רשם הפטנטים הוא למעשה "הממונה על ההגבלים הפטנטיים", ומשכך, תפקידו להגן על הציבור ממונופולים החודרים לכיסו ללא ידיעתו. הליך ההתנגדות של צד ג' הינו נדבך חשוב של ההגנה האמורה, וסעיף 34 לחוק הוא הכלי האחרון לבחינת הפטנט טרם הקיבול. על כן, הפרשנות המתחייבת של סעיף 174(א) הינה כי כל מי שרואה עצמו נפגע רשאי לערער על החלטת הרשם; ולא בכדי החליט המחוקק שלא לנקוב במילה "צד". כן מציינת המערערת כי מתן מעמד בסעיף 174(א) להגשת ערעור על "החלטה שלא לשמעו לפי סעיף 159" (כשבסעיף 159 נקבע כי "הרשם ישתמש בסמכות שניתנה לו לפי חוק זה ולאחר שנתן הזדמנות לכל אדם העלול, לדעתו של הרשם, להיפגע מהחלטתו, להשמיע את טענותיו בפניו"), אף היא מצביעה על הכוונה להרחיב את זכות הגישה לערכאות וזכות הערעור. באופן זה, מכיוון שההחלטה שתתקבל על פי המנגנון הקבוע בסעיף 34 לחוק הינה החלטה עצמאית וסופית החורצת את גורלה של הבקשה לפטנט, היא חייבת לעבור את המנגנון של סעיף 159 בטרם תתקבל; ואם כן, לפי הוראות סעיף 159 האמור, בטרם הינתנה יש להעניק לכל מי שעלול להיפגע ממנה את הזכות להשמיע את טענותיו בפני הרשם. המערערת מדגישה כי שילוב של הוראות 174(א) ו- 159, מעיד על מנגנון שבא להגן על האינטרס הציבורי דווקא, ולא על מבקש הפטנט, ומחייב את הרשם לאפשר לכל אדם להתערב בהליך אף אם לא היה צד לו מלכתחילה. בהתאם, חובה זו של הרשם לשמוע צד שכזה עובר למתן החלטתו, מצמיחה לאותו צד גם זכות ערעור על ההחלטה; ובייחוד עת נמנעה מהמערערת זכות השימוע. המסקנה נובעת אף מתקנות הפטנטים (נוהלי הרשות, סדרי דין, מסמכים ואגרות), תשכ"ח-1968, שעיון בהן מעלה כי זכות הערעור נתונה לציבור בכללותו. כך למשל בפרק ב' לתקנות, נקב המחוקק באופן מפורש במילים "צד", "מבקש" ו- "מתנגד", בעוד שבתקנה 75 - המסדירה את חובת ההודעה לרשם הפטנטים על הגשת ערעור ("הוגש ערעור על החלטת הרשם בהליך לפי פרק זה, יודיע המערער על כך לרשם בעת הגשת הודעת הערעור לבית המשפט"), נוקב מחוקק המשנה בלשון "מערער", (ומאחר שתקנה 75 חלה על כל החלטה של הרשם "בהליך לפי פרק זה", הרי שתחול גם על תקנה 74(א) שבאותו פרק, המתייחסת להחלטות שמקבל הרשם לפי סעיף 34 לחוק ("ראה הרשם מקום להשתמש לגבי בקשה פלונית בסמכותו לפי סעיף 34 לחוק, יודיע על כך למבקש בכתב מנומק")). לטענת המערערת, השינוי בלשון התקנות מ"מבקש" בתקנה 74, ל"מערער" בתקנה 75, הינו ראיה משכנעת ביותר לעמדתה כי זכות הערעור על החלטה לפי סעיף 34 לחוק, הניתנת במעמד צד אחד, נתונה לא רק למבקש הפטנט אלא לציבור בכללותו וכל מי שרואה עצמו נפגע ממנה. בתמיכה לטענתה האמורה, מפנה המערערת לרע"א 886/93 Eli Lilly נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ (18.4.93, להלן: "החלטת לילי"), שם קבע בית המשפט העליון כי הוספת הסייג של סעיף 159 להוראת סעיף 174(א) לחוק המובא לעיל, באה "כדי להסיר ספק ולהבהיר שגם מי שלא היה בעל הדין בהליך שלפני הרשם ונדחתה בקשתו להשמיע טענותיו לפניו, יכול לערער על ההחלטה"; ומקל וחומר נמצאנו למדים, כי יפה מסקנה זו אף מקום שנשללה ממאן דהו הזכות לבקש את השמעת טענותיו בפני הרשם, כפי שנשלל מן המערערת. נוסף על האמור, סבורה המערערת כי סעיף 39 לחוק ההגבלים העסקיים, תשנ"ח - 1988, מעניק לכל אדם את הזכות לערער על החלטות בית הדין שניתנו לפי סעיף 30 לחוק זה, הן החלטות אשר ניתנו במעמד צד אחד מבלי ש"המערער העתידי" היה צד להן. כך דאג המחוקק ליתן לציבור להשמיע את קולו, מקום בו עלול הציבור להיפגע מקיומו של מונופולין, בדרך של הגשת ערעור. אי לכך, מכיוון שפטנט הוא מונופול על פי דין (סעיף 3(2) לחוק ההגבלים העסקיים), מצא המחוקק להעניק לציבור בכללותו את זכות הערעור על החלטות שניתנו, שעניינן הפקעת נכסים השייכים לציבור כולו והפקדתם בידיים פרטיות של מבקש הפטנט, שאינו ראוי לכך. עוד בהקשר זה, הפנתה המערערת לע"א 941/05 אגודת הכורמים נ' חברת הכרם (17.10.06, להלן: "פרשת אגודת הכורמים"), שם נקבע כי את המונח "מי שנפגע", בסעיף 38 לפקודת סימני המסחר [נוסח חדש], תשל"ב- 1972 (להלן: "פקודת סימני המסחר"), יש לפרש כך כי הכוונה לכל מתחרה מסחרי שנפגע, ובחוק זה אין הבחנה בין "צד" להליך שנפגע לבין כל אדם אחר שנפגע. אשר לטענה כי המערערת לא הייתה צד להליך וכי על כן היא מנועה מלערער כעת, מציינת המערערת כי הפסיקה אליה הפנתה המשיבה בתמיכה לסברתה כי זכות הערעור מצומצמת למי שהיו צדדים להליך בערכאה הראשונה - מרחיבות דווקא את זכות הערעור ולא מצמצמות אותה. כך למשל בהלכת חסן, הרחיב בית המשפט את ההגדרה של "צד", עת קבע כי צד אינו נקבע אך על פי המסמכים הפורמאליים, אלא צד ייחשב גם מי שנתקיים בעניינו הליך שהכריע בזכותו ההופלדיאנית; ומכיוון שלהנחת המערערת, הענקת פטנט שאינו ראוי מהווה פגיעה קשה ביכולתם של מתחרים עסקיים להתחרות עם מוצר משלהם, הרי שנפגעה בעניינה זכות הופלדיאנית- היא הזכות לתחרות (ובתמיכה לטענת המערערת באשר לחשיבות הזכות לתחרות, היא מפנה לע"א 733/95 ארפל נ' קליל (15.7.97; להלן, "פסק הדין בעניין קליל"). לבסוף טוענת המערערת, כי מעל לכל הטעמים שהובאו על ידה לביסוס זכותה להגשת הערעור דנן, הרי שזכותה נובעת מזכות היסוד של הגישה לערכאות, ובפרט לערכאות הערעור, בצירוף העיקרון כי החלטות מנהליות של ברי סמכות שלטונית חייבות מעצם טיבן להיחשף לשבט הביקורת של הערעור. זכות זו, לטענתה, נידונה בפסק הדין בעניין קליל, בו עמד בית המשפט העליון על חשיבותה המוגברת של הזכות, על מנת להרחיב את הביקורת מקום שקיים חשש לקבלת החלטה שגויה ברישום פטנט, המקימה פגיעה קשה בפרט ובציבור. אמנם, המערערת אינה מתעלמת מן העובדה שפסק דין זה לא עסק בבקשה לביטול פטנט אלא בבקשה שהוגשה לבית המשפט המחוזי לביטול מדגם רשום, בידי מי שלא היה צד להליך; אלא שלדעתה, הוא יפה שבעתיים למתן זכות ערעור על ההחלטה לפי סעיף 34 לחוק. אשר למסגרת הנורמטיבית מכוחה מבקשת המשיבה למחוק את הערעור, היא סעיף 421 לתקנות סדרי הדין, סבורה המערערת כי המשיבה מבקשת להפעיל תקנה העוסקת במחיקה משום כשלים טכניים, ואולם זכות הערעור הינה עניין מהותי, מאין כמותו, וראוי שתידון בהתאם. בדיון שבפניי הדגישה המערערת, כי אין לקבל את טענת המשיבה לפיה ערעור לפי סעיף 34 יכול שיוגש אך על ידי מי שהיה צד להליך בפני הרשם. זאת משום שכפי שקרה בענייננו, כאשר הצד המתנגד מסיר את התנגדותו, והפטנט נרשם, סביר להניח כי אותו צד לא יגיש על כך ערעור (מאחר וכאמור הסיר הוא את התנגדותו), או אז נוצר מצב, לשיטתה של המשיבה, כי איש לא יוכל לערער על החלטת הרשם שהתקבלה לפי סעיף 34 לחוק, שהיא תוצאה לא סבירה המתעלמת מן הצורך לדאוג לשמירה באינטרס הצבורי. תשובת המשיבה לתגובת המערערת לסברת המשיבה, הגדרת המערערת את רשם הפטנטים כ"ממונה על ההגבלים הפטנטיים", משקפת תפיסה מעוותת של החוק וחוסר הבנה בסיסי. זאת משום שראשית, כידוע, תפקידו המרכזי והראשון במעלה של רשם הפטנטים הוא להעניק פטנטים לשם קידום הטכנולוגי, לתועלת הכלל. זוהי התכלית העיקרית של החוק, ומכאן שמו - "חוק הפטנטים" - ולא "החוק למניעת מונופולים". כך, בניגוד להנחת המערערת, וכאמור במפורש בסעיף 3(2) לחוק ההגבלים וכפי שנקבע בפסיקה, פטנט אינו הגבל עסקי או מונופולין כמשמעו בחוק ההגבלים העסקיים. כמו כן, גם הפרשנות שעושה המערערת להחלטת הפוסקת שניתנה על פי סעיף 34 לחוק הינה מעוותת. זאת, משום שבהתאם לסעיף 35 לחוק, החובה של הרשם להעניק פטנט למבקשת נבעה מביטול התנגדותה של חברת טבע: ...הוגשה התנגדות והיא בוטלה או נדחתה סופית על ידי הרשם או בית המשפט, יינתן הפטנט למי שהוא אותה שעה בעל האמצאה, זולת אם השתמש הרשם בסמכותו לפי סעיף 34... אמנם, לאחר ביטול ההתנגדות מעניק סעיף 34 שיקול דעת לרשם שלא להעניק את הפטנט, ברם, משהפעילה הפוסקת שיקול דעתה והחליטה שלא להפעיל את סמכותה על פי סעיף 34 לחוק, משמעות הדבר הינה שסעיף 35 חל באופן אוטומטי, וחובה על הרשם להעניק את רישום הפטנט. הענקת פטנט במקרה זה מתבצעת מכוח הוראות הסעיף האמור, ואין עליו כל ערעור. אשר להסתמכות המערערת על סעיף 174(א) לחוק, אשר מקים לה לטענתה זכות ערעור על כל החלטה של הרשם, והתבססותה בין היתר על המילה "לרבות" ("מי שרואה את עצמו נפגע על ידי החלטה של הרשם אשר סיימה את הדיון בהליך שנערך בפניו לפי חוק זה, לרבות החלטה שלא לשמעו לפי סעיף 159, רשאי לערער עליה לפני בית המשפט תוך המועד שנקבע"), וזאת, כשבסעיף 159 לחוק, אליו מפנה המחוקק בסעיף 174 האמור, נקבע כי "הרשם ישתמש בסמכות שניתנה לו לפי חוק זה ולאחר שנתן הזדמנות לכל אדם העלול, לדעתו של הרשם, להיפגע מהחלטתו, להשמיע את טענותיו בפניו", סבורה המשיבה כי דווקא השימוש במילה "לרבות" מחזק את טענותיה ולא את טענת המערערת. זאת, משום שהמילה "לרבות" משמעה להוסיף לַכלל משהו אשר בשגרה נמצא מחוץ לכלל, והוספתו יש בה כדי לרבות לכלל (על פי מילון אבן שושן, ההגדרה המילונית של "לרבות" הינה "להוסיף לכלל"). לענייננו, סבורה המשיבה כי ברי שהמילה "לרבות" בסעיף 174(א), תכליתה להבהיר כי צד להליך הרשאי להגיש ערעור, הינו אך ורק מי שהיה צד להליך בערכאה הקודמת, או מי שביקש להיות צד והרשם לא נעתר לבקשתו; ואכן, בהתאם לסעיף 159 לחוק, נתן סגן הרשם לחברת טבע, שהייתה המתנגדת בהליך, זכות להשמיע את טענותיה בפניו, שכן היא עונה להגדרה "כל אדם העלול, לדעתו של הרשם, להיפגע מהחלטתו". אולם, מעבר לכך, אין להרחיב את הזכות לערעור לכלל הציבור, ולכלל המתחרים העסקיים הפוטנציאליים של מבקשת הפטנט, אם לא היה להם שום קשר בפועל להליך נשוא הערעור. ובהקשר זה מדגישה המשיבה, כי יש לדחות את טענת המערערת לפיה נשללה ממנה זכות השימוע, שכן המערערת מעולם לא ביקשה להצטרף להליך כצד, ולא הגישה התנגדות, חרף ידיעתה אודות החלטות קודמות שניתנו בעניינה של המשיבה, אלא, העדיפה "לשבת על הגדר" במהלך כל ההליכים שנוהלו, עד לאחר שהרשם כבר נתן את החלטתו הסופית למתן הפטנט, ואילו הייתה פועלת המערערת במועד, כפי שעשתה חברת טבע, הרי שהייתה ניתנת לה מלוא הזכות להביע את עמדתה. בהמשך לכך, סבורה המשיבה כי החלטת לילי תומך דווקא בעמדתה, שכן נאמר בו במפורש כי הסייג של סעיף 159 הוסף לסעיף 174 על מנת להבהיר כי מי שלא היה בעל-דין בהליך שלפני הרשם ונדחתה בקשתו להשמיע את טענותיו לפניו, יכול לערער על החלטה; ואולם במקרה דנן, לא נדחתה שום בקשה של המערערת להשמיע את טענותיה, משום שהיא מעולם לא ביקשה זאת, כאמור. בהקשר זה אף מציינת המשיבה כי בהליך שהתנהל לפני הרשם בבקשה שהגישה המשיבה לפטנט אחר, המערערת אכן הגישה התנגדות במועד, וזכתה למלוא הזכויות השמורות לה על פי החוק, אלא שזנחה לבסוף את התנגדותה; כך שברור למדי כי הערעור הנוכחי אינו אלא ניסיון להתגבר על מחדלה של המערערת שלא הגישה התנגדות במועד. בנוגע לפסק דין קליל, אשר בו, לגישת המערערת, נקבע כעקרון, בשם ההגנה על האינטרס הציבורי, כי קיימת זכות ערעור כללית, סבורה המשיבה כי מעיון בפסק הדין יש ללמוד כי הוא אינו עוסק כלל בזכות הגישה לערכאות, אלא להיקף הביקורת השיפוטית שיפעיל בית המשפט, כאשר שאלת תוקפה של זכות קניינית מונחת לפניו; כך שאין בפסק דין זה כדי להוות בסיס ומקור למתן מעמד להגשת ערעור לצדדים אאשר לא השתתפו בהליך. המשיבה מבקשת גם לדחות את ניסיונה של המערערת ללמוד, בדרך של היקש, מחוק ההגבלים העסקיים לענייננו. לסברת המשיבה, אף כאן מעוותת המערערת את לשון החוק, שכן בניגוד לנטען על ידה, גם חוק ההגבלים העסקיים אינו מעניק "לכל אדם את הזכות לערער" אלא ל"בעל-דין שנפגע מהחלטת בית הדין" (סעיף 39 לחוק ההגבלים העסקיים). אשר לטענת המערערת כי קמה לה זכות ערעור עקב הפגיעה בזכות התחרות, היא זכות הופלדיאנית, סבורה המשיבה כי זכות הערעור, כמו גם הגשת ערעור ברשות, אינה זכות טבעית, אלא קיימת רק עד כמה שהדבר נקבע בחוק. אכן, בכל הליך התנגדות לפטנט, נפגע חופש הפעולה והזכות לתחרות של מי שלא היה צד להליך, אם התוצאה הינה שניתן פטנט המצר את צעדיו בהמשך. ברם, אין זה אומר כי קיימת לכל צד מעין זה זכות ערעור על פי החוק, אם זו לא ניתנה לו במפורש. ובמיוחד נאמרים הדברים, עת ניתנה לאותו צד הרואה את עצמו כנפגע הזדמנות נאותה להעלות את מלוא טענותיו בפני הרשם בדרך של הגשת התנגדות במועד הקבוע בחוק. אין להעלות על הדעת, אפוא, כי מי שמפספס את המועד האמור יבוא ויטען כי נעילת שערי הרשם בפניו ממשיכה לפגוע בזכויותיו וכך ליצור לו זכות ערעור, כשהוא זה אשר נמנע מלנצל את זכות ההתנגדות השמורה לו על פי חוק. להוכחת טענתה כי המונח "כל מי שרואה עצמו נפגע" אינו מקים זכות לכל "נפגע פוטנציאלי" לערער על החלטת הרשם, מפנה המשיבה לניסוח דומה שבסעיף 182(א) לפקודת פשיטת הרגל, תש"ם-1980, בו ניתנת זכות ערעור למי ש"נפגע" על ידי צו בפשיטת רגל. בפסיקה המתייחסת להגדרה זו נקבע כי השימוש במונח "נפגע", משמעו רק "נפגע" אשר היה צד להליך בפני הערכאה קמא (בש"א 292/98 ג'רייס נ' המועצה לייצור ולשיווק של ירקות (29.3.99, להלן: "פרשת ג'רייס")). עוד מפנה המשיבה לעע"מ 7064/03 אדם טבע ודין נ' אסתר שקל (12.11.03), אליו הפנתה המערערת. לטענת המשיבה, אף פסק דין זה תומך בעמדתה, משנאמר בו במפורש כי התנאי להגשת ערעור הינה שעניינו האישי של בעל הדין הוכרע בפסק הדין נשוא הערעור, ואין די בכך שנכללה בפסק הדין הכרעה בעניין החשוב לו, המעניין אותו או הנוגע לו בעקיפין. דיון והכרעה בענייננו, כאמור, סבורה המשיבה כי המערערת אינה צד פורמאלי בהליך העיקרי, מאחר שלא הגישה בקשת התנגדות כלל, וכמו כן, היא גם אינה צד בפועל אשר לגביו התנהל הליך נלווה אשר פגע בזכותה ההופלדיאנית, משום שהליך מעין זה כלל לא התקיים. מנגד, סבורה המערערת כי הלכת חסן, המרחיבה את זכות הערעור אף למי שלא היה צד פורמאלי, מקימה לה זכות ערעור, משנפגעה זכותה ההופלדיאנית לתחרות עסקית. בעניין זה, הדין עם המשיבה. סבורני כי הפרשנות שמציעה המערערת, על מנת לחסות בצילן של ההגדרות שניתנו בפסיקה לתנאים המקימים זכות ערעור, הינה רחבה יתר על המידה ואינה מתקבלת על הדעת; ומעבר לכך, היא אינה מתיישבת עם הפסיקה שהמערערת עצמה מבקשת להיבנות ממנה. אבהיר: עקרונית, טענת המשיבה אודות הפגיעה בזכותה ההופלדיאנית לתחרות עסקית, מקום בו נרשם פטנט, מקובלת עליי, שכן לא יהא זה מופרך לומר כי עצם הענקת פטנט פוגעת בזכויותיהם של רבים אחרים, באופן המגביל את חירותם לעשות שימוש במוצר המוגן בפטנט. עם זאת, וחרף הפגיעה המתוארת, המבחנים שבפרשת חסן וצירינסקי מבהירים כי אין בגישה הפונקציונאלית כדי לפתוח פתח להגשת ערעור לכל אדם שרואה עצמו נפגע כתוצאה מקבלת ההחלטה נשוא הערעור אשר הינו מבקש להגיש, אלא אך ורק למי שהיה צד בפועל להליך, בין אם בהליך העיקרי ובין אם בהליך נלווה. אין מחלוקת כי בענייננו לא הייתה המערערת צד להליך העיקרי שהתנהל בפני סגן הרשם, ובהמשך בפני הפוסקת, משהליך זה התנהל בין המשיבה לחברת טבע, אשר בהמשך זנחה את התנגדותה; ונוסף על האמור, הליך נלווה כלל לא התנהל. לפיכך ברי כי המערערת לא יכולה להיחשב ל"צד" להליך האמור. מן האמור עד כה עולה, כי ברמה העקרונית, למערערת לא קמה זכות ערעור, משלא הייתה "צד" להליך בפני רשות הפטנטים, כמשמעו בפסיקה שהובאה לעיל; והטיעון אודות הפגיעה בזכותה ההופלדיאנית, אין בו כדי לסייע בידה. דיני חברותהגבלים עסקייםמונופוליןפטנטים