪. שכרו החודשי הממוצע של התובע עד לחודש אפריל 2011 בניכוי מס הכנסה עמד ע"ס של 13,982 ₪ בערכו להיום (בצירוף מדד בלבד) עומד ע"ס של 14,782 ₪. יודגש כי מאז שנת 2009 לא נוכה לתובע מס הכנסה נוכח נכותו הרפואית הכוללת. לכן, עולה כי שכרו של התובע עלה באופן משמעותי. אין לזקוף זאת לטובת "השבחת" שכר כי אם להקלה במס. מכל האמור אני קובעת כי בגין העבר לתקופת אי הכושר, יש לפצות התובע בגין הפסדי השכר בהתאם לפער בין השכר שהשתלם לו עובר לתאונה לשכר שקיבל בתקופת אי הכושר. מאחר ואני קובעת כי נכותו התפקודית כתוצאה מהפגיעה בתאונה הינה 20%, לאחר תקופת אי הכושר יחושב הפסד השכר בהתאם לשכרו של התובע עובר לתאונה, החל מספטמבר 2008 ועד למרץ 2013 (מועד הפרישה כפי שהעיד עליו): 20% X 55 X 10,911= 120,021 ₪, בצירוף ריבית מחצית תקופה 122,498 ₪. הפסדי הפנסיה יחושבו לפיכך בגין העבר בשיעור של 12% מסך הפסדי השכר הכוללים 18,854 ₪. הפסד שכר לעתיד: בהתאם להצהרת התובע הרי שבאפריל 2013 צפוי היה לפרוש לפנסיה, לא מצאתי לנכון לפסוק לתובע הפסדי שכר לעתיד, שכן אלה כבר חושבו. עזרת זולת לעבר ולעתיד: אין חולק כי כתוצאה מהתאונה עבר התובע שני ניתוחים בקרסול וכן נדרש לתקופת אשפוז כתוצאה מכך ובעקבות זיהום, אשר הביא להתדרדרות כללית במצבו. עוד עולה, כי נקבעה לתובע נכות בשיעור של 100% לתקופה של 6 חודשים. כתוצאה מהתאונה, הניתוח והזיהום ממנו סבל התובע בתקופת ההחלמה נאלץ להימנע מהליכה ומדריכה ונדרש לעזרה מרובה. עולה כי עזרה בתפקודי היום יום הוגשה לו על ידי אשתו. לעניין זה העידה בתו של התובע, אשר ילדה בסמוך לתאונה, כי כתוצאה מהתאונה לא יכלה להיעזר באמה, גם לא כמטפלת לבנה ולכן נאלצה להכניס את בנה לגן. הגם שהתובע לא נזקק לעזרה בשכר ניתן לקבוע כי עזרת בני המשפחה לתקופה כה ארוכה ונוכח הפגיעה, האשפוז והנכות הזמנית חרגה מהעזרה המצופה מבני משפחה. התובע בסיכומיו טען כי יש לפצותו בגין העבר בסך של 90,000 ₪ ובגין העתיד בסך של 128,000 ₪ בלבד. הנתבעת מנגד טענה כי התובע אינו זכאי כלל לפיצוי ברכיב נזק זה במיוחד נוכח העובדה שאשתו של התובע לא התייצבה לעדות ובהתבסס על גרסת התובע כי את כל עבודות הבית עושה אשתו. כפי שציינתי הרי שבתקופת אי הכושר נזקק התובע לעזרת זולת בהיקף משמעותי. לפיכך אני קובעת פיצוי בסך של 18,000 ₪ לתקופת אי הכושר. מאז ועד היום נוכח נכותו התפקודית והרפואית של התובע לתקופה מ-1.9.2008 ועד היום אני פוסקת לתובע פיצוי נוסף בסך של 10,000 ₪ ולעתיד פיצוי בסך של 20,000 ₪. סה"כ בגין רכיב זה אני קובעת את נזקיו של התובע בשיעור שכולל של 48,000 ₪. הוצאות ניידות לעבר ולעתיד: בהתאם לנטען עד לתאונה התנייד התובע בעצמו באמצעות קטנוע. בהתאם לטענת התובע מאז התאונה לא שב לנהוג על קטנוע, מכר את הרכב שהיה ברשותו ולמעשה אינו נוהג כלל ונעזר באשתו, מעבידו ובתחבורה ציבורית. התובע טען כי יש לפצותו בפיצוי גלובלי בגין רכיב נזק זה בסך של 200,000 ₪. הנתבעת בסיכומיה טענה כי העובדה שהתובע לא שב לנהוג לאחר התאונה, אינה נעוצה בנכותו כתוצאה מהתאונה אלא קשורה לתחלואיו כפי שפורטו לעיל. עוד לעניין זה הפנתה הנתבעת לעדותו של התובע כי לא פנה ולא הגיש ערר למל"ל כאשר בקשתו לקצבת ניידות ניידות נדחתה וכי לדבריו אינו נזקק לרכב מכיוון שמסיעים אותו ממקום למקום. לפיכך טענה הנתבעת כי אין לפצות התובע בגין רכיב נזק זה. התובע כאמור התנייד עד לתאונה באמצעות קטנוע עולה כי לאחר התאונה לא שב לנהוג. נכון הוא כי הפגיעה נשוא התאונה הינה פגיעה בקרסול אשר בהכרח מהווה קושי בהתניידות רגלית וייתכן אף באמצעות הקטנוע. אני מקבלת את עמדת הנתבעת כי נוכח תחלואיו הרבים של התובע הרי שאין לזקוף את מגבלותיו המרובות והקשות לתאונה נשוא הליך זה אולם אין להתעלם מהשלכות הנכות, במיוחד ברכיב הניידות. מאידך, הרי המדובר בתאונת עבודה והתובע היה זכאי לפנות בעניין זה למל"ל. לפיכך, בהתחשב בתקופת הנכות הזמנית ואופייה של נכות התובע כאמור לעיל, הנני סבורה כי פיצוי בשיעור של 15,000 ₪ יהלום פיצוי בגין ראש נזק זה. כאב וסבל: התובע, כאמור יליד 1946 נקבעו לו 20% נכות והוא אושפז לתקופה של 15 ימים בנסיבות אלו ובהתאם לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו ממון), תשל"ו - 1976, הנני פוסקת לתובע פיצוי בשיעור של 34,189 ₪ כולל ריבית והפרשי הצמדה. סיכום: סך נזקי התובע כאב וסבל 34,189 ₪ הפסד שכר לעבר 157,114 ₪ פנסיה 18,854 ₪ עזרת זולת לעבר ולעתיד 48,000 ₪ ניידות 15,000 ₪ סה"כ 273,157 ₪ ניכויים: בהתאם לחוות דעת אקטוארית שהוגשה ע"י הנתבעת ונערכה ע"י ענת ספיר, מיום 16.4.2012 כתוצאה מפגיעתו בתאונה נשוא הליך זה ישולמו לתובע גמלאות בסך של 366,230 ₪. בחוות הדעת צוין כי סכום זה אינו כולל את דמי הפגיעה ששולמו לתובע לתקופה מיום 28.2.2008 עד ליום 28.5.2008, שלא שולמו לפי סעיף 95 לחוק. עוד צוין כי בגלל זקיפת המענק בבסיס הדוח בוצעה ההנחה כי ניכו לנפגע את התשלום החד פעמי מיום 25.10.2009 (כולל ניכויים אחרים) ומחצית הקצבאות החודשיות מ-1.11.2009 (כולל ניכויים אחרים). עוד בבסיס הדוח הנחה כי נכון ליום 30.4.2012 נותרה לנפגע יתרת חוב של 7,911 ₪. בנוסף צוין כי החישוב אינו כולל ריבית על תשלומי העבר, המסתכמת בסך של 8,313 ₪ למועד כתיבת הדוח. עוד צוין כי החישוב כולל היוון ושערוך של דמי פגיעה וקצבאות נכות מהעבודה בלבד. התובע לא ביקש להגיש חוות דעת אקטוארית מטעמו ולא השיג על חוות הדעת שהוגשה ע"י הנתבעת. סוף דבר: לאור האמור לעיל, התביעה "נבלעת". לפיכך, זכאי התובע ל- 25% מגובה הנזקים סך של 68,289 ₪, יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור של 15.34% ואגרה ששולמה על ידי התובע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים. פסק דין זה ייחתם בנוסף באופן אלקטרוני במערכת "נט המשפט" לכשהדבר יתאפשר בידי. המועד הקובע למתן פסק הדין הינו זה המופיע בעת חתימה זו. קרסולרגלייםשברתאונת עבודה