תביעה שטרית שהגיש התובע, בנק הפועלים בע"מ (להלן "הבנק") נגד הנתבעת, וכן בתביעה שכנגד - תביעה כספית שהגישה ליילה נגד הבנק בגין סך של 130,149 ₪. הבנק הגיש לביצוע 16 שיקים שמועדי פירעונם מיום 26/11/08 ועד ליום 18/1/09 בסך כולל של 117,110 ₪ (להלן "השיקים"), ובעקבות זאת נפתח תיק הוצל"פ מספר 01-16300-09-8. מתצהירה של ליילה אשר צורף לבקשה לביצוע השיקים עולה כי ליילה שהיא עולה חדשה מחבר העמים ניהלה חשבון שמספרו 549339 בסניף אור יהודה של הבנק, וקיבלה מהבנק מסגרת אשראי בסך של 7,500 ₪. כן עולה מהתצהיר כי ליילה קיבלה משכורת של 6,000 ₪ נטו לחודש מהחברה שבה הועסקה, חברת הפינה המתוקה רשת בע"מ (להלן "החברה") שמנהליה הם הגב' ביניאשווילי צירה (להלן "צירה") ומר המושיאשווילי טיימורז (להן "טיימורז"). בסעיף 8 לתצהירה הנ"ל הצהירה ליילה כי "בסמוך לחודש נובמבר 2008 בקשה צירה ממני המחאות טובה דחויות כדרכה מזה כשנתיים, לצורך הפקדתם אצל המשיב", וכן הצהירה כי עד לחודש נובמבר 2009 קיבלה כספים מצירה אשר כיסו את החיובים בגין השיקים. ליילה הוסיפה והצהירה כי מספר ימים לאחר שמסרה את השיקים לצירה (החל מיום פירעון 26/11/08) נמלטו צירה וטיימורז מהארץ, ומשנודע על כך לליילה היא נתנה הוראת ביטול לשיקים. מתצהירה של ליילה עולה כי יתרת החובה בחשבונה הגיעה ל- 40,000 ₪ ויותר, בעוד שמסגרת האשראי שלה עמדה על 7,500 ₪ בלבד. ליילה טענה לכישלון תמורה מלא בטענה שמסרה שיקים טובה מבלי לקבל תמורה בגינם. עוד נטען כי הבנק אינו אוחז כשורה בשיקים, שכן באותו סניף נוהל גם חשבון הבנק של החברה, והבנק ידע שהחברה משתמשת בשיקים טובה, ולכל הפחות עצם את עיניו לכך. כן נטען כי מדובר בחוסר תום לב מצדו של הבנק. ליילה קיבלה רשות להתגונן ונקבע כי תצהירה ישמש כתב הגנה בתביעת הבנק. לאחר מכן התקיים קדם משפט ראשון שבמהלכו ביקשה ליילה לתקן את כתב ההגנה על מנת להוסיף טענות נוספות וכן לאפשר לה להגיש תביעה שכנגד. בית המשפט נעתר לבקשה, ובעקבות זאת הוגש כתב הגנה מתוקן וכתב תביעה שכנגד. בכתב ההגנה המתוקן נטען, בין היתר, כי ההמחאות הופקדו למשמרת בלבד ולראיה - נכתב על גב השיקים "למשמרת". כן נטען כי הבנק התרשל, הפר את חובת האמונים שלו כלפי ליילה, לא קיים חובות סטטוטוריות שחלות עליו מכוח החוק, העסיק עובדים לא מנוסים ולא מקצועיים, קיבל החלטות בניגוד לבסיס הנתונים שהיה בפניו, לא השתמש בידע בנקאי סביר וגרם לליילה לנזק רב. בכתב התביעה שכנגד חזרה ליילה על כל הטענות הנ"ל והוסיפה כי בגין הנזק הרב שגרם לה הבנק היא תובעת פיצוי בסך של 130,149 ₪ וכן פיצוי על עוגמת הנפש. בכתב ההגנה של הבנק בתביעה שכנגד נטען, בין היתר, כי טענותיה של ליילה בכתב התביעה שכנגד הן סיסמאות ריקות מתוכן. אשר לטענה בדבר הגשת השיקים לביצוע, נטען כי הבנק נהנה ממעמד של אוחז בעד ערך, ואין לקבל טענה של כישלון תמורה מלא כשמדובר בשיקים טובה. כמו כן הוכחש כי השיקים הופקדו בבנק למשמרת ונטען כי הם הופקדו לניכיון. נוסף על כך נטען כי גלגול שיקים הוא מעשה מרמה שמטרתו להוליך את הבנק שולל, וליילה היא חלק מהקנוניה נגד הבנק. בקדם משפט שני נמחק שיק אחד מהתביעה השטרית: שיק על סך 4,612 ₪ לפירעון ביום 30/11/08. נטל ההוכחה בתביעה השטרית ובתביעה שכנגד מוטל על ליילה, ועל כן ליילה הגישה תצהיר עדות ראשית תחילה, ובו חזרה על מכלול טענותיה הנ"ל. מר זוהר עמרם שניהל את יחידת הגבייה של הבנק באזור המרכז ערך תצהיר עדות ראשית מטעם הבנק, ובו חזר על טענות הבנק הנ"ל. בדיון ההוכחות שהתקיים במעמד הצדדים נחקרה ליילה תחילה. אחריה נחקר בחקירה ראשית ובהמשך בחקירה נגדית מר שמעון אדוט ששימש סגן מנהל המחלקה העסקית של הבנק בתקופה הרלוונטית והוזמן להעיד מטעם מטעם ליילה. ב"כ של ליילה ביקש לחשוף נוהל פנימי שהוצג בפני בית המשפט בלבד. בית המשפט קבע לאחר עיון בנהלים, כי לנוכח הטענות שהועלו בתביעות דנן, אין מקום לחשוף נהלים פנימיים של הבנק או חלק מהם (עמ' 34 ש' 2-10). לאחר מכן נחקר מר זוהר עמרם בחקירה נגדית על תצהירו. הצדדים הגישו את סיכומיהם בכתב וחזרו על מכלול טענותיהם הנ"ל. בסיכומיה של ליילה נטען כי המעביד ביקש ממנה להעביר לחברה 115,000 ₪, ובלית ברירה עשתה זאת, לאחר שבמשך מספר שנים החליפה עם החברה "שיקים טובה", וזאת עד שצילה וטיימורז ברחו מהארץ מבלי לכסות את השיקים שמסרה ליילה. כן נטען כי מר שמעון אודט אשר עבד בבנק אישר כי חשבונה של ליילה חרג ממסגרת האשראי שנקבעה לו. לטענתה של ליילה, הבנק ידע שאין לה משאבים וכספים, ידע שהיא עובדת בחברה, ידע מה סכום המשכורת שקיבלה מהחברה, הכיר את מצב החשבון של החברה באותו סניף ועצם את עיניו לכך שמבצעים גלגולי שיקים בחשבונותיו ובעת שחייב את ליילה. כן נטען בסיכומיה של ליילה כי הבנק אפשר לה להחליף שיקים עם החברה מחודש 1/2008 ועד לחודש 10/2008 בסכומים אשר נעו בין 8,970 ₪ ל- 73,670 ₪ כל חודש. ליילה חזרה על טענתה כי צירה וטיימורז ברחו מהארץ בחודש 11/2008, ועל כן נתנה לבנק הוראת ביטול של שאר השיקים. עוד נטען בסיכומיה של ליילה כי הבנק ידע שהחברה חרגה ממסגרת האשראי שלה והמשיך לעצום את עיניו לנוכח חילופי השיקים שבין ליילה לחברה, ובכך הפר את חובת האמון שלו כלפיה ופעל בניגוד לחוק הבנקאות. כמו כן נטען כי הבנק התרשל שכן בנק סביר לא היה פועל באופן שהבנק פעל. טענה נוספת בסיכומיה של ליילה היא כי בנק לאומי לא התיר למנהלי החברה לנכות שיקים של החברה בסניף הבנק שלהם, משום שידע כי החברה היא חדלת פירעון, ועל כן היה על הבנק לסרב לכבד שיקים של ליילה. נוסף על כך נטען כי הבנק אינו אוחז כשורה בשיקים משום שידע שמדובר בשיקים טובה, ומכאן שלא פעל בתום לב. כן נטען כי הבנק לא יכול להיות אוחז כשורה משני טעמים נוספים: (1) כאשר הבנק קיבל את השיקים היו חסרים בהם פרטים מהותיים - שם הנפרע שהושלם על ידי החברה ו- (2) התמורה בגין עסקת היסוד נכשלה. עוד נטען בסיכומיה של ליילה כי היא הייתה זכאית לקבל נהלים פנימיים של הבנק, ומשלא קיבלה אותם היה בכך כדי לפגוע בזכותה המהותית להליך הוגן. כמו כן נטען כי הבנק הביא לעדות את מר עמרם זוהר אשר לא עבד מימיו בסניף הבנק הנ"ל, ונמנע במכוון מלהביא פקידי בנק שטיפלו בחשבונות החברה, אף שעלה מעדותו של מר שמעון אודט כי נציגי הבנק ידעו שהחברה חרגה ממסגרת האשראי שלה כבר מחודש אפריל 2008. בסיכומי הבנק נטען תחילה כי הבנק מחזיק ב- 15 שיקים של ליילה אשר נמסרו לפקודת החברה וטיימורז, אלה סיחרו את השיקים הנ"ל לבנק לניכיון, ובהגיע מועד פירעונם, 5 שיקים חוללו בשל אי כיסוי מספיק ו- 10 מפאת מתן הוראת ביטול. משלא נפרעו השיקים נשלח מכתב התראה לליילה, אולם היא לא שילמה דבר בגינם, ועל כן הם הוגשו לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל. כן נטען בסיכומי הבנק כי ליילה מודה שלקחה חלק במשיכת שיקים טובה, ועל פי ההלכה הפסוקה, עצם הפעולה של גלגול שיקים מהווה מתן ערך, ועל כן עסקת היסוד אינה נגועה בכישלון תמורה. בהקשר זה נטען כי מי שלוקח חלק במשיכת שיקים טובה אינו יכול להעלות טענת כישלון תמורה, וזאת כפי שנקבע גם בסעיף 27 לפקודת השטרות [נוסח חדש]. עוד נטען כי הבנק נטל את השיקים אגב עסקת ניכיון, מבלי שידע דבר על יחסיה של ליילה עם החברה וטיימורז. לעניין הטענה בדבר העדר תמורה, נטען כי ליילה לא סתרה את חזקת התמורה כקבוע בסע' 29 לפקודת השטרות, וגם אם חשבונה של החברה היה ביתרת חובה, אין בכך כדי לסתור את החזקה שניתנה תמורה בעד השיקים. כמו כן נטען כי יש לבנק זכות עיכבון בשיקים, ויש לראות גם בכך תמורה בת ערך. לטענת הבנק בסיכומיו, לא יכולה לעמוד לליילה טענה של התנהלות בחוסר תום לב בעת שליילה עצמה לקחה חלק בגלגול שיקים, ויש בכך כדי לשבש את היכולת של הבנק לעקוב אחר הנעשה בחשבונות. במקרה דנן, ליילה סייעה במישרין לחברה ולטיימורז לעוות את תמונת המצב שעומדת בפני הבנק ואפשרה להם להציג מחזור עסקים פיקטיבי בחשבונותיהם. בהקשר זה נטען כי ליילה משכה שיקים שהוגשו לניכיון זמן רב לפני מועד פירעונם, ועל כן הבנק לא היה יכול לצפות בעיות בנוגע לשיקים אלה מראש, ומנגד, עד למועד שבו החלו הקשיים בחשבון תמיד הופקדו סכומים במזומן מיד לאחר מועד פירעונו של כל שיק. אשר לטענה כי היה על הבנק לדעת שליילה היא שכירה בחברה, נטען כי נציגי הבנק אכן ידעו שליילה קשורה לחברה, אולם לא היה באפשרותם לדעת שהיא שכירה בלבד, וזאת לנוכח כל הפעולות שנעשו בחשבונה ומחזורי ההכנסות וההוצאות הגדולים בחשבון, ועל כל פנים ליילה לא הציגה ראיות על מנת להוכיח אחרת. לגבי הטענה כי הבנק אינו אוחז כשורה בשיקים כיוון שקיבל אותם ללא שם הנפרע, נטען בסיכומי הבנק כי אין כל ממש בטענה זו, שכן סעיף 19 (א) לפקודת השטרות מתיר השלמת פרטים, לרבות שם הנפרע על ידי המחזיק בשטר. עוד נטען כי הבנק הוכיח שהוא במעמד של אוחז כשורה בשיקים, ועל ליילה מוטל הנטל להוכיח את טענות ההגנה שלה. לענין התביעה שכנגד נטען כי בהעדר טענות הגנה בנוגע לשיקים, על ליילה לכבדם, ועל כן אין כל בסיס לתביעה שכנגד. כן נטען כי ליילה לא הוכיחה דבר, לא הציגה ראיות ואין בסיכומיה פירוט כנדרש על מנת לבסס את תביעתה. בסיכומיה של ליילה אין כל התייחסות לתביעה שכנגד ודי בכך כדי לדחותה. נוסף על כך, התביעה שכנגד היא ראי לתביעת הבנק היות שליילה מבקשת, על סמך כל טענותיה לעיל, לחייב את הבנק במלוא סכום השיקים שהוגשו לביצוע ככל שהיא תחויב בהם, ומכאן שכל מטרתה של התביעה שכנגד היא להעלות טענות הגנה נוספות וחדשות כלפי הבנק. אמנם בתביעה שכנגד ישנה התייחסות גם ל"פיצוי בגין עוגמת נפש", אולם סכום התביעה שכנגד מכסה את סכום השיקים בלבד, ועל כן אין מקום לדון בתביעה לפיצוי בגין עוגמת נפש גם מטעם זה. לאור כל האמור לעיל, יש לדחות את התביעה שכנגד. במשך שנתיים גלגלה ליילה שיקים, תוך שיתוף פעולה עם החברה ובעליה ותוך הטעיית הבנק לגבי הכנסות והוצאות בחשבונות של ליילה ושל החברה. הדבר עולה בבירור גם מטענותיה של ליילה עצמה בתצהירה ובכתב התביעה שכנגד. כן עולה כי במהלך כל אותה תקופה, החברה ומנהליה נהגו להפקיד כספים במזומן מיד לאחר מועדי הפירעון של השיקים, ובית המשפט מקבל את טענת הבנק כי לא היה יכול לדעת מה טיבם של קשרי העבודה בין ליילה לבין החברה אשר במשך תקופה מסוימת התנהלה ביניהם פעילות במחזורים גבוהים מאוד ללא בעיות מיוחדות. לכך יש להוסיף בנוסף טענתה של ליילה עצמה אשר אישרה שהכול התנהל כשורה עד שצירה וטיימורז ברחו לחו"ל בחודש 11/2008 וחדלו לתת כספים בגין השיקים שמסרה. הבנק צירף לתצהיריו בנספחים ד/1-7 ו- ה/1-6 טופסי הפקדה של השיקים שמהם עולה בבירור כי הם הופקדו לניכיון במהלך חודש אוקטובר 2008, ולא נסתר כי הבנק נתן תמורה אגב ניכיון השיקים. מכאן שהוצגו ראיות המעידות ולו לכאורה כי הבנק נתן תמורה בגין השיקים, ועל כל פנים, חזקת התמורה לא נסתרה. לפיכך, אין אלא לקבוע כי הבנק אוחז בשיקים בעד ערך, ולכן בין אם הבנק ידע שמדובר בשיקים טובה ובין אם לאו, יש לקבל את התביעה השטרית במלואה (ראו לעניין זה סעיף 27(ב) לפקודת השטרות [נוסח חדש]). אשר לעדותו של מר שמעון אדוט, אמנם עלה מחקירתו כי ליילה והחברה אכן חרגו ממסגרות האשראי שלהם, אך יש לזכור כי בעבר הכללים הנוגעים לחריגה ממסגרות האשראי היו פחות נוקשים מהיום, ואין כל התייחסות בראיותיה של לליילה למועד שינוי המדיניות של הבנקים בנושא זה. כמו כן לא נסתר כי מדובר בשיקים שהוצגו לפירעון, וכי הבנק נתן לצד ג' תמורה בגין שיקים אלה לפני מועד פירעונם. בנוסף לכך לא הוכח על ידי ליילה כי גם בעבר ובעת שגלגלה שיקים עם החברה, נהגה החברה להפקיד 16 המחאות בחודש אחד ובמסגרת עיסקאות ניכיון כשניתן לומר שעיסקת ניכיון שונה מעיסקת גלגול שיקים במהותה. בפקודת השטרות ובפסיקה נקבע בבירור כי מוסר שיק טובה אינו יכול להעלות טענת העדר תמורה כלפי הצד שקיבל את השיק, קו"ח כאשר ניתן בגין שיק הטובה תמורה מצד ג', ובמקרה זה מהבנק. ראו לעניין זה סעיף 27(ב) לפקודת השטרות הנ"ל ופסקי דין שבהם נקבע כי גם עצם הגלגול מהווה מתן ערך, אף אם השיקים אינם נפרעים בסופו של דבר (ע"א 523/64 רייף נ' בורשטיין פ"ד י"ט (1) עמ' 603, 605, וע"א 236/60 שוירץ נ' בירקליס בנק ד.ק.או, פ"ד י"ד 2122, 2124). נטל ההוכחה בתביעה השטרית מוטל על ליילה, כשלטובת הבנק עומדת חזקה בדבר מתן תמורה ותום לב (סעיף 29 לפקודת השטרות [נוסח חדש]). בית המשפט רואה בפעילות של גלגול שיקים "תופעה נפסדת" כפי שנקבע בתא (ת"א) 42141/03 הבנק הבינלאומי לראשון לישראל בע"מ נ' א.ר.י. פלדמר חב' לעבודות עפר בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים). כן ראו פסק דינו של הח"מ בתא (ת"א) 23726-08 בנק מזרחי טפחות סניף חצרות יפו נ' צעד מבורך בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים) שם התקבלה תביעה שהגיש בנק נגד לקוח בגין גלגול שיקים. די בכך שליילה עצמה ידעה שהיא מסייעת לגורם אחר לרמות את הבנק בחוסר תום לב כדי להשתיקה ולמנוע ממנה להעלות טענה של חוסר תום לב של הבנק בנסיבות העניין. לאור כל האמור לעיל, ליילה לא הצליחה להרים את הנטל המוטל עליה להוכחת טענותיה ולסתירת החזקות לטובת הבנק לפי פקודת השטרות. לפיכך, תביעת הבנק נגד ליילה מתקבלת במלואה (פרט לתביעה בגין השיק שנמחק כמפורט בסעיף 9 לפסק הדין) והתביעה שכנגד נדחית. הנני מורה על המשך ההליכים בתיק ההוצל"פ 01-16300-09-8, ומחייב את לילה לשלם לבנק בגין שכר טרחת עו"ד סך של 25,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל. תביעה שטריתבנקתביעה שכנגד