ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים על 10% נכות צמיתה

1. לפני ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (להלן- הוועדה) מיום 9.10.12 שניתנה במסגרת ענף ביטוח נפגעי עבודה, לפי סעיף 122 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. בהחלטתה, קבעה הוועדה כי שיעור הנכות הצמיתה שנותרה למערער היא 10% החל מיום 1.1.12 (להלן- ההחלטה) 2. המערער נפגע בברך שמאל ביום 23.3.10 בתאונה שהוכרה על המשיב כתאונת עבודה. 3. ועדה מחוזית מיום 24.2.12 קבעה למערער נכות צמיתה בשיעור של 10% לפי סעיף 35(1)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956 (להלן - התקנות). וזאת בגין הגבלה קלה של כושר תפקוד רגל שמאל. על קביעה זו הוגש ערר. 4. ביום 9.10.12 התכנסה ועדה רפואית לעררים. הועדה בדקה את המערער וקבעה את הממצאים הבאים: "מתהלך ללא צליעה, שם אגד אלסטי מתחת לברך. בדיקת הברך ללא תפליט ללא נפיחות, טווח תנועה מלא לישור ולכיפוף, יציבות תקינה בכל המשורים. מבחני מינסקוס שלילים. רגישות מעל הפיקה ...(מילה לא ברורה-א.ר) של הבורסה סופרפתלרית בלבד. MRI מ - 19/7/12-נמצא קרע של המיניסקוס המדיאלי עם סימנים ניוון של המינסקוס אשר מתבטאת בציסטה בחלקו האחורי וחלקו הקדמי של המינסקוס." הועדה סיכמה את מסקנותיה כדלקמן: "מדובר בקרע על רקע ניווני של המינסקוס אך מאחר ועבר ניתוח מינסקטומי וכיום אין הגבלה ואין הפרעה ביציבות הברך אזי הנכות מתאימה לסעיף 48 (2)(ז)(III) ולכן אין מקום להוסיף נכות בגין כריתת המינסקוס של ....(מילה לא ברורה - א.ר.). גם הנכות שנקבעה שיעור 10% לא נמצאה לה צידוק בבדיקה הקלינית ובדיקת MRI. אי לכך הועדה דוחה את הערר." טענות הצדדים 5. לטענת המערער, הועדה שגתה כאשר לא קבעה לו נכות בשיעור של 10% לפי סעיף 48(2)(ז) לתקנות בגין נזק במניסקוס וזאת בנוסף לנכות שנקבעה לו בגין הגבלה קלה בתנועה לפי סעיף 35(1)(ב) לתקנות. המערער מסתמך על בג"צ 1634/09 בן ציון פנקס נ' בית הדין הארצי לעבודה (ניתן ביום 7.3.2011). 6. לטענת המשיב, קביעת שיעור הנכות ובחירת פריט הליקוי התואם את המגבלות של המבוטח הינה קביעה רפואית מובהקת המצויה במסגרת סמכותה הבלעדית של הועדה. טענת המערער כי הועדה היתה צריכה לקבוע לו נכות לפי סעיף 48(2)(ז) ולא לפי סעיף 48(2)(ז)(IIIׂ) היא טענה רפואית הנטענת בעלמא וללא תימוכין בחוות דעת מתאימה. משהועדה נתנה החלטה מפורטת ומנומקת וישמה פריט ליקוי המתאים למצב הרפואי כפי שעולה מהמסמכים ומהבדיקה, אין לומר כי נפל פגם משפטי בהחלטתה. הועדה נהגה במערער כמעשה בית הלל, משעה שלא הפחיתה את הנכות שנקבעה לו לפי סעיף 35(1)(ב) לנוכח ממצאיה לפיהם לא נמצאה עדות למגבלה בתנועה. המשיב הוסיף וטען כי הלכת בן ציון פנקס אינה רלוונטית כלל לעניינו של המערער, מקום בו קבעה הועדה כי הנכות בגין הפגיעה במניסקוס הינה בשיעור של 0%. דיון והכרעה 7. אקדים ואומר כי לאחר שעיינתי במסמכים המצויים בתיק, ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות כמפורט להלן. 8. הלכה פסוקה היא כי בית הדין מוסמך לדון במסגרת ערעור על החלטות ועדות רפואיות לעררים רק בשאלות משפטיות. כבר נקבע כי במסגרת סמכותו בוחן בית הדין אם הוועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה [עב"ל (ארצי) 10014/98 הוד - המל"ל, פד"ע לד 213 (1999)]. עוד נקבע כי קביעת שיעור הנכות וסעיפי הליקוי הרלבנטיים הן קביעות רפואיות מובהקות הנמצאות בתחום סמכותה הבלעדית של הוועדה ובית-הדין אינו מוסמך להתערב בהן [עב"ל (ארצי) 217/06 בן צבי - המל"ל (ניתן ביום 22.06.2006)]. 9. בהתאם לממצאי הועדה הנסמכים על בדיקה קלינית ועל ממצאי ה-MRI, למערער אין מגבלה בתנועת הברך ואין הפרעה ביציבות הברך. המדובר בקביעה רפואית מובהקת המצויה בסמכותה הבלעדית של הועדה והמערער לא הציג בפנינו חוות דעת רפואית סותרת. מכאן, שקביעת הנכות של המערער בשיעור של 0% לפי סעיף 48(2)(ז)(III) שעניינו "מצב לאחר הוצאת המניסקוס ללא הפרעות תפקודיות" תואמת את מצבו הרפואי ולא מצאתי הצדקה להתערב בה. טענת המערער לפיה, הועדה היתה צריכה לקבוע את נכותו בשיעור של 10% לפי פריט ליקוי 48(2)(ז) שעניינו "נזק במניסקוס בצורה קלה", אינה עולה בקנה אחד עם הממצאים הרפואיים שקבעה הועדה. כאמור לעיל, המערער לא הציג חוות דעת רפואית הקובעת ממצאים התואמים את פריט הליקוי 48(2)(ז). לנוכח קביעת הועדה לפיה שיעור הנכות של המערער בגין הפגיעה במניסקוס עומד על שיעור של 0%, אין רלוונטיות לטענת המערער כי יש לקבוע לו נכות מצטברת בגין ההגבלה בתנועה והפגיעה במניסקוס. 10. לאור כל האמור לעיל, אינני מוצאת סיבה להתערב בהחלטת הועדה, ודין הערעור להידחות. 11. משעסקינן בתחום הביטחון הסוציאלי, אין צו להוצאות. הצדדים רשאים להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק-דין. נכות צמיתהנכותרפואהערעורעררועדה רפואית (ערעור)ועדה רפואית