מהי "תעודת כשרות" ?
הרבנות הראשית לישראל הינה רשות שלטונית סטטוטורית, הפועלת מכוח מספר חוקקים. חוק הרבנות הראשית, תש"ם - 1980. הוא המכונן אותה ומסדיר ,בין השאר ,את הרכבה, תפקידיה וסמכויותיה. היא רשות מנהלית בין רשויות המדינה, ועליה חלים כללי המשפט המנהלי.
(בג"צ 77/02 מעדני אביב אוסובלנסקי נ' מועצת הרבנות הראשית- פ"ד נו (6) 245, 274-273 (2002); בג"צ 7471/05 בלדי בע"מ נ' מועצת הרבנות הראשית לישראל 20.06.2007).
סעיף 2 לחוק הרבנות הראשית קובע את תפקידי מועצת הרבנות הראשית לישראל, ואחד מהם הוא "מתן תעודת הכשר על כשרות (סעיף 2(3) לחוק הרבנות הראשית).
הרבנות הראשית לישראל מוסמכת לתת תעודת הכשר לבשר מיובא (סעיף 1 לחוק בשר ומוצריו, תשנ"ד - 1994), ותעודת הכשר למצרכי מזון (סעיף 2(א) לחוק איסור הונאה בכשרות, תשמ"ג - 1983.
מי מוסמך לתת תעודת כשרות ?
סעיף 2 (א) לחוק איסור הונאה בכשרות מונה את הגורמים המנהליים המוסמכים לתת תעודת הכשר למוצרי מזון, בזו הלשון:
"אלה רשאים לתת תעודת הכשר לעניין חוק זה:
(1) מועצת הרבות הראשית לישראל או רב שהיא הסמיכה לכך;
(2) רב מקומי המכהן במקום שבו נמצא בית האוכל, מקום השחיטה או מקום היצור של מצרך.
(3) לעניין תעודת הכשר בצה"ל - הרב הראשי לצבא הגנה לישראל או רב צבאי שהוא הסמיך לעניין חוק זה".
יוצא כי רק רשות הלכתית דתית מוסמכת לתת תעודת הכשר למוצרי מזון.
איסור הונאה בכשרות:
חוק איסור הונאה בכשרות הינו חוק חילוני הדן בדיני כשרות של מוצרי מזון בלבד. הוא בא להסדיר עניין כשרותם של מצרכים, מאכלים ומשקאות, בשר ומוצרי בשר ומניעת הונאת הציבור ביחס לכשרותם של מצרכים אלה.
בהלכה הפסוקה נקבע, כי "מטרתו ותכליתו של החוק הן למנוע הונאה ביחס לכשרות המזון מבחינת טיבו, דרך השגתו והגשתו, והוא לא נועד לשרת מטרות של השלטת דיני ההלכה בעניינים אשר אינם חלק מדיני כשרות המזון" ( בג"צ 465/89 רסקין נ' המועצה הדתית ירושלים, פ"ד מד(2), 673, 682-681 (1990).
חוק איסור הונאה בכשרות קובע ,כי הונאה בכשרות, הצגת מצרך מזון, ייצורו ומכירתו ככשר ללא תעודת הכשר כדין - היא עבירה פלילי שבצדה עונש מאסר (סעיף 14 לחוק איסור הונאה בכשרות).
וכן, תקפה של תעודת הכשר יהיה לשנה מיום נתינתה (תקנה 9 לתקנות איסור הונאה בכשרות (תעודת הכשר) תשמ"ט - 1988.
כמו כן ,נותן תעודת הכשר או מנהל מחלקת הכשרות במועצת הרבנות הראשית לישראל, מוסמך לדרוש ממחזיק התעודה להחזיר את תעודת ההכשר שניתנה לו, בין משום שהשתנו הנתונים שהיו קיימים בעת הוצאתה בין מכל סיבה אחרת. מרגע קבלת הדרישה דנא, תיחשב התעודה כתעודה שתוקפה מושעית (תקנה 6 לתקנות הכשרות).
להלן פסק דין בנושא ביטול תעודת כשרות לעסק:
כללי
1. התובעת (להלן: "התובעת"), הינה המנהלת והבעלים של בית אוכל וקייטרינג (להלן: "בית האוכל" או "בית העסק").
בית האוכל נמצא באזור תעשיה ג' בנצרת עילית. המדובר בעסק משפחתי ובו מועסקים מספר מצומצם של עובדים ובכללם התובע 2, בעלה של התובעת (להלן" "התובע"), ובן התובעים מר ערן ונונו (להלן: "ערן").
2. בראשית חודש ינואר 2007, התגלע סכסוך מר בין התובעים לבין מנהל מחלקת הכשרות של המועצה הדתית ברבנות המקומית בנצרת עילית (להלן" "המועצה הדתית"), בכל הקשור לעבודתו של משגיח הכשרות מטעם המועצה הדתית בבית האוכל (להלן: "הסכסוך").
3. ביום 03.01.2007 ולבקשת התובעים, החליטה המועצה הדתית על הסרת שירותי השגה וכשרות (להלן: "שירותי דת") לבית האוכל (להלן: "ההחלטה"). במקרה זה ,תעודת הכשרות שהונפקה בזמנו על ידי המועצה הדתית לבית האוכל אינה בתוקף ,והיה על התובעים להחזירה למועצה הדתית.
4. ההחלטה הובאה לידיעת התובעים , הציבור והרבנות הראשית לישראל - אגף הכשרות הארצית (להלן" "הרבנות הראשית לישראל") .
המועצה הדתית שלחה (ביום 03.01.2007) מכתב לתובעים ובו היא מודיעה להם ,בין השאר, על ההחלטה (להלן: "המכתב").
העתק מהמכתב הומצא לרבות הראשית לישראל. וכן, הוציאה המועצה הדתית (ביום 03.01.2007) עלון פרסומי (פלאייר) ,שחולק בבתי הכנסת בנצרת עילית, בו היא מודיעה לציבור הרחב על ההחלטה (להלן: "העלון הפרסומי").
5. בהתאם לבקשתה של המועצה הדתית, פרסמה הרבנות הראשית לישראל (ביום 16.01.2007) עדכון כשרות מס' 009 ס"ז (להלן: "העדכון") . בסעיף 8
לעדכון צוין, כי:
"מנתונים שהתקבלו ממחלקת הכשרות ברבנות נצרת עילית עולה כי הוסרה תעודת הכשרות מקייטרינג "טעם של עוד - מירי", א.ת. ג' נצרת עילית, טלפקס 04-6044877, ומעתה אין להם כל אחריות לגבי המאכלים המסופקים על ידי חברה זו. אין לקלוט תוצרת קייטרינג זה עד להודעה חדשה. נא ליידע את רשמי הנישואים, המשגיחים והמפעלים שבסביבה בנידון.
(להלן: "הפרסום").
6. ביום 26.04.2007, הוציאה המועצה הדתית לציבור עלון (פלאייר) נוסף, תחת הכותרת "אזהרת כשרות", שחולק בבתי כנסת שונים בנצרת עילית, ובו היא מודיעה לציבור ,בשנית ,על הסרת שירותי כשרות מבית האוכל, "וזאת למרות הפרסום המטעה על גבי בית העסק והרכבים כי המקום כשר בהשגחת הרבנות נצרת עילית" (להלן: "העלון הפרסומי הנוסף").
7. ביום 07.05.2007, פרסמה הרבנות הראשית לישראל, עדכון כשרות מס' 014 ס"ז (להלן: "העדכון הנוסף"). בסעיף 10 לעדכון הנוסף, צוין ,כי:
"מנתונים שנמסרו לנו על ידי הרבנות הראשית נמצא כי למקומות הבאים הוסרה הכשרות או שהם מוצגים ככשר ללא תעודה מטעמם:
.............
קייטרינג "טעם של עוד", א.ת. נצרת עילית - מפרסם עצמו ככשר בהשגחת הרבנות למרות שאין לו כשרות בפועל.
מסעדת "מירי - א.ת. ג' נצרת עילית- מפרסם עצמו ככשר בהשגת הרבנות למרות שאין לו כשרות בפועל".
(להלן: "הפרסום הנוסף").
8. ביום 09.05.2007 ,נפתר הסכסוך והוחזרה תעודת ההכשר לבית המאכל. החלטת המועצה הדתית על החזרת ההשגחה והכשרות לבית המאכל פורסמה לציבור (ביום 09.05.2007) באמצעות עלון פרסומי (פלאייר) שחולק בבתי הכנסת השונים בנצרת עלית (להלן: "העלון הפרסומי האחר").
9. וכן, ביום 26.11.2009 פרסמה הרבנות הראשית לישראל עדכון כשרות מס'
005 ש"ע (להלן: "העדכון האחר").בסעיף 5 לעדכון האחר צוין, כי:
"בהתאם להודעתה של הרבנות נצרת עילית "קייטרינג של מירי - טעם של עוד" - א.ת. ג' נצרת עילית, טל. 04-6084877, נתון להשגחה ונושא תעודת כשרות בתוקף - נא לידיעת הציבור"
(להלן: "הפרסום העדכני").
טענות התובעים
10. התובעים טוענים, כי הם אנשים דתיים . בתקופה שבה בית האוכל לא היה תחת השגחת המועצה הדתית, קרי - מיום 03.01.2007 ועד ליום 09.05.2007 (להלן: "תקופת הסרת ההכשר"), הם לא הציגו אותו ככשר .בתקופה דנן, הם הסירו את תעודת ההכשר מהמקום.
11. וכן, טוענים התובעים, כי הפרסום הנוסף מהווה למעשה "לשון הרע" עליהם, כהגדרתה בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק"), המשפילה אותם ופוגעת קשה בשמם הטוב ובפרנסתם.
12. טענה נוספת בפי התובעים היא ,כי הנתבעת התרשלה כלפיהם, שעה שלא פרסמה בעדכוניה, במועד, את עובדת החזרת ההכשר לבית האוכל, והיותו כשר ותחת השגחת המועצה הדתית.
13. התובעים מבססים את עילת תביעתם על שתי עוולות: לשון הרע, לפי סעיף 7 לחוק, והרשלנות, לפי סעיפים 35 ו - 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח - 1968 (להלן: "הפקודה").
14. אליבא דתובעים, כתוצאה מפרסום לשון הרע עליהם והתרשלותה של הנתבעת, נגרמו להם נזקים מיוחדים וכלליים, הנאמדים על ידם בסך 200,000 ₪, נכון ליום הגשת התביעה. הנתבעת נושאת באחריות לעוולות דנן ולנזקים הנתבעים.
טענות הנתבעת
15. הנתבעת מכחישה, מנגד, את טענותיהם המהותיות של התובעים שביסוד עילת התביעה, הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק ושיעור הפיצויים. היא טוענת, בין השאר, כי בתקופת הסרת ההכשר ובכלל זה במועדי הפרסום והפרסום הנוסף והוצאת העלון הפרסומי והעלון הפרסומי הנוסף, המשיכו התובעים להציג את בית האוכל ככשר. מעשה זה הינו הונאה בכשרות ומהווה עבירה פלילית לפי סעיפי 3 ב- 14 לחוק.
16. וכן טוענת הנתבעת ,כי הפעלת מערך הכשרות בתחום רשות מקומית הינה בסמכותה הבלעדית של המועצה הדתית - הרבנות המקומית. הרבנות הראשית לישראל מוסמכת לדון בערר של מי שסורב לתת לו תעודת הכשר.
17. הנתבעת ממשיכה וטוענת ,כי הרבנות הראשית לישראל נוהגת לפרסם עדכוני כשרות "על פי נתוני רבנויות מקומיות, יעודכן שינוי במצב, אך ורק אם יתקבל עדכון מתאים מהרבנות המקומית, ככל שלא ניתן עדכון כזה, על ידי רבנות מקומית, כפי שהיה במקרה זה, לא מפורסם עדכון".
(סעיף 34(ב) לכתב ההגנה).
18. וכן טוענת הנתבעת ,כי הדבר שפורסם בפרסום הנוסף היה אמת במועד הפרסום, וכי היה בפרסום ענין ציבורי ממדרגה ראשונה.
וכן, היא חוסה תחת כנפיהן של הגנות "אמת הפרסום" ו- "תום הלב", לפי סעיפים 14, 15 ו -16 לחוק.
התובעים לא פנו בזמן אמת לנתבעת בדרישה לעדכן את הפרסום דנן. הם פנו אליה ,לראשונה ולעניין זה ,רק בתום שנת 2008. היא הבהירה לתובעים ,כי אין מניעה להוציא פרסום עדכני בדבר החזרת תעודת ההכשר לבית המאכל והיותו תחת השגחתה של המועצה הדתית ובלבד שיתקבל אישור על כך מהמועצה המקומית.
19. וכן, מוסיפה הנתבעת וטוענת ,כי היא לא התרשלה כלל כלפי התובעים . במכלול נסיבות העניין, היא פעלה באופן סביר ובגדרי סמכויותיה על פי הדין שלעניין.
20. באשר לנזקי הנתבעים והמוכחשים הם כשלעצמם, טוענת הנתבעת ,כי הם מופרזים, מוגזמים, וחסרי כל יסוד עובדתו או משפטי. אין קשר סיבתי, עובדתי או משפטי, בין התנהגותה, במעשה או במחדל, לבין הנזקים הנתבעים.
התובעים לא הוכיחו כלל את הנזקים הנתבעים. התובעים לא הקטינו את נזקיהם.
מסכת הראיות
21. שני עדים היו לתביעה: התובע וערן. שניהם הקדימו והגישו תצהיר עדות ראשית מטעמם (ת/1 ו- ת/2,והכל בהתאמה). וכן, הוגש מוצג נוסף מטעם התובעים, הלוא הוא ת/3- חוזר מנכ"ל המשרד לשירותי דת תש"ע/1 בדבר נוהל הפעלת מערך הכשרות במועצות הדתיות.
22. גם להגנה היו שני עדים : מר רפי יוחאי, מנהל היחידה הארצית לאכיפת חוק איסור הונאה בכשרות ברבנות הראשית לישראל (להלן: "רפי") והרב ישראל יאיר ביטון, מנהל מחלקת הכשרות במעוצה הדתית (להלן: "ישראל"). שניהם, הקדימו והגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם (נ1/ ו- נ/2 ,והכל בהתאמה).
הפלוגתא
23. הפלוגתא העיקרית שבין הצדדים נסובה סביב שלוש שאלות: הראשונה, האם הנתבעת התרשלה כלפי התובעים וגרמה להם נזקים; השנייה, האם הפרסום הנוסף מהווה לשון הרע, והשלישית, במידה והתשובה לשאלה השנייה הינה בחיוב, האם הנתבעת חוסה תחת כנפיהן של הגנות "אמת הפרסום" ו"תום הלב" שבסעיפים 14 ו - 15 לחוק.
דיון
המסגרת הנורמטיבית
עוולת הרשלנות
29. עוולת הרשלנות מוסדרת, מבחינה נורמאטיבית, בסימן ד' לפרק ג' לפקודה. סעיף 35 לפקודה, המגדיר את עוולת הרשלנות, קובע, כי:
"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח-יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולת עושה עוולה".
סעי ף 36 לפקודה מסדיר את חובת הזהירות וקובע, כי:
"החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף".
30. שלושה יסודות לעוולת הרשלנות: קיומה של חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) על המזיק כלפי הניזוק; הפרתה של חובת הזהירות, קרי - התרשלות; ונזק.
(ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1), 113, 122 (1982). וכן ובנוסף, המזיק-המעוול יחויב בנזיקין אם גרם לנזק באשמו (סעיף 64 לפקודה). כידוע, פסק הדין האנגלי, Donoghue v. Stevenson [1932] A.C. 562, קבע, בשנת 1932 ולראשונה, את יסודותיה של עוולת הרשלנות. מאז ועד ימינו אלה, עוברת עוולה זו "מוטציה". היא "לובשת צורה ופושטת צורה חליפית, מתכווצת ומתרחבת ואינה יודעת מנוח" (י' גלעד "על 'הנחות עבודה', אינטואיציה שיפוטית ורציונליות בקביעת גדרי האחריות ברשלנות", משפטים כ"ו 295, 296 (תשנ"ו). בהלכה הפסוקה, קיימות גישות שונות באשר למידותיה ומלבושיה המשפטיים של האחריות ברשלנות, במיוחד הכלים להוכחת תנאי היסוד לאחריות (ההתרשלות וחובת הזהירות) ומרכיביהם. (ראו- 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3), 757, 768, (1983); 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1), 113, 130-129 (1985); ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3), 45, 66 (1994); ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם 23.2.1995; ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח(3), 385, 408 (2004); ע"א 10078/03 שתיל נ' מדינת ישראל 19.03.2007; ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1), 802, 809 (1993); ע"א 9313/08 אופנברג נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב-יפו, 07.09.2011; ת"א (ת"א) 2271/04 עיזבון המנוחה תמיר ברז ז"ל נ' ביתילי בע"מ 07.04.2010).
לפי גישה אחת, המבחן לקיום חובת הזהירות הוא מבחן הצפיות, ויש להבחין בין חובת זהירות מושגית לחובת זהירות קונקרטית. לפי הגישה האחרת, קיומה של חובת הזהירות נבחן כמקשה אחת, באמצעות מבחן הקרבה (Proximity) או הרעות (Neighborhood) בין המזיק לניזוק, בנוסף לבחינה האם הוגן, צודק וסביר שתוטל חובת זהירות נורמאטיבית על המזיק. ויודגש: חרף ההבדלים בין הגישות דנן, משלבות שתיהן שיקולי מדיניות בעיצובה של חובת הזהירות הנורמאטיבית על המזיק.
31. וכן, על התובע להוכיח, לפי מידת ההוכחה הנהוגה במשפטים אזרחיים, קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי, בין ההתרשלות לנזק. הקשר העובדתי הוא "הגורם שבלעדיו אין" - conditio sine qua non"". משנקבע קיום הקשר הסיבתי העובדתי, קמה ועולה השאלה, האם הקשר הסיבתי לא נשלל בשל שיקול של "סיבתיות משפטית" [ע"א 145/80 ועקנין דלעיל בעמ' 146; ע"א 704/71 אגבריה נ' המאירי פ"ד כו(1) 743, 747 (1972)
מבחניו של הקשר הסיבתי המשפטי קבועים בסעיף 64(2) לפקודה. על פיהם, לא תוטל אחריות בנזיקין על אדם, אם "אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק". כאמור, המבחן של "הסיבה המכרעת" נקבע על ידי בית המשפט על פי אמות מידה משפטיות וערכיות, אשר במרכזן עומדים שלושה מבחנים חלופיים: מבחן הצפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר.
[ע"א 23/61 סיימון נ' משה, פ"ד, יז(1) 449, 465-460 (1961).
בעוולת הרשלנות, המבחן הנהוג הוא מבחן "הציפיות" (ע"א 145/80 ועקנין דלעיל בעמ' 146), לפי השאלה אם המזיק כאדם סביר צריך היה לצפות שהתרשלותו תביא לנזקו של הניזוק. כאשר בהשתלשלות האירועים התערב גורם זר - בין זה צד ג' ובין זה הניזוק בעצמו - תישאל השאלה, האם התערבותו של אותו גורם זר היא בגדר הצפיות הסבירה.
לשון הרע
32. האדם נברא בצלם אלוקים: "ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו בדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל-הארץ ובכל-הרמש הרמש על-הארץ : ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם אלהים" (בראשית א' כ"ו - כ"ז). ערך "כבוד הבריות" נובע מכבודו של בורא עולם . בביושו של האדם, כל אדם, יש משום זלזול בצלם אלוקים שבאדם. שנינו במקורות, כי "גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה" (ברכות י"ט, ב'-כ', א').
במקומותינו, כבוד האדם הוא ערך חוקתי מוגן. (חוק יסוד - כבוד האדם וחירותו, תשנ"ב - 1992 (להלן: "חוק היסוד"). מערך חוקתי זה, נגזרות מספר זכויות יסוד ובכללן הזכות לשם טוב והזכות לחופש ביטוי (ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' אילון (לוני) הרצקוביץ, פ"ד, נח(3), 558, 565 (2004).
33. לית מאן דיפליג, כי חופש הביטוי מהווה אבן מאבני היסוד של המשטר הדמוקרטי. חופש הביטוי הינו אחד ממאפייניה הבולטים של הדמוקרטיה. זכות זו הינה נשמתו של משטר הדוגל בזכויות אדם. שכן, באמצעות מתן חופש ביטוי, מאפשרת המדינה לאזרחיה להתגונן מפני פגיעות בזכויות יסודיות אחרות. חופש הביטוי, הוא הנותן למשטר את אופיו הדמוקרטי ולא בכדי נאמר, כי "בלא דמוקרטיה אין חופש ביטוי, ובלי חופש ביטוי, אין דמוקרטיה" (בג"צ 73/53 חברת "קול העם בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד ז(1), 871 (1953).
חופש הביטוי כולל בתוכו דעה וביקורת חורגות, שרוב הציבור סולד מהן. חופש הביטוי משתרע על כל צורותיה וסגנונותיה של הבעת הביטוי ועל כל תכניו. הוא משתרע גם על אמירות שיש בהן לשון הרע. חשיבותו של חופש הביטוי אכן גוברת ומתעצמת מקום בו מדובר בהבעת דעה בזירה הציבורית. חופש הביטוי הינו תולדה של משטר דמוקרטי, אך הוא גם המגן המאפשר את המשך קיומו של המשטר הדמוקרטי. בחברה אנושית בת-תרבות ובמדינה שחרטה על דגלה את הדמוקרטיה המהותית כצורת שלטון וממשל, הדמוקרטיה המהותית, במשמעותה הרחבה, אינה רק צורת שלטון וממשל, היא גם אורח חיים. היא מסגרת מדינית וחברתית המבטיחה, בצורה האופטימלית ביותר ,את השאת ההגנה על זכויות האדם והתפתחותן. היא משיאה את האושר האנושי.
34. לעיתים, חופש הביטוי מתנגש בערכים אחרים .במקרים מסוימים יש בכך כדי להצדיק את הגבלתו וצמצומו של חופש הביטוי. במקרים אלה, נדרש איזון בין הערכים השונים. במשפטנו, הזכות לשם טוב היא זכות יסוד. זכותו של אדם לכבוד אישי ולשמירה על שמו הטוב הינה זכות בעלת היבטים אישיים ורכושיים הראויים להגנה (א. שנהר, דיני לשון הרע, (הוצאת נבו, 1997) 20).
חופש הביטוי והזכות לשם טוב הינם ערכים אשר לאור אופיים וטיבם מתנגשים בסיטואציות מסוימות.
35. לאור העובדה ששיטת משפטנו מכירה הן בזכות לחופש הביטוי והן בזכות לשם טוב, וכן לאור ההתנגשות האפשריות בין שתי זכויות אלו, מתעוררת שאלה ליחס ולאיזון הראוי בין שתי הזכויות דנן. נוסחת האיזון והמשקל היחסי של ערכים אלה אינם אחידים והם נגזרים מנסיבותיו המיוחדות של המקרה.
36. החוק משקף את האיזון אשר קבע המחוקק בין שתי זכויות יסוד הנובעות מחוק היסוד: זכותו היסודית של אדם לשם טוב מחד, וזכותו היסודית לחופש ביטוי מאידך. החוק יפורש לפי תכליתו החקיקתית, הן הספציפית והן הכללית [ע"פ 677/83 בורוכוב נ' יפת, פ"ד לט(3), 205, 216-213, 218 (1985); ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3), 840, 863-862 (1985); א. ברק, פרשנות תכליתית במשפט, (נבו הוצאה לאור, 2003) 399). המטרה החקיקתית הספציפית, בהגדרת פרסום הרע כעוולה אזרחית, היא ההגנה על שמו הטוב של האדם הנפגע. בצד תכלית ספציפית זו של החוק, קיימת גם תכלית כללית שלו, שעניינה עקרונות היסוד של השיטה המשפטית. במשטר דמוקרטי, חופש הביטוי מהווה זכות יסודית ובסיסית, ולאורה של זכות זו יש לפרש כל חוק. לאור מעמדו של חופש הביטוי, יש לפרש חיקוקים המגבילים אותו באופן שלא יסכל את מטרותיו של חופש הביטוי. החוק מצמצם את חופש הביטוי ומונע מאדם לפגוע בשמו הטוב של אדם אחר תחת האצטלה, כי עסקינן בחופש הביטוי. בצד האיזון הסטטוטורי על פי החוק, שבין זכויות היסוד - הזכות לשם טוב מזה והזכות לחופש ביטוי מזה - על בית המשפט לערוך גם איזון שיפוטי - חוקתי, בהשראתו של חוק היסוד.
37. יש וחופש הביטוי מהווה, למעשה, כלי להגנה על שמו הטוב של האדם, אך במקרים מסוימים הגנה על אחת מן הזכויות דנן מצמצמת את תוקפה של הזכות השנייה. הזכות לחופש ביטוי והזכות לשם טוב דרות בשכנות זו לצד זו ובמקרים בהם ישנה התנגשות בין הזכויות, נדרש איזון חוקי ושיפוטי-חוקתי ביניהן. זכויות אלה, על אף היותן זכויות יסודיות, אינן זכויות מוחלטות. הן זכויות יחסיות. יש וחופש הביטוי נסוג בפני הזכות לשם טוב, ויש והזכות לשם טוב נסוגה מפני חופש הביטוי, והכל בהתאם לנסיבותיו המיוחדות של המקרה. לא הרי האיזון בספירה הפרטית כהרי האיזון בספירה הציבורית. על דרך העיקרון ניתן לומר, כי חשיבותו של חופש הביטוי אכן גוברת מקום שמדובר בפרסום המהווה הבעת דעה בעניינים ציבוריים ובנוגע לאנשים הממלאים תפקידים ציבוריים (רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר 12.11.2006).
38. פרסום לשון הרע יכול להוות עוולה אזרחית ועבירה פלילית. שניים הם יסודותיה של עוולת פרסום לשון הרע: האחד, היינו "פרסום", והשני "לשון הרע". בהיעדר אחד מהיסודות דנן לא מתקיימת העוולה.
סעיף 1 לחוק מגדיר מהי לשון הרע וקובע כדלקמן:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו , נטייתו המינית או מוגבלותו;
בסעיף זה "אדם" - יחיד או תאגיד; "מוגבלות" - לקות פיסית, נפשית או שכלית, לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית".
סעיף 2 לחוק מגדיר פרסום וקובע, כי:
"(א) פרסום, לעניין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:
(1) אם הייתה מיועדת לאדם זולת הנפגע, והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
(2) אם הייתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע".
ויודגש: אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או גם היא והתייחסותה לאדם הנפגע משתמעת מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות (ס' 3 לחוק).
39. המבחן ללשון הרע הינו האם יש בהתבטאות בכדי לפגוע באדם - לפי מידת הפגיעה המצויה בחוק - בקרב החוג שעמו הוא נמנה, לפי המקובל והנהוג באותו חוג. קרי, המבחן אינו מבחן סובייקטיבי, כי אם מבחן אובייקטיבי במהותי. לא תחושותיו של התובע/הנפגע הקובעות האם האמירה מהווה לשון הרע, כי אם הדרך בה רואים החברה או החוג הסובב את הנפגע במסגרות חייו את הפרסום, הינה המדד להכרעה בסוגיה דנן. מבחן זה אף תואם את מטרתו העיקרית של החוק והיא, לאפשר לאדם להגן על שמו הטוב בקרב החברה בה הוא חי ופועל.
(ע"א 466/83 שאהה נ' דרידריאן, פ"ד לט (4) 734, 747-746. (1983).
וכן, נפסק בע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 293 (1977), כי:
"המבחן בדבר קיום לשון הרע לפי סעיף 1 לא מתמצה בתחושת העלבון הסובייקטיבית של הפרט, עליו נסב הדיבור או הכתב המייחס לו דברים פוגעים, אלא יסוד אובייקטיבי, היינו מה השפעתם או זיקתם של דברי לשון הרע להערכה לה זוכה הפרט - התובע בעיני הבריות".
בספרות המשפטית, הובעה הדעה, כי:
"הפרט הינו סובייקט חברתי בעל תכונות מוסריות. ההערכה החברתית משמעה, אפוא, הערכה של תכונות, כגון הגינות, יושר, רדיפת צדק או עשייתו, חברות, אזרחות טובה, פטריוטיות וכדומה. מכאן שהפרסום הפוגע בניקיון הכפיים או בדמותו האזרחית של הפרט, למשל תיאורו כ"איוב העם", "בוגד", "גזען", "רמאי", "נוכל", "כפוי טובה", "עושה עוול" וכדומה, או ייחוס לו ביצוע של עבירה פלילית או התנהגות לא מוסרית מהווה פגיעה בכבוד. פרסום המטיל דופי בטוהר המידות או בדמות המוסרית של הפרט מהווה פגיעה בכבוד כערך חברתי מוגן".
(ח. גנאים, מ. קרמניצר, ב. שנור, לשון הרע הדין המצוי והרצוי (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי ומיכל סאקר, (2005), 80-79).
דעתם זו של המלומדים, גנאים, קרמניצר ושנור, עם כל הכבוד, מקובלת עליי.
הנידון דידן
40. אפתח ואומר, כי במקרה שלפנינו הוכח כדין שהנתבעת התרשלה כלפי התובעים וגרמה להם נזקים. נקודת המוצא היא, כי הרבנות הראשית לישראל, הינה רשות מנהלית בין רשויות השלטון במדינה. היא אורגן של המדינה. המדינה חבה ,באופן ישיר, בנזיקין לפעולות אורגניה. המדינה אחראית על "רשלנות שבמעשה" (סעיף 3 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ג - 1952) (להלן: "חוק הנזיקין האזרחיים").
לעניין זה, מעשה לרבות מחדל (סעיף 1 לחוק הנזיקין האזרחיים). המדינה אחראית בנזיקין כל אימת שהיא מתרשלת בביצוע תפקידיה על פי הדין (ראו -ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3), 45, 70 (1994).
המדינה חבה חבות אישית על פעולה רשלנית של הרבנות הראשית לישראל.
41. כמבואר במסגרת תפקידה השונים ולשם מניעת הונאה בכשרות, נוהגת הרבנות הראשית לישראל לפרסם, מידי פעם ולכלל הציבור ,פרסומים שונים הקשורים במתן תעודת הכשר לבתי מאכל.
בהפעלת מערך הכשרות הממלכתי, חבה הנתבעת בין היתר, חובת זהירות כלפי הבעלים של בתי מאכל. במקרה דנן, חבה הנתבעת חובת זהירות, מושגית וקונקרטית, כלפי התובעים בכל הקשור להליך מתן תעודת הכשר לבית המאכל ובכלל זה פרסום עדכוני הכשרות .על הנתבעת לנהוג ,במסגרת סמכויותיה על פי הדין, בסבירות ובמידתיות. היא חייבת לנקוט אמצעי זהירות מוגברים והמתחייבים לפי נסיבות העניין, במטרה למנוע פרסום מוטעה בכל הקשור לכשרות בבית אוכל. הפרת סטנדרט התנהגות זה מהווה התרשלות.
42. אכן, הנתבעת התרשלה כלפי התובעים שעה שלא פרסמה, במועד ובעדכוני הכשרות המתפרסמים על ידה, את דבר החזרת ההשגחה והכשרות לבית המאכל. הפרסום העדכני לוקה בשיהוי ניכר, ללא כל הצדקה בדין. מוטלת חובה על הנתבעת לדאוג לכך ,כי הפרסום העדכני יתפרסם במועד ,סמוך מאוד למועד החזרת ההשגחה והכשרות לבית המאכל, קרי - ביום 09.05.2007, ולא במועד כפי שנעשה בפועל (ביום 26.11.2009).
לדידי, הנוהל הפנימי, ויש לומר החסר באופן מהותי - שבין הרבנות הראשית לישראל מחד והמועצות הדתיות השונות ברחבי המדינה מאידך - בכל הקשור לעדכנו הכשרות ופרסומים לציבור במדינה, אינו משחרר את הרבות הראשית לישראל מאחריותה האישית בנזיקין על פעולה רשלנית בהפעלת מערך הכשרות הממלכתי בכלל ובפרסום עדכוני הכשרות בפרט.
במכלול נסיבות העניין, הנתבעת הפרה את סטנדרט ההתנהגות הסבירה. הפרסום העדכני ,שנעשה רק ביום 26.11.2009, נעשה ברשלנות.
43. אכן, כתוצאה מהתרשלות הנתבעת כמתואר דלעיל, נגרם נזק לתובעים. הנתבעת צפתה את הנזק .למצער, היא צריכה לצפות את התרחשות הנזק הנתבע.
קיים קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי ,בין התרשלות הנתבעת לנזק הנתבע.
44. באשר לנזק, אומר, כי התובעים הוכיחו ,בראיה טובה, רק נזק שאינו נזק ממון. הנזק הממוני הנתבע, לא הוכח כלל. עדותיהם של עדי התביעה ( התובע וערן) לעניין זה ועם כל הכבוד ,אינן סבירות ואינן מהימנות בעיניי.
המדובר בעדויות בעלמא ללא כל ביסוס ותימוכין. עדי התביעה הם עדים מעוניינים ובעלי אינטרס בתוצאת המשפט. ויודגש : התובעים נמנעו ,מדעת, להציג לבית המשפט את פנקסי החשבונות הקבילים של העסק לתקופה הרלוונטית. מחדל זה אומר דרשני!
45. באשר לשיעור הנזק אומר, כי בהתחשב במכלול נסיבות התיק ובכלל זה התנהגותם השלילית של התובעים בתקופת הסרת ההכשר, אני פוסק לתובעים, על דרך האומדן הכללי, סך 7,500 ₪ נכון להיום.
שאר טענות הצדדים
46. מסקנתי דלעיל מייתר ,למעשה , את הדיון בשאר טענותיהם של הצדדים, שבלאו הכי לא מצאתי בהן ממש.
במקרה דנן, הפרסומים שפורסמו על ידי הנתבעת, בעדכוני הכשרות, ובכלל זה הפרסום והפרסום הנוסף אינם מהווים לשון הרע. המדובר בפרסומים תקופתיים.
הפרסומים דנן, מוגנים המה וחוסים תחת כנפיהן של הגנות "אמת הפרסום" (סעיף 14 לחוק) ו- "תום הלב" (סעיף 15 לחוק).
הפרסום היה אמת, כפי שהייתה ידועה בעת הפרסום, והיה בפרסום עניין ציבורי ממדרגה ראשונה במעלה.
וכן, הנתבעת עשתה את הפרסום בתום לב ומתוך חובה חוקית לעשותו ,לשם הגנה על כלל ציבור שומרי הכשרות במדינה. אוסיף , כי עדויותיהם של רפי וישראל, לעניין זה, היו סבירות ומהימנות.
זאת ועוד, הנתבעת אינה אחראית כלל בנזיקין על הוצאת שם רע (סעיף 4 לחוק הנזיקין האזרחיים).
לבסוף אומר, כי התובעים הרחיבו ,בכתב הסיכומים ,את החזית שלא כדין. מעשה זה לא יעשה כלל ,והוא בניגוד להסכמה הדיונית שבין הצדדים (עמ' 5, ש' 10). למיותר לציין ,כי התעלמתי כליל מטענותיהם החדשות והפסולות של התובעים.
התוצאה
47. התוצאה היא, כי אני נעתר לתביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעים סך
7,500 ₪ והוצאות משפט ושכ"ט בסכום כולל בסך 4,000 ₪.
הסכומים ישולמו לתובעים, באמצעות בא-כוחם, בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לידי הנתבעת, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
אגב אורחא
48. בשולי הדברים אומר ,כי הנסיבות דנא מחייבות הפקת לקחים וקביעת נוהל והנחיות מתאימות ברבנות הראשית לישראל לעניין פרסום עדכוני כשרות, כדי שפעולה רשלנית מעין דא לא תישנה. חוזר המנהל הכללי (ת/3),הינו חסר ולא ממלא אחר הנדרש, ויפה שעה אחת קודם.