אי ציות לתמרור מספר 302 - לפי תקנה 64 (ד) לתקנות התעבורה התשכ"א- 1961 (להלן: "התקנות"), ביחד עם סעיף 38 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] התשכ"א- 1961 (להלן: "הפקודה"), עבירה של נהיגה רשלנית - לפי סעיף 62 (2) לפקודה ביחד עם סעיף 38 (2) לפקודה ועבירה של התנהגות שגרמה נזק לרכוש וחבלה לגוף - עבירה לפי תקנה 21 (ב)(2) לתקנות. 4. בעובדות כתב האישום נטען כי ביום 14/05/10, סמוך לשעה 14:20, נהג המערער ברכב פרטי מכיוון כפר הנוער גלים והגיע לצומת עם כביש 4. כביש 4 הינו דו סטרי, חד נתיבי, צומת T, כביש תקין ויבש, ראות טובה, שדה ראייה חופשי כשבצד ימין לכיוון נסיעת המערער מוצב תמרור ב' 302 - עצור ותן זכות קדימה. 5. באותה עת, נסע על כביש 4, מימין לשמאל ביחס לכיוון נסיעת המערער, קטנוע מסוג סוזוקי, נהוג בידי ק.א. המערער נכנס לצומת, לא ציית לתמרור, לא נתן זכות קדימה לאותו אופנוע, חסם את דרכו של הקטנוע וכלי הרכב התנגשו. כתוצאה מהתאונה נחבל בגופו ונזקק לטיפול רפואי נהג הקטנוע. כמו כן, נגרם נזק לכלי הרכב המעורבים. 6. לאחר הרשעת המערער בדין, שמע בית משפט קמא טיעונים לעונש והטיל על המערער את העונשים הבאים: 2,000 ₪ קנס כספי שישולם תוך 90 יום, 3 חודשי פסילה בפועל, 3 חודשי פסילה על תנאי למשך 3 שנים. 7. כאמור, הערעור מופנה כנגד הכרעת הדין וגזר הדין. 8. בית משפט קמא נתן ביום 26/05/13, את הכרעת דינו והתייחס לנקודה שבמחלוקת, כעולה מסעיף 3 להכרעת הדין. 9. המערער טען בבית משפט קמא כי הרשלנות המרבית מוטלת על נהג הקטנוע שנסע במהירות גבוהה וניסה לעקוף את רכב המערער מצד ימין ועקב כך פגע ברגלית הקטנוע בגלגל האחורי ימני של רכב המערער ועקב כך נפל נהג הקטוע ונפגע. 10. המערער טען גם כי התאונה אירעה לאחר שהוא סיים את הפנייה שמאלה והתרחשה בתחנת האוטובוס הממוקמת במרחק של עשרות מטרים מהצומת ולא בתחום הצומת. 11. בית משפט קמא בחן את העדויות, הן של נהג הקטנוע והן של המערער, עדותו של הבוחן המשטרתי מר אשר וקנין וגרסת הנאשם ובפרק ההכרעה והדיון בראיות קבע בית משפט קמא כי הוא הגיע: "למסקנה כי התאונה התרחשה בצומת, באשמת הנאשם אשר נכנס לצומת מבלי לתת זכות קדימה לרוכב הקטנוע וחסם את דרכו". בית משפט קמא הוסיף וקבע שהתאונה התרחשה לפני תחנת האוטובוס וזאת בהסתמך על חוות דעתו של הבוחן המשטרתי - ת/6, ת/2 ו- ת/5. 12. הבוחן קבע מיקום תחילת התאונה על פי סימני החריצה הברורים והטריים שנמצאו על הכביש. מהסימנים קבע הבוחן כי התאונה התחילה כ- 15 מטרים לפני תחנת האוטובוס ונהג הקטנוע נגרר על פני הכביש עד אחרי תחנת האוטובוס. 13. בית משפט קמא הסתמך גם על אופן התרחשות התאונה, מיקום הפגיעה כשהנזק שנגרם לרכב המערער היה בגובה מיכל הדלק, דבר שמלמד כי הקטנוע היה במצב נסיעה ולא במצב שכיבה ברגע האימפקט ולכן בית משפט קמא קבע כי הוא: ".. מעדיף באופן מובהק את גרסתו של מר ק. (נהג הקטנוע) על פני גרסתו של הנאשם. גרסתו של מר ק. באשר למקום התרחשות התאונה (מיד אחרי הצומת ולא בתחנת האוטובוס) מתיישבת עם הממצאים בזירה...". 14. עוד קבע בית משפט כי הוא מקבל את גרסת נהג הקטנוע שנסע במהירות של 80-90 קמ"ש כאשר היה במרחק של 25 מטר מהצומת, אז התפרץ המערער לצומת, דבר שחייב אותו לסטות לימין הדרך ולהימנע מפגיעה ברכב של המערער. 15. בית משפט קמא בחן גם את שאלת האחריות של המערער וקבע כי בכניסתו לצומת הוא חסם את דרכו של נהג הקטנוע. בית משפט קמא קבע כי המערער נטל סיכון לא מחושב ואף ממשי בכניסתו לצומת וכי גם אם גרסת המערער הייתה נכונה ונהג הקטנוע נסע במהירות של 130 קמ"ש, הרי שמהירות זו יכלה להביא לתאונה קשה יותר ונהג הקטנוע לא יכול היה להימנע מפגיעה ברכב המערער. 14. בית משפט קמא גם התייחס לעניין רשלנותו של נהג הקטנוע וקבע כי לא היה בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין התרחשות התאונה לבין אחריותו של המערער. על כן, הרשיעו בעבירות שיוחסו לו. 15. בא כוח המערער טען בפניי כי היה מקום להרשיע את המערער בעבירה לפי תקנה 21 (ג) לתקנות במקום להרשיעו בעבירה לפי סעיף 62 (2) לפקודה. המדובר בחוסר זהירות שחלק ניכר ומשמעותי של הרשלנות מוטל גם על כתפיו של נהג הקטנוע. 16. בא כוח המערער ניסה להפנות למקום אירוע התאונה, לנסיבותיה, לעדויות וביקש שבית המשפט יסיק מכך שבית משפט קמא טעה משקבע שהתאונה נגרמה כ- 15 מטר לפני תחנת האוטובוס וממרחק קרוב לצומת. 17. לדעת בא כוח המערער, התאונה התרחשה בסמוך לתחנת האוטובוס ולאחר שהוא הספיק להשתלב בתנועה בכביש. נהג הקטנוע נהג במהירות בלתי סבירה בנסיבות העניין ומכאן שיש להטיל את האחריות עליו. 18. על כן, ביקש בא כוח המערער לזכות את המערער מהעבירה בה הורשע ולחילופין, להרשיעו על פי תקנה 21 (ג) לתקנות ולבטל את ההרשעה לפי סעיף 62 (2) לפקודה. לחילופי חילופין, ביקש כי בית המשפט יקבל את הערעור ויקל בדינו, בעיקר בעונש הפסילה הפוגע בו קשות, עונש שלא ניתן כל ביטוי לנסיבות העבירה ונסיבותיו כפי שהוצגו בפני בית משפט קמא. 19. בא כוח המשיבה ביקש לדחות את הערעור על כל חלקיו. פסק הדין של בית משפט קמא מנומק ומפורט. בית משפט קמא דן בכל טענות המערער ועל פי התרשמותו, העדיף את גרסת עדי המשיבה על פני גרסת המערער. מדובר בהכרעה על פי העובדות שהיו בפני בית משפט קמא ולכן אין להתערב בקביעות אלו. 20. בא כוח המשיבה הפנה לדברי המערער באולם בית המשפט שם הגיב תוך כדי שמיעת עדותו של נהג הקטנוע באמירה הבאה: "כל מה שאותו נהג אמר נכון, למעט עניין המהירות". 21. המשיבה הפנתה לראיות שיש בהן כדי לסתור את טענות המערער לעניין מיקום התרחשות התאונה. לטעמה, בית משפט קמא לא התעלם מטענה זו, בחן אותה, דן בה וקבע כי טענה זו אינה מבוססת ואינה מתיישבת עם הממצאים בשטח. 22. לדעת המשיבה יש לדחות את הערעור לעניין הכרעת הדין. בית משפט קמא הרשיע את המערער בעבירה שיוחסה לו ואין כל מקום להמיר עבירה זו מסעיף 62 (2) לפקודה לתקנה 21ג' לתקנות. 23. עוד ביקשה המשיבה לדחות את הערעור לעניין העונש כשבצד העבירות שהמערער ביצע קבוע עונש פסילה מינימאלי של שלושה חודשים וזה בעצם העונש שהוטל על המערער. 24. לאחר שעיינתי בהכרעת הדין, בגזר הדין, בהודעת הערעור ושמעתי את טענות הצדדים, אני מחליט לדחות את הערעור על כל חלקיו. 25. ראשית כל, הכרעת הדין מבוססת על התרשמות בית משפט קמא מהעדים ועל ממצאים אובייקטיבים שנמצאו בשטח על ידי בוחן התנועה. ממצאים אלו, לא נסתרו על ידי חוות דעת נגדית מטעם המערער. 26. זאת ועוד, בית משפט קמא בחן כל טענה שהעלה המערער והתייחס לראיות שהובאו בפניו בהקשר לאותה טענה והחליט להעדיף את עדות עדי המשיבה על פני עדות המערער ועל יסוד כך, הורשע המערער בדין. 27. המערער טען שהיה מקום לשנות את הוראת החיקוק של סעיף 62 (2) לפקודה בתקנה 21ג' לתקנות. למען בחינת טענה זו, אביא להלן את הוראות החוק: סעיף 62 לפקודה קובע: העובר אחת העבירות האלה, דינו - מאסר שנתיים או קנס כאמור בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין) ואם העבירה היא עבירת קנס שדן בה בית המשפט - קנס פי 1.25 מהקנס האמור בסעיף 61(א)(1) לחוק העונשין: (1) מפיר הוראה מהוראות פקודה זו; (2) נוהג רכב בדרך קלות ראש, או ברשלנות, או במהירות שיש בה בנסיבות המקרה סכנה לציבור, אף אם היא פחותה מן המהירות המקסימלית שנקבעה; (3) הוא שיכור בהיותו נוהג רכב, או בהיותו ממונה על הרכב, בדרך או במקום ציבורי; לענין זה, "שיכור" ו"ממונה על הרכב" - כהגדרתם בסעיף 64ב;" לעומת זאת תקנה 21 לתקנות קובעת: (א) כל עובר דרך חייב להתנהג בזהירות. (ב) כל עובר דרך חייב להתנהג באופן שלא - (1) יקפח זכותו של אדם להשתמש שימוש מלא באותה דרך; (2) יגרום נזק לאדם או לרכוש ולא יתן מקום לגרום נזק כאמור; (3) יפריע את התנועה ולא יעכבנה; (4) יסכן חיי אדם. (ג) לא ינהג אדם רכב בקלות ראש או בלא זהירות, או ללא תשומת לב מספקת בהתחשב בכל הנסיבות ובין השאר בסוג הרכב, במטענו, בשיטת בלמיו ומצבם, באפשרות של עצירה נוחה ובטוחה והבחנה בתמרורים, באותות שוטרים, בתנועת עוברי דרך ובכל עצם הנמצא על פני הדרך או סמוך לה ובמצב הדרך. התנהגות המערער הייתה כה חמורה ורשלנית עד כדי שקשה להגדירה כהתנהגות חסרת זהירות. בהתנהגות המערער הוא סיכן חיי אדם ובעיקר נהג הקטנוע. המערער נכנס לצומת מכביש משני לכביש ראשי תוך שהוא מונע מנהג הקטנוע לעשות שימוש בזכותו לנהוג בבטחה ובדרך זו סיכן את חיו. 28. נסיבות התרחשות התאונה בצומת המתחברת לעורק ראשי מחייבת את כל מי שמבקש להשתלב בתנועה בעורק הראשי, לנקוט בזהירות המרבית כדי למנוע התרחשות תאונה. התנהלות המערער, כעולה מהראיות שהובאו בפני בית משפט קמא, יש בה כדי לקבוע שרשלנותו רבתית ולא מדובר בחוסר זהירות בלבד. על כן, לא מצאתי בסיס לטענת המערער שיש לזכותו מעבירה לפי סעיף 62 לפקודה ולהרשיעו בעבירה לפי תקנה 21 לתקנות. על כן, אני דוחה אותה. 29. בחנתי את הכרעת הדין ולא שוכנעתי כי יש נימוקים כלשהם שיצדיקו התערבות ערכאת הערעור בקביעות העובדתיות של בית משפט קמא. גם מנימוק זה, דין הערעור להידחות. 30. באשר לעונש, הרי מה שהטיל בית משפט קמא על המערער הינו עונש המינימום שעל פי החוק מחובתו להטיל עונש זה וסטייה ממנו תיעשה רק בנסיבות מיוחדות וכאלה לא מצאתי, לא בפני בית משפט קמא ולא בערעור. 31. אשר על כן, אני דוחה את הערעור על כל חלקיו. 32. היה וניתן צו עיכוב ביצוע העונש, בטל בזאת הצו ועל המערער לקיים את גזר הדין של בית משפט קמא כשמניין הזמן יהיה מיום מתן פסק דין זה. משפט תעבורהאי ציות לתמרורתקנות התעבורהתמרורים