השאלה העיקרית השנויה במחלוקת הינה האם יש לתובעים, סמכות לחייב את תושבי היישוב, ביניהם הנתבע, לשלם מסים מוניציפאליים, או שמא מדובר במעשה הנגוע באי חוקיות מחמת היעדר סמכות. לטענת התובעים, האגודה, כגוף מוניציפלי של הישוב, רשאית לגבות כספית מהנתבע כחבר האגודה, לרבות גביית מיסים מוניציפאליים. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא גביית מיסים מחברים באגודה שיתופית: 1. התביעה שבפניי עניינה דרישה לתשלום חוב בסך 16,854 ₪ בקרן בגין שירותים עירוניים, אשר לטענת התובעים חייב להם הנתבע. בהתאם לפסק הדין שניתן ע"י כבוד השופט איתן אורנשטיין בע"א (ת"א) 6937-02-10, בוטל פסק הדין מיום 14/12/2009. לאחר שמיעת העדויות והגשת הסכומים ניתן בזאת פסק דין על סמך כל החומר המצוי בתיק. 2. הצדדים: התובע 1 הינו הועד המקומי של היישוב נווה צוף- חלמיש (להלן: "הועד המקומי" או "התובע 1"). התובעת 2 הינה אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית (להלן: "האגודה השיתופית" או "האגודה" או "התובעת 2"), ביישוב נווה צוף (חלמיש) הנמצא בתחומי המועצה האזורית מטה בנימין (להלן: "הישוב" ו"המועצה" בהתאמה). הנתבע הינו תושב בישוב וחבר האגודה השיתופית (להלן: "הנתבע"). 3. העובדות שאינן שנויות במחלוקת: אין מחלוקת, כי גובה החוב עמד על סך של 16,854 ₪ במועד הגשת התביעה, וזאת לפי כרטיס חיוב שהונפק בתאריך 15/06/2007. כמו כן, אין מחלוקת כי החוב לא שולם. 4. תמצית טיעוני הצדדים: תמצית טענות התובעים: לטענת התובעים, לוועד ההנהלה של האגודה השיתופית, בכובעו כוועד מקומי, הוקנו עפ"י סע' 114 לתקנון המועצות האזוריות מכוח הצו בדבר ניהול מועצות אזוריות (יהודה ושומרון), התשל"ט- 1979, סמכויות גביית מיסים במסגרת מכלול סמכויות הניהול המוניציפאלי של ענייני הישוב, כאשר סכומי הכסף הנגבים משמשים לצורך מתן שירותים קהילתיים ואחרים לתושבי המקום, כגון טיפוח הסביבה וכד'. לטענתם, הנתבע השתמש בשירותי היישוב והוא מחויב בתשלום עבורם. למרות פניות חוזרות ונשנות מטעם התובעים בדרישה לתשלום החוב, לא היה כל מענה מצד הנתבע והוא טרם שילם את חובו. 5. תמצית טענות הנתבע: חוסר סמכות: לטענת הנתבע, וועד ההנהלה של התובעת 2 איננו זהה מבחינת סמכויותיו, אופיין והיקף התפרשותן לתובע 1, וכי מדובר בשני אורגנים משפטיים שונים ונפרדים. מלבד זהות פרסונאלית, לא קיימת זהות בין סמכויות ו/או תפקידי התובע 1 ובין סמכויות ו/או תפקידי וועד ההנהלה של התובעת 2. 6. לטענתו, לא ניתן להאציל סמכויות שלטוניות לגוף פרטי כמו האגודה (התובעת 2) ולתת לה לגבות מיסוי שלטוני. דרך זו של האצלת סמכויות נועדה לעקוף את הפיקוח הסטטוטורי של משרד הפנים על השלטון המקומי ועל הגבייה המוניציפאלית, לרבות ההנחות שנקבעו בדין, ובין היתר הנחות ממיסים הניתנות לנכי צה"ל, כדוגמת הנתבע. הנתבע שב וטוען, כי אגודה פרטית, כמו התובעת 2, אינה רשאית לאחוז בסמכויות מוניציפאליות ולהטיל מיסים מוניציפאליים. לתובע 1 ישנה סמכות שכזו, אך לא התקיימו התנאים המצטברים הקבועים בדין, ולפיכך גביית המיסים ע"י התובע 1 אינה חוקית. 7. לטענת הנתבע, האגודה מחד ניכסה לעצמה את כל הסמכויות והתפקידים של וועד מקומי כגוף ציבורי, ומאידך רואה עצמה פטורה מהחובות, הסייגים והמגבלות הקבועים בדין לגבי ועד מקומי , בעצם היותה גוף פרטי. הוועד המקומי כפוף למועצה ואילו זו כפופה למשרד הפנים, ומכאן שכל הטלת תשלום ללא אישורים שהתקבלו מראש, אינה כדין ובחוסר סמכות, ודינה להיות בטלה מעיקרה. הנתבע מציין, כי הינו משלם את מסי היישוב תחת מחאה ולאחר שנים של התעמרות, התנכלות ולשון הרע מצד מזכירות היישוב כלפיו לאחר הפחתת שיעור ההנחה לה הוא זכאי בדין כנכה. 8. השאלה השנויה במחלוקת וטיעונים נוספים: השאלה העיקרית השנויה במחלוקת הינה האם יש לתובעים, ובפרט לתובעת 2 (האגודה), סמכות לחייב את תושבי היישוב, ביניהם הנתבע, לשלם מסים מוניציפאליים, או שמא מדובר במעשה הנגוע באי חוקיות מחמת היעדר סמכות. 9. לטענת התובעים, האגודה, כגוף מוניציפלי של הישוב, רשאית לגבות כספית מהנתבע כחבר האגודה, לרבות גביית מיסים מוניציפאליים. כמו כן, נשאלת השאלה באשר למעמדה המשפטי של הדרישה לתשלום אם יתברר כי נפל פגם בהתנהלות התובעת בגביית הכספים והאם יש לראות את הדרישה כבטלה מעיקרה (VOID) וכפועל יוצא מכך יש לבטל את דרישת התשלום ולמחוק את החובות הנובעים מדרישה זו. מדובר באגודה שיתופית, אשר כפופה לתקנון האגודה. מעצם חברותו של הנתבע באגודה קיבל הוא על עצמו את כלל החובות והזכויות הנובעות מהתקנון. מאחר והתקנון מתיר גביית כספים בגין שירותי האגודה באופן ישיר מחבריה, על הנתבע לשלם עבור השירותים אותם הוא מקבל, זאת במסגרת תשלום מיסי האגודה. לטענתם, הנתבע הינו היחידי מכל המשפחות החברות באגודה, אשר משתמש בשירותי האגודה ואינו משלם מיסים כדין. המועצה מאשרת מדי שנה לוועד המקומי במסגרת תקציב הישוב, את הטלתם וגבייתם של מסי הישוב, אגרת שמירה, אגרת חינוך ואגרת בריכה שאושרו ע"י המועצה במסגרת אישור תקציב הוועד המקומי, בהתאם לקבוע בצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות) תשי"ח- 1958, ועל פי כל דין (אישורי התקציב כנספח א' לסיכומי התובעים). 10. לטענת התובעים, אישרה אסיפת החברים על פי התקנון, את התקציב על סעיפיו השונים לרבות גביית מיסים מחברי האגודה. כמו כן, ההחלטה בעניין התקציב אושרה ע"י מליאת המועצה. התנהלות האגודה מפוקחת ע"י גופים שונים, ביניהם מנהל חשבונות, וועדת הביקורת היישובית, מחלקת הבקרה התקציבית במועצה, משרד התמ"ת (אגף לאיגוד שיתופי), ורואה החשבון של האגודה. באין הנחיה אחרת מהגופים הנ"ל, התובעים פועלים על פי דין ובאישור המועצה לגביית מיסים מחברי האגודה. כמו כן, לטענתם, בשנת 2007 זכתה האגודה בפרס ניהול תקין, הכולל ניהול אחראי של מערכת הכספים (תעודת פרס ניהול תקין כנספח ב' לסיכומי התובעים). 11. הנתבע, מאידך, טוען כי האגודה פועלת ללא סמכות שעה שהיא באה לגבות מיסים מוניציפאליים, כאמור לעיל. 12. דיון: סקירה היסטורית בזעיר אנפין: "האגודות לשירותים מוניציפאליים" (להלן: "אגודות מוניציפאליות") נרשמו כאגודות שיתופיות להתיישבות קהילתית בע"מ. המטרות והתפקידים שיועדו לאגודות המוניציפאליות הוגדרו בתקנוני ההתאגדות של האגודות. האגודות המוניציפאליות רואות עצמן כרשות המוניציפאלית של הישוב, ובתור שכזו, כמי שממלא את התפקידים והסמכויות של הרשות המקומית. הישובים בהם מדובר הם ישובים המצויים במסגרת מועצות אזוריות. 13. הקמתן של מועצות אזוריות, סמכויותיהן, תפקידיהן וניהולן מוסדרים בצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי"ח- 1958 (להלן: "הצו"), אשר הוצא ע"י שר הפנים מכוח סמכותו לפי פקודת המועצות המקומיות (נוסח חדש) (להלן: "הפקודה"). בהתאם לסעיף 3 לפקודה ניתן לקבוע בצו הוראות בדבר הקמת ועדים מקומיים בישובים המרכיבים את המועצה האזורית , וכן הוראות בדבר סמכויותיו וחובותיו של ועד מקומי, הוראות בדבר האצלת תפקידים של המועצה המקומית לועד המקומי והוראות הנוגעות לתיאום סמכויות ביניהם. בסע' 90 בפרק 14 לצו נקבע, כי כל ישוב במועצה אזורית יתנהל ע"י ועד מקומי. בסע' 132 לצו נקבע, כי סמכויות ועד מקומי תהיינה כסמכויות המועצה האזורית הקבועות בסעיף 63 לצו. סמכויות אלה יוקנו לועד המקומי ככל שהמועצה אינה עושה בהן שימוש. ב"ישוב שיתופי", כהגדרתו בסעיף 1 לצו, פועלים שני גופים מקומיים אשר להם סמכויות ניהול- הועד המקומי וועד ההנהלה של האגודה השיתופית. בצו נקבע "עקרון זהות הועדים", לפיו כחברי הועד המקומי בישוב שיתופי יכהנו חברי ועד ההנהלה של האגודה השיתופית, וכך בסע' 91 לצו: "חברי הוועד המקומי ביישוב שיתופי יהיו האנשים שהם אותה שעה, על פי תקנותיו, חברי ועד היישוב או מזכירותו או הנהלתו". 14. אולם, על אף הזהות בהרכב הפרסונאלי של שני הגופים, נשמרת האבחנה המשפטית בין שני הגופים ומעמדו המשפטי השונה של כל אחד מהם. בעוד ועד ההנהלה של האגודה הוא אורגן מתחום המשפט הפרטי, שחובותיו ותפקידיו מוגדרים בחוזה, הוא תקנון האגודה, וסמכותו משתרעת רק על חברי האגודה, הרי שהועד המקומי של הישוב הינו אורגן מתחום המשפט הציבורי, שתפקידיו וחובותיו קבועים בדין וסמכותו פרושה על כל תושבי הישוב (בג"צ 258/85 עמר נ' פרץ, חבר ההנהלה המקומית מושב שחר ואח', פ"ד מב(3) 487. בית-המשפט העליון חזר על הלכה זו גם בבג"צ 921/89 מנחם נ. רשם האגודות השיתופיות ואח', פ"ד מד (1) 516, 517-518). פרופ' אוטולנגי עמדה על הדיכוטומיה שבעצם קיומו של ועד מקומי, הכפוף למשפט הציבורי, לצידה של אגודה שיתופית, המנויה בתחום המשפט הפרטי: "מצד אחד, הנהלת תאגיד מתחום המשפט הפרטי, הנבחרת על-ידי חבריו לנהל את ענייני היישוב בו התאגדו ברצונם לחיות באורח חיים מסוים; ומצד אחר, הנהלת מקום יישוב הכפופה למשפט הציבורי בהיותה נמנית עם רשויות השלטון המקומי". (פרופ' סמדר אוטולנגי, החלטות המינהל - תחילת סופה של ההתיישבות החקלאית?, עיוני משפט כא 581, תשנ"ח, עמ' 213). אתייחס למספר סוגיות אשר נובעות ממצב זה והבאות לידי ביטוי במקרה הנדון, בהמשך. 15. חשבונות בנק נפרדים: הנתבע טען בכתב ההגנה, כי אין התובע 1 מחזיק בחשבון בנק נפרד ואין כל הבחנה בין המיסים הנגבים ע"י התובע 1 ובין התשלומים הנגבים ע"י התובעת 2. לאחר הגשת התביעה בתיק זה, ויתכן ויש לזקוף זאת גם לזכותו של הנתבע אשר התריע ועורר את הסוגיה, חל שינוי לעניין זה והחל מנובמבר 2010 הישוב הונחה להפריד בין חשבון הבנק של הוועד המקומי לבין חשבון הבנק של האגודה. לסוגיה זו נדרש מזכיר הישוב, מר שמואל קרביץ (להלן: "מר קרביץ" או "מזכיר הישוב"), וכך העיד בבהמ"ש: " ת. אנו כל השנים פעלנו לפי תקנון האגודה בהנחיית המועצה. ש. אתה מבדיל בין ועד מקומי לבין אגודה? ת. לא הבדלתי, עבדנו לפי תקנון האגודה, הנחיות המועצה, רו"ח ומהנה"ח כולם יחד, היום אני מבדיל, בנובמבר שנה שעברה הונחינו להפריד בין נושא הועד לאגודה... היום יש לנו ועד שעובד עם חשבון בנק נפרד ואגודה...". (פרט' מיום 17/05/11, עמ' 4, ש' 6-11). לטענת הנתבע, בדיון הוצגו הוראות משרד הפנים משנת 2000 והנחיות רשם האגודות משנת 1998 (מוצגים נ/1 ו- נ/2), הקובעות את חובת היישוב לבצע את ההפרדה, אולם רק בעקבות דו"ח מבקר המדינה החלו לאכוף את ההפרדה. עוד טוען הנתבע, כי אמנם אסור לאגודה לגבות מס מוניציפאלי, אבל מותר לוועד המקומי, אשר גם הוא תובע. הנתבע מביא את דבריו של מר קרביץ כפי שנשאל בחקירה הנגדית ושם טוען האחרון, כי הנתבע לא חייב דבר לוועד המקומי, אלא רק לאגודה. מכאן יוצא הנתבע ידי מסקנה, כי שמו של הוועד המקומי שורבב לתביעה רק כדי לתת איצטלה חוקית לתביעה, התוצאה של מסקנה זו לטענת הנתבע היא כי המיסים נדרשו ונגבו בחוסר סמכות המאיינת אותם עד כדי בטלות. 16. לאחר עיון במכלול טיעוני הצדדים והעדויות שהובאו מטעמם הגעתי למסקנה כי אין לקבבל את טענת הנתבע שהטלת המסים המוניציפלים וגבייתם על ידי התובעות נגועה בחוסר סמכות המטלת מעירם פעולות אלו. גם אם היו אי סדרים פרוצידורלים, הרי שבמהות לא מצאתי התנהלות שלא כדין. 17. סמכויות הוועד המקומי: אין מחלוקת כי הוועד המקומי רשאי לגבות מס מוניציפאלי. המועצה מאשרת מדי שנה לוועד המקומי במסגרת תקציב הישוב, את הטלתם וגבייתם של מסי הישוב, זאת בהתאם לקבוע בסעיף 133 לצו. לעניין זה נקבע בע"א (נצרת) 2196/02 ועד מקומי רמות נ' לוי, תק-מח 2003(2), 550: "פסקה א' לסעיף 133 מבחינה בין מס לבין ארנונה וקובעת, כי על הועד לקבל אישור המועצה להטלתם. על כך אין חולק. ... איננו רואים כל מניעה כי אישור כזה יינתן במסגרת הצעת תקציב שהיישוב מגיש למועצה, אם ובמידה שניתן להסיק ממנו את שיעור המס שהועד מבקש להטיל על התושבים. כבר פסקנו בעבר כי דרכי מתן האישור הן גמישות". בהתאם לאישורי התקציב שצורפו (נספח א' לסיכומי התובעים וכן מוצג ת/3) ניתן לראות לשם דוגמא, כי בשנים 2005, 2006, 2007 ו- 2011 התקציבים אושרו כנדרש ע"י המועצה ובפרוטוקול אסיפות החברים בשנים הללו הצעות התקציב התקבלו. אין ספק, כי מדובר באישורי תקציב שניתנו כדין, זאת גם אם ניתנו בדיעבד. כמו כן, התובעים שלחו דו"ח מפורט לעניין התקציב, הכולל חלוקה בטבלה לפי הכנסות והוצאות ופירוט מדוקדק בגין כל פריט ופריט בתקציב. הפריט אשר הוא מענייננו הינו זה הדן בהכנסות- מיסי ישוב. לא זו אף זו, כאמור, אף הנתבע עצמו מודה כי הוועד המקומי מוסמך לגבות מיסוי מוניציפאלי והוא אכן פעל כדין. 18. סמכויות האגודה: ע"פ תעודת רישום של האגודה השיתופית, הישוב נווה צוף נתאגד ונרשם כאגודה שיתופית בהתאם לפקודת האגודות השיתופיות בתאריך 18/02/1979 (נספח ו' לסיכומי התובעים). כאמור לעיל, מדובר באגודה שיתופית, אשר כפופה לתקנון האגודה. 19. תקנון האגודה: מערכת היחסים בין חברי האגודה לבין האגודה מוסדרים ע"י התקנון, וכבר נפסק כי: "התקנון הוא הסכם בין האגודה לבין חבריה המסדיר את היחסים המשפטיים ביניהם וקובע את הזכויות והחובות ההדדיות שלהם". עוד נקבע, כי "אופיו החוזי של התקנון מחייב הכרה בחופש הצדדים לקבוע את האופן שבו ינהלו את חייהם המשותפים... בנוסף, התקנון אף עבר תחת שבט ביקורתו של רשם האגודות השיתופיות, וביקורת זו הינה ביקורת כבדת משקל, ובית משפט לא יתערב בה, אלא אם החלטת הרשם פגומה בטעות משפטית מהותית, והצדק מחייב את התערבותו של בית המשפט". (ע"א 4245/00 לאה חן נ' קיבוץ תל קציר אגודה שיתופית). בע"א 524/88, 525 "פרי העמק"- אגודה חקלאית שיתופית בע"מ ואח' נ' שדה יעקב ואח', נקבע: "אגודה שיתופית, המוקמת על פי פקודת האגודות השיתופיות, היא אישיות משפטית... היחסים בין החברה לבין חבריה ובינם לבין עצמם מוסדרים על ידי התקנון, המהווה חוזה בין הצדדים לו. זהו "חוזה סטטוטורי", הניתן לשינוי בהחלטה מיוחדת של האסיפה הכללית". ובהמשך: "עם הקמתה של אגודה שיתופית ניתן תוקף לתקנון של האגודה השיתופית כמסמך בסיסי של האגודה השיתופית. התקנון קובע את הכוחות והסמכויות של האורגנים השונים, ומבחינה זו הוא חלק מהמשפט "החוקתי" שלה, אשר כוחו נובע מהסמכויות "השלטוניות" המצויות בידי האסיפה הכללית. .. לאור האופי החוזי של התקנון, אם בתקנון המקורי של אגודה שיתופית קבועה הוראה, לפיה על פי החלטת האסיפה הכללית חבר באגודה חייב להשתתף בכיסוי הוצאותיה, הרי הוראה זו מטילה חובה חוזית על החברים המייסדים ועל החברים המצטרפים להשתתף בחובות האגודה". מטרת התקנון הינה ליצור מסגרת משפטית שבה יפורטו הוראות נורמטיביות, המגדירות את המותר והאסור, ואת מה שניתן או לא ניתן לעשות במסגרת היחסים שבין הצדדים. 20. בסעיף 2 לתקנון האגודה דנן פורטו מטרות האגודה, ובהן בין היתר: "א. לתכנן, להקים, לקיים ולנהל ישוב קהילתי בנוה צוף (להלן: "הישוב") שיהא מבוסס על ארגון חבריו בקהילה המקיימת שיתוף בין חבריה. ב. ........ ג. להוות את הגוף המוניציפלי של הישוב, לקיים בידה את כל הכוחות והסמכויות שיש לגוף מוניציפלי ולספק שירותים מוניציפליים וקהילתיים לתושביו." אמנם אין האגודה רשאית לפעול שלא במסגרת המטרות המופיעות בתקנונה, ואל לה לחרוג ממסגרת הסמכויות, אשר הוקנו לה למען השגת המטרות. אולם אין פירוש הדבר שהתקנון צריך לכלול הסמכה ספציפית לכל דבר ועניין. בסעיף 3 פורטו סמכויות האגודה בזו הלשון: "3. האגודה היא תאגיד כשר ומוסמך לכל זכות, חובה ופעולה משפטיים. ... תהיה האגודה מוסמכת לעשות... את הפעולות שלהלן: א. ......... טו. למלא כל תפקיד ותיפקוד של רשות מוניציפלית ו/או שלטון מקומי, הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. ............ כב. לעשות, בדרך כלל, כל הדרוש והמועיל לקידום מטרותיה של האגודה". לעניין הסמכה ספציפית נאמר מפי הש' מלץ בע"א 288/87 לוי נ' כפר פינס, פ"ד מ"ד (3) 52: "לפיכך, אין טעם לחפש בתקנון הרשאה להסמכה ספציפית ומפורשת לכל פעולה ופעולה של האגודה או להסיק מסקנות מהיעדרה של הרשאה ספציפית כזאת. מטבע הדברים ניתן למצוא בו רק מטרות כלליות מעין מטרות על, במסגרת ביצוען של אותן מטרות כלליות מסמיך התקנון את המשיבה בדרך כלל לעשות כל דבר הנחוץ לשם השגת מטרות האגודה. זוהי המסגרת שעל פיה נמדדת כל פעולה פרטית של האגודה. כל פירוש אחר יגרום למצב אבסורדי..." (שם, עמ' 56). כמו כן, תחת הכותרת "מיסים והיטלים" סעיף 68 לתקנון קובע: "כל חבר ישלם לאגודה מיסים והיטלים שיהיו דרושים לשם עסקיה". 21. עיננו הרואות, כי האגודה מוסמכת עפ"י התקנון, אשר עובר, כאמור, תחת שבט ביקורתו של רשם האגודות השיתופיות, למלא תפקיד של רשות מוניציפאלית, זאת לרבות גביית מיסים מוניציפאליים, שיאפשרו את ניהול הישוב. התקנון מסמיך את האגודה לעשות כל דבר הנחוץ להשגת מטרותיה, כאשר בגדר מטרות אלה נכללת גם המטרה של מתן שירותים לקהילה, כגון שירותי תרבות, חינוך, דת, פיתוח וטיפוח הסביבה וכד'. פרק ג' לתקנון האגודה עוסק ברשויות האגודה וקובע, כי האסיפה הכללית היא הרשות העליונה באגודה (סע' 23 לתקנון). סעיף 26 ג' 5 לתקנון קובע, כי סדר היום של האסיפה הכללית השנתית יכלול "אישור התקציב השנתי וקביעת המיסים השנתיים שעל החברים לשלם לאגודה". יוצא אפוא, כי משאושר התקציב השנתי במסגרת האסיפה הכללית, אושר גם גובה המיסים שעל חברי האגודה לשלם לאגודה. בעצם אישור האסיפה הכללית את התקציב השנתי, ניתנה הגושפנקא לגבות מהחברים את המיסים הנדרשים. 22. לעניין הביקורת על האגודה, נקבע בסעיף 77 של התקנון כך: "המאזן השנתי, חשבון העודף והגירעון, חשבונות האגודה, מסמכיה ופנקסיה יבוקרו על ידי ברית הפיקוח בהתאם לפקודת האגודות השיתופיות ולתקנות האגודות השיתופיות". הן האגודה והן הוועד המקומי נתונים תחת פיקוח, כאמור בסעיף 77 לתקנון, ואין מדובר בגופים הפועלים על דעת עצמם או בניגוד לדין. כל פעולה כספית של האגודה מלווה בביקורת ואין היא מבצעת פעולות כלשהן מבלי שקיבלה אישור ממליאת המועצה בטרם פעולה שכזו, ובפרט האמור נכון באשר לגביית המיסוי המוניציפאלי מתושבי הישוב, לרבות הנתבע עצמו. כמו כן, בסעיף 79 לתקנון ניתנה אפשרות ערעור ונקבע, כי חבר שקיבל מהאגודה העתק חשבון יהיה רשאי לערער עליו בכתב תוך חודשיים מיום שקיבלו. באם לא ערער החבר על החשבון שהומצא לו, יחשב הדבר כהודאה מצידו בנכונות החשבון, אלא אם ימציא תיקון לחשבון המאושר על ידי ברית הפיקוח. הנתבע, אשר קיבל העתק חשבון, לא ערער עליו בכתב תוך חודשיים ואף לא המציא תיקון לחשבון, ועל כן נחשב הדבר כהודאה מצידו בנכונות החשבון. 23. לא זו אף זו, בין הצדדים התקיים הליך בוררות בגין תביעה שהגישה האגודה נגד הנתבע בשל אי תשלום עבור הקמת הבריכה בישוב. פסק הבורר שניתן ביום 28/08/06 דחה את טענותיו של הנתבע וחייב את הנתבע בתשלום לאגודה עבור הבריכה ביישוב (פסק הבורר כנספח ח' לסיכומי התובעים). רלבנטיים לענייננו הדברים הבאים בקביעתו של הבורר: "...ברם, אין אופן הרישום החשבונאי של תקבולי הגביה... יכול לשנות את מהותו או חוקיותו של המס שהוטל כדין על ידי האגודה ואשר נתבע כעת על ידי האגודה" (סע' 29 לפסק הבורר). 24. לאור האמור לעיל, הגעתי למסקנה, כי גם אם היו כשלים פרוצידורלים בהתנהלותם של התובעות, וכוונתי בעיקר לחוסר ההפרדה בין הועד לאגודה בצורה ברורה, הרי שאין בזה משום הצדקה לביטול הפעולות בענין גביית המסים, במיוחד לאור העובדה שהשרותים המוניציפלים נתנו לחברים כולל הנתבע, אשר עשה בהם שמוש בפועל. כמו כן, יש לבחון את טיעוני הנתבע לאור הדרך בה בחר הנתבע להעלות את הטענה בדבר חוסר סמכות, אשר נטענה בדרך התקיפה העקיפה ולא בדרך המלך- דרך תקיפה ישירה של הנושא דנן בבהמ"ש לעניינים מנהליים. יש לבחון טיעונים אלו תוך התחשבות באמות המידה הנדרשות בהליך המנהלי כגון שיהוי, חוסר ניקיון כפיים, ואיזון אינטרסים של הפרט מול האינטרס הצבורי. כמו כן יש לבדוק טיעונים אלו לאור עקרונות מתחום המשפט הפרטי בענין חוסר תום לב ודיני עשיית עושר ולא במשפט. במה דברים אמורים, להלן ארחיב דבריי: 25. תקיפה ישירה ותקיפה עקיפה: תקיפת פעולה של רשות ציבורית מחוסר סמכות נעשית בדרך המלך בבית המשפט לעניינים מנהליים, שהינו חלק מבהמ"ש המחוזי. בתיק דנן תקיפת הסמכות נעשתה בדרך עקיפה באמצעות כתב ההגנה. על האבחנה בין תקיפה ישירה לתקיפה עקיפה של מעשה של רשות מנהלית והסמכות לביטול מעיקרא עמד בית המשפט העליון במס' פסקי דין. כך נקבע בע"א 790/77 ד"ר אלנה אורט נ' הפול לביטוח חובה, איגוד ישראלי של חברות הביטוח בישראל בע"מ, פ"ד לד(2) 785 (1980): "הלכה פסוקה היא שמעשה או החלטה של רשות הפגומים בחוסר סמכות (או פגם אחר העולה כדי חוסר סמכות) אין להם קיום משפטי כלל, והם בטלים מדעיקרא (void) ואין חובה לפעול על-פיהם. מאידך, מעשה או החלטה של רשות שנעשו במסגרת הסמכות אך לוקים בפגם (כגון טעות) הם נפסדים, היינו רק ניתנים לביטול (voidable) וכל עוד לא בוטלו על-ידי בית-משפט מוסמך יש להם קיום משפטי והם תקפים לכל דבר וענין. האזרח אינו רשאי להתעלם מפעולות מינהליות כאלו או לפעול בניגוד להם - ומשעשה כן, יהא צפוי לסנקציות הקבועות בחוק בגין כך. משמעותה של הבחנה זו היא שכנגד מעשה הלוקה בחוסר סמכות שהוא בטל מדעיקרא ניתן להתגונן הן בתקיפה ישירה (direct attack) לפני בית-המשפט הגבוה לצדק, והן בתקיפה עקיפה (collateral attack) לפני כל ערכאה שיפוטית בה יתעורר הענין באופן אינצידנטלי. החלטת בית-המשפט בכגון זה תהיה דקלרטיבית בלבד, מאידך גיסא, כנגד מעשה מינהלי שהפגם שבו הוא במסגרת הסמכויות והוא אך נפסד (voidable), ניתן לפעול רק בדרך של תקיפה ישירה לפני בג"צ, ודין תקיפה עקיפה על מעשה כזה להיכשל - וזאת כיון שהחלטתו של בית-המשפט כאן היא קונסטיטוטיבית, ורק לבג"צ הוענקה בחוק הסמכות לבטל מעשה מינהלי". בהפ 28855-11-09 מעצ - החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ נ' יורשי המנוח עבדאללה סעיד נסראלדין (חיפה), 24/09/2011 נקבע: "למען שלמות התמונה אציין כי במהלך השנים קנתה לה אחיזה בפסיקה הלכה בדבר בטלותן היחסית של החלטות מנהליות. לפי הלכה זו, אין הכרח שפגם שנפל בהחלטה מנהלית, אפילו יהא זה פגם חמור כגון חריגה מסמכות, יוביל לביטול ההחלטה מעיקרה. דרך התקיפה, אם תקיפה ישירה ואם תקיפה עקיפה, עשויה להכתיב את תוצאת התקיפה, כך שתוצאה שאפשר היה להגיע אליה בדרך של תקיפה ישירה, יתכן שאי אפשר יהיה להגיע אליה בתקיפה עקיפה (ראה: רע"פ 4398/99 עינת הראל נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 637 (2000) בפסקה 10 לפסק הדין; בג"צ 3483/05 די.בי.אס. שרותי לווין (1998) בע"מ נ' שרת התקשורת (9.9.07) בפסקה 24 לפסק הדין)". יפים לעניין זה דברי כב' השופט זמיר ברע"פ 4398/99 הראל נ' מדינת ישראל פ"ד נד(3) 637 כדלקמן: "מן הראוי שבית-המשפט יעדיף את הדרך הרגילה של תקיפה ישירה, שנקבעה במפורש בחוק, על פני הדרך של תקיפה עקיפה. ואין זה רק משום שזאת היא כוונת המחוקק, אלא גם משום שבדרך-כלל יש יתרונות לתקיפה ישירה של החלטה מינהלית על פני תקיפה עקיפה של ההחלטה. ראו י' זמיר השפיטה בעניינים מינהליים [16], בעמ' 43 ואילך. לפיכך המדיניות השיפוטית הראויה היא לעודד ביקורת שיפוטית בדרך של תקיפה ישירה". ראה גם עתמ 4353/07 מוחמד סואעד נ' חברת החשמל (חיפה), 06/03/2008: "תקיפת פעולה מינהלית יכולה להיעשות בדרך של ביקורת פנימית, כמו הליך ערר לגוף מינהלי, או בדרך של ביקורת חיצונית, כמו ביקורת שיפוטית (זמיר לעיל, כרך ב, 639). הביקורת החיצונית עשויה להיעשות בדרך של תקיפה ישירה, דהיינו עתירה לבית המשפט המוסמך להורות על ביטול ההחלטה המינהלית, או בדרך של תקיפה עקיפה, דהיינו תקיפת תוקפה של ההחלטה המינהלית במסגרת הליכים נפרדים שבהם עולה שאלת תוקף ההחלטה כשאלה אינצידנטלית (ראה לעניין התקיפה העקיפה, יצחק זמיר השפיטה בעניינים מינהליים (תשל"ה) עמ' 19). לא תמיד תעמוד לבעל הדין האפשרות לבחור בתקיפה עקיפה, ולעתים קרובות, כפי שנפרט להלן, ידחה בית המשפט את טענותיו של מי שתוקף החלטה מינהלית בתקיפה עקיפה, ויַפנה אותו לתקיפה ישירה (ראה, למשל, רע"פ 4398/99 הראל נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 637, 647-648). לענייננו יש לציין, כי הנתבע תקף את החלטת התובעים בדבר גביית מיסוי מוניציפאלי דרך תקיפה עקיפה באמצעות הצגת הטיעון בכתב ההגנה, זאת כאשר מדובר בתקיפת תוקפה של ההחלטה המנהלית כשאלה עיקרית, ולא כשאלה אינצידנטלית. בתיק דנא, כאמור, עולה שאלה משפטית אחת עיקרית והיא היעדרה, או קיומה, של סמכות בגביית מיסוי מוניציפאלי ע"י התובעים. אין מדובר בשאלה אגב אורחא שיש לדון בה בפסק הדין, אלא בשאלה העיקרית והיחידה. יש לציין לעניין זה, כי הנתבע מעלה בסיכומיו את פסיקת בית המשפט המחוזי בחיפה בעת"מ 1390/05 דורון אפרתי ואח' נ' ועד מקומי בוסתן הגליל ואח'. ראשית, מדובר בעתירה מנהלית אשר הוגשה בבית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה, והדבר אך מחזק את קביעתי כי הדרך הראויה לתקוף את החלטת הועד המקומי ו/או האגודה הינה בבית המשפט לעניינים מנהליים, כפי שנעשה בפסק הדין האמור אותו הביא הנתבע. שנית, המועצה המקומית והועד המקומי העלו שם טענה לפיה הם פטורים מהצורך באישור שר הפנים. כמו כן, צורף מכתב של הממונה על המחוז לפיו לא אושרו גביית מיסים אחרים מלבד הארנונה. מדובר במקרה השונה מהמקרה דנן ואשר לא יכול לשפוך אור על התובענה שבענייננו. דרך זו של תקיפת החלטה או פעולה של רשות הוכרה ע"י הפסיקה, אך יש להחיל על הדיון בה את אותם הכללים המנחים את בית המשפט בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים ואתייחס לכך בהמשך. 26. בטלות יחסית: במסגרת הדיון על הביקורת השיפוטית על החלטה מנהלית, בהמ"ש דן בשני מישורים והתייחס למונח אחר שהתפתח עם השנים בפסיקה, ואשר נקרא "בטלות יחסית", וכך ברע"פ 4398/99 הראל נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 637, 647-648: "ההלכה בדבר בטלות יחסית (שראוי היה לקרוא לה, לשם הדיוק, חוקיות יחסית) אומרת כי יש להפריד, במסגרת הביקורת השיפוטית על החלטה מינהלית, בין שני מישורים: המישור הראשון - הפגם בהחלטה; המישור השני - נפקות הפגם. במישור הראשון על בית-המשפט לבדוק ולקבוע אם נפל פגם בהחלטה: פגם של חוסר סמכות, הפרה של זכות הטיעון, ניגוד עניינים, שיקולים זרים וכיוצא באלה. אם קבע בית-המשפט, במישור הראשון, שנפל פגם בהחלטה, או אז עליו לשקול, במישור השני, את נפקות הפגם, כלומר את הסעד הראוי. השיקולים של בית-המשפט בשני המישורים שונים מאוד: בכל מישור פועל בית-המשפט לתכלית שונה ובכלים שונים. ראו בג"ץ 2918/93 עיריית קרית גת נ' מדינת ישראל [6], בעמ' 848. לפיכך אפשר שפגם מאותו סוג, כגון הפרה של חובת ההתייעצות, יוביל במקרים שונים לתוצאות שונות, לפי הנסיבות של כל מקרה ומקרה. אפשר שבמקרה אחד הוא יוביל את בית-המשפט להצהיר כי ההחלטה המינהלית בטלה מעיקרה; במקרה שני הוא עשוי להוביל את בית-המשפט לביטול ההחלטה ממועד מסוים שבית-המשפט יקבע, אם בעבר ואם לעתיד. ואפשר גם, במקרה אחר, שבית-המשפט יקבע, על-אף הפגם, כי ההחלטה תקפה ומחייבת כאילו לא נפל בה פגם. כך לגבי כל סוג של פגם, לרבות פגם של חוסר סמכות. וכך אמרתי לעניין זה, בע"פ 866/95 סוסן נ' מדינת ישראל [7], בעמ' 816: "...הפסיקה הישנה של בית-משפט זה, שהלכה בעקבות הפסיקה הישנה של בית המשפט באנגליה, ציירה את חוסר הסמכות ואת הבטלות המוחלטת כאילו הם שניים שהיו לאחד, ויותר אין לנתק ביניהם. אך זה שנים שהפסיקה, בישראל ובאנגליה, התפתחה והשתנתה. במקום ההבחנה החדה שבין בטלות (VOID) שהיא פועל יוצא של חוסר סמכות, לבין נפסדות (VOIDABLE) שהיא פועל יוצא של טעות בתחום הסמכות, בא לעולם המבחן של בטלות יחסית. לפי מבחן זה יש להבדיל בין הפגם לבין הנפקות. הכלל הקובע מה מותר ומה אסור נמצא במישור אחד, ואילו הסעד על הפרת הכלל נמצא במישור אחר. בכל מישור פועלת מערכת שיקולים מיוחדת התואמת את הצרכים והמטרות באותו מישור.לכן אין לשלול את האפשרות שחוסר סמכות לא יוביל בהכרח לבטלות מוחלטת. חוסר סמכות ובטלות מוחלטת אינם תאומי סיאם. ואם היו כך בעבר, אין הכרח שיהיו כך כיום. כיום ניתן להפריד גם בין תאומי סיאם. כך הוא הדין לגבי החלטות מינהליות". ובהמשך: "גם מבחינת האינטרס הציבורי אין להצדיק במקרה כגון זה תקיפה עקיפה של צו פסילה בטענה של הפרת זכות הטיעון של הנהג. וזאת לדעת: האינטרס הציבורי, שהוא שיקול ענייני בדרך-כלל, הוא שיקול חשוב גם לפי ההלכה בדבר בטלות יחסית. שהרי לפי הלכה זאת יש מקום לשאול, בין היתר, מה הנזק שעלול להיגרם לאינטרס הציבורי אם בית-המשפט יפסוק כי ההחלטה המנהלית בטלה מעיקרה". הנה כך גם התנסח השופט לנדוי בבג"ץ 118/80 גרינשטיין נ' הפרקליט הצבאי הראשי, בעמ' 246: "...לא תמיד גורמת הפרת אחד מכללי הצדק לבטלות הדיון מעיקרא. המבחן אינו נוקשה אלא גמיש, ויחסי הדברים תלויים במידת החומרה של ההפרה ובנסיבותיה". ובהמשך: "דברים אלה הם התמצית של תיאוריה חדשה, הלוא היא התיאוריה בדבר הבטלות היחסית, ההולכת וקונה לה מהלכים בפסיקה... לפי התיאוריה של הבטלות היחסית, יש מקום להתאים את נפקות ההפרה (לרבות הסעד הניתן על-ידי בית המשפט) לנסיבות המקרה. והעניין מסור לשיקול הדעת של בית המשפט בכל מקרה. בין היתר עשוי בית המשפט לשקול את חומרת ההפרה; אם מדובר בתקיפה ישירה או בתקיפה עקיפה של ההחלטה; האם ההחלטה מותקפת על-ידי אדם שנפגע במישרין מן ההחלטה או על-ידי אדם אחר; מתי מותקפת ההחלטה; מה הנזק שנגרם לאדם משום שנמנע ממנו שימוע מוקדם ומה הנזק שעלול להיגרם לציבור אם תבוטל ההחלטה; ומה הסיכוי לתקן את המעוות בדרך של שימוע מאוחר". 27. ניתן לקשור עניין זה לעקרון איזון האינטרסים ולומר, כי גם אם הייתי קובעת כי מדובר בהפרה ובהחלטה שניתנה בחוסר סמכות של התובעים, יש להתחשב בשיקולים נוספים, כגון הנזק שעלול להיגרם לאינטרס הציבורי, הוא האינטרס של תושבי הישוב נווה צוף בפרט ותושבי הישובים השיתופיים האחרים בישראל בכלל. לא אחת נקבע בפסיקה, כי עקרון שלטון החוק משמעותו, בין השאר, כי ההסדרים החוקיים יבטיחו איזון ראוי בין זכויות הפרט לבין צרכי הכלל. במקרה דנן, ע"מ לשמר את עקרון זה, יש להגיע לתוצאה ראויה אשר תאזן בין זכויות הפרט, הנתבע- במקרה דנן, לבין צרכי הכלל- כלל תושבי היישוב נווה צוף וכן תושבי הישובים השיתופיים האחרים במדינה, ואשר לפיה חלה על הנתבע, לא רק הזכות לקבל שירותים ביישוב בו הוא מתגורר, אלא גם החובה לשלם עבור שירותים אלה. באם הייתי פוסקת, כי ההחלטה המנהלית בטלה מעיקרה וכי האגודה אינה מוסמכת לגבות מיסוי מוניציפאלי מחבריה, הרי שיתכן והיה נוצר מצב בו תושבי הישוב נווה צוף ידרשו את כספיהם באופן רטרואקטיבי ולא ישלמו מעתה ואילך לישוב שאמור להתקיים באמצעות התשלומים המתקבלים מגביית המיסים. הישוב נותן שירותים שונים דרך משאבים כספיים, אשר מופקים בין היתר מתשלומי המיסים שמשלמים התושבים. אי תשלום המיסים היה גורר בסופו של יום גירעון חריג בתקציב הישוב שהיה יוצר כדור שלג שאין לדעת לאן היה מתגלגל. יתכן ולהחלטה זו הייתה גם השלכה רוחבית המתייחסת לישובים נוספים, שלא היו צד להליך זה. 28. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו ברע"פ 4398/99 עינת הראל נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (3) 637, כי: "על מי שבא לתקוף החלטה מנהלית להראות שנהג בתום-לב, כמצוות סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, כפי שהוחלה בסעיף 61(ב) לאותו חוק. כך בתקיפה ישירה של ההחלטה וקל וחומר בתקיפתה העקיפה. ונוטה אנכי לדעה כי מי שלא נהג בתום לב עלולה התקיפה מצדו להכשל מטעם זה". במקרה דנן, הנתבע לא עומד במבחן זה של תום לב הנדרש שעה שהוא נאחז בטיעון פרוצדוראלי (כי הגוף הרשאי לגבות מס הינו הועד ולא האגודה), להבדיל מטיעון מהותי, זאת כדי להימנע מתשלום חוב. הנתבע עושה שימוש בשירותים אשר הוועד והאגודה מספקים לתושבי הישוב, אבל אינו מוכן לשלם בעבור שירותים אלה. הנתבע היה רשאי להגיש עתירה מינהלית מיד עת התגלה לו המצב של הטלת מיסים בחוסר סמכות לטענתו. 29. שיהוי והשתק- מעקרונות המשפט המנהלי עפ"י תקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי הדין) התשס"א - 2000 (להלן: "תקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים"), עתירה מנהלית יש להגיש תוך ארבעים וחמישה יום. תקנה 3(ב) לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים קובעת: "תוגש עתירה ללא שיהוי לפי נסיבות העניין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה יום מיום שההחלטה... או מיום שנודע לעותר עליה". התקופה של ארבעים וחמישה יום אינה אלא תאריך אחרון, במובן מסוים".(עת"מ 372/04 ש. כהן הנדסה בע"מ נ' עיריית אשדוד (באר שבע), 17/02/2005). עוד נאמר לעניין דיני השיהוי כך: "... ביטוי נוסף לחולשתה של הזכות המינהלית הינו בדיני השיהוי. תביעה אזרחית מתיישנת על פי האמור בחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958. שיהוי בהגשתה, אין בו כדי להכשילה. לעומת זאת, "תביעה מינהלית" מתיישנת על פי האמור בחוק ההתיישנות, אך בנוסף לכך, היא עשויה "להשתהות", על פי דיני השיהוי. היא דומה, מבחינה זו, לזכות האקויטבלית, למרות ש"הזכויות המינהליות" אינן כלל אקויטביליות..."(ת.א. 1664/00 מולטיליין סרוויס אינטרנשיונל בע"מ נ' המועצה המקומית גבעת-שמואל (תל-אביב-יפו), 23/09/2007). לעניין זה אף יפים דבריו של י' זמיר בספרו "הסמכות המנהלית", כרך ב', עמ' 698: "עם זאת, במקרים מסוימים אפשר כי עצם העובדה שטענה של חוסר סמכות מועלית בשלב מאוחר, אף שניתן וצריך היה להעלות אותה בשלב מוקדם, תגרום לדחיית הטענה. .... כך, למשל, אם נפל פגם בעל אופי טכני בדרך המינוי של הרשות, בהרכבה או בתנאי מוקדם להפעלת סמכותה..." (ראה גם בג"צ 2683/92 מכבים - ישוב קהילתי במודיעים נ' הוועדה לבניה למגורים במחוז המרכז, פ"ד מח(1) 535, 547-548). 30. הדברים יפים אף לענייננו, שכן הטענה בדבר חוסר סמכות בפניי הועלתה בשלב מאוחר ע"י הנתבע ורק לאחר שהוגשה נגדו תביעה לתשלום החוב. באם הנתבע היה סבור, כי ההחלטה של הנתבעים בדבר גביית המיסים נעשתה שלא כדין, היה עליו, כאמור, לפנות בדרך של תקיפה ישירה ולהגיש עתירה תוך 45 יום לבהמ"ש לעניינים מנהליים, משלא עשה זאת חל שיהוי על התביעה והדבר מוביל לדחיית הטענה. ביטול צו למיסוי זמן קצר לאחר הטלתו היה גורם נזק שניתן להתגבר עליו, בנגוד לביטולו בתקופת ההתיישנות החלה על תביעות אזרחיות, דהיינו 7 שנים- שם הנזק יכול לעתים להיות בלתי הפיך. יטען הטוען, כי כל עוד לא הוגשה התביעה כנגד הנתבע לא הייתה לו כל סיבה להגיש עתירה מינהלית וכי טענתו הועלתה בפני גורם שיפוטי בהזדמנות הראשונה שהייתה לו, הרי שטכנית יש ממש בטענה, אך מהותית יש לדחותה. עקרון התישנות עתירה מינהלית מטעמים של שיהוי בהגשתה נובע מההשלכות, שעשוי פסק הדין המתקבל בעתירה מינהלית, על כלל הציבור. השתק הנתבע שילם את מיסי האגודה באופן שוטף וכך העיד: "ש. זה נכון שעד שנת 2002, שילמת מיסי אגודה באופן שוטף? ת. מיסי ישוב, אני מגדיר כמיסי ישוב, נכון... ש. וקיבלת שירותים בשנים 2000, 2001, 2002 בישוב? ת. כמתנדב שילמתי..."(עמ' 15, ש' 20-23)". ניתן לראות כי הנתבע קיבל שירותים מהאגודה, נהנה מהם ואף נהג לשלם את מיסי האגודה באופן שוטף עד לשנת 2002. די בתשלומים אשר שילם עד שנת 2002 בכדי לראות כי עומדת כאן טענת השתק. בסוגיה זו יפים דבריו של י' זמיר (שם בספרו): "בית המשפט עשוי להחליט כי בנסיבות המקרה, ולפי איזון האינטרסים המעורבים במקרה, אדם שאיחר בהעלאת טענה של חוסר סמכות ללא טעם טוב, רואים אותו כמי שוויתר על הטענה, או כמי שמושתק מלהעלות אותה, ומכל מקום כמי שאינו ראוי לסעד מאת בית המשפט בגין טענה זאת" (שם, עמ' 699). ובהמשך: "השילוב של חוסר הגינות מצד האזרח, השינוי שחל במצב במשך הזמן, וקלות הפגם, עשויים להטות את הכף גם נגד טענה של חוסר סמכות" (שם, עמ' 699). 32. אף בתיק המובא בפניי, כאמור, מדובר בנתבע שאיחר בהעלאת טענה של חוסר סמכות ללא טעם טוב, ולפיכך בית המשפט רואה אותו כמי שויתר על הטענה, או שניתן לומר כי הנתבע מושתק מלהעלות טענה זו. השילוב של חוסר תום לב, השתק, שיהוי בהעלאת הטענה ואיזון האינטרסים, מטים את הכף נגד טענת ההגנה של הנתבע. 33. את טיעוניו של הנתבע ניתן לבחון גם לאור דיני עשיית עושר ולא במשפט ולומר, כי עצם שימוש שעושה הנתבע בשירותים אשר האגודה מספקת לו, אולם נמנע מלשלם עבורם, הרי מדובר בעשיית עושר על חשבון התובעים וגם מסיבה זו, בהצטרף ליתר האמור לעיל, יש לדחות את טענות הנתבע. 34. התנהלות התובעים מהפן הפרוצדוראלי והפיקוח עליהם מהראיות שהוגשו בתיק זה אני קובעת, כי התנהלות התובעים הייתה ראויה ולא שוכנעתי בקיומם של אי סדרים מהותיים או כל התנהלות לקויה, ההפך הוא הנכון. המועצה העניקה לאגודה פרס ניהול תקין על ניהול אחראי של המערכת הכספית, על תחזוקה יעילה של תשתיות המים בישוב ועל תחזוקה נאותה של מבני הציבור ושטחי הציבור (נספח ד' לתצהיר עדות ראשית מטעם התובעים). לא זו אף זו, התובעים צירפו דוחות מפורטים, כאמור, של התקציבים שעברו את אישור המועצה וכן צורפו קבלות לחודשי החיוב השונים של הנתבע עם פירוט מדוקדק בעבור מה נגבים המיסים: מיסי ישוב, קרן חינוך, דת, קרן פיתוח, מים, אגרת ביוב וריבית. כרטיסי החיוב, המעידים על שקיפות מלאה, הינם משנת 2000 ועד 2011 והם כוללים את כל פריטי השירותים הניתנים בישוב בגינם הוצאו דוחות החיוב, כאמור (מוצג ת/1 מיום 17/05/11). בנוסף, האגודה מפוקחת ע"י מנהל חשבונות באופן שוטף, ע"י וועדת הביקורת היישובית, ע"י מחלקת בקרה תקציבית שבמועצה, ע"י משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה (האגף לאיגוד שיתופי) וע"י רואה החשבון שבאגודה. באין הנחיה אחרת של הגופים המפקחים על פעילות האגודה, התובעים מקבלים את אישור המועצה לגביית המיסים מחברי האגודה, כפי שאכן קיבלו, כאמור לעיל, וכך הם פועלים עד היום. 35. יש לציין לעניין זה, כי בעת הקמת היישובים כגון היישוב נשוא התביעה דנן, לא היו בנמצא נהלים ברורים, אולם הגבייה נעשתה תחת פיקוח ולמטרות המתאימות. כיום קיימים נהלים אחרים, אשר מסדירים את הנושא. יש לציין לזכות הנתבע את תרומתו בנוגע ליישום נהלים חדשים, כמו הפרדת החשבונות שנעשתה לפיה לא עוד ינוהל חשבון משותף של הועד המקומי והאגודה, אלא בחשבונות נפרדים. אולם, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי השירותים המוניציפאליים ניתנו לנתבע והוא עשה בהם שימוש. 36. הנחת נכה הנתבע מציין בכתב ההגנה, כי הוא משלם כדין ארנונה למועצה, ואף זכאי לקבלת הנחת נכה כדין. לטענת התובעים, הנתבע לא הודיע למועצה, כי עם פטירת אשתו המנוחה בחודש פברואר 2007, פסקה תחולת ההנחה הגבוהה בשיעור של 80% אשר ניתנה לזוג בשנת 2007, וכך המשיך לקבל הנחה מוגדלת זו עד לסוף השנה (נספח ה' לסיכומי התובעים). עוד לטענת התובעים, מסמך מאת רשם האגודות, רכז פיקוח בכיר, קובע כי נהלי מתן הנחות במועצה אינם חלים על אגודות שיתופיות (נספח ד'). מעיון בנספח ד' מיום 18/03/07 ניתן ללמוד, כי נהלי מתן ההנחות נתונים לשינוי כך שיש אפשרות שההנחה הניתנת לנכים תחול על אגודה שיתופית, זאת בתנאי מוקדם כי על הפונה לגשת לוועדת הנחות (אם יש כזו), וכך נכתב: "...נהלי מתן הנחות במועצה אינם חלים על אגודות שיתופיות, למעט אגודות אשר החליטו באסיפה כללית ובתקנון האגודה כי הם מחילים כלל זה גם על האגודה". ובהמשך: "לאור זאת מאחר ולפי מכתבך יש באגודה ועדת הנחות אשר הוסמכה להעניק הנחות לחברים בהתאם לקריטריונים - יש להפנות את משפחת ויינברגר לוועדה זו". בתחתית המסמך חתום רכז פיקוח בכיר ממשרד התמ"ת- האגף לאיגוד שיתופי. הווה אומר, מאחר ויש באגודה ועדת הנחות, יהיה על הנתבע לפנות אל הועדה על מנת לקבל את ההנחה לה הוא זכאי ובהתאם לכך תסדיר האגודה את התשלומים שהנתבע חב לה, זאת בהתחשב בהיותו נכה צה"ל ובגובה ההנחה שתקבע לו הוועדה. העדר סמכות חיוב במיסים בשיעור העולה על 30% מהתקציב כב' השופט אורנשטיין התייחס לנושא שבכותרת בפסק הדין שבערעור, ע"א 6937-02-10, וקבע כי יש לדון בסוגית היעדר הסמכות של התובעים לחייב במיסים בשיעור העולה על 30% מתקציב הרשות המקומית. יש לציין, כי סוגיה זו לא הועלתה, לא בסיכומים ולא בתצהירים ובראיות שהוגשו מטעם הצדדים (בהודעת הערעור טענה זו הועלתה באופן שולי). כפי שנקבע לא אחת בפסיקת ביהמ"ש העליון, בעל דין שאינו מעלה בסיכומיו טענה מסוימת נחשב כמי שזנחהּ (אלא אם המדובר בסעד ברור ומפורש שאינו שנוי במחלוקת וראו ע"א 3250/02 וינצלברג נ' ש.א. דיזל פרטס בע"מ ( 7.7.2005)). לעניין זה ראו ע"א 401/66 מרום נ' מרום, פ"ד כא(1) 673, עמ' 678-677: "כלל גדול נקוט בידי בית-המשפט, לפיו, אם אין בעל הדין מעלה בסיכומי טענותיו טענה מסויימת, משמעות הדבר הוא שאף אם הועלתה על-ידיו קודם לכן, הרי בכך שלא העלה אותה בשלב סיכומי הטענות, הוא נחשב כמי שזנחה." ועוד: "דין טענה שנטענה בכתב הטענות אך לא הועלתה בסיכומים - אם בשל שגגה או במכוון - כדין טענה שנזנחה, ובית המשפט לא ישעה לה". (ע"א 447/92 רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפריישן, פ"ד מט(2) 102, פסקה 4). לאור האמור לעיל, טענה זו אשר לא הועלתה בסיכומים, נחשבת כטענה שנזנחה ומכאן שבית המשפט לא ישעה לה. מטרת הסכומים היא כי הצדדים יסכמו בפני בית המשפט את עיקרי טענותיהם בצורה מתומצתת. הפניה לכלל כתבי הטענות באופן גורף מחטיאה את המטרה . בנסיבות אלו אין לראות בטענות שלא פורטו במפורש בסכומים אלא על דרך הפנייה גורפת כטענות שנטענו על ידי הצדדים בסכומים ( וכוונתי להפניה סעיף 45 לסכומי הנתבע). למרות האמור לעיל בענין זה אתייחס בקצרה לטענה זו. מדובר בטענה מתחום המפט המנהלי, אשר יש להחיל עליה את עקרונות המשפט המנהלי. לאחר שקבעתי שהנתבע לא עמד בדרישות אלו, הרי שהדבר נכון גם לגבי טענה זו ומטעם זה בלבד יש לדחותה. 37. סוף דבר אין חולק, כי הנתבע הינו תושב היישוב, העושה שימוש בשירותים הקהילתיים הניתנים לתושבי המקום. כמו כן, אין חולק על גובה התשלום אותו נדרש הנתבע לשלם וכי הוא לא שילם בגין השירותים האמורים. לעניין זה יש לציין את בג"צ 6741/99 יקותיאלי ואח' נגד שר הפנים ואח' שם נקבע כך: "כשם שתשלום ארנונה מאפשר לרשות המקומית- ומחייב אותה- לספק שירותים לתושבים, כך קבלת שירותים מחייבת את התושבים, כי יממנו, על דרך תשלום ארנונה, את הוצאות השירותים הניתנים להם..... פטור או הנחה שיינתנו לתושבים יחייבו הכבדת עולה של הארנונה על התושבים האחרים או קיצוץ בשירותים או יצירת גירעון בתקציבי הרשות". בנסיבות המפורטות לעיל, דחיית התביעה דנן תהיה תוצאה בלתי צודקת, ואין לאפשר זאת הן לפי כללי השיהוי במשפט מנהלי, איזון האינטרסים הרלוונטיים בנסיבות המקרה, דיני עשיית עושר ולא במשפט ומחמת חוסר תום לבו של הנתבע, אשר מנסה לאחוז בחבל משני קצותיו: האחד- הוא עושה שימוש בשירותים הניתנים לכלל התושבים ע"י התובעים, והשני- לא משלם בעבור השירותים הללו תוך שהוא נאחז בפרוצדורה בטענה כי לא האגודה היא המוסמכת לגבות את המס, אלא הועד המקומי. לעניין זה יפים דבריו של כבוד הנשיא אהרון ברק (בתוארו דאז): "האפיון הרחב של חובת ההגינות במשפט המינהלי עולה בקנה אחד גם עם תוכנו הדינאמי של עקרון תום הלב האזרחי, שבהקשר מסוים תהא תכליתו סובייקטיבית, בהקשר אחר תיוחס לו משמעות אובייקטיבית ואילו במקרים נוספים הוא יהיה "מעורב" (ע"פ 5026/97 גלעם נ' מ"י, דינים עליון כרך נו, 164, בסימן 13 לפסק-דינו של השופט ח' אריאל ובפסק-דינו של הנשיא א' ברק). 50. לא זו אף זו, הקביעה בתיק זה, כאמור, הינה בעלת השלכה רוחבית- ביטול החלטה רטרואקטיבית של הוועד והאגודה בדבר גביית המיסים יכול להביא לנזק כללי לציבור תושבי ישובים אחרים דוגמת הישוב דנן בכלל ולציבור תושבי ישוב נווה-צוף בפרט, העולה על התועלת שבתיקון הליקוי. כמפורט לעיל, למרות הליקוי הפרוצדוראלי, התושבים קיבלו את השירותים, לרבות הנתבע, ולכן אין הצדקה לביטול ההחלטה מעיקרא. ביטול מעיקרו הינו ראוי כאשר המהות פגומה ולא הפרוצדורה. אם אנו בוחנים את המהות, הרי שהגבייה נעשתה עבור המטרות הנכונות. לאור כל זאת, אני מקבלת את התביעה באופן הבא: בהתאם לכרטיס חיוב חודשי לחודש 04/11 (מוצג ת/1) קרן החוב עומדת ע"ס של 18,017.37 ₪. הריבית הצבורה עומדת ע"ס של 19,554.10 ₪. לפיכך, אני קובעת, כי בנסיבות העניין, על הנתבע לשלם לתובעים את הקרן בסך של 18,017.37 ₪, ללא ריבית ובתוספת הצמדה בלבד ובקזוז הנחת הנכה המגיעה לו בהתאם למסמכים שיציג ובהתאם להחלטת הועדה, כאמור. בהתחשב בחלקו של הנתבע בשינוי הנוהלים, שהיו בסיס המחלוקת בתביעה זו, מצאתי שלא לעשות צו להוצאות. מיסיםאגודה שיתופית