בהתאם להסדר הדיוני הופנה המערער לשרות המבחן ומתסקיר שרות המבחן עלה כי הרקע לביצוע העבירות הוא השימוש בסמים שעשה המערער. בעבר, בשנת 2005, עת ריצה מאסר בכלא חרמון, עבר המערער תהליך גמילה אינטנסיבי והצליח להימנע משימוש בסמים במשך חמש שנים ובחלק ניכר מהתקופה אף שמר על יציבות תעסוקתית, אלא שלאחריהם הוא חזר להתערות בחברה בעייתית, שם פעל מתוך ריכוז בסיפוק צרכיו באופן מיידי. כשנה עובר למעצרו בגין ביצוע העבירות נשוא הערעור שבפנינו, החל המערער לשתות לשוכרה, דבר שהוביל אותו לתפקוד לא יציב בכל מישורי חייו ולהתנהגות אימפולסיבית כלפי סביבתו, לרבות כלפי אשתו. חצי שנה לפני מעצרו הוא שב לצרוך סמים ולבצע עבירות כדי לממן את צריכתם. 5. במסגרת הליך המעצר עד תום ההליכים שוחרר המערער ביום 8.4.12 לקהילה טיפולית (בית אור אביבה) והגיע עד לשלב הסופי, במסגרתו הוא שולב בהוסטל, שם הוא שוהה בפיקוח עד היום. שרות המבחן העריך כי כניסת המערער בעיתוי זה של חייו לבית הסוהר עלולה לקטוע את התהליך השיקומי בו הוא מצוי. 6. בימ"ש קמא קבע כי המערער פגע משמעותית בערכים המוגנים של הגנה על שלום הציבור ורכושו, הגנה על תחושת בטחון הציבור, בעיקר לנוכח מספרן הרב של הפריצות שבוצעו במשך תקופה של 3 חודשים ועזות המצח המתבטאת בכך שיום לאחר שנתפס בכף פרץ המערער לבית נוסף, תוך גרימת נזקים וגניבת פרטי רכוש רבים. בימ"ש קמא שקל לקולא את העובדה שכל ארוע פריצה כשלעצמו איננו ברף החומרה הגבוה של העבירות, שלא הוכח תחכום מיוחד או תכנון מראש, שמרבית העבירות בוצעו ללא גרימת נזק לרכוש וערכו של הרכוש שנגנב לא היה רב במיוחד. בימ"ש קמא בחן את מידת העונש במקרים דומים וקבע כי מתחם העונש ההולם בגין כל ארוע של פריצה ובגין ארוע הסגת גבול נע בין 5 ל-24 חודשי מאסר וכי מתחם העונש ההולם בעבירת עשיית עסקה בחומר הנחזה להיות סם נע בין 2 - 12 חודשים. במסגרת הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה שקל בימ"ש קמא לחומרה את עברו הפלילי של המערער ואת תקופות המאסר הארוכות שריצה. בימ"ש קמא התייחס להליך השיקומי שעבר המערער וקבע כי חרף האמור בתסקירי שרות המבחן אין מקום לסטות ממתחם העונש ההולם בשל ההליך השיקומי שכן המערער לא הוכיח כי השתקם או כי יש סיכוי של ממש שישתקם משלושה טעמים: ראשית, לעת כתיבת גזר הדין טרם ניתן היה לבחון את התאקלמות המערער והסתגלותו מחוץ לקהילה הטיפולית מאחר והוא רק החל בשלב ההוסטל. שנית, אין זה ההליך הטיפולי הראשון אליו נרתם המערער וספק אם ההליך הנוכחי יישא פרי לאורך זמן. שלישית, ועיקר, בימ"ש קמא לא מצא ליתן משקל לדברי המערער לפיהם הוא עייף מאורח החיים העברייני וכי הוא נכון לשנות מדפוסי חייו בעזרת ליווי והכוונה, שכן התבטאויות דומות השמיע המערער בהליכים משפטיים קודמים ונראה כי הוא סיגל לו "דפוס פעולה" לפיו במסגרת ההליך המשפטי הוא מתחיל הליך טיפולי ומבקש את רחמי בית המשפט ומתן בכורה להליך השיקומי, אך לאחר שחרורו הוא שב לבצע עבירות למימון הסם. נימוקי הערעור 7. המערער, לאחר שבמשך שנים רבות ניהל אורח חיים התמכרותי, עבר הליך טיפולי ארוך ומקיף במהלכו סיים בהצלחה הליך גמילה בקהילה טיפולית, עבר לשלב האחרון, שלב ההוסטל, והשתלב במסגרת תעסוקתית. 8. שרות המבחן מדגיש את חשיבות המעבר להוסטל שמטרתו הכנת המערער לחיים עצמאיים וממליץ על המשך האפיק הטיפולי בו מצוי המערער, תוך הדגשת השינוי שעבר בחייו. הטלת עונש מאסר בעיתוי הנוכחי עלולה לפגוע בהליך השיקומי ותוצאותיו. 9. בימ"ש קמא שגה כאשר קבע שלמערער אין פוטנציאל שיקומי רק בשל העובדה שעבר הליכי גמילה ובעבר לא הצליח לעמוד בנקיון מסם. על הקושי הטמון בהליך גמילה עמד ביהמ"ש העליון בבש"פ 1981/11 מ.י. נ. אשר סויסה. 10. המחוקק החליט לתת לשיקולי השיקום מעמד בכורה ובנסיבות ההליך הטיפולי המוצלח היה על בימ"ש קמא לחרוג ממתחם העונש ההולם שקבע ולהסתפק בענישה מופחתת שתשרת את האינטרס הציבורי. 11. בימ"ש קמא התמקד יתר על המידה, ובצורה בלתי מאוזנת, בעברו הפלילי של המערער, לא לקח בחשבון את ההליך הטיפולי שעבר ואת העובדה שהודה בהזדמנות הראשונה והביע חרטה. היה על בימ"ש קמא, לאחר קביעת מתחם העונש ההולם, להטיל חלק מהעונש בחופף ולא במצטבר, כפי שעשה, דבר שהוליך לתוצאה בלתי סבירה וחמורה מדי. עמדת המשיבה 12. גזר דינו של בית משפט קמא סביר והולם את נסיבות המקרים בהם הורשע המערער. 13. עברו הפלילי של המערער מלמד כי כל אימת שאינו נמצא במאסר הוא פורץ, למרות שעבר הליכי טיפול שלא צלחו. דיון והכרעה 15. נפתח ונאמר כי לאחר שנשמעו טענות הצדדים ובטרם ניתן פסק הדין התקבלה הודעת הקהילה הטיפולית בית אור אביבה כי טיפולו של המערער בהוסטל הופסק באופן מיידי מאחר ותוצאות בדיקות שתן שנערכו למערער הראו בבירור כי השתמש בסמים. לנוכח זאת, נראה כי למעשה נשמט הטיעון המרכזי בערעור. 16. לדיון שבפנינו, על פי בקשתנו, הגיש שרות המבחן תסקיר משלים וחזר על התרשמותו ועל התרשמות הצוות הטיפולי בקהילה הטיפולית כי המערער ביצע שינוי דרמטי והוא מהווה הצלחה טיפולית מרשימה ומשכך חזר על המלצתו. 17. למעלה מן הצורך נוסיף: א. מעיון בגליון הרשעות קודמות ותסקירי שרות המבחן עולה כי המערער החל להתערות בחברה עבריינית כבר בגיל 16 (כיום הוא בן 38). בגיל זה הוא אף החל להשתמש בחשיש ולבצע עבירות רכוש. במהלך השנים חלה אצלו העמקה בשימוש בסמים והוא עבר להשתמש בהרואין וקוקאין. חלה אצל המערער גם העמקה בהסתבכות בפלילים והסנקציות שננקטו נגדו במהלך השנים לא הביאו לשיפור במצבו. במהלך חלק מתקופות המאסר המערער המשיך לצרוך סמים ובחלק מהן הוא הצליח להפסיק את השימוש במסגרת תוכניות גמילה בבית הסוהר, אך שב להשתמש בהם לאחר שחרורו מבית הסוהר. ב. על מנת לממן את צריכת הסמים נהג המערער לפגוע ברכוש הזולת על ידי כך שפרץ לבתי אזרחים תמימים וגנב את רכושם. הפסיקה התייחסה רבות לעבירות הפריצה ולפגיעה הקשה הנגרמת כתוצאה מהן, שאינה מצטמצמת לפגיעה ברכושו של הנפגע בלבד אלא חודרת לפרטיותו ופוגעת בתחושת הבטחון שלו, בביתו - מבצרו. ביהמ"ש העליון (כב' הש' מלצר), בהתייחס לעבירות הפריצה לבתים, עמד על כך כי הגדרתן כעבירות כנגד הרכוש היא הגדרה מוטעית לאור הפגיעות הנוספות הנגרמות על ידן (ראה ע"פ 7456/08 מ.י. נ. אואזנה, 27.11.08). ג. אף אנו, כבית משפט קמא, סבורים כי הפגיעה שפגע המערער בערכים המוגנים של הגנה על שלום הציבור ורכושו והגנה על תחושת הבטחון של הציבור, היא פגיעה משמעותית לנוכח ריבוי העבירות ופרק הזמן הקצר בו הן נעברו. אף אנו סבורים כי המערער פעל בעזות מצח, אף אם לא פעל בתחכום ובתכנון מראש. ד. גם לענין סיכויי השיקום של המערער ברור כיום כי לספקנות אותה הביע בית המשפט קמא בהינתן שהמערער כבר נטל חלק מספר הליכים שיקומיים שלאחריהם, ומיד עם שחרורו ממאסר, חזר לדרכו העבריינית היה יסוד. המערער קיבל מספר הזדמנויות שלא השכיל לנצלן, תוך הפרת האמון שניתן בו. ה. כל אחד מב"כ הצדדים הפנה אותנו לפסיקה שתמכה בעמדתו ואולם בנסיבות מקרה זה אנו סבורים כי צדק ביהמ"ש קמא בקביעת מתחם העונש ובהטלת עונש שישקף את חומרת מעשיו של המערער, ובוודאי שאין מקום כיום לתת משקל כלשהו להליך השיקומי. 18. לאור כל האמור לעיל אנו דוחים את הערעור . שימוש בסמיםסמים