בכתב אישום נטען כי השמיט הכנסות שהתקבלו בעיסקו בסכום בלתי-ידוע, ולא פחות מ- 3 מיליוני ₪. בגין כך יוחסו למערער 5 עבירות על סעיף 220(1) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] התשכ"א-1961 (להלן: "החוק"); 5 עבירות של הכנה וקיום פנקסי חשבונות כוזבים, עבירה על סעיף 220(4) לחוק; ו- 5 עבירות על-פי סעיף 220(5) לחוק. העבירות שפורטו לעיל משקפות את כתב האישום המתוקן, שהוגש נגד המשיב. כתב האישום המתוקן הוגש כחלק מהסדר טיעון, שנערך בין הצדדים ביום 13.12.12. מדובר בהסדר חתום, שנערך בין פרקליטות מחוז ת"א (מיסוי וכלכלה) לבין המערער באמצעות באי-כוחו. מכוח ההסדר, תוקן, כאמור, כתב האישום והצדדים הגיעו להסכמה "שיעתרו במשותף להטלת העונשים הבאים" (ראה סעיף 3 להסדר הטיעון). בהמשך פורטו מהם אותם עונשים: המאשימה תעתור לרף עליון של 14 חודשי מאסר שירוצו בפועל. הנאשם יעתור לרף תחתון של 6 חודשי מאסר בפועל, שירוצו בעבודות שירות. עוד הוסכם, כי אם יימצא המשיב כבלתי-כשיר לביצוע עבודות שירות, ירצה 6 חודשים במאסר מאחורי סורג ובריח. כמו-כן הוסכם על מאסר על תנאי וכן על קנס בסך 120,000 ₪ שיחולק ל- 12 תשלומים. 2. בתאריך 21.4.13 ניתן גזר הדין בתיק זה (כב' השופטת מ' ברק-נבו). גזר הדין מפורט ומנומק. בשורה התחתונה הוטלו על המשיב העונשים הבאים: מאסר בפועל בן 7 חודשים; מאסר על תנאי של 12 חודשים וכן הקנס המוסכם בן 120,000 ₪. על גזר הדין מערערת המדינה בפנינו. לטענת המדינה, שגה בית-משפט קמא בכך שהסתפק ב- 7 חודשי מאסר בפועל. עונש המאסר צריך היה להיות לתקופה ארוכה יותר. על יתר רכיבי גזר הדין אין בפנינו ערעור. 3. על אלה עמדה המדינה בהודעת הערעור, כמו גם בטיעון בפנינו: (א) בית-משפט קמא קבע מתחם ענישה המתחיל ב- 5 חודשי מאסר, שניתן לרצותם בעבודות שירות ועד 15 חודשי מאסר בפועל. בכך, לטענת המדינה, שגה בית-משפט קמא. בטיעונו בפנינו טען בא-כוח המדינה, כי הרף התחתון צריך לעמוד על 12 חודשי מאסר "זה קו התחתון לטווח העונש ההולם בעבירות ממין אלה שבוצעו על-ידי המשיב" (ראה הטיעון בפנינו עמ' 2 שורה 14). טווח הענישה, כפי שנקבע על-ידי הצדדים בהסדר הטיעון, איננו מהווה תחליף למתחם ענישה שאותו היה צריך בית המשפט לבחון באופן עצמאי, וכאמור, בחינה כזאת צריכה היתה להוליך אותו למסקנה ש- 12 חודש מהווים את הרף התחתון. (ב) בית-משפט קמא לא כימת נכונה את חומרת העבירה בתיק זה. מדובר בעבירה שהתפרסה על-פני 5 שנים. עבירות של השמטת הכנסה הן עבירות המבוצעות מתוך חשיבה ותכנון. הדעת נותנת כי אלולא התערבו הרשויות, היה המערער ממשיך בביצוע העבירות. (ג) ובאותו הקשר, משקל רב יש, אליבא דהמדינה, להיקף הסכום שמדובר בו. מדובר, כאמור, בהשמטה של 3 מיליון ₪. המשיב אמנם הסיר את המחדל, אולם הסרת המחדל בדיעבד לא מביאה לידי ביטוי את הנזקים שבביצוע העבירה מלכתחילה. כאשר מדובר בעבירות מס, הגורם המבדיל והמאבחן בין עבירה לעבירה היא מידת הנזק, במילים אחרות - גובה הסכום שמדובר בו. כאמור, 3 מיליון ₪ הוא סכום גבוה במיוחד. (ד) באשר לנפקותו של הסדר הטיעון: בא-כוח המדינה מפנה לפסיקה, לפיה ניתן לבחון את שיקול דעתו של בית המשפט, גם כאשר מדובר בענישה שניתנה במסגרת הסדר הטיעון. במקרה הנוכחי, כך לטענת המדינה, הגם שגזר הדין ניתן במסגרת ההסדר, העונש סוטה מנורמת הענישה הראוייה ומצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. (ה) עוד טוענת המדינה, כי בית-משפט קמא לא נתן משקל מספיק לערך המוגן במקרה זה ולא איזן נכונה את שיקולי הענישה, בהינתן אותו ערך מוגן. היה על בית המשפט להעדיף במקרה זה, את אלמנט ההרתעה. עבירות המס הן עבירות קלות לביצוע, נפוצות ביותר, יש קושי בגילויין ועל-כן יש, כאמור, לתת עדיפות לשיקול ההרתעה על-פני שיקולים אישיים. ובאותו הקשר, בית-משפט קמא נתן משקל רב מידי לנסיבותיו האישיות של המשיב ולהודייתו, ובכך, אמור, שגה. 4. הסניגור טען, כי אין מקום להתערב בשיקוליו, וממילא בתוצאה הקונקרטית אליה הגיע בית-משפט קמא. הסניגור הדגיש, כי מדובר בהסדר טיעון שנערך בקפידה, לאחר מספר רב של ישיבות והתייעצויות חוזרות ונשנות, ובסופו של דבר הגיעו הצדדים לאותו הסדר טיעון, שמכוחו הוצב רף עליון ורף תחתון, כאמור לעיל. משגזר בית-משפט קמא את העונש בתוך אותו טווח, אין מקום להתערבות. המערער, מצידו, צפה כי בית-משפט קמא ייאמץ דווקא את הרף התחתון, דהיינו - 6 חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות. עדיין, משפסק בית-משפט קמא כאשר פסק, לא ערער, קיבל עליו את הדין והוא מרצה כרגע את עונש המאסר שהוטל עליו. נימוקים נוספים אותם הדגיש הסניגור הם כדלקמן: המערער הסיר את המחדל במלואו. לא זו בלבד שהסיר את המחדל, אלא שילם מעבר לסכום שנדרש ממנו ופרע את חובו גם בפני רשויות מס נוספות. המערער הוא אדם נורמטיבי, כבן 60, זוהי הסתבכותו הראשונה והיחידה עם החוק. יש לתת משקל לאינטרס ההסתמכות והציפייה של המערער, שאם לא כן, תתרוקן משמעותו של הסדר הטיעון. עוד מפנה הסניגור לכך, שהמערער סובל מבעיות בריאות חמורות. הוא רואה רק בעין אחת, ועלול, לרוע המזל, לאבד גם את הראייה בעין הנוספת. לכן, מבחינתו, ריצוי העונש הוא קשה וכבד במיוחד. הסניגור מפנה גם לנימוקי גזר הדין ולכל הנימוקים המופיעים בו. דיון 5. שקלנו את טיעוני הצדדים, שנטענו בבהירות ובטוב טעם. נקדים מסקנה להנמקה ונאמר, כי החלטתנו היא שלא להתערב בענישה. נוסיף ונאמר בהקשר זה, כי יש ממש בערעור המדינה. לו אנו בית-משפט קמא, הדעת נותנת כי היינו מעמידים את תקופת המאסר שעל המערער לרצות על מספר חודשים גדול יותר ממה שפסק בית-משפט קמא. עדיין, בשיקול כולל ותוך שאנו בוחנים אחד לאחד את הנימוקים שהועלו בפנינו, איננו רואים לנכון להתערב, כאמור לעיל. נתחיל מהסדר הטיעון שמדובר בו. כפי שטען הסניגור, מדובר בהסדר טיעון ערוך בכתב שהוגש גם לעיוננו. אין סיבה לפקפק בטיעונו של הסניגור, לפיו מדובר בהסדר טיעון שפרטיו נשקלו בקפידה, התקיימו מספר ישיבות עד שהצדדים הגיעו להסדר המקובל עליהם ומשכך, יש לייחס לו את משקלו המלא. בהסדר נקבע רף עליון ורף תחתון. צודקת המדינה כאשר היא אומרת, כי גם נתון זה איננו חוסם את דרכה של ערכאת הערעור להתערב בתוצאה הסופית אליה הגיע בית-משפט קמא. עדיין, להסדר הטיעון משקל מירבי. אין צורך לחזור על מושכלת היסוד, ולפיה ככלל בתי-משפט נוטים לאמץ הסדר טיעון. ערכאת הערעור ממעטת להתערב בתוצאה עונשית בעקבות הסדר טיעון. כך, לענין הסדר טיעון "סגור" וכך גם בהבדלים הנדרשים והמובנים מאליהם, בהסדר "טווח" כמו במקרה שבפנינו. אנו רואים להעיר בהקשר זה הערה נוספת. בטיעונו בפנינו אמר בא-כוח המדינה, בין היתר, כי לשיטתו, תוך בחינת הפסיקה הרלבנטית, הרף התחתון אסור היה לו שיהיה נמוך יותר מ- 12 חודש, שעל-כן שגה בית-משפט קמא כשהסתפק ב- 7 חודשים. אם זו היתה עמדת המדינה, היה עליה לעמוד על-כך שהרף התחתון אכן לא יהיה נמוך מ- 12 חודשים. משהסכימה לענישה שיכול וברף התחתון שלה תרוצה במאסר בדרך של עבודות שירות, יצרה בכך פתח לציפיותיו של המערער, ולציפיות אלה יש משקל. בע"פ 1281/06 בורשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד סב(4) 100 אמר בית המשפט העליון, בין היתר, כי: יש להביא בחשבון גם "... את ציפיותיו (הכוונה לנאשם) כי ההסדר שעליו חתם עם התביעה יצא אל הפועל ... אמת, הסדר הטיעון הוא הסכם למאמץ מצד התביעה ולא הסכם לתוצאה ונאשם אף מוזהר כי בית המשפט אינו קשור בהסכם ... אף-על-פי-כן דומה, כי לא יכולה להיות מחלוקת כי בהודאתו באישומים המיוחסים לו, עושה נאשם צעד שמרע את מצבו מתוך ציפייה ברורה ומתבקשת כי הדבר ישתלם לו". כך לגבי הסדר טיעון סגור, כאמור. כך גם לגבי הסדר טיעון שעניינו טווח ענישה. נאשם המגיע להסדר טיעון ומודה מכוחו, מצפה כי הדבר "ישתלם לו" גם בהיבט של אימוץ רף ענישה בתוך הטווח שנקבע. 6. טענה נוספת שהעלה התובע עניינה, הקשר בין מתחם ענישה לבין טווח ענישה שנקבע בהסדר. לענין זה אנו רואים להותיר את הסוגייה העקרונית בצריך עיון, שהרי בית-משפט קמא בענייננו קבע מתחם ענישה ראוי, לאו דווקא בהסתמך על הסדר הטיעון (ראה פיסקה 12 לגזר הדין). באשר לחומרת העבירה: כל טיעוניה של התביעה בהקשר זה מקובלים עלינו לחלוטין, שעל-כן גם פתחנו ואמרנו, כי אילו אנו בית-משפט קמא, לא היינו מסתפקים ב- 7 חודשי מאסר. מקובל עלינו לחלוטין כי מדובר בעבירות חמורות, הן בשל מהותן של העבירות והן בשל הנסיבות הספציפיות במקרה הנוכחי. 5 שנים נמשך ביצוע העבירות, סכום ההשמטה שמדובר בו, כפי שציין התובע, הוא סכום גבוה, כ- 3 מיליון ₪ ויש לכך משמעות של ממש לענין הענישה. מקובל עלינו עוד, כי הסרת המחדל איננה חזות הכל כשמדובר בעבירות מס. יש לה כמובן חשיבות והשלכה לענין הענישה, ובתי-משפט נותנים לכך את המשקל המתאים אולם, איננה מאיינת את משמעותה המקורית של העבירה ואיננה מגמדת את הנתונים הספציפיים הרלבנטיים, כגון: התקופה שלאורכה התמשך הביצוע, היקף הסכום וכיו"ב. 7. החלטתנו שלא להתערב בענישה, חרף האמור לעיל, נשענת על הנדבכים הבאים: אנו נותנים משקל לכך שבית-משפט קמא נתן ביטוי להיבט הנורמטיבי של חומרת העבירה, בכך שהורה על ריצוי מאסר מאחורי סורג ובריח. ההבדל בין 6 חודשי מאסר (שזהו הרף התחתון שנקבע) לבין ה- 7 שהטיל בית-משפט קמא איננו רק הבדל של חודש, אלא הבדל בין ריצוי העונש בדרך של עבודות שירות לבין ריצויו מאחורי סורג ובריח. זה הבדל שיש בו משמעות ערכית ונורמטיבית, כאמור, ובית-משפט קמא נתן לכך את הביטוי המתאים. עוד אנו נותנים משקל נוסף (מעבר למה שנתן בית-משפט קמא) למצבו הבריאותי של המערער. הדעת נותנת אמנם כי יוכל לקבל טיפול רפואי, אם יזקק לו, גם במהלך שהותו במאסר (בפועל, כפי שציינו לעיל, הוא כבר מצוי בריצוי המאסר), אולם אין ספק שמצבו הבריאותי מקשה עליו את ריצוי המאסר בהשוואה לאדם בריא. ובאותו הקשר, משמעות מסויימת, מוגבלת בהיקפה, אנו נותנים גם לכך שהמערער כבר החל בריצוי המאסר, תוך שהציפייה היא, כאמור לעיל, כי הוא יסתיים לרצותה בתוך התקופה שקצב בית-משפט קמא. גם לתחילת הריצוי יש משמעות, כאמור, מוגבלת בהיקפה. על כל אלה אנו מאמצים את מושכלת היסוד המקובלת על ערכאת ערעור מימים ימימה, ולפיה ערכאת ערעור איננה ממצה את הדין עם משיבים. לפיכך, גם אם היינו מלכתחילה מטילים על המשיב עונש מאסר ארוך יותר, כפי שציינו לעיל, עדיין אין בכך כדי להביא בהכרח להתערבותנו כערכאת ערעור. 8. סוף דבר - לאחר התלבטות, הגענו כאמור למסקנה דלעיל, ולפיכך אנו דוחים את הערעור. עבירות מסמיסיםמס הכנסהחוקי מס הכנסה