בקשת ערעור בה חויבה המערערת לשאת בהוצאות ב"כ התובע בסך 3,000 ₪ רקע עובדתי ביום 26.7.12, הגיש התובע הגיש כתב תביעה כנגד הנתבעת, במסגרתו תבע זכויות סוציאליות ופיצויי פיטורין בהתאם לחוקי העבודה. ביום 15.10.12 הגישה הנתבעת בקשה לדחיית התביעה על הסף, אליו צורף כתב ויתור עליו חתם התובע כ-6 חודשים טרם הגשת התביעה, עליו חתם לטענתה, לאחר קבלת סך 5,500 ₪ בגין מלוא זכויותיו בקשר לתקופת העסקתו בנתבעת. בד בבד עם הגשת בקשה זו, הגישה הנתבעת בקשה להארכת המועד הקבוע להגשת כתב הגנה ב-30 ימים לאחר המועד בו תינתן החלטה בבקשת הדחייה על הסף. באותו היום ניתנו על ידי הרשמת שתי החלטות בפתקית- באשר להארכת המועד נכתב "כמבוקש" ובאשר לבקשת הדחייה על הסף, הוחלט כדלקמן: "לתגובת המשיב בתוך 15 ימים. הבקשה תבורר בדיון. יוגש כ.ה (כתב הגנה- א.ש) בתוך 30 ימים אלא אם תחשב הבקשה כ.כ.ה (ככתב הגנה- א.ש). לקבוע מועד" הדיון בתיק כאמור, נקבע ליום 24.2.13. ביום 24.1.13 הגישה הנתבעת בקשה בכתב, בה עתרה, בין היתר ל"הבהרת החלטה", כאשר בסעיף 5 ביקשה הנתבעת לברר, "האם עליה להגיש כתב הגנה עתה או שמא עליה להמתין עד לתוצאת הדיון בבקשת הדחייה על הסף, בעיקר לאור אופייה של הבקשה אשר משמעות קבלתה היא למעשה סיום התיק". ביום 27.1.13 ניתנה החלטה בבקשה לפיה "מעיון בתיק עולה כי לא הוגש כתב הגנה, הבקשה לדחיה על הסף תבורר כפלוגתא ראשונה". ביום 24.2.13 התקיים דיון אליו התייצב נציג המערערת ובא כוחו ואילו מטעם התובע התייצב אך ורק בא כוחו. בפרוטוקול הדיון נכתב כדלהלן: "משלא הוגש כתב הגנה עד מועד זה הרי הבקשה לדחיית התובענה משמשת ככתב הגנה. בית הדין ניסה לנהל הליך קד"מ ולהכנס לרזולוציה של התביעה אולם בא כח הנתבעת מנע זאת ממנו ועתר בבקשה להגשת כתב הגנה. לנוכח האמור, משדיון הקד"מ עקר ובשל הצורך לדחות מועד הדיון הנני מחייבת את הנתבעת בשכ"ט עו"ד לב"כ התובע ולפקודתו בסך 3,000 ₪ כולל מע"מ בגיל בטלת ישיבת היום... טענות הצדדים לטענת המערערת, אי הגשת כתב ההגנה על ידה נבע מהחלטת הרשמת, לפיה סברה הנתבעת כי היא נעתרה לבקשתה להארכת המועד להגשת כתב ההגנה ב- 30 יום לאחר מתן ההחלטה בבקשה לסילוק על הסף. כן הוסיפה, כי בקשת ההבהרה מיום 24.1.13 הייתה מעשה יזום מצידה, שאילו היה נקבע בהחלטה לבקשה כי עליה לעשות כן, הייתה המערערת מגישה את כתב ההגנה בהתאם להחלטת בית הדין. ואולם, בהעדר הוראה מפורשת, אלא ציון לקוני כי בתיק לא הוגש כתב הגנה, סברה המערערת כי היה ויוחלט שלא לקבל את בקשת הדחייה על הסף, במסגרת הדיון שנקבע ליום 24.2.13, היא תוכל להגיש כתב הגנה 30 יום לאחר מתן ההחלטה. לטענת המשיב, התנהלות המערערת חסרת תום לב שעה שלא הגישה כתב הגנתה עד למועד הדיון ואף בעת התקיימותו סירבה כי בקשת הדחייה על הסף תחשב ככתב הגנה. בנסיבות הללו, צדק בית הדין שעה שהשית על המערערת הוצאות בגין בזבוז זמנו של בית הדין ושל ב"כ המשיב. הכרעה לאחר שעיינתי בבקשת המערערת ובפרוטוקול הדיון מיום 24.2.13 נחה דעתי כי דין הערעור להתקבל, כפי שיפורט להלן. ככלל, לא תתערב ערכאת הערעור בקביעת שיעור הוצאות המשפט, קל וחומר בהחלטת ביניים למעט במקרים בהם נתגלתה טעות משפטית או כאשר נמצא כי נפל פגם בשיקול הדעת ובמקרה בו שיעור ההוצאות שנפסקו חורג במידה ניכרת מהסביר ומהמקובל. במקרה דנן שוכנעתי כי נפל פגם בהחלטת הרשמת, וכי לא היה מקום לחייב את המערערת בהוצאות משפט לטובת ב"כ המשיב. כמפורט לעיל, הרשמת נתנה שתי החלטות סותרות באותו היום בעניין הארכת המועד להגשת כתב ההגנה. האחת, המתירה את הגשתו 30 יום לאחר מתן ההחלטה בבקשת הדחייה על הסף, והשנייה- הקובעת כי על הנתבעת להגישו תוך 30 יום מאותו היום בו ניתנה ההחלטה. כתגובה לכך, הגישה המערערת בקשת הבהרה בה ביקשה הוראה מפורשת כיצד עליה לפעול (בקשה מיום 24.1.13). דא עקא, שבהחלטתה מיום 27.1.13, לא הורתה הרשמת בצורה מפורשת כיצד על המערערת לנהוג, לבד מאזכור כי בתיק לא הוגש כתב הגנה וכי הבקשה לדחייה על הסף תבורר כפלוגתא ראשונה. בנסיבות הללו, משניתנו שתי החלטות סותרות ובבקשת הבהרה לא הורתה הרשמת למערערת להגיש כתב הגנה מפורשות, היתה המערערת רשאית להניח, כי החלטת הרשמת להיעתר לבקשה לדחיית המועד להגשת כתב ההגנה עד למתן החלטה בבקשה לדחייה על הסף עומדת בעינה, ועל כן התייצבה לדיון מבלי להגיש כתב הגנה. לטענת ב"כ המערערת, כל ניסיונותיו להסביר את השתלשלות העניינים אשר הובילוהו לאי הגשת כתב ההגנה כמו גם ניסיונו לבאר כי לא היה בכוונתה של המערערת לבזות את החלטת בית הדין, לא זכו להתייחסות. זאת ועוד. טענתו של ב"כ התובע, כי במנותק משאלת הגשת כתב ההגנה, לא ניתן היה לקיים את הדיון באשר התובע לא התייצב, בניגוד להחלטה קודמת המורה על התייצבות אישית של בעלי הדין, לא התקבלה, ואי התייצבותו של התובע התקבלה בהבנה ונפסק כי: "מידיעה שיפוטית נבצר מעובדי שטחים להתייצב בשל התפרעויות עקב החג", וזאת חרף העובדה כי מועד הדיון, אשר נקבע בימי חג הפורים היה ידוע לתובע וב"כ זמן רב לפני הדיון וחרף כך, לא הוגשה כל בקשה לדחיית מועד הדיון. מעיון בפרוטוקול הדיון עולה כי לא קיימת התייחסות להחלטות הסותרות שניתנו על ידי הרשמת. בנסיבות הללו, בהן שוכנעתי כי אי הגשת כתב ההגנה נבע מטעות בתום לב לכל היותר וכי המערערת פעלה על סמך המצג שהיה בפניה, וכי לא ניתנה כל התייחסות לכך בשאלת פסיקת ההוצאות, כי התובע, אשר זומן כדין, לא התייצב, הרי שסבורני כי לא היה מקום להטיל על המערערת את ההוצאות שנפסקו. סוף דבר הערעור מתקבל. החלטת הרשמת מיום 24.2.13 בדבר חיוב המערערת בהוצאות - מבוטלת. אין צו להוצאות. ערעור