תביעה בגין חוב עבור שירותי השכרת רכב: 2. ואלה העובדות הצריכות לעניין. המערער הוא בעל עסק למכירת טלפונים ניידים, הנושא את השם המסחרי "תאילנד ישראל יזמות", ומנוהל על ידו כעוסק מורשה מיום 16.09.07. המשיב הפורמאלי 1, X X, הינו אחיו של המערער, והיה אף הוא בעלים של עסק הנושא את השם המסחרי הזהה "תאילנד ישראל יזמות", שנוהל על ידו כעוסק מורשה החל מיום 22.04.07, והינו עוסק מורשה שונה מעסקו של אחיו. המשיב הפורמאלי 1 קיבל מהמשיבה שירותי השכרת רכב, ונותר חייב לה סך של 70,070 ₪. גם המערער קיבל שירותי השכרת רכב מהמשיבה, ממנה שכר שני כלי רכב בלבד, ונותר חייב לה סך של 5,547 ₪. 3. לאחר שמספר פניות מצד המשיבה אל המערער ואל המשיב הפורמאלי 1 לתשלום חובותיהם לא נענו, תפסה המשיבה בלילה שבין ה-01.05.08 ל-02.05.08 את שני כלי הרכב שהושכרו למערער ונמצאו בחזקת המשיבים הפורמליים, והשיבה אותם לרשותה, וזאת כדי לפרוע את החובות שלטענת המשיבה שייכים לבית עסק אחד ששייך לאחים. 4.לטענת המערער, בשני כלי הרכב היה ציוד רב אשר אבד ולא הושב לו, ועל כן הגיש תביעה שכנגד ע"ס 200,000 ₪ לתשלום פיצויים בגין העלמות הסחורה מהרכבים נשוא ההליך. עוד טען המערער, כי מדובר בשני עסקים נפרדים, ואין לחייבו בגין חובות של אחיו. 5. בית משפט קמא קבע שהעסק של המערער והעסק של המשיב הפורמאלי 1 הינם שני עסקים נפרדים, ובהיעדר התחייבות אישית מצד המערער והמשיבים הפורמליים לשאת האחד בתשלום חובו של האחר, לא ניתן להטיל על כתפי המערער את האחריות לחובות העסק של אחיו, ואחריותו מתייחסת רק להסכמי השכירות שנחתמו על ידו בלבד, ואין הוא חב בתשלום חובות הנובעים מהסכמי השכירות אשר נחתמו עם המשיב הפורמאלי 1. באשר לתביעה שכנגד שהגיש המערער נגד המשיבה, קבע בית המשפט, כי תפיסת הרכבים על ידי המשיבה והשבתם לחזקתה נעשה כדין, ובהתאם להסכם השכירות שבין הצדדים. עוד קבע בית המשפט כי המערער לא הוכיח את סכומי התביעה, ועל כן התביעה שכנגד נדחתה. טענות הצדדים בערעור 6. המערער מערער הן על קבלת תביעת המשיבה בה חוייב לשלם לה את החוב בסך של כ-5,500 ₪, שעה שלטענתו היה מקום לקזז חוב זה מהנזק שגרמה לו המשיבה, וכן על דחיית התביעה שכנגד. לטענת המערער, פסק דינו של בית משפט קמא שגוי ביסודו, כאשר טעה בית המשפט בקביעתו כי תפיסת הרכבים נעשתה כדין. לטענתו, הוא לא הפר את תנאי ההתקשרות, ומשכך לא עמדה למשיבה עילה לתפוס את הרכבים, מה גם שלטענתו הוסכם בע"פ בינו לבין נציגת המשיבה כי ישיב את הרכבים, כאשר לטענתו, שגה בית המשפט כשקבע כי היה עליו לזמן לעדות את נציגת המשיבה כדי להוכיח הסכמה זו, בעוד שחובה זו יש להטיל על המשיבה, שבחרה תחת זאת להעיד עדים שאינם קשורים למקרה באופן ישיר. כן טוען המערער כי שגה בית המשפט כשקבע כי לא הוכיח את שווי הציוד שאבד, ובתוך כך שגה במשמעות שנתן לתיעוד בוידאו. 7. מנגד, טוענת המשיבה, כי יש לדחות את הערעור על הסף, שכן טענות רבות המועלות בו הינן בגדר הרחבת חזית. בנוסף, טוענת המשיבה, כי המערער טוען כנגד קביעות עובדתיות, והלכה היא כי אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים ובקביעות מהימנות של הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים. טוענת המשיבה, כי בצדק דחה בית המשפט את גרסת המערער לקיומה של הסכמה בע"פ בדבר מסירת הרכבים על ידו, כאשר המערער לו הביא לעדות את נציגת המשיבה הרלוונטית, וכי בצדק קבע בית המשפט כי תפיסת הרכבים נעשתה כדין, וכי היא השיבה למערער את כל הציוד שנמצא ברכבים שנתפסו. לבסוף, טוענת המשיבה כי המערער מנסה לעשות שימוש לרעה בהליכי משפט, כשמטרתו היא להימנע מלשלם את אשר התחייב לו. ד י ו ן 8. לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית משפט קמא, אני סבורה כי דין הערעור להידחות. 9. בפסק דינו קבע בית משפט קמא קביעות עובדתיות ברורות וחד משמעיות, מנומקות ומעוגנות בחומר הראיות שהונח בפניו, וכל זאת לאחר שבית המשפט ששמע את העדויות ובחן את מכלול הראיות, סיכם קביעותיו כדלקמן: "... אחריותו של הנתבע 1 [המערער - ר.ל.ש] הינה ביחס להסכמי השכירות אשר נחתמו על ידו בלבד, וכי אין הוא חב בתשלום חובות הנובעים מהסכמי השכירות אשר נחתמו על יד הנתבע 2 [משיב פורמאלי 1- ר.ל.ש]". ובהמשך, באשר לתפיסת הרכבים, קבע בית המשפט כי "..תפיסת הרכבים על ידי התובעת והשבתם לחזקתה נעשה כדין ובהתאם להסכם השכירות שבין הצדדים", כאשר מעבר לנדרש ציין כי בכל מקרה לא הוכח גובה הנזק, כדלקמן: "...בנסיבות המקרה דנן, אני סבורה, כי לא די בעדויות וראיות אלו כדי להוכיח ולבסס את גובה סכום הנזק הנטען... כשל בהוכחת טענתו, לפיה הציוד דנן היה מצוי בכל הרכב בעת תפיסתם... הנתבע 1 אף כשל בהוכחת סכומי התביעה שכנגד". עוד ציין בית המשפט כי "עדותו של הנתבע 1 לעניין הציוד אשר נעלם מרכבי התובעת אינה עקבית, ולא הותירה אצלי רושם של עדות מבוססת ואמינה...". 10. הלכה היא כי ערכאת הערעור תמעט להתערב בממצאים עובדתיים ובממצאי מהימנות אשר נקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אשר שמעה את העדויות והתרשמה באופן ישיר ובלתי אמצעי מהעדים וממהימנותם, והתעמקה בחומר הראיות. התערבות מסוג זה תיעשה רק במקרים חריגים, בהם הגרסה העובדתית שאומצה על ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת, או שהיא תוצאה של התעלמות מראיות שהוצגו בפניה [ע"א 4814/09 טמפו תעשיות בירה בע"מ נ' מדינת ישראל ( 22.12.10); רע"א 7791/09 חממה מאיר סחר (1996) בע"מ נ' טחינת השלום 2001 בע"מ ( 04.01.10)], אשר המקרה דנן אינו נמנה עליהם, ולא מצאתי כל עילה להתערב בפסק דינו המנומק והמפורט של בית משפט קמא, שנסמך על הראיות, כאשר לא הוצגה כל ראיה שיכולה ללמד על התחייבות ישירה או עקיפה של המערער בגין החובות ששייכים לעסק של אחיו, וכאשר בית משפט מצא כאמינה את גרסת המערער כי אכן מדובר בעסקים נפרדים, ובצדק קבע בית משפט קמא כי ניתן לחייב את המערער רק בגין החובות הנובעים מההסכמים עליהם חתם באופן אישי בשם העסק שלו, והמסתכמים בסך של כ-5,500 ₪. 11. כך גם לא מצאתי מקום להתערב בקביעה לפיה לא הוכחה התביעה שכנגד, במיוחד לאור העובדה שעל פי הסכמי השכירות עליהם חתום המערער, אכן רשאית הייתה המשיבה לתפוס את הרכבים במקרה של סיום ההסכם מכל סיבה שהיא, כך למשל מקום בו המערער לא עמד בהתחייבויותיו כלפי המשיבה ולא שילם לה את התמורה המגיעה לה. גם בעניין זה מדובר בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות של בית משפט קמא, שמצא את עדות המערער לגבי הציוד שלכאורה נעלם כלא מבוססת ולא אמינה. 12. באשר לטענת המערער כי היה בינו לבין המשיבה סיכום בע"פ לפיו יחזיר בעצמו את הרכבים, ועל כן לא היה לטענתו מקום לתפוס את הרכבים באישון לילה, ובמיוחד בשל חוב כה פעוט - הרי שבית משפט קמא דחה את הטענה בדבר קיומו של סיכום בעל פה עם נציגת המשיבה בדבר החזרת הרכבים על ידי המערער - בית משפט קמא דחה טענה זו, וקבע כקביעה עובדתית שאין להתערב בה כי המערער לא הוכיח קיומה של הסכמה בע"פ, במיוחד נוכח העובדה כי לא הביא לעדות את אותה הנציגה עימה לכאורה הגיע להסכמה הנטענת. 13. באשר לתיעוד הוידאו אליו הפנה המערער, הרי שאומנם ניתן לראות בסרטונים ספירה של ציוד - טלפונים ניידים - ואולם, אין די בכך כדי להוכיח את טענות המערער בעניין כמות הציוד שאבד ושוויו, ואין מקום במקרה זה להתערבות ערכאת הערעור בקביעותיה החד משמעיות של הערכאה הדיונית שהתרשמה ממכלול הנסיבות, וקבעה כי התביעה שכנגד ושווי הציוד לא הוכח על ידי המערער, ואף קבעה כי גרסת המערער בכל הקשור לציוד שאבד אינה אמינה. 14. אור כל האמור, לא מצאתי כל עילה להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא. סוף דבר 15. לאור כל האמור, הערעור נדחה. הנני מחייבת את המערער לשלם למשיבה הוצאות בסך כולל של 10,000 ₪. הפיקדון שהפקיד המערער יועבר למשיבה, באמצעות ב"כ, על חשבון ההוצאות הנ"ל. רכבשכירותהשכרת רכבחוב